דרשני:איסור מניין בני ישראל

אחד האיסורים הנוכחים כיום במפגשים שונים הינו האיסור למנות את עם ישראל. במאמר זה נסקור את מקור האיסור, טעמו וכן את ההשלכות שלו בדורנו בדגש על מפקד האוכלוסין.

מקור

בגמרא ביומא ^[1] מובא שכאשר רצו למנות את הכהנים שרצו לקיים את תרומת הדשן ספרו את האצבעות שלהם, משום שיש איסור למנות את ישראל . הגמרא לומדת איסור זה מהפסוק "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד", ומובאת מחלוקת האם מדובר באיסור אחד, או בשני לאווים משום שמצרפים גם את המשך הפסוק "לא ימד ולא יספר".

הגמרא בברכות ^[2] מביאה שמקור האיסור למנות את ישראל הוא מדברי הפסוק בפרשת כי תשא, בו הקב"ה מצווה למנות את ישראל על ידי מחצית השקל ולא באופן ישיר. המהרש"א הקשה מדוע הגמרא ביומא לא למדה את הדין שאסור למנות את בני ישראל, מהנאמר בפרשת כי תשא שמשה מנה את בני ישראל במחצית השקל בשביל למנוע מהם נגף? ותירץ, שייתכן שאי אפשר ללמוד מדברי הפסוק כך משום שאפשר לפרש שהשימוש במחצית השקל הוא על מנת לכפר על חטאם בחטא העגל ואין בכך קשר למפקד . לפי דבריו, ניתן להבין כי הגמרא בברכות מסבירה את הפסוקים מפרשת כי תשא, בהסתמך על הפסוק מהושע ובלעדיו היה ניתן לפרש את תרומת מחצית השקל ככפרה על מעשה העגל.

בשו"ת שרידי אש ^[3] הסביר כי ישנם שני איסורים שונים בשני המקורות. הגמרא בברכות מדברת על האיסור למנות את בני ישראל שלא לצורך, כדברי המפרשים שהמפקד על ידי מחצית השקל לא היה בציווי הקב"ה. לעומת זאת, הגמרא ביומא רוצה ללמוד את האיסור למנות את ישראל גם לצורך מצווה, כמו במניית הכהנים, ולכן למדה את האיסור מהפסוק בהושע.

טעם האיסור

בפרשת כי תשא, ה' מצווה לתרום את מחצית השקל על מנת לפקוד את בני ישראל. התורה מסבירה כי מניית העם על ידי מחצית השקל תמנע נגף שעלול להתרחש בעם. המפרשים נתנו כמה טעמים לחשש זה:

• רש"י מפרש כי במניין שולט עין הרע וגורם למחלת הדבר לבוא, ולכן סופרים את מחציות השקל במקום למנות את העם, ובכך מונעים את הדבר.
• רבינו בחיי מסביר כי הדבר נובע מהכלל ש"אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין"^[4]. לדבריו, כל עוד לא יודעים את מניין העם, הרי שיכולים להתרחש ניסים נסתרים בנידון, וכאשר כבר יודעים את הדבר לאשורו- לא ניתן מקום לניסים נסתרים אלא רק לניסים גלויים ולזה לא כל אחד זוכה.
• המלבי"ם מסביר שכל עוד העם מאוחדים ונחשבים כאיש אחד- זכות הרבים גדולה ומסייעת לשמירה, אך כאשר מפרידים כל אדם בפני עצמו- הרי שכל אחד עומד לדין על פי מעשיו ואז עלול לשלוט בו הנגף.
• שד"ל מפרש כי כאשר אדם מונה את כספו באופן מדויק, הדבר עלול להביאו לידי שאננות וגאווה ולבסוף עתיד אף ליפול. לדבריו, דבר זה הוביל במשך הדורות את האמונה בעין הרע, והתורה רצתה לבטל אמונה זו, שמרחיקה את האדם מהאמונה בהשגחת הבורא, וציוותה למנות את העם ולהביא כסף לכפר על נפשותם כך שיידעו שמעתה הם יכולים להימנות ללא חשש.

מניינים בתנ"ך

על אף שמדברי הפסוקים בפרשת כי תשא, ניתן להבין כי יש להשתמש במחצית השקל בכל מפקד עתידי, למעשה מפקד באמצעות מחצית השקל מוזכר רק שם ואילו במפקדים בשאר חומשי התורה (כגון בתחילת פרשת במדבר) לא מוזכר מחצית השקל. בספר שמואל ^[5] מובא ששאול מנה את העם לפני המלחמה בעמלק, וכן כאשר דוד מנה את העם ^[6].

בתחילת פרשת במדבר רש"י עומד על כך שהמניין נעשה ללא שהוזכר בו נתינת מחצית השקל, ומפרש שאכן נתנו גם במפקד זה מחצית השקל ואין צורך לומר זאת בכל פעם מחדש משום שזה כבר נאמר בפרשת כי תשא. על המפקדים בתנ"ך רש"י מפרש כי אין חיוב למנות דווקא במחצית השקל, אלא האיסור הוא למנות את עם ישראל ללא אמצעי. הוא מסתמך על דברי הגמרא ומפרש שכאשר הפסוק אומר על שאול "ויפקדם בבזק", אין מדובר בשם מקום אלא שפקדם בשברי חרסים או באבנים. בנוסף, הפסוקים בדברי הימים^[7] מראים כי המניין שעשה דוד היה חטא ונגרם כתוצאה מכך שהשטן הסית את דוד. חטא זה אף גרם למגיפה שקרתה לאחר מכן בעם שהפילה שבעים אלף איש מישראל.

לעומת רש"י, הרמב"ן סובר שאין איסור כולל למנות את בני ישראל, אלא האיסור הוא רק כאשר מדובר במפקד ללא צורך. לשיטתו, כאשר ה' מצווה לערוך מפקד, כמו בתחילת ספר במדבר, אין צורך למנות את העם במחצית השקל. על פי שיטתו, הוא מסביר שטעותו של דוד היתה שכאשר מנה את העם הוא חשב שיש בדבר צורך ולכן לא מנה את העם דרך אמצעי, אך למעשה לא היה בכך צורך ולכן הוכה העם בדבר^[8].

השמטה מספרי מוני המצוות

למרות שהגמרא מתייחסת למניין בני ישראל כאיסור, מוני המצוות, כספר המצוות לרמב"ם או לרס"ג, לא התייחסו לאיסור זה והשמיטו אותו. האחרונים נתנו מספר תירוצים להשמטה זו:

• יש שפירשו שאיסור מניית בני ישראל אינו איסור ממש אלא רק עצה והנהגה טובה. הוא מדייק מכך שלמרות שהרמב"ם לא מנה איסור זה בספר המצוות, הוא עדיין הביא בהלכות תמידין ומוספים את הסבר הגמרא שמונים את אצבעות הכהנים משום שאסור למנות את ישראל, ומשמע שסבר כדברי הגמרא, אלא שלא החשיבם כמצווה. לדבריו, יש להסביר בדברי הגמרא המדברת על לאו אחד או שני לאווים, אסמכתא בלבד. ^[9]
• יש שפירשו שאין מדובר בלאו בפני עצמו, אלא האיסור הוא לאו הבא מכלל עשה. לדבריו, כל המטרה של נתינת מחצית השקל היא משום האיסור למנות את בני ישראל, ולכן איסור הספירה הוא לאו הבא מכלל עשה. לפי תירוץ זה יש להסביר שאף מצוות נתינת מחצית השקל הנוהגת לדורות ניתנת קשורה לאיסור למנות את ישראל. ^[10]
• יש שפירשו שהאיסור איננו מדין תורה, אלא רק תקנת חכמים, ולכן לא הוזכר אצל מוני המצוות. לפי דבריהם, מובן מדוע הגמרא לומדת איסור זה מהפסוק בהושע, אך יצטרכו להסביר את מניית בני ישראל על ידי מחצית השקל באופן שונה. ^[11]

ספירה לצורך מצווה

בגמרא ביומא ^[12] מובא שכאשר רצו למנות את הכהנים שרצו לקיים את תרומת הדשן ספרו את האצבעות שלהם, משום שיש איסור למנות את ישראל . השפת אמת בפירושו על הגמרא מקשה מדוע יש איסור למנות את הכהנים, הרי המונה אינו רוצה לדעת את מספרם אלא רק מונה אותם לשם הפיס? ומדייק מכך שאסור למנות את ישראל בשני מצבים- 1. אף אם מונים שלא לדעת את המספר אלא לדבר אחר 2. אף אם מדובר לשם מצווה אסור למנות. שני דינים אלו נפסקו להלכה במגן אברהם ^[13], ומכאן הגיע המנהג לבדוק האם יש מספיק אנשים למניין בבית הכנסת על ידי הפסוק "הושיע את עמך" הכולל 10 מילים על אף שמדובר לשם מצווה.

מפקד האוכלוסין

בגמרא בפסחים ^[14] מובא שהשתמשו במניין על ידי דבר אחר במפקד האוכלוסין שרצה לעשות אגריפס המלך: " תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות".

בעניין ספירת העם במפקד האוכלוסין בימינו, דן הרב שאול ישראלי בספרו עמוד הימיני^[15]. בדבריו, הוא מסכם שיש היתר לערןך מפקד אוכלוסין בתנאי שיתקיימו בו שלושה תנאים:

1. המפקד צריך להיות לדבר מצווה
2. צריך למנות על ידי דבר אמצעי
3. אסור לכלול את כל העם

לשיטתו, מכיוון שישנו צורך במפקד האוכלוסין, שהרי הוא מאפשר למדינה להעניק שירות טוב יותר לתושבים, הוא מוגדר כצורך מצווה ובכך מתמלא התנאי הראשון. בנוסף, במפקד לא מונים את האנשים עצמם אלא את השאלונים אותם הם ממלאים, וכן לא מונים את כל העם אלא רק את מי שגר בארץ ישראל- ובכך מתמלאים שני התנאים האחרונים.

הערות שוליים