אנציקלופדיה תלמודית:שפיכות דמים

הגדרת הערך - הריגתו של אדם על ידי אדם אחר.

פתיחה

הערך עוסק באיסור שפיכות-דמים. על דין אישים שונים כגון קטן*, אשה*, עובר*, גוי*, עבד*, טרפה* וגוסס*, שרצחו או שנרצחו, עי' ערכיהם וע' רוצח; על מעשה ההריגה ואופנים שונים של גרימת מות על ידי שימוש בכוחות טבע או בבעלי חיים ע"ע גרמא וע' כחו וע' רוצח; על שליחות בשפיכות דמים ע"ע אין שליח לדבר עבירה וע' רוצח וע' שליחות; על דין כמה אנשים שהרגו יחד ע"ע רוצח; על אומד* האמצעי המכה, אם הוא ראוי להמית, ע"ע אומד וע' רוצח; על דינים שונים בכוונה של הרוצח, ע"ע רוצח.

איסורה ועונשה

האיסור

אסור להרוג אדם מישראל, וההורג עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תרצח^[1]. האיסור נמנה במנין המצוות^[2].

איסור שפיכות דמים הוא מן הדברים שאלמלא נכתבו, דין הוא שיכתבו^[3], כלומר שהוא מן הדברים המיושרים, שהדין נותן לעשותם^[4].

הלאוים והעשים

שפיכות דמים, יש בה כמה מצוות לא תעשה, הנמנות במנין המצוות: א) שלא לרצוח^[5]. ב) שלא לקחת כופר לנפש רוצח, אלא יומת^[6]. ג) שלא יומת הרוצח קודם עמידה בדין^[7].

וברודף* אחר חברו להרגו יש מצוות נוספות: א) להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף^[8]. ב) שלא לחוס על הרודף^[9].

וברוצח בשגגה יש מצוות נוספות: א) להגלותו^[10]. ב) שלא ליקח כופר למחויב גלות^[11]. ג) להפריש ערי מקלט לרוצחים בשוגג, ולכוין להם הדרך^[12].

ובהרוג שנמצא ולא ידוע מי הרגו יש מצוות נוספות. א) לערוף עגלה-ערופה*^[13]. ב) שלא יעבד באותה קרקע ולא יזרע^[14].

בארץ ישראל

על איסור מיוחד על רציחה בארץ-ישראל* ע"ע ארץ ישראל^[15].

העונש

ההורג אדם מישראל במזיד, חייב מיתה^[16], ודבר זה מפורש בתורה פעמים רבות^[17], שנאמר: ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת^[18], ונאמר: מכה איש ומת מות יומת^[19], ונאמר: כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח^[20], ועוד כתובים רבים^[21].

הרוצח, מיתתו בסיף^[22], שנאמר בהורג עבד: נקם ינקם^[23], ונקימה היא בסיף, שנאמר: והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית^[24], ולמדים מההורג עבד להורג בן חורין^[25], ויש תנאים שסוברים שלמדים שרוצח מיתתו בסיף מהכתוב: ואתה תבער הדם הנקי מקרבך^[26], הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה עגלה ערופה ממיתים אותה בסייף ומן הצואר^[27], אף שופכי דמים בסייף ומן הצואר^[28].

על מקורות נוספים ופרטים נוספים בדין הריגת רוצח בסיף ע"ע הרג^[29] וע' רוצח.

על הרוצחים בגרמא* או על ידי שליח, שפטורים ממיתת-בית-דין*, שפעמים שהמלך* או בית-דין* ממיתים אותם או עונשים אותם בעונשים חמורים מפני תיקון העולם, ע"ע בית דין^[30] וע' מלך וע' רוצח.

שפיכות דמים הוא אחד מן הדברים שנגעים* באים עליהם, שכן למדים ממה שמצינו ביואב, אחר ששפך דם, שדוד קללו: אל יכרת מבית יואב זב ומצורע^[31].

גלות

על הרוצח בשוגג, שבאופנים מסוימים הוא חייב גלות* לעיר-מקלט*, ע"ע גלות וע' רוצח.

כפרה

הכתונת* שבבגדי-כהונה* מכפרת על שפיכות דמים^[32]. על פרטי הדין ע"ע כתונת^[33].

יהרג ואל יעבור

שפיכות דמים היא משלשת העברות החמורות, שעליהן יהרג-ואל-יעבור*, שאם גוי אמר לישראל הרוג את פלוני ישראל, ואם לאו אהרוג אותך, יהרג ואל יהרוג, וסברא היא, שמה ראית לומר שדמך אדום יותר, שמא דם חברך אדום יותר^[34]. על ביאור הסברא, ופרטי הדינים, ועל האיסור להתרפא על ידי שפיכות דמים ע"ע יהרג ואל יעבור.

אביזרייהו

על אביזרייהו* של שפיכות דמים, אם דינם כשפיכות דמים לענין דין יהרג ואל יעבור, ע"ע אביזרייהו וע"ע יהרג ואל יעבור^[35].

הלבנת פנים

על איסור הלבנת-פנים*, שהוא כשפיכות דמים^[36], ואם הלבנת פנים נחשבת אביזרייהו של שפיכות-דמים, ואם צריך למסור עליה את הנפש, ע"ע הלבנת פנים^[37], וע"ע יהרג ואל יעבור^[38].

בני נח

שפיכות דמים היא מהמצוות שאף בן-נח* חייב בהן^[39], על פרטי הדין ע"ע בן נח^[40].

הריגה ביד גואל הדם

על מצות הריגת הרוצח על ידי גואל-הדם*, וגדרו ודיניו של גואל הדם, ע"ע גואל הדם.

איסור לקיחת כופר

אסור לבית דין לקחת כופר מן הרוצח, כדי לפטרו ממיתה, שנאמר: ולא תקחו כופר לנפש רוצח^[41], אלא אפילו נתן כל ממון שבעולם, ואפילו רצה גואל-הדם לפטרו, הורגים אותו, שאין נפשו של זה הנהרג קנינו של גואל הדם, אלא קנין הקדוש ברוך הוא^[42].

איסור לקיחת כופר נמנה במנין המצוות^[43].

חומרה

אין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר: ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ^[44]. ולפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא^[45], ומטעם זה הלאוים והעשים שבהצלת-נפשות* וברודף*, אף על פי שאין לוקים עליהם לפי שאין בהם מעשה^[46], הם חמורים יותר מלאוים אחרים^[47].

אף על פי שיש עבירות החמורות משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים^[48], ומטעם זה מחמירים ברוצח יותר משאר העבירות החמורות, שכשאי אפשר להרגו בבית דין, גורמים לו שימות מעצמו^[49].

מי שיש בידו עוון שפיכות דמים הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולים כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין^[50].

שפיכות דמים היא מן הדברים שנפרעים עליהם מן האדם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא^[51]. ובעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב והשכינה מסתלקת מישראל^[52], וכן הגשמים נעצרים^[53].

המתת הרוצח קודם גמר דין

אסור להמית את הרוצח עד שיעמוד לדין, שנאמר: ולא ימות הרֹצח עד עמדו לפני העדה למשפט^[54]. האיסור נמנה במנין המצוות^[55]. על פרטי הדין, והדין בשאר חיבי מיתות, ע"ע חיבי-מיתות-בית-דין^[56] וע' רוצח.

דיניה

רודף

על הרודף אחר חברו להרגו, שיש מצוה וחיוב להציל את הנרדף באבריו או בנפשו של הרודף, והמצוה שלא לחוס על הרודף, וכל פרטי דיני רודף, ע"ע רודף.

מצות הצלה

על הרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באין עליו, שהוא חייב להצילו, שנאמר: לא תעמד על דם רעך^[57], ע"ע הצלת נפשות.

מאבד עצמו לדעת

על המאבד-עצמו-לדעת* אם הוא בכלל איסור רציחה, ועל חיובו בידי שמים, ע"ע מאבד עצמו לדעת.

רוצח שלא ניתן להרגו

מי שיודעים שהוא רוצח, אלא שבית-דין* אינם יכולים להרגו - כגון שהיתה עליו עדות-מיוחדת*, או שהרג שלא בהתראה*, או שהעדים הוכחשו בבדיקות ולא בחקירות^[58] – מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיוקטנו בני מעיו, וחוזרים ומאכילים אותו שעורים, שמתנפחים בתוך מעיו, עד שכריסו מתבקעת והוא מת^[59]. ואין עושים כן בשאר חייבי מיתות, אלא בשפיכות דמים, לפי שיש בה השחתת ישובו של עולם^[60].

על פרטי דין הכנסה לכיפה ע"ע כפה^[61].

נשיאת כפים בכהן שהרג

על כהן שהרג את הנפש, שאינו נושא את כפיו ע"ע אין-קטיגור-נעשה-סניגור^[62] וע' נשיאת כפים.

עגלה ערופה

על הדין כשנמצא הרוג בשדה ולא נודע מי הכהו, שמביאים עגלה ועורפים אותה בנחל, ע"ע עגלה ערופה.

חשד בגוי

על גוי*, שהוא חשוד על שפיכות דמים, ומטעם זה אסור להתיחד עמו, וצריך להזהר ממנו בכמה דברים, ע"ע גוי^[63].

הערות שוליים