כוס של ברכה

כוס של ברכה היא כוס יין עליה תיקנו חכמים לברך ברכות מסוימות כגון קידוש, הבדלה, ברכת המזון ועוד. מפני חשיבות הברכה, קיימים דינים מיוחדים הקשורים לאופן אחיזת הכוס ולשלמותה החיצונית והפנימית.

טעם המצוה[עריכה]

המיוחד ביין שהוא גם מזין וגם משמח. וכאשר מברכים לה' על כוס יין, מראים בכך שהברכה שלימה, שאנו מודים לו גם על המזון שנתן לנו, וגם על התוכן האלוקי שמעניק משמעות ושמחה לחיינו.

ואמרו חכמים (ברכות נא, א): "כל המברך על כוס מלא - נותנים לו נחלה בלא מיצרים", ו"זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא". על ידי שילוב התוכן האלוקי שבברכת המזון, עם השמחה וההנאה שבעולם הזה, הברכה האלוקית מתגלה בשלמות, בעולם הזה ובעולם הבא. וכיוון שזו ברכה אלוקית, אין לה גבולות; וגם כשהיא מתגלה בעולם הזה המוגבל, היא מתפשטת בלא מיצרים.

מקור[עריכה]

הגמרא ברכות נא א מביאה את הדינים המיוחדים שיש בכוס של ברכה: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועיטוף נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו . אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד הדחה שטיפה חי ומלא". הראשונים נחלקו איזה כוס מוגדרת ככוס של ברכה. רש"י על הגמרא בברכות מפרש שכוס של ברכה היא כוס של ברכת המזון. מנגד, המגיד משנה בהלכות קידוש הלכות שבת כט ז מסביר שלדעת הרמב"ם גם כוס של קידוש מוגדרת ככוס של ברכה ולכן גם בה יש לנהוג דינים אלו וכן פסק השולחן ערוך אורח חיים ראע א. הוכחה לשיטה זו ניתן למצוא גם בדברי הגמרא פסחים קה ב המתייחסת גם לכוס של קידוש והבדלה ככוס של ברכה.

האם ברכת המזון טעונה כוס?[עריכה]

מדברי הגמרא משמע שברכת המזון טעונה כוס, אך נחלקו הראשונים האם מדובר בחיוב או שמדובר רק במנהג עם דינים קבועים. התוספות פסחים קה ב וכן הראב"ד השגות על בעל המאור נג: פסקו שברכת המזון טעונה כוס, אך שאר הראשונים כרמב"ם והרמב"ן כתבו שאין מדובר בחובה. לשיטתם, יש אמנם מעלה בברכה על הכוס אך אין חיוב לחזר אחריה וכן פסק המשנה ברורה משנה ברורה קפד ד שגם בזימון בעשרה אין חיוב לברך על הכוס. מבין השיטות הסוברות שברכת המזון חייבת בכוס, יש הסוברים שמדובר גם ביחיד המברך ברכת המזון רא"ש ומאידך יש האומרים שמדובר רק בשלושה שאכלו יחד והתחייבו גם בזימון הגה"מ בשם ר"י וכן פסק במשנה ברורה משנה ברורה קפד ד. המקובלים אף פסקו שגם אם ירצה היחיד לברך על הכוס, אינו רשאי [[כף החיים]] קפב, א.

פסיקת ההלכה[עריכה]

הגמרא ברכות נא א מביאה ברייתא הקובעת שישנם עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה, אך רבי יוחנן אומר שאנו נוהגים רק בארבעה מתוכם. אמנם, גם רבי יוחנן עצמו דן האם ניתן לסמוך את יד ימין המחזיקה את הכוס ביד שמאל, ומשמע שגם הוא סובר בעוד אחד מדיני כוס של ברכה גם שהיא אינה אחד מארבעת הדברים שמנה. הרא"ש [סי' לה] מסביר שרבי יוחנן רצה למעט רק את הדינים של עיטור ועיטוף שאינם נוהגים לשיטתו, אך סבר ששאר הדינים הם חיוב. התוספות כתב שרבי יוחנן סבר שרק ארבעת הדינים שאמר הם לחיוב, אך גם הוא סבר שראוי להחמיר בשאר הדינים. מדברי הרמב"ם נראה שפתר את הקושיא בדרך אחרת. הרמב"ם פסק כשיטת רבי יוחנן שצריך לנהוג רק בארבעה דינים בכוס של ברכת המזון, אך מנגד, בכוס של קידוש כתב שיש לאחוז את הכוס ביד ימין. ממילא, נראה שהבין שדינו של רבי יוחנן לגבי אחיזת הכוס ביד ימין מוסבת על כוס של קידוש בלבד ולכן אין קושיא מדבריו על כוס של ברכת המזון. להלכה, הטור כתב שאין פוסקים כשיטת רבי יוחנן וחובה לנהוג ככל עשרת הדינים להלכה, אך השו"ע פסק כשיטת הרא"ש שאין נוהגים דיני עיטוף ועיטור אורח חיים קפג א.

דיני הכוס[עריכה]

הכוס צריך שתכיל לכל הפחות כשיעור רביעית הלוג יין (שבת עו, ב), שהוא כשיעור נפח ביצה ומחצה.

הכוס צריכה להיות שלימה, ללא פגם או שבר בשפתה או בבסיסה.

ואם אין בידו כוס שלימה, יכול בדיעבד לקדש על כוס שיש בה פגם. אבל אם יש בה סדק שדרכו היין נוזל עד שאינה מחזיקה 'רביעית' יין - פסולה (שו"ע קפג, ג; מ"ב יא; שעה"צ יד).

כשיש לפניו כמה כוסות, ראוי לבחור את היפה לברכה. וכשאין שם כוס אחרת זולת כוס חד פעמית פשוטה, אפשר בדיעבד לברך עליה (ע' ציץ אליעזר יב, כג, פניני הלכה שבת ה, ה, 5) . עוד צריך להקפיד שהכוס תהיה נקייה לגמרי, ואם שתו ממנה או שהתלכלכה באופן אחר, יכינו אותה לברכה על ידי הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ (שו"ע קפג, א). בדיעבד, כאשר קשה לשטוף את הכוס, אפשר לקנחה ולנקותה במפית (מ"ב א).

עשרת דיני כוס של ברכה[עריכה]

ערך מורחב - דיני כוס של ברכה

הגמרא הביאה עשרה דברים שנוהגים בכוס של ברכה, אך למעשה אין כל הדינים האלו נוהגים להלכה:

• חי
• הדחה
• שטיפה
• מלא
• עיטור
• עיטוף
• אוחזו בימין
• מגביהה טפח
• משגרה לאשתו

כמות היין[עריכה]

ואף שמצד הדין די בכוס שמכילה שיעור 'רביעית' בלבד, אם הכוס מכילה יותר משיעור 'רביעית', מצווה למלאה ביין, שכך הוא כבוד הברכה שתיאמר על כוס שמילאו אותה בשפע. יש נוהגים להדר למלא את הכוס עד גדותיה, כך שברור שבמשך הברכה ישפך מעט יין על ידו של המברך. אבל נראה שיותר מהודר למלא את הכוס עד סמוך לשפתה, כדי שלא ישפך יין על ידו של המברך, וזהו 'כוס מלא' שהתכוונו חכמים (ט"ז קפג, ד, שועה"ר ד, מ"ב קפג, ט. וכן מוכח מגמ' ברכות נב, ב, מהסבר דברי בית הלל).

אמרו חכמים שצריך למזוג את היין במים כדי שיהיה ערב לשתייה, שכן בזמנם היין היה חי, ובלא מזיגתו במים טעמו היה חזק מדי (ברכות נ, ב). ואמרו לסיים את מזיגתו בברכת הארץ, כדי להראות בכך את שבח הארץ שיינותיה חזקים (ברכות נא, א). אבל כיום כאשר קונים יין מוכן, אין צורך למוזגו, שעוד לפני שהכניסוהו לבקבוק הטעימוהו באופן המשובח (רמ"א קפג, ב). והנוהגים על פי הקבלה, נוהגים בכל אופן למזוג את היין במעט מים בברכת 'הארץ' (כה"ח ו).

וצריך למזוג את היין מהבקבוק לשם מצוות כוס של ברכה, וטוב לעשות זאת בסמוך לברכה (רמ"א קפג, ב, מ"א ג).

אמרו חכמים (ברכות נא, א) שייטול בתחילה את הכוס בשתי ידיו, כדי לבטא בכך את חביבותה, ואח"כ כשיזמן ויברך - יאחז אותה ביד ימין בלבד, שהיא היד החשובה. ויאחז את הכוס בכל אצבעותיו, כדי שהאצבעות יעטרו את הכוס. ויגביה את הכוס טפח מעל השולחן, כדי שתראה לכל. ויתן את עיניו בכוס, כדי שלא יסיח את דעתו. ואם הוא צריך, יביט בסידור, וטוב שיקרב את הסידור לכוס כדי שיראה את שניהם. ולאחר שישתה מהיין, טוב שישלח לאשתו את הכוס, שתשתה אף היא מהיין, שעל ידי כך תתפשט הברכה אליה ואליו (שו"ע קפג, ד).

שתיית היין[עריכה]

לאחר סיום ברכת המזון המזמן מברך "בורא פרי הגפן" ושותה מהיין. מצד הדין, כדי לקיים את מצוות השתייה מכוס של ברכה, די שהמזמן ישתה כשיעור 'מלא-לוגמיו', היינו כשיעור הממלא את כל חלל פיו כשלחי אחת מלאה, שהוא שיעור של רוב 'רביעית'. אלא שאם ישתה שיעור זה, כיוון שלא שתה 'רביעית', הפסיד את הברכה האחרונה על היין, ולכן טוב שישתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה), ויברך אחר שתייתו 'מעין שלוש' (ע' שו"ע קצ, ג).

ואם המזמן מתקשה לשתות מהיין כשיעור 'מלא-לוגמיו', יכול המזמן לברך ולטעום מעט מן היין, ואחד מהמסובים ישתה במקומו שיעור 'מלא-לוגמיו' (שו"ע או"ח קצ, ד). ואם כמה מהמסובים ישתו יחד כשיעור 'מלא-לוגמיו', נחלקו הפוסקים אם קיימו מצוות כוס של ברכה, ובדיעבד סומכים על דעת המקילים (שו"ע או"ח רעא, יד, מ"ב עג; פניני הלכה שבת ה, ה, 4).

אף שמצד המצווה, די שאחד מהמסובים ישתה מן הכוס כשיעור 'מלא לוגמיו', מצווה מן המובחר שכולם ישתו מהיין, כפי שנוהגים בקידוש, כדי שכולם יהיו שותפים בכוס של ברכה. ובמיוחד ראוי לאדם לשלוח לאשתו את הכוס שבירך עליה, שיש בזה סגולה שעל ידי כך הברכה תימשך אליה ואליו (ברכות נא, ב).

וכמו בקידוש גם בכוס של ברכה צריכים להקפיד שהיין לא יהיה פגום. יין פגום הוא יין שכבר שתו ממנו. אמנם להלכה, רק לשתייה חדשה היין נחשב פגום, כגון שאם שתה מכוס הקידוש בליל שבת, היין הנותר בכוס נחשב פגום לקידוש של יום שבת. אבל בליל שבת, רשאים השומעים לשתות מכוס הקידוש, למרות שהמקדש כבר שתה ממנה. מפני ששתייתם נחשבת המשך לשתייתו, ואין היין שבכוס נחשב פגום לגביהם במשך כל שתיית אותה המצווה. ואכן כך נוהגים רבים, שהאשה שותה מכוס הברכה והקידוש של בעלה.

אולם לגבי שאר המסובים, במיוחד אלה שאינם מבני המשפחה הקרובים, אין זה דרך ארץ, שכן רבים אינם רוצים לשתות מכוסו של אדם אחר. וכן נפסק להלכה, שאין לאדם להגיש את הכוס ששתה ממנה לחבירו, שמא חבירו ייגעל מכך ויתבייש לומר לו זאת. ועוד, שאולי זה ששתה ראשון חולה, והשני שישתה מכוסו ידבק במחלתו (שו"ע או"ח קע, טז, מ"ב לז; ולהלן יב, ה).

לפיכך מעדיפים שהמברך ימזוג מכוסו לשאר הכוסות, אלא שאז שתייתם אינה המשך ישיר לשתייתו, וכיוון שהוא כבר שתה מהיין, היין שהוא מוזג לכוסותיהם נחשב פגום ואינו ראוי לכוס של ברכה. הפתרון לכך, שאחר שהמברך יסיים את שתייתו, יוסיף עוד יין לכוסו, והוספה זו מתקנת את הפגם, ואח"כ יוכל למזוג מכוסו לכוסות שלהם.

פתרון טוב יותר, שאחר שהמזמן יברך על הגפן ועוד לפני שיתחיל לשתות - ימזוג מכוס הברכה לכוס אחרת וממנה הוא ישתה, וכך היין שיישאר בכוס הברכה לא ייפגם, ויוכל למזוג ממנו לכוסותיהם של שאר המסובים. ואם היין ששם אינו מספיק לכל הרוצים לשתות, יוסיף על היין שבכוס עוד יין מהבקבוק וימזוג לכוסותיהם. והדרך המהודרת ביותר, שעוד לפני ברכת המזון ימזגו יין לכוסותיהם של כל המסובים הרוצים לטעום מהיין של הברכה. ואין צורך לשטוף את כוסותיהם תחילה וגם אין צורך שיהיה לכל אחד שיעור 'רביעית' יין בכוסו, אלא ימזגו כפי מה שירצו לשתות אחר הברכה, כי עיקר כוס הברכה היא כוסו של המברך, ורק לגביה צריך להקפיד שתהיה נקייה ושיהיה בה שיעור 'רביעית'. ואחר שיסיים המברך את ברכת המזון, יברך על היין, וכולם יענו אמן וישתו מן הכוסות שלפניהם. דרך זו נחשבת למהודרת ביותר, מפני שאין בה שום הפסק בין שמיעת ברכת 'הגפן' לשתיית היין, והיין שהם שותים לא נפגם כלל על ידי שתיית המברך. אמנם רבים אינם מדקדקים כל כך בהלכות דרך ארץ, ונותנים מן הכוס ששתה ממנה המברך לשאר המסובים, ומי שאינו נמאס מכך שותה, והאחרים שנמאסים מכך אינם שותים. אבל כאמור, המהודר ביותר, הן בברכת המזון והן בקידוש, לדאוג שלא יהיה שום פגם ושמץ מיאוס ביין של כוס הברכה, כדי שיוכלו הכל להדר במצווה ולשתות מהיין. חשוב לציין, שהמסובים יוצאים בברכת היין של המזמן רק אם כיוונו לצאת ידי חובתם. אבל אם חשבו שלא ימזגו להם יין ולבסוף הביאו להם את הכוס או שמזגו להם יין, עליהם לברך "בורא פרי הגפן" לפני שיישתו (שו"ע קצ, ה).