דרשני:הלל בפסח (Zvi Ryzman)

גדרי אמירת הלל בפסח

ביום הראשון של החג, בחול המועד ובשביעי של פסח

א. במסכת ערכין (י, א) נמנו הימים ש"גומרים" בהם את ההלל: "שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת. ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח [דהיינו היום טוב הראשון של פסח, והיום טוב השני של גלויות], ושני ימים טובים של עצרת". ובהסבר הטעם מדוע חיוב אמירת ההלל בפסח הוא רק בשני הימים הראשונים ולא בכל ימי החג, כשם שיש חיוב אמירת הלל בכל ימי חג הסוכות, אמרו: "דחג חלוקים בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקים בקרבנותיהן". ופירש רש"י (תענית כח, ב ד"ה יחיד) "בפסח לא גומר [הלל] אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו, וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי". בכל יום משבעת ימי חג הסוכות, מקריבים קרבן מוסף שונה, ולכן כל יום ויום נחשב כ"מועד" בפני עצמו, ויש חיוב חדש לומר הלל. לעומת חג הפסח שבכל יום מימי חול המועד וגם בשביעי של פסח מקריבים את אותו קרבן מוסף, ולכן החיוב הוא רק ביום טוב הראשון.

ועל כך הקשו בגמרא: "שבת דחלוקה בקרבנותיה [משאר ימות השבוע] לימא הלל". ותירצו: "שבת לא איקרי מועד". כלומר, חיוב אמירת הלל הוא רק בימים מיוחדים שנקראו "מועד", ואילו שבת לא נקראת "מועד". ועל כך הקשו: "ראש חודש דאיקרי מועד לימא הלל". ותירצו: "ראש חודש לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב (ישעיהו ל, כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה". "לילה" [והוא הדין יום] שיש בו קדושת "מועד" לענין איסור עשיית מלאכה, טעון אמירת שירה של הלל. ולכן בראש חודש שאין איסור לעשות מלאכה, אע"פ שנקרא "מועד", אין חיוב אמירת הלל.

• בדברי הגמרא, מפורש איפוא, שאין אומרים הלל בימי חול המועד ובשביעי של פסח, כי ימי הפסח אינם "חלוקים בקרבנותיהם", ועל כן אין חיוב אמירת הלל בכל יום בפני עצמו.

ובביאור טעם זה כתב בשו"ע הרב (או"ח סי' תצ סע' ו) "לא תיקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים שאינם דומים לחולו של מועד של סוכות, שתיקנו לקרות בו בכל יום, לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו מיום חברו ומיום טוב הראשון, והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו. מה שאין כן בפסח שקרבנות כל הימים הם שווים לקרבנות יום טוב הראשון, לפיכך כולם טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו". ומבואר שהסיבה שאין חיוב הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח היא, כי אין בכל יום קרבן בפני עצמו, ולכן כל ימי החג "טפלים" ליום הראשון, ובאמירת ההלל ביום הראשון יצאו ידי חובת ההלל עבור כל ימי החג.

• הבית יוסף (סי' תצ סע' ד) הביא טעם אחר מדוע אין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח: "בשבלי הלקט (סי' קעד) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה, לפי שנטבעו המצריים, וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח". והוסיף הפרישה: "והא דלא גומרים בחול המועד כמו בחג, כתבו מנהגים (מנהגי מהר"א קלויזנר) כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים".

ב. הפוסקים נחלקו מהו הטעם העיקרי שאין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח.

הפרישה (המובא לעיל) וכן החק יעקב (סי' תצ סע' ד) הביאו הן את הטעם המוזכר בגמרא, והן את הטעם המובא במדרש. והדבר כמובן דורש ביאור, מדוע יש צורך בשני הטעמים, ואין די באחד מהם.

בערוך השלחן (שם סע' ב) הביא את דברי המדרש, וכתב: "וזהו טעם ע"פ דרש, ועיקר הטעם לפי שאין הימים חלוקים בקרבנותיהן משא"כ בחג הסוכות, וזה הטעם איתא בגמרא".

ומאידך, הט"ז (שם ס"ק ג) והמשנה ברורה (שם ס"ק ז) הזכירו רק את הטעם המובא במדרש. וגם דבריהם טעונים ביאור, מדוע התעלמו מהטעם המובא בגמרא והעדיפו את דברי המדרש על פניו.

ג. המהרש"א במסכת סנהדרין (לט, ב) ביאר את המשא ומתן שהיה בין הקב"ה ומלאכי השרת בשעת קריעת ים סוף, המובא בגמרא שם: "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני". שהמלאכים רצו לומר הלל לפני הקב"ה על הנס שנעשה לבני ישראל, ואף שבלשון הגמרא נאמר "שירה" ולא הלל, הרי נתבאר בדברי הגמרא בערכין "מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים", כי "שירה" ו"הלל" היינו הך. ולאור זאת הקשה המהרש"א: "ואם כן ביום שביעי של פסח שאף מלאכי השרת אין אומרים שירה דהיינו הלל, מכל שכן דאין ישראל אומרים הלל, ולמה לי התם [בגמרא בערכין] טעם [שאין אומרים הלל בכל ימי הפסח משום] דפסח אין חלוק בקרבנותיו".

והמהרש"א תירץ: "ויש לומר דדווקא באותו יום שביעי של פסח שנטבעו, לא אמרו מלאכי השרת שירה, אבל אחר כך בכל שנה ביום שביעי של פסח אומרים שירה כמו ישראל, אי לאו טעמא משום דאינו חלוק בקרבנותיו". ונמצא שיש צורך בשני הטעמים: הטעם של המדרש הוא הסיבה מדוע בני ישראל לא אמרו שירה על נס קריעת ים סוף בשביעי של פסח בשעת מעשה. והטעם של הגמרא, נועד להסביר מדוע מאז ועד היום לא אומרים הלל כל ימי הפסח.

אולם תירוצו של המהרש"א עדיין לא מיישב את דברי הט"ז והמשנה ברורה שהזכירו רק את הטעם המובא במדרש, כי הרי זו היתה רק סיבה לשעת קריעת ים סוף, ולכאורה היה עדיף להביא את דברי הגמרא שנאמרו לדורות, וצ"ע.

הלל בפסח - הודאה על יציאת מצרים או מדין ה"מועד"

ד. ונראה בביאור דברי הט"ז והמשנה ברורה בהקדם המשך הגמרא בערכין (י, ב) מדוע לא אומרים הלל גם בפורים להודות על הנס. ותירץ רבי יצחק: "לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ". ועל כך הקשה רב נחמן בר יצחק: "והרי יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן הלל", ובמה שונה איפוא, פורים מפסח. ותירץ רב נחמן: "קרייתה זו היא הלילא", והיינו שבקריאת המגילה מתקיים דין אמירת הלל.

ותמה הטורי אבן (מגילה יד, א) על קושייתו של רב נחמן בר יצחק מדוע לא אומרים הלל בפורים כשם שאומרים הלל על יציאת מצרים "דילמא בפסח לאו משום נס אומרים אותו אלא מפני שהוא מועד, מידי דהוה אעצרת וסוכות דלא נעשה בהם נס ואפילו הכי אמרינן אותו. אם כן יום טוב ראשון של פסח מהראוי לומר בו הלל מצד עצמו, דאיקרי מועד, דאיקדש בעשיית מלאכה ולא משום ניסא". כלומר, מה בכלל שאלתו של רב נחמן בר יצחק, הרי בפסח יש חיוב לומר הלל בגלל שהוא מועד [כשם שאומרים הלל בסוכות ובשבועות], ולא משום ההודאה על הנס, ואם כן מהי ההשוואה בין אמירת הלל בפורים לאמירתו בפסח.

ותירץ הטורי אבן: "ויש לומר הא דפריך והרי יציאת מצרים אהלל שאומרים בליל יום טוב ראשון של פסח קא קשיא ליה, דהא לאו משום רגל אמרינן ליה, אלא משום ניסא הוא, דהא בשאר רגלים אין אומרים הלל בלילה אלא ביום לחוד, שמע מינה משום ניסא אמרינן ליה בלילה". קושיית רב נחמן בר יצחק, מדוע אין אומרים הלל בפורים להודות על הנס כשם שאומרים בפסח, לא היתה מאמירת הלל בפסח ביום שהוא מחמת המועד, אלא מאמירת הלל בליל פסח שהיא שירה והודאה מיוחדת על הנס.

מדברי הטורי אבן למדנו כי יש שני טעמים לחיוב אמירת הלל:

[א] בכל אחד מהמועדים יש חיוב לומר הלל מדין ה"מועד", ולכן אומרים הלל ביום טוב הראשון של פסח, בשבועות ובסוכות.

[ב] חיוב אמירת הלל הוא מדין "הודאה" על נס, ולכן אומרים הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, כהודאה על יציאת מצרים, ובחנוכה כהודאה על הנסים והנפלאות שהיו. ומסיבה זו יש חיוב לומר הלל בפורים, ואכן בעת קריאת המגילה יוצאים ידי חיוב אמירת ההלל.

[ובספר חידושי מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם (הלכות חנוכה) ביאר שיש ב' דינים בחיוב ההלל, הלל בתורת "קריאה" והלל בתורה "שירה", וחיוב הלל בליל פסח הוא בתורת "שירה"].

ה. על פי דברי הטורי אבן ניתן להבין מדוע אין די בטעם המובא בגמרא מדוע לא אומרים הלל בכל ימי החג, ויש צורך בטעם נוסף, כפי שכתב בישועות יעקב (סי' תצ ס"ק א) "דבאמת ענין אמירת הלל בכל ימי הרגל לא מטעם שנעשה בו נס, אלא שענין ימי הרגל גורם לאמירת הלל. ובשביעי של פסח יש טעם כפול לגמור בו את ההלל, מצד היותו יום טוב לישראל כמו שאר המועדים וגם זכר לנס שנעשה בו בקריעת הים, וכמו שאמרו ישראל בעת ההיא שירה אף קודם מתן תורה והקרבת הקרבנות. והנה על מה שהיה ראוי לומר הלל משום כבוד המועד, קאמר הש"ס משום שאינו דומה לחג הסוכות שאינם חלוקים בקרבנותיהם. ואמירת הלל משום שנעשה בו נס כמו בימי החנוכה, על זה קאמר [המדרש] שבעת הנס בעצמו לא היה חביב לפני הקב"ה אמירת השיר משום מעשה ידי טבעו בים".

כאמור לעיל, יש שני טעמים לחיוב אמירת הלל: מדין ה"מועד", ומדין "הודאה" על נס. ומעתה מובן מדוע יש צורך בשני טעמים להסביר מדוע אין חיוב אמירת הלל בשביעי של פסח. ראשית, משום שאין חיוב מדין המועד, מדברי הגמרא, שאין ימי חג הפסח חלוקים בקרבנותיהם. ושנית, גם אין חיוב הודאה על נס קריעת ים סוף, מדברי המדרש, שלא ראוי לומר שירה כאשר מעשי ידי הקב"ה טובעים בים סוף.

וכן ביאר רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים בספרו משנת יעבץ (הלכות פסח סימן כ אות ה) שהמדרש בא לומר לנו שאע"פ שמצד חיוב ההודאה על הנס, יש חובה לומר הלל שלם, עם כל זאת, בשל הסיבה ש"מעשי ידי טובעים בים", אין גומרים את ההלל בפסח, כדבריו: "מבואר בתוספות בסוכה (לח, א ד"ה מי שהיה) דקריאת הלל בחג לא על הנס בא אלא משום יום טוב הוא. ולכאורה צ"ע הלא בשביעי של פסח יש לומר הלל גם משום הנס של קריעת ים סוף, כדאמרינן במגילה (יד, א) ומה מעבדות לחירות אמרו שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן, ופרש"י מעבדות לחירות ביציאת מצרים אמרו שירה על הים. והנפקא מינה הוא, שיהיו גומרים בו את ההלל. ואע"פ שמשום יו"ט אין גומרים בו את ההלל כדאמרינן בערכין הנ"ל, דפסח אין חלוקים בקרבנותיהם, וכבר יצאו בהלל של יו"ט הראשון. אבל משום הנס שהיה ביום שביעי של פסח יהיו גומרים בו את ההלל כמו שגומרים את ההלל בחנוכה משום הנס. ואשר על כן אמרו [במדרש] עוד טעם, שבשביעי של פסח אין גומרים בו את ההלל משום דמעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, והיינו שהוא טעם למה אין גומרים את ההלל בשביעי של פסח משום הנס של קריעת ים סוף".

על פי זה מובן מדוע הט"ז והמשנה ברורה הזכירו רק את הטעם "מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים, אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני, וכיון שבשביעי אין אומרים אותו, ע"כ בחול המועד גם כן אין אומרים אותו, שלא יהיה עדיף מיום טוב אחרון" - כי הם מבארים מדוע בשביעי של פסח קוראים הלל "בדילוג" ולא "גומרים" את ההלל. ואמנם רק טעם זה מיישב מדוע אין "גומרים" את ההלל בשביעי של פסח [ובחול המועד לא גומרים את ההלל, "כדי שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים", כמבואר לעיל].

טעמים נוספים מדוע אין חיוב לומר הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח

ו. האליה רבה (ס"ק ו) והכף החיים (שם ס"ק יז) כתבו בשם הכל בו (סימן נז) "דאין חיוב מצה אלא בלילות ראשונות, משא"כ סוכות כל שבעה ימים". כלומר, חיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, וכשם שמהתורה יש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, כך גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום טוב הראשון של פסח.

בכף החיים (שם) הביא טעם נוסף בשם ספר שער הכוונות, שכתב: "לפי שכל האורות שנכנסו בליל פסח הם מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח, ואחר כך מסתלקים [האורות] לגמרי וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות, מדרגה אחר מדרגה על ידי ספירת העומר עד חג השבועות. ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג".

הכף החיים כתב סיבה נוספת על דרך הקבלה "ועיי"ש בתיקונים ד"ה שתיתאה שכתב, אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה". כלומר, כשם שבליל הסדר יש דין של "מצה שלימה" ו"מצה פרוסה", כך גם באמירת הלל בימי חג הפסח, יש דין לומר הלל "שלם" ביום טוב הראשון, וחצי הלל בשאר ימות החג.

אמירת הלל "בדילוג" בחול המועד פסח - מנהג או חיוב

ז. כאמור לעיל, בימי חול המועד ושביעי של פסח אין חיוב "לגמור" את ההלל., אולם עדיין יש לברר, האם יש בימים אלו חיוב ומצוה לומר את ההלל "בדילוג" [חצי הלל], ונחלקו רבותינו הראשונים בדין זה.

הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ז) פסק שגם בימים שאין "גומרים" בהם את ההלל - ראש חודש וימי חול המועד ושביעי של פסח - אע"פ שאין "גומרים" את ההלל, אבל נוהגים לומר את הפסוקים "בדילוג", כדבריו: "אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראים בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג. וכן בשאר ימי הפסח קוראים בדילוג כראשי חדשים".

וביאר המגיד משנה (שם) ש"דעת רבינו [הרמב"ם] להשוות חולו של פסח לראשי חדשים, וזה נראה כדעת כל המפרשים, חוץ מהרמב"ן ז"ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדילוג, שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדילוג ולברך עליו". וכוונתו לדברי הרמב"ן שהובאו בר"ן (שבת דף י"א ע"א מדפי הרי"ף) "דששה ימים של פסח וראש חודש לאו חד דינא אית להו, משום דששה ימים של פסח כיון דאיקרו מועד מחייבים למקרי הלילא בדילוג. אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה, אלא בין ציבור בין יחיד אינם גומרים, ולא קוראים מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה, וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון שירה, שאין מקודש לחג אין טעון שירה, כדאיתא בערכין (י, ב). הלכך בששה ימים של פסח קוראים בדילוג ומברכים. אבל בראש חדש קוראים ממנהגא ואין מברכים, שאין מברכין על המנהג. וכן כתבו בשם רש"י ז"ל, דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכים עליו".

הרי לנו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, האם בחול המועד ובשביעי של פסח יש חיוב לומר הלל "בדילוג", ומברכים על אמירת ההלל, או שאין חיוב אלא זהו מנהג ואין מברכים עליו. לדעת הרמב"ם, דינם של ימי חול המועד ושביעי של פסח כדין ראש חודש, שאין אמירת ההלל "בדילוג" חובה אלא מנהג. ולכן אין מברכים על אמירת ההלל, כי אין מברכים על מנהג. ואילו לדעת הרמב"ן יש הבדל בין אמירת הלל בראש חודש, שאין בו חיוב כי יום זה אינו "מועד" קדוש באיסור עשיית מלאכה, ובין ימי חול המועד ושביעי של פסח, שנקראו "מועד", ויש חיוב מעיקר הדין לומר את ההלל "בדילוג" ובברכה.

ובביאור דברי הרמב"ן כתב ידידי רבי משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ז סי' קיג) שחיוב אמירת ההלל בימי הפסח נובע מקיום מצות השמחה על ידי אמירת ההלל בדרך שירה: "בראש חודש אין הקריאה מצוה כלל, ולכן אף שנהגו לקרוא אין מברכים, שאין בזה קיום מצוה מהתורה כלל. אבל בימי חג הפסח, אף שאינו חיוב, מכל מקום יש בזה קיום מצות שמחה מהתורה. ובזה ס"ל לרמב"ן, כיון שנהגו כן כל ישראל ויש בזה קיום מצוה מהתורה, שפיר מברכים, ואפילו שקוראים בדילוג, כיון שיש בזה קיום מצות שמחה". יסוד אמירת ההלל הוא "בדרך שירה" ולא ב"סתם קריאה", ולכן בכל ימי הפסח שיש בהם מצות שמחה, שייך לומר שיש בימים אלו חיוב קריאת הלל בדרך שירה, ומברכים על קריאה זו. מה שאין כן בראש חודש שאין בו שמחה, אין בקריאת ההלל "שירה", ועל כן אף שנהגו לקרוא את ההלל, אין זה חיוב אלא מנהג שאין מברכים על קיומו.

ולאור ביאורו חידש הגר"מ שטרנבוך: "ומעתה בהלל שבפסח ראוי לדקדק לאומרו במתינות ובשירה כהלל דיום טוב, ולא כבראש חודש. שאם אומר בשמחה ובשירה, יש בזה קיום מצות שמחה, וגם אין חשש ברכה לבטלה לכל הדעות". כלומר, הן לדעת הרמב"ן והן לדעת הרמב"ם, יש לומר הלל בברכה, כי מצות השמחה מחייבת אותו לומר את ההלל.

והנה הגרי"ד סולובייצ'יק (דברי הגות, עמ' 167) הביא בשם אביו הגר"מ, כי "במקדש היתה נוהגת מצות שמחה בראש חודש כמו ביום טוב, ומקרא מפורש מקיים סברא זו (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרת". ולפי זה חידושו של המועדים וזמנים שקיום מצות השמחה מחייב אמירת הלל בברכה, נמצא כי בבית המקדש היו אומרים הלל בראש חודש בברכה, כי מצות השמחה מחייבת לומר הלל בברכה, וצ"ע.

[להלכה, בהלכות ראש חודש (או"ח סי' תכב) כתב מרן המחבר, כי בארץ ישראל נוהגים כדעת הרמב"ם שאין מברכים על קריאת הלל "בדילוג". ואילו הרמ"א כתב: "ויש אומרים דגם היחיד מברך עליו, וכן נוהגים במדינות אלו". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק טו) "ואף על גב דאינו אלא מנהג, מצינו הרבה דברים שאינם אלא מנהגא, ואף על פי כן מברכים עליהם"].

לסיכום: בפסח יש חיוב "לגמור" את ההלל רק ביום טוב הראשון של פסח, ואילו בימי חול המועד ובשביעי של פסח אומרים את ההלל בדילוג, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תצ סע' ד) "כל הימים של חולו של מועד [פסח] ושני ימים אחרונים של יום טוב קורין ההלל בדילוג כמו בראש חודש". וכמה טעמים נאמרו בדבר:

• בגמרא בערכין נתבאר שימי הפסח אינם "חלוקים בקרבנותיהם", ועל כן אין חיוב אמירת הלל בכל יום בפני עצמו, וכפי שביאר בשו"ע הרב, כי בגלל שאין בכל יום קרבן בפני עצמו, אזי כל ימי החג "טפלים" ליום הראשון, ובאמירת הלל השלם ביום הראשון יצאו ידי חובת ההלל לכל ימי החג.

• במדרש נאמר שאין לומר הלל בשביעי של פסח מכיון שביום זה טבעו המצרים בים סוף, ולכן אין לומר הלל בזמן שמעשי ידי הקב"ה טובעים בים. ולכן בחול המועד לא גומרים את ההלל "שלא יהא עדיפא ימי חול המועד מימי יום טוב אחרונים".

• הכל בו כתב, שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, וכשם שמהתורה יש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, כך גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום הראשון.

• בשער הכוונות כתב: "לפי שכל האורות שנכנסו בליל פסח הם מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח, ואחר כך מסתלקים [האורות] לגמרי וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות, ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג".

• סיבה נוספת על דרך הקבלה כתב בכף החיים: "אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה".

ונראה לדון בנפקא מינות לדינא הנובעות מטעמים אלו.

ענף ב: חיוב נשים באמירת הלל בפסח

ח. כפי שנתבאר לעיל [אות ד], יש שתי סיבות לחיוב אמירת הלל: [א] בכל אחד מהמועדים יש חיוב לומר הלל מדין ה"מועד". [ב] חיוב אמירת הלל מדין "הודאה" על נס. ולדעת הטורי אבן, בליל יום טוב ראשון של פסח, חיוב הלל הוא מדין "הודאה" על נס, ואילו חיוב אמירת ההלל ביום טוב הראשון של פסח הוא מדין ה"מועד".

נמצא איפוא, כי נשים תהיינה פטורות מחיוב אמירת ההלל ביום טוב הראשון של פסח שהוא מדין ה"מועד", ככל מצוות עשה שהזמן גרמן, שהן פטורות מחובת קיומן. אך תהיינה חייבות באמירת הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, מכיון שחיוב ההלל נובע מדין ה"הודאה" על הנס, ו"אף הן היו באותו הנס", ועל כן הן חייבות.

וכן נראה לכאורה מדברי התוספות במסכת סוכה (לח, א ד"ה מי שהיה) שכתבו: "אשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת, וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמא היא, אף על גב דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (קח, א) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה. שאני הלל דפסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס, אבל כאן לא על הנס אמור". ומכאן משמע שחיוב אמירת הלל בליל פסח, הוא מחמת הנס ולא מדין ה"מועד". ולכן נשים תהיינה חייבות באמירתו שהרי "אף הן היו באותו הנס". ואילו בהלל בסוכות ובשבועות, שחיובו מחמת המועד, נשים תהיינה פטורות מאמירתו, כי הן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. וכמו כן תהיינה פטורות מלומר הלל בפסח ביום כי החיוב נובע מדין "המועד", שהוא מצוה שהזמן גרמא, אשר נשים פטורות מקיומה.

וכן כתב הביאור הלכה בהלכות ראש חודש (סי' תכב סע' ב ד"ה הלל) "מבואר עוד בש"ס סוכה דף ל"ח ובפוסקים דנשים פטורות מהלל ומשום דהיא מצוה שהזמן גרמא, חוץ מהלל דלילי פסחים דחייבות משום שאף הן היו באותו הנס, כן כתבו תוספות שם".

ט. אולם רבי רפאל שפירא, נכדו של הגר"ח מוולוז'ין, דייק בספרו תורת רפאל (הלכות פסח סימן עה) ממה שכתבו התוספות הנ"ל "משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת", ולא הזכירו שפטורות גם מחיוב הלל בפסח ביום [אלא רק בסוכות ועצרת], כי התוספות נקטו שבנוסף לחיובן של הנשים באמירת הלל בליל פסח, הן חייבות באמירת הלל בפסח ביום, כי חיוב הלל ביום הפסח אינו מחמת ה"מועד" אלא מדין הודאה על הנס "ואף נשים היו באותו הנס". וכשם שחייבות לומר הלל בליל הפסח משום הנס, כך הן חייבות לומר הלל בפסח ביום.

וביאר התורת רפאל: "ואף על פי דלכאורה [חיוב הנשים בהלל ביום הפסח הוא] משום יום טוב הוא ולא משום נס, דעל הנס כבר אמרו בלילה, מכל מקום לא יצאו ידי חובתן במה שאמרו הלל בלילה, וכדאיתא במגילה (כ, ב) כל היום כשר לקריאת הלל [ולא בלילה] דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. והא דתקינו לומר הלל בליל פסחים, היינו כדאיתא בב"ר עשית לנו ניסים ביום, אנו אומרים לפניך שירה ביום. עשית לנו ניסים בלילה, אנו אומרים לפניך שירה בלילה, ע"ש. וביציאת מצרים עשה לנו ניסים גם בלילה וגם ביום כדאיתא בברכות (דף ד, ודף ט). ועל הגאולה דיום אינו יוצא ידי חובה במה שאמרו הלל בליל פסח, ומשום הכי נצרך לומר עוד הלל ביום משום נס".

ומבואר בדבריו כי יש חיוב להודות ולומר הלל הן על הניסים שנעשו בליל פסח, והן על הניסים שנעשו ביום הפסח. ונמצא לפי זה, שגם חיוב ההלל בפסח ביום הוא מדין ההודאה על הנס, ולא מחמת ה"מועד", ולפיכך גם הנשים תהיינה מחוייבות באמירתו, כי "אף הן היו באותו הנס".

לסיכום: חיוב הנשים באמירת הלל בפסח, תלוי בשני הטעמים שנאמרו לחיוב אמירת הלל - מדין ה"מועד" [ולכן אומרים הלל בשבועות ובסוכות], ומדין "הודאה על נס", [ולכן אומרים הלל בחנוכה].

אם חיוב הלל בפסח הוא מדין "המועד", נשים פטורות, ככל מצוות עשה שהזמן גרמן שפטורות מקיומן. אך אם החיוב הוא מדין "הודאה על הנס", גם נשים "שהיו באותו הנס" חייבות להודות עליו.

ונתבאר כי לדעת הטורי אבן והביאור הלכה, נשים חייבות באמירת הלל בליל יום טוב ראשון של הפסח, שחיובו מדין ה"הודאה" על הנס, ופטורות מחיוב אמירתו ביום טוב הראשון של פסח שחיובו מדין ה"מועד".

אך לדעת התורת רפאל, היות וחיוב אמירת הלל בפסח, הן בלילו והן ביומו, הוא מדין "הודאה על הנס", נשים תהיינה חייבות באמירת ההלל בפסח בלילה הראשון של החג וביומו.

• ולפי דברי הכל בו, שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה [ואין זה תלוי כלל בכך ש"אף הן היו באותו הנס"], לכן היות ומהתורה יש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום הראשון - נראה כי נשים אמנם תהיינה חייבות בהלל בליל פסח, שהרי חייבות באכילת מצה כי "אף הן היו באותו הנס", אך תהיינה פטורות מאמירת הלל בפסח ביום, שהרי חיוב אמירת הלל תלוי בזמן מסוים, וחיוב זה הוא כמצות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים פטורות מקיומן.

• ולפי הטעם המבואר בשער הכוונות "שכל האורות שנכנסו בליל פסח הם מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח", היה נראה לכאורה כי אף הנשים תהיינה חייבות באמירת הלל, הן בליל פסח והן ביומו, כדי לזכות ב"אורות" אלו. אולם מאידך אולי אפשר לומר שענין זה תלוי בזמן, ואם כן הנשים תהיינה פטורות כדין מצות עשה שהזמן גרמא, וצ"ע.

• וגם לפי טעמו של הכף החיים: "אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה", הנשים תהיינה חייבות באמירת הלל בליל פסח, ואילו בפסח ביום, כאשר אין דין של "מצה פרוסה", תהיינה פטורות מאמירת הלל, וצ"ע.

ענף ג: תשלומי הלל שלם בימי חול המועד פסח

י. בהגדה של פסח מבית לוי (קובץ הוספות עמ' קכט) הביא בשם הגר"ח מבריסק שדן בשאלה: "מי ששכח לגמור את ההלל ביום הראשון של חג הפסח, אם נשאר עליו חיוב לגמור את ההלל בחג הפסח, ואם צריך לגמרו באחד מימי חול המועד". ובפשטות, יסוד הספק הוא, האם יש חיוב לגמור את ההלל פעם אחת בפסח, ולכן אם לא אמר ביום הראשון, צריך להשלים ולאומרו ביום אחר. או שהחיוב לגמור את ההלל הוא דווקא ביום הראשון של פסח, ואם עבר היום הראשון ולא אמר בו הלל, פקע החיוב, ואינו רשאי לומר הלל שלם בשאר ימי הפסח.

הגר"ח הביא את דברי הגמרא בערכין [אות א] שלא אומרים הלל בימי חול המועד ובשביעי של פסח, כי ימי הפסח אינם "חלוקים בקרבנותיהם", ועל כן אין חיוב אמירת הלל בכל יום בפני עצמו, וכתב: "ומבואר דהשֵם מועד ויום טוב מצד עצמו טעון הלל. ומכיון דבחג הסוכות חלוקים הימים בקרבנותיהם, כל יום מן החג נקרא מועד ויום טוב בפני עצמו, ולכן אומרים בו הלל שלם. משא"כ פסח דהושוו קרבנותיהם, הוו כל ימי הפסח מועד ויום טוב אחד, ולכן צריך לגמור בו את ההלל רק פעם אחת, ויצא ידי חובת אמירת הלל בהלל של יום הראשון. ואם כן היכי ששכח לגמור את ההלל ביום טוב הראשון דפסח, הרי נשאר עליו חיוב לגמור את ההלל ביום אחר מימי הפסח משום יום טוב".

מדברי הגר"ח משמע כדברי הטורי אבן והביאור הלכה, שחיוב הלל ביום הפסח הוא מחמת ה"מועד", ולא מדין ההודאה על הנס [הגר"ח לא דן בגדר חיוב ההלל בליל פסח, אשר ודאי חיובו מחמת הודאה ושירה על הנס], והחיוב הוא לאומרו פעם אחת בכל ימי חג הפסח כי כל ימי הפסח נחשבים למועד אחד. ולכן אם לא אמר הלל ביום הראשון, בוודאי מוטלת עליו החובה להשלימו בשאר ימי הפסח.

וכן נקט לדינא רבי אביגדור נבנצל, בספרו ביצחק יקרא (סימן קכד) "נלע"ד דמי שלא אמר הלל ביום טוב ראשון של פסח ביום, יאמר הלל שלם ביום השני, או באחד משאר ימי החג. ומדין זריזין מקדימין למצוות יקדים לאומרו ביום הראשון שיכול. דאין זה דין ביום טוב ראשון דווקא דטעון שירה, אלא המועד טעון שירה. אלא דמדין זריזין מקדימין למצוות, קבעו לאומרו ביום הראשון".

הרב נבנצל הוסיף ודן במקרה שלא אמר את ההלל עד שביעי של פסח, האם רשאי להשלימו אז: "שכן מלבד הטעם שאמרו בגמרא שאין גומרים ההלל כל ימי הפסח משום דאינם חלוקים בקרבנותיהם, אמרו עוד במדרש טעם מיוחד על שביעי של פסח, שלא לגמור בו את ההלל משום שטבעו בו המצרים בים, ואמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ולפי זה היה נראה לכאורה דאף אם לא אמר הלל שלם קודם לכן, לא יאמר בשביעי".

אך למעשה הכריע לחייבו להשלים את ההלל גם בשביעי של פסח "מכיוון שחיוב אמירת הלל בשביעי של פסח אינו רק מחמת הנס, אלא גם מחמת שהוא מועד דאיקדיש בעשיית מלאכה, ועל זה לא מועיל הטעם של מעשי ידי טובעים בים. ומטעם זה [שחייב בהלל מחמת המועד] אינו נפטר אלא אם כן כבר אמר הלל שלם באחד מימי המועד הקודמים. ועל כן נראה מי שלא אמר הלל עד שביעי של פסח יאמר בשביעי הלל שלם מפני המועד".

יא. ברם בשו"ע הרב [לעיל אות ב] כתב לבאר את הסיבה לכך שאין חיוב הלל בימי חול המועד ושביעי של פסח, כי בפסח "קרבנות כל הימים הן שוים לקרבנות יום טוב הראשון, לפיכך כולם טפלים ליום טוב הראשון, ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו. ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו". ומלשון זה שכל ימי הפסח "טפלים ליום טוב הראשון" נשמע כי היום הראשון הוא העיקר, ושאר הימים טפלים לו, אפשר איפוא לדייק, שאם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, לא יוכל להשלימו בימים האחרים של פסח.

וכן משמע מדברי הלבוש (או"ח סי' תצ אות ד) שכתב: "לפיכך אין גומרים את הלל [בפסח] כל שבעה לומר שאין קדושתו כקדושת יום ראשון". ומשמע שחובת ההלל היא דווקא ביום הראשון, כי קדושתו יתרה מקדושת שאר הימים. ואם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, לא יוכל להשלימו בימים האחרים של פסח שהרי "אין קדושתם כקדושת היום הראשון".

כמו כן לדעת התורת רפאל [לעיל אות ט] שחיוב הלל בפסח אינו משום ה"מועד"', אלא מחמת חיוב "ההודאה על הנס", מסתבר שאם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, לא יוכל להשלימו לאחר מכן, כי תיקנו לומר הלל ביום טוב הראשון, בשל הנס כשיצאו ממצרים, אבל בימים האחרים כבר לא ניתן לומר הלל על ניסים שאירעו קודם לכן.

גם לפי טעמו של הכל בו, שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, וכשם שיש חיוב אכילת מצה רק ביום טוב הראשון של פסח, כך גם חיוב אמירת ההלל הוא רק ביום הראשון - נראה שאם שכח ולא אמר הלל ביום הראשון של פסח, לא יוכל להשלימו בימים הבאים אחריו, כי רק ביום הראשון יש חיוב אכילת כזית מצה ואמירת הלל הרי תלויה בחיוב המצה, וכשעבר היום הראשון וחלפה מצות אכילת המצה, לכאורה כבר לא רשאי להשלים את ההלל.

אמנם רבי יוסף הענקין כתב בספרו לב איברא (עמ' 47; נדפס בספר ברכה למנחם) שאם לא אכל כזית מצה בלילה הראשון מוטל עליו להשלים חיובו ולאכול מצה בשאר הימים: "במצה פסקינן דרק לילה הראשון חובה, ואחר כך יכול לאכול שאר מאכלים שאינם חמץ, ואכילת מצה רשות. ונראה גם בזה דחיוב פעם אחת ישנו בכל שבעה, דאם לא אכל בלילה הראשון חייב לאכול באחד משאר הימים ומברך על זה". ונמצא שאפילו לדברי הכל בו שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, ניתן יהיה להשלים את אמירת ההלל בכל ימי החג, כשם שניתן להשלים את חיוב אכילת המצה בכל ימי החג [ברם לדינא, כבר העיר רבי אפרים גרינבלט בשו"ת (רבבות אפרים או"ח ח"ו סי' של) שחידושו של הרב הענקין, נסתר מדברי התוספות בסוכה (כז, א ד"ה חזר) שכתבו במפורש: "כיון דממצה ילפינן לא מצינן שיהא תשלומין למצה של לילה הראשון של פסח"].

גם לפי ספר הכוונות שכתב שהסיבה שאין אומרים הלל שלם בשאר ימי הפסח היא כי "כל האורות שנכנסו בליל פסח הם מתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום ראשון של פסח, ואחר כך מסתלקים [האורות] לגמרי וחוזרים ליכנס בסדר המדרגות", נראה שאם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, לא יוכל להשלימו בימים שלאחר מכן, היות וכל ה"אורות" כבר הסתלקו.

יב. המשנת יעבץ [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה] כתב לבאר את דברי הט"ז (סי' תצ ס"ק ג) שלא אומרים הלל בחול המועד פסח "שלא יהא עדיף מיום טוב האחרון", שכוונתו לחדש "נפקא מינה לדינא, אם היה אנוס ביום הראשון של פסח ולא קרא את ההלל, ולכאורה הוא חייב ביום ראשון של חול המועד לגמור את ההלל, שהרי לא נפטר בהלל של יום ראשון של פסח. וכהא דאמרינן בעירובין (מ, ב) גבי ברכת הזמן [שהחיינו] בחג, דאי לא מברך האידנא, מברך למחר וליום אחר. ואשר על כן כתב הט"ז דבכל אופן אין גומרים את ההלל בחול המועד של פסח, שלא יהא עדיף מיום טוב האחרון של פסח שאין גומרים בו את ההלל. ואפילו היה אנוס כל ימי הפסח ולא קרא את ההלל, ובשביעי של פסח הוא יכול לגמור את ההלל, מ"מ אין גומרים בו את ההלל משום דלאו יום הוא שגומרים בו את ההלל, והטעם הוא כמו שכתב הט"ז דאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". ומבואר בדבריו, כי לדעת הט"ז יש דין נוסף בטעם "שלא יהא עדיף חול המועד מיום טוב אחרון", והוא שימי חול המועד ושביעי של פסח הם ימים המופקעים מאמירת הלל שלם, ואפילו אם שכח לומר הלל שלם ביום הראשון, אינו רשאי לומר הלל שלם בימים שלאחר מכן.

ולמעשה מצאתי שגם המהרש"ם (דעת תורה סי' תפח סע' ב ד"ה וגומרין) פסק כדברי השואל ומשיב (מהדורא תנינא ח"ד סי' קלה) "דאם שכח יום ראשון לומר הלל, אין לו תשלומין, דדמי למוסף דאין לו תשלומין, משום דהוי רק שבח".

[ובאמת יש להקשות על הסוברים שאם לא אמר ביום הראשון של פסח הלל, אין חיוב תשלומין להלל, מדוע שונה דין ההלל מברכת שהחיינו ש"אם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה" (מג"א ומשנ"ב סי' תעג ס"ק א). והרי הטעם לאפשרות להשלים את ברכת השהחיינו מבואר בדברי האגרות משה (או"ח ח"ה סי' מג אות ב) "כל יום טוב מברכין שהחיינו על הגעת היום עצמו, משום הקדושה שבו שנאסרנו מצד זה במלאכה", וכל הסיבה לאמירת ההלל בפסח הוא מחמת קדושת ה"מועד", ומדוע איפוא, שלא יהיה ניתן להשלים את החיוב לומר הלל מחמת המועד, בחול המועד ובשביעי של פסח, וצ"ע.

לסיכום: אם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, נחלקו הפוסקים, האם צריך להשלימו בימים האחרים של החג.

לדעת הגר"ח מבריסק והגר"א נבנצל, צריך להשלים, כי חיוב ההלל הוא מחמת ה"מועד", מכיון שכל ימי הפסח נחשבים למועד אחד, ועל כן יש חיוב לאומרו פעם אחת בכל ימי חג הפסח. ואם לא אמר הלל ביום הראשון, בוודאי מוטלת עליו החובה להשלימו בשאר ימי הפסח.

ברם מדברי השו"ע הרב והלבוש, וכן לפי הט"ז [על פי ביאורו של המשנת יעבץ], השואל ומשיב והמהרש"ם, שאם לא אמר הלל ביום הראשון של פסח, אין חיוב תשלומין בימים האחרים של החג. ונתבאר שכן מסתבר גם לפי טעמיהם של הכל בו וספר הכוונות מדוע אומרים הלל רק ביום הראשון של פסח.

ענף ד: קטן שהגדיל בחול המועד פסח

יג. בספר הזכרון מבקשי תורה (פסח, סימן קכ) הביא בשם הגרש"ז אויערבך: "קטן שהגדיל בחול המועד פסח, מהראוי היה שיאמר הלל שלם בחול המועד, שהרי כל הטעם שאין אומרים הלל שלם בחול המועד הוא מפני שכבר אמרוהו ביום הראשון, ואם כן זה שלא היה בר חיובא ולא קיים המצוה יתחייב בהלל שלם לכשהגדיל. מיהו כיון שהלל דרבנן הוא שפיר יוצא ידי חובתו בקטנותו, ויש לעיין בזה".

וממוצא הדברים נראה לדון בחידושו של הגרש"ז.

• לדעת הטורי אבן והגר"ח מבריסק, שחיוב אמירת הלל בפסח הוא מחמת המועד, וחיוב זה הוא בכל ימי חג הפסח, אלא שבדרך כלל נפטר מהחיוב כבר כשאומרו ביום הראשון. נראה כי בנדון דידן, אמנם ביום טוב הראשון לא היה הקטן מחוייב באמירת ההלל מחמת המועד, אך כשהגדיל בחול המועד ונצטווה בחיוב ה"מועד", ודאי יהיה חייב באמירת ההלל בחול המועד מחמת ה"מועד".

• ברם לפי השו"ע הרב שכל ימי הפסח "טפלים ליום טוב הראשון" והיום הראשון הוא העיקר, וכן לדעת הלבוש שחובת ההלל היא דווקא ביום הראשון, כי קדושתו יתרה מקדושת שאר הימים - יתכן שהקטן לא מצווה באמירת ההלל כשיגדיל בחול המועד, מכיון שביום הראשון של פסח "שהוא העיקר", לא היה מחוייב לאומרו.

• וכן לדעת התורת רפאל, שחיוב אמירת הלל בפסח, הן בלילו והן ביומו, הוא מדין "ההודאה על נס", מסתבר שאין קטן מצווה באמירת ההלל לכשיגדיל, היות והנס היה ביום טוב הראשון כשיצאו ממצרים, והקטן שנעשה גדול בחול המועד, כבר אינו מחוייב באמירת הלל על ניסים שאירעו קודם לכן.

• וכמו כן לפי הכל בו, שחיוב אמירת הלל בפסח תלוי בחיוב אכילת המצה, נראה שאין הקטן חייב בהלל שלם כשיגדיל, שהרי לא היה מחוייב בהלל ביום הראשון של החג, ולאחר שהגדיל כשעבר היום הראשון וחלפה מצות אכילת המצה, כבר אינו מחוייב באמירת ההלל.

• וגם לפי הטעם המבואר בשער הכוונות שאמירת ההלל תלויה ב"אורות שנכנסו בליל פסח המתקיימים כל הלילה וכל יום ראשון של פסח", מסתבר שהקטן אינו מחוייב באמירת ההלל כשיגדיל, כי ה"אורות" כבר הסתלקו, ואין אמירת הלל שלם ללא האורות שנכנסו בליל הסדר, שהיה עדיין קטן.

• • •

סוף דבר: הפוסקים נחלקו האם חיוב הלל הוא מהתורה או מדברי סופרים.

הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו) כתב: "קריאת הלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל".

אולם הראב"ד (שם) השיג על הרמב"ם: "ויש בהם עשה מדברי קבלה, השיר יהי לכם כליל התקדש חג". וכן דעת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש ראשון אות א) שכתב: "הלל נצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל במועדיהם שירה לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו, ובא דוד ותקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו. וכן השיר שבמקדש מן התורה הוא כדברי האומר (ערכין יא, א) עיקר שירה בפה, ושירה מעכבת קרבן".

והביאור הלכה (או"ח סי' תכב סע' ב ד"ה הלל) כתב כדברי הרמב"ם: "בימים שגומרים את ההלל, יש על האנשים חיוב מדברי סופרים".

ועל פי זה נראה, שבכל הנדונים שנתבארו לעיל בדיני אמירת ההלל בפסח, אין לחייב אמירת הלל במקום הספק, כדין ספק דרבנן לקולא.

מאידך גיסא, יש לדון האם נשים תהיינה חייבות באמירת הלל, או לחייב להשלים את אמירת ההלל במקרה ששכח לאומרו ביום הראשון, וכן האם יש לחייב קטן שהגדיל בחול המועד לומר הלל - על סמך עניינים שמקורם בקבלה, כאשר מצד ההלכה הן פטורות. וזאת על פי דברי המשנה ברורה (סי' כה ס"ק מב) בשם כנסת הגדולה בכללי הפוסקים: "כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקים עם הגמרא והפוסקים, הילך אחר הגמרא והפוסקים. מיהו אם בעלי קבלה מחמירים יש להחמיר גם כן. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים, אע"פ שנזכר בקבלה, אין אנו יכולים לכוף לנהוג כך. ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה, וגם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים, דברי קבלה יכריע".

ומעתה בנדון דידן יתכן איפוא לומר שדברי הקבלה יכריעו לחומרא במחלוקת הפוסקים, וצ"ע.