אנציקלופדיה תלמודית:שן ועין

הגדרת הערך - יציאת עבד-כנעני* לחפשי כשהפיל לו רבו שן או עין או אחד מראשי-אברים*.

הדין

עבד כנעני שרבו הכהו וחסרו את שינו או עינו או אחד מראשי איבריו, וכן שפחה- כנענית* שרבה הכה וחסרה את שינה או עינה או אחד מראשי איבריה, הרי אלו יוצאים לחירות^[1], שנאמר: וְכִֽי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אֽוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ : וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אֽוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ^[2], שן ועין הרי הם אמורים במפורש, וראשי איברים למדים מדרשה, על כך, ועל פרטים שונים בהם, עי' להלן: האיברים.

במנין המצוות

שחרור עבד כנעני בשן ועין, יש מן הראשונים שמנאוהו במנין-המצות* כמצות עשה בפני עצמה, שנצטוינו לשלם לעבד כנעני שחרור גופו בדמי עינו^[3], ויש ראשונים שלא מנאוהו כמצוה בפני עצמה, אלא בכלל המצוה לעבוד בעבד כנעני לעולם, שנצטוינו לעבוד בעבד כנעני לעולם – כמו שנאמר: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ^[4], על מצוה זו ע"ע עבד כנעני - ושלא תהיה לו חירות אלא בשן ועין^[5], וכתבו ראשונים, שאף על פי שהיא מצוה, אין הכוונה שבעליו מחויב להוציאו לחירות אם הפיל את שינו או עינו, שהרי שחרור עבד בשן ועין קנס* הוא^[6], ודבר שנצטוינו לעשות אי אפשר שהוא קנס^[7], אלא מצוה זו היא בכלל הדינים, ומעת שעומד העבד עם בעליו בדין ישחררו אותו בתשלומי הנזק^[8].

גט שחרור

עבד היוצא בשן ועין, נחלקו תנאים אם הוא משתחרר מאליו או שצריך לקבל גט-שחרור* מאדונו: ר' שמעון, ר' אליעזר ור' עקיבא סוברים שצריך לקבל גט שחרור, ור' מאיר ור' טרפון סוברים שאינו צריך גט שחרור^[9], ואמרו בגמרא שטעם הסוברים שצריך גט שחרור, שלמדים גזרה-שוה* "שילוח שילוח" מאשה, שבעבד כנעני היוצא בשן ועין נאמר: לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ^[10], ובאשה המתגרשת מבעלה נאמר: וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ^[11], כשם שאשה מתגרשת בגט*^[12], כך עבד היוצא בשן ועין צריך גט שחרור, וטעם הסוברים שאינו צריך גט שחרור, שכיון שנאמר "לחפשי ישלחנו" ולא "ישלחנו לחפשי", משמע שיצא לחפשי עוד קודם שנאמר בו שילוח^[13].

המכריעים

המכריעים לפני חכמים מכריעים במחלוקת התנאים ואומרים, שהיוצא בשן ועין אינו טעון גט שחרור, והיוצא בשאר ראשי איברים טעון גט שחרור^[14], ונחלקו ראשונים בדעתם: יש סוברים שהיוצא בשאר ראשי איברים טעון גט שחרור מעיקר הדין, שסברת המכריעים היא, שיציאה בשן ועין שכתובה במפרש בתורה^[15] אין למדים אותה מאשה להצריך את המשתחרר גט שחרור, ויציאה בשאר ראשי איברים שנלמדת מדרשת הכתוב^[16] ואינה כתובה במפורש, למדים אותה מאשה להצריך את המשתחרר גט שחרור^[17], ויש סוברים שמעיקר הדין אף היוצא בשאר ראשי איברים אינו טעון גט שחרור, ומדרבנן הצריכוהו לגט זה, שהואיל ואין דרשה זו ידועה לכל, יש לחשוש שימצא האדון את העבד המשוחרר בשוק ויתפוס בו ויאמר לו עבדי אתה^[18], ושהרואים את העבד המשוחרר נושא בת ישראל יאמרו שעבד מותר בבת ישראל^[19].

להלכה

להלכה פסקו ראשונים כר' עקיבא שאף היוצא בשן ועין צריך גט שחרור^[20], שהרי נחלק עם ר' טרפון בדבר, ור' טרפון חבירו של ר' עקיבא הוא – לסוברים כן^[21] - והלכה כר' עקיבא מחבירו^[22], ואף על פי שהמכריעים לפני חכמים מכריעים במחלוקת זו^[23], אין אומרים בזה הלכה-כדברי-המכריע*^[24], שלא אמרו כן אלא כשההכרעה נשנית במשנה – לסוברים כן^[25] - וכאן לא הכריעו כן אלא בברייתא^[26], ועוד, שאין הלכה כמכריע אלא במקום שאף החלוקים מזכירים את החילוק שמחלק בו המכריע, אלא שסוברים שאין לחלק בדבר, והמכריע דעתו להכריע ולחלק בזה – לסוברים כן^[27] - אבל כאן שהחולקים לא הזכירו שן ועין וראשי איברים ולא עלתה על דעתם לחלק בדבר, אף על פי שהמכריעים מחלקים בזה אין הלכה כמותם^[28].

על כך שבזמן הזה לדברי הכל צריך גט שחרור, עי' להלן^[29].

על גדרו של עבד שיצא לחירות מאדונו ועדיין הוא טעון גט שחרור, ע"ע מעכב-גט-שחרור*.

קנס

יציאת העבד לחירות בשן ועין חשובה קנס*, ואינה חשובה חוב ממון^[30], ולפיכך אם הודה האדון בפני בית דין שסימא את עין עבדו או הפיל את שינו אין העבד יוצא בכך לחירות, שהמודה בקנס פטור^[31], ואפילו בא לצאת ידי שמים אין על האדון לשחררו, שהמודה בקנס פטור אף בבא לצאת ידי שמים^[32], וכן אין דנים דין זה אלא בפני בית דין סמוכים, כדין קנס שאין דנים אותו אלא בבית דין סמוכים^[33], וכן אין דנים דין זה בחוץ-לארץ*, כדין קנס שאין דנים אותו בחוץ לארץ^[34].

בזמן הזה

בזמן הזה, כתבו ראשונים שאף על פי שאין בית דין סמוכים, ואין קנס נוהג אלא בבית דין סמוכים^[35], מכל מקום אדון שסימא את עין עבדו או הפיל את שינו אינו רשאי להשתעבד בו, שהרי קנס שתפסו מקבל הקנס מהנקנס אין מוציאים אותו ממנו^[36], ועבד זה הרי הוא תפוס בעצמו^[37], ואף לסוברים שאינו משתחרר אלא בגט שחרור^[38], אף על פי שלא קיבל גט שחרור חשוב הוא כתפוס בעצמו, שהמעוכב גט שחרור אינו חשוב קנין כספו של אדונו^[39], ומטעם זה כתבו ראשונים, שבזמן הזה אדון המסמא את עין עבדו או המפיל את שינו, אף לסוברים שעבד היוצא בשן ועין אינו טעון גט שחרור^[40], הרי הוא טעון גט שחרור, שחיוב קנס אינו חל אלא בפני בית דין ומשעת העמדה בדין^[41], והואיל ואין לנו בית דין סמוכים נמצא שאינו משתחרר מאליו, אלא שכיון שזכה בעצמו מכח תפיסתו כופים את רבו וכותב לו גט שחרור, כדין המעוכב גט שחרור שכופים את רבו לשחררו^[42].

עבד של שני שותפים

עבד של שני שותפים, אמרו בגמרא שלדעת ר' אליעזר - הדורש לענין דין יום-או-יומים*: "כספו" המיוחד לו^[43] - דורשים: עַבְדּוֹ^[44], המיוחד לו בלבד, הוא שיוצא בשן ועין, אבל עבד של שני שותפים, שאינו מיוחד לאחד מהם, אם הכהו אחד מאדוניו אינו יוצא לחירות^[45], ויש תנאים החולקים על דרשה זו, ולדעתם אף בשותף שהכה את העבד וסימא את עינו או הפיל את שינו יוצא העבד לחירות^[46], ויש מן הראשונים שכתבו שאף לר' אליעזר אינו חשוב עבד שאינו מיוחד לבעליו אלא בשותפים שלזה גוף ולזה פירות - ולסוברים שקנין-פרות* כקנין הגוף הוא^[47] - שאין אחד מהם יכול לחלוק וליטול לעצמו חלק מיוחד, אבל שותפים שוים, הואיל וכל אחד מהם יכול לחלוק וליטול חצי דמיו לעצמו, העבד חשוב מיוחד לכל אחד מהם, ויוצא בשן ועין בהכאת כל אחד מהשותפים^[48]. הלכה כר' אליעזר^[49], ואף על פי שתנאים חולקים עליו, שמכך שאמוראים פירשו דבריו משמע שהלכה כמותו^[50].

על מי שחציו-עבד-וחציו-בן-חורין*, שדינו כדין עבד של שותפים שאינו יוצא בשן ועין - לסוברים כן^[51] – הואיל ואינו מיוחד לרבו, ע"ע הנ"ל^[52].

על עבד שהכניסה אשה לבעלה בנכסי-מלוג*, אם דינו כדין עבד של שותפים שאינו יוצא לחירות בשן ועין - לסוברים כן^[53] – ע"ע נכסי מלוג. על עבד שהכניסה לבעלה בנכסי-צאן-ברזל* אם דינו כדין עבד השותפים, ע"ע נכסי צאן ברזל.

האיברים

האיברים שמחסר האדון לעבדו או לשפחתו והם יוצאים בהם לחירות, הם שן, או עין, או אחד מראשי איבריהם^[54], שנאמר: וְכִֽי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אֽוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ : וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אֽוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ^[55], שן ועין אמורים במפורש, וראשי איברים למדים בכלל-ופרט-וכלל*, שתחילה נאמר "כי יכה" והוא כלל, חזר הכתוב ופרט שן ועין, ושוב חזר הכתוב וכלל במה שנאמר "לחפשי ישלחנו", ודורשים, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים, אף כל מומים שבגלוי שאינם חוזרים עבד יוצא בהם לחירות^[56], וכתבו ראשונים ואחרונים, שכל שכן אם חסרו איבר שלם שיוצא בו לחירות^[57], וראשי איברים שהזכירו תנאים בדבריהם היינו לרבותא, שאף על פי שלענין נגעים* מצינו שנגעם שבראשי איברים אינם מטמאים הואיל ואינם חשובים כמקום גלוי, שאינם נראים כאחת^[58], לענין יציאה לחירות אינם חשובים כמום שבסתר שעבד אינו יוצא בו לחירות^[59], אלא חשובים הם כמקום גלוי^[60].

ראשי האיברים

ראשי האיברים שבזכר שיוצא בהם לחירות, הם עשר אצבעות ידיו, עשר אצבעות רגליו, שתי אזנים, ראש החוטם וראש הגויה^[61]. ראשי אצבעות שבנקבה שיוצאת בהם לחירות, הם אצבעות ידיה ורגליה, ראשי אזנים, ראש החוטם וראשי דדיה^[62].

מומים שבלוי

אין עבד יוצא אלא כשהכהו רבו בראשי איברים שבגלוי, אבל הכהו באיברים שבסתר אינו יוצא, שלמדים משן ועין, מה שן ועין איברים שבגלוי, אף כל איברים שבגלוי^[63], ולפיכך לדעת חכמים אם חתך האדון לעבד את לשונו אינו יוצא בכך לחירות^[64], שבשעה שסוגר את פיו אין לשונו נראית^[65], ובן עזאי ורבי חולקים וסברים שיוצא בכך לחירות^[66], שלדעתם לשון חשובה איבר שבגלוי, שהרי בשעה שהוא מדבר היא נגלית^[67].

סרסו רבו בביצים

עבד שסרסו רבו בביצים, אם ניתקם לגמרי יחד עם הכיס שהן תלויות בו, הרי זה מום שבגלוי ויוצא לחירות^[68], ואם בעודם תלויות בכיס ניתק את חוטיהן, נחלקו תנאים: לתנא קמא אינו יוצר לחירות שאין זה חשוב כמום שבגלוי^[69], לפי שהביצים מכוסות בעור הכיס^[70], ולרבי חשוב כמום שבגלוי^[71], הואיל ותלויות בכיס וניכרות מבחוץ^[72]. הלכה כתנא קמא^[73].

איבר שסופו לחזור

אין העבד יוצא לחירות אלא אם הכהו האדון באיבר שאין סופו לחזור, אבל אם סופו לחזור אינו יוצא לחירות^[74], ולפיכך המפיל לעבדו שן חלב שסופה לחזור אינו יוצא לחירות^[75], ואין אומרים שבכלל שן שאמרה תורה אף שן חלב, שלמדים מעין, כשם שעין אין סופה לחזור, כך שן שיוצא בה אינה אלא זו שאין סופה לחזור^[76], וכן המכה את עבדו בידו ויבשה וסופה לחזור ולהבריא אינו יוצא בכך לחירות^[77].

תלש בזקנו ודלדל בו עצם

תלש האדון בזקנו של עבדו ודלדל בו עצם, העבד יוצא בכך לחירות^[78], שלמדים כן מהכתוב: לַֽחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ^[79], ואמרו בגמרא שצריכים לריבוי זה, שהיה מקום לומר שאין העבד יוצא לחירות אלא בהכאת אבר הדומה לשן ועין שבטל בכך ממלאכתו, ולמדים מדרשת :לחפשי ישלחנו" שמכל מקום יוצא לחירות^[80], ונחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם בדבר: יש מן הראשונים שכתבו שדלדול עצם הזקן אינו מבטלו ממלאכתו, לפי שאינו עושה כל מלאכה בעצם זו, ולדעתם למדים מהכתוב שאף המכה עבדו באיבר שאינו עושה בו מלאכה הרי זה יוצא לחירות^[81], ויש מן הראשונים שכתבו שעצם הזקן עושה מלאכה, שהרי יש שינים שהקבועות באותה עצם ובדלדול עצם זו הן בטלות ממלאכתן^[82], ובדעתם כתבו אחרונים שמכל מקום הוצרכו ללמוד מדרשה שיוצא לחירות, לפי שדלדול העצם אינו מבטלו לחלוטין ממלאכת האכילה, אלא שהוא מצטער בשימוש בשינים אלו הקבועות בעצם, ולמדים מדרשת הכתוב שאף בכך חשוב מבטלו ממלאכתו, והרי זה דומה לשן ועין שהכאתם מבטלתם ממלאכתם^[83].

הכה כנגד עינו או אזנו

אין העבד יוצא לחירות בהכאת רבו, אלא כשהכהו בגוף האיבר, כגון שהכהו על עינו או על אזנו, אבל אם הכה על הכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ומחמת הבעתה שאחזה בעבד אינו רואה או אינו שומע, אינו יוצא בכך לחירות^[84], ואף על פי שלענין נזקי בהמתו מצינו שבהמה ששברה את הכלים בקולה בעליה חייבים משום צרורות*^[85], אדם, שבר דעת הוא, יכול לשלוט בעצמו שלא להבהל מהקול, והוא חשוב כמבעית את עצמו^[86].

ביטל האדון מקצת תשמיש העין או השן

הכהו האדון על עינו והחליש מאור עיניו אבל עדיין יכול לראות מעט, או שהכהו על שינו ונדנדה ועדיין משתמש בה מעט, אף על פי שמתחילה היה משתמש באיברים אלו היטב ועתה אינו משתמש בהם אלא בדוחק, הואיל ומכל מקום הוא משתמש בהם, אינו יוצא בכך לחירות^[87]. היה העבד רואה בעינו מעט, וסימאו האדון לגמרי, או שהיתה שינו מתנדנדת, והפילה, אף על פי שגם מתחילה לא היה משתמש בהם אלא מעט, הואיל ביטל האדון את תשמישם לחלוטין, הרי העבד יוצא לחירות^[88].

חיסר את העבד איבר

היתה עינו של העבד סמויה לחלוטין, וחטטה האדון מחורה, הרי זה יוצא לחירות, ואף על פי שאף מתחילה לא היה משתמש בה כלל, שמכל מקום הרי עשאו מחוסר-אבר*^[89], והוא הדין לכל אחד מראשי איברים שלא היה עושה מלאכתו שאם חתכו האדון הרי זה יוצא לחירות הואיל וחיסרו את אותו האיבר^[90].

חתך לעבדו אצבע יתרה

היתה לעבד אצבע יתרה וחתכה האדון, אם עומדת בשורת שאר האצבעות ונספרת עמהן, הרי זה יוצא לחירות^[91].

ההכאה

רופא ששגג ברפואתו וסימא עין עבדו או הפיל שינו

אדון שהוא רופא וביקש ממנו העבד לכחול לו עינו וטעה וסימאה, או שביקש ממנו לחתור ולגרר לו במקום מושב שינו וטעה והפילה, נחלקו תנאים: לחכמים שיחק זה העבד באדון ויצא לחירות^[92], ולרבן שמעון בן גמליאל אינו יוצא לחירות, שנאמר: וְשִׁחֲתָהּ^[93], עד שיתכוון לשחת את העין או את השן, יצא זה שלא התכוון לשחת אלא לרפא^[94]. הלכה כחכמים^[95].

הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבמעיה

הושיט האדון ידו למעי שפחתו כדי להוציא את עוברה, וסימא בשגגה את העובר שבמעיה, דעת הסוגיא בקידושין שאף לחכמים הסוברים שרופא שנתכוון לכחול עין עבדו וסימאה בשגגה יצא העבד לחירות^[96], באופן זה אין הולד יוצא לחירות, שנאמר: וְשִׁחֲתָהּ^[97]. בגדר הדין נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף חכמים מודים שכל שלא נתכוון לגעת בעין ולסכנה, אין העבד יוצא לחירות, ולא אמרו ברופא שנתכוון לכחול עין עבדו וסימאה שיוצא לחירות אלא משום שאף על פי שלא נתכוון לסמא את עין העבד, מכל מקום נתכוון לגעת בעינו ולסכנה, ולפיכך המושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבמעיה, שלא נתכוון לגעת בעין כלל, אף לחכמים אין הולד יוצא לחירות^[98], ויש מן הראשונים שכתבו, שטעמם של חכמים אינו משום שלא נתכוון לעין, אלא משום ש"ושחתה" משמע ששחת עין שהיתה מתוקנת כבר, ועין העובר מעולם לא באה לכלל ראיה^[99]. ויש סוברים בדעת רבה שחולק על סוגיא זו, ולדעתו סוברים חכמים שאפילו לא נתכוון האדון כלל יצא העבד לחירות, ועל כך עי' להלן^[100]. להלכה, לא יצא העבד לחירות^[101].

היתה לו אבן בחיקו ולא הכיר בה וכשעמד נפלה והפילה שן עבדו

היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, וכשעמד נפלה וסמאה את עין עבדו או הפילה את שינו, או שנתכוון לזרוק אבן על בהמה והלכה ופגעה בעבד והפילה את שינו או קטעה את אצבעו – שהזורק ולא נתכוון לעבד הרי הוא כמי שהיתה אבן בחיקו ולא הכיר בה, שלא נתכוונו לעבד כלל^[102] - נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים בדעתם: א) יש סוברים בדעת רבה שדין זה תלוי במחלוקת חכמים ורבן שמעון בן גמליאל, שלרבן שמעון בן גמליאל הסובר שעבד שאדונו נתכוון לרפאו וסימא את עינו לא יצא לחירות הואיל ולא נתכוון לשחת^[103], הוא הדין לעבד זה שאדונו לא נתכוון כלל למעשה כלשהו, שלא יצא לחירות, ולחכמים הסוברים שעבד שאדונו נתכוון לרפאו וסימא את עינו יצא לחירות אף על פי שלא נתכוון לשחת^[104], הוא הדין לעבד זה שאדונו לא נתכוון כלל למעשה כלשהו שיצא לחירות^[105], ואף על פי שאף לחכמים אדון שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבמעיה לא יצא העובר לחירות הואיל ולא נתכוון לעין – לסוברים כן^[106] - ואף כאן לא נתכוון לעין, שונה המושיט ידו למעי שפחתו שיש במעשהו שתי מעלות לטובה, שנתכוון לטובה, לילד את שפחתו, ושלא נתכוון לעין כלל, ממי שהיתה אבן המונחת לו בחיקו, שאף שלא נתכוון לעין, מכל מקום לא נתכוון לטובה, והרי זה דומה לנתכוון לכחול לעבדו את עינו שיש במעשהו מעלה אחת לטובה, שאף על פי שנתכוון לעין, מכל מקום נתכוון לטובה, ובאופן זה דעת חכמים שחשוב מתכוון ללשחת והעבד יוצא לחירות^[107], ויש שכתבו טעם אחר, שיותר יש לו להזהר כשרואה את עין עבדו לפניו, ואפילו מאבן המונחת לו בחיקו שלא הכיר בה, מעין העובר שלא ראה אותה כלל^[108]. ב) ויש חולקים וסוברים בדעת רבה, שאף לחכמים אין העבד יוצא לחירות, שהרי זה דומה למושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבמעיה שאף חכמים מודים בזה שאין העבד יוצא לחירות הואיל ולא נתכוון לעין, והוא הדין לזה שהיתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה, שהואיל ולא נתכוון לעין אין העבד יוצא לחירות^[109]. ג) ויש שכתבו שמחלוקת הסוגיות היא, שרבה סובר בדעת חכמים שאפילו לא נתכוון האדון כלל יוצא העבד לחירות, ולפיכך בין באבן שהיתה בחיקו ולא הכיר בה והפילה את שן העבד, ובין בהושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבעיה, יצא העבד לחירות, והסוגיא בקידושין שסוברת שלחכמים הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את העובר שבמעיה אין הולד יוצא לחירות, חולקת וסוברת שאף לחכמים כל שלא נתכוון לעין אינו יוצא לחירות, ולא אמרו חכמים שרופא שכחל עין עבדו וסימאה יצא העבד לחירות, אלא משום שנתכוון לעין, ולדעת סוגיא זו אף אם היתה לו אבן בחיקו ונפלה על העבד והפילה את שינו אין העבד יוצא לחירות, לפי שלא נתכוון^[110].

הפיל לו שינו וסימא לו עינו

אדון שהפיל לעבדו את שינו וסימא את עינו, אין אומרים שישתחרר תחת עינו ושינו יחד, אלא משתחרר תחת האיבר הראשון שהכהו, ובהכאת האיבר השני דין האדון עם עבדו המשוחרר כדין החובל* בחברו^[111], שנאמר: תַּחַת עֵינוֹ^[112], ולא תחת עינו ושינו, ונאמר: תַּחַת שִׁנּוֹ^[113], ולא תחת שינו ועינו^[114], ולפיכך לסוברים שהמשתחרר בשן ועין אינו טעון גט שחרור, האדון משלם לו את תשלומי החבלה^[115], ולסוברים שטעון גט שחרור, הדבר תלוי בספק הגמרא אם מעוכב גט שחרור תשלומי חבלתו לעצמו או לרבו^[116], ועל כך ע"ע חובל^[117] וע' מעוכב גט שחרור, והוא הדין שאם נתן האדון לעבדו גט שחרור בין הכאת שינו להכאת עינו, שמשלם לו דמי עינו^[118].

הכה שתי עינים או שינים כאחת

סימא האדון את שתי עיני העבד כאחת, או הפיל שתים משיניו כאחת, הרי זה משתחרר תחת שתי עיניו או שתי שיניו, ואין דין האדון עם עבדו המשוחרר על העין או השן השניה כדין חובל בחברו^[119], ונחלקו אחרונים: יש שכתבו שהוא הדין לסימא את עינו והפיל את שינו בבת אחת, שהוא משתחרר תחת שתיהן יחד^[120], ויש שכתבו שלא אמרו כן אלא בשתי עינים או שתי שינים, אבל שן ועין שהכן כאחת הרי הן בכלל הדרשה: תחת עינו, תחת שינו, ולא תחת עינו ושינו^[121]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להיפך, שהכה את שינו ועינו בזה אחר זה משתחרר תחת עינו ושינו, ולא דרשו שאינו משתחרר תחת שינו ועינו אלא כשהכה את שתיהן כאחת^[122].

הערות שוליים