כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[עריכה]

לדעת רבא, מעשה שנעשה בעבירה אינו חל (הסוגיא בתמורה ד: והלאה, בסוגיא זו האריכו שו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט, וספר המקנה כד).

לדוגמא, אסור לתרום ממין על שאינו מינו, ולכן העושה כך - אין תרומתו תרומה (תמורה ה.).

החולק על דין זה הוא אביי, וסובר שכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, ורבא הוא הסובר שלא מהני (תמורה ד:). להלכה כתב הרעק"א שלא פשוט שפוסקים כרבא (שלא מהני), אלא הוא ספיקא דדינא (שו"ת מהדורא קמא קכט ד"ה וכל).

מקור וטעם[עריכה]

במקור ובטעם שלא מהני כתבו האחרונים שלושה צדדים:

  1. כיוון שעבר על מימרא דרחמנא לא מועיל (קובץ שיעורים בבא קמא ק).
  2. אנו מבינים שכוונת הפסוק אינה רק שאסור לעשות את המעשה, אלא שהמעשה לא מועיל (ולשיטה זו אם הפסוק כולל גם דינים שברור שהם מועילים - כן מהני[1]) (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט ד"ה זאת. ובקובץ הערות לה-א (ד"ה ולפי"ז) הביאו ודחה את דעתו).
  3. אינו מסתבר שמעשיו יועילו לגרום את האיסור (ולשיטה זו אם האיסור לא יתוקן ע"י שלא יועיל - כן מהני[2]) (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט ד"ה גם אם).

והוסיף הקובץ הערות (לה-א בסופו ד"ה ואפשר) שהטעם שלא מהני אינו סיבה אחת כוללת לכל התורה, אלא שבכל לא תעשה בפני עצמו הסיבה שגורמת לאיסור גורמת גם שאם עשאו לא יועיל.

ומחלוקתם של אביי ורבא היא בשני סוגי מקרים (קובץ שיעורים בבא קמא ק):

  1. כשמצד עצמו המעשה היה צריך להועיל, כגון לא יחליפנו, שמעיקר הדין אם החליף היה צריך להועיל - אביי אומר שבאמת ההחלפה מועילה, ורבא מחדש שכיוון שעבר על מימרא דרחמנא לא מועילה.
  2. כשמצד עצמו לא היה צריך להועיל, כגון לא תכלה פאת שדך, שמעיקר הדין אם לא שייר פאה לא היה צריך להועיל לפוטרו ממצוות נתינה ("תעזובו") - רבא אומר שבאמת לא מועיל וחייב בנתינה, ואביי מחדש שהאיסור מוכיח שהועיל לגרום הפסד לעניים, שאל"כ למה עבר באיסור, ועל כורחך שהאיסור הועיל לפוטרו מהנתינה לעניים (לולא גזירת הכתוב "תעזוב").

בדינים שונים[עריכה]

איסור על מעשה ואיסור על דין - בכל דין יש את המעשה ויש את הדין, כגון בשחיטה - האדם שוחט את הבהמה (מעשה), והיא ניתרת באכילה (דין), וכן בגירושין - האדם נותן את הגט לאשה (מעשה), והיא מגורשת ממנו ומותרת לשאר העולם (דין). ועל פי זה מתחלקים כל האיסורים לשני סוגים:

  1. איסור על מעשה, כגון שחיטת אותו ואת בנו, שהאיסור על מעשה השחיטה ולא על היתר השחיטה, שנאמר "לא תשחטו", ולו יצויר שהיה אפשר להתיר את הבהמה ללא שחיטה - לא היה בזה איסור אותו ואת בנו.
  2. איסור על דין, כגון אונס שגירש, שהאיסור על הדין שלא תהיה מגורשת ממנו ומותרת לאחרים, ולא על מעשה נתינת הגט, שנאמר "ולו תהיה לאשה", ולו יצויר שהיה אפשר להתירה לשוק ללא נתינת גט - היה עדיין אסור לעשות זאת.

וחידשו האחרונים (קובץ הערות עד-ב ד"ה והנה, נתיבות המשפט רח-ב ד"ה ובבואי) שדין לא מהני נאמר רק באיסורים על דין, אך איסורים על מעשה - כן מועילים. והטעם לחילוק זה, שעל המעשה אף פעם לא שייך לומר "לא מהני", שהמעשה ממילא קיים (שהרי שחט את הבהמה, ונתן את הגט לאשה), ושייך לומר "לא מהני" רק על הדין (שהאשה לא תותר לשוק)[3].

איסור שלא יתוקן ע"י שלא יועיל, כגון השוחט בשבת, שגם אם נאמר ששחיטתו פסולה עבר על נטילת נשמה - חידשו האחרונים שלא אומרים בזה לא מהני, וכל דין לא מהני נאמר רק שהאיסור יתוקן ע"י כך שלא יועיל, כגון תמורה, שאם נאמר שהתמורה לא חלה - ממילא לא עבר על האיסור (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט ד"ה גם אם, וקעד ד"ה ומההיא, חוות דעת יו"ד א-ג (הובא בנתיבות המשפט רח-ב בתחילתו), קובץ הערות עד-ב בתחילתו ד"ה דף). משום שהטעם שלא מהני הוא שאינו מסתבר שמעשיו יועילו לגרום את האיסור, אך אם ממילא יגרם האיסור, טעם זה לא קיים (שו"ת רעק"א קכט שם).

אמנם כתב הרעק"א שרק הרי"ף סובר את כלל זה (בשו"ת קכט ד"ה אף), אך התוס' חולקים עליו וסוברים שגם אם האיסור לא יתוקן אומרים "לא מהני" (שם ד"ה והן), והוסיף עוד שתוס' סוברים שאדרבה, כל מחלוקתם של אביי ורבא היא רק כשלא יתוקן האיסור, אך כשיתוקן האיסור - גם אביי מודה שלא מהני (שם ד"ה וביותר)[4].

באיסור בתוצאה גם רבא מודה דמהני. כגון הצורם אוזן בכור, שדין בעל מום אינו בפעולת האדם שהטיל את המום, אלא בתוצאה שיש בו מום, שהרי גם אם היה נופל בו מום מאליו היה נחשב בעל מום. ולכן גם רבא מודה שאע"פ שיש איסור להטיל מום בבכור - אי עביד מהני (ספר המקנה כד-ה אות ד).

חלויות מכח המעשה[5] לא שייך בהן "לא מהני", כגון שחיטה, שהאדם רק שוחט את הבהמה והיא ניתרת ממילא (ולכן שחיטת אותו ואת בנו כן מועילה). ו"לא מהני" שייך רק בחלויות מכח האדם, כגון גירושין, שהאדם עצמו מתיר את האשה לשוק ע"י נתינת הגט (ולכן באונס שגירש כן אומרים "לא מהני") (קובץ הערות עו-ד בתחילתו, וכן שם עד-ג, זכר יצחק ח"א מו ד"ה אמנם). ומעין זה כתב הבית אפרים שבדין שאין צריך כוונה לא אומרים "לא מהני"[6] (יו"ד לט, הובא בספר המקנה כד-ה אות יג).

כשהפסוק כולל גם דינים שברור שהם מועילים - כן מהני. כגון "לא תעשה כל מלאכה", שהרי ברור שאם יבנה בית יהיה בנוי, ועל כורחך פירושו שרק אסור לו לעשות מלאכה, אך המלאכה כן מועילה, ולכן כל מה שכלול בלאו הזה, למשל אם ישחוט בשבת - מהני. וכל דין "לא מהני" נאמר רק כשהאיסור הוא פרטי, כגון "לא יחליפנו", שאינו כולל דינים שברור שהם מועילים, ולכן אנו מפרשים אותו שלא יהיה לו כח להחליפו, וגם אם החליפו לא מועיל (שו"ת רעק"א קכט ד"ה זאת).

איסור התלוי בזמן, כגון המל בשבת (מילה שלא בזמנה, שאסורה בשבת) - האם מילתו כשרה או שצריך להטיף דם ברית - נחלקו בזה האחרונים לשלוש דעות:

  1. יש שחידשו שאין בו דין לא מהני אלא הוא כן מועיל (הביאם בשו"ת רעק"א מהדורא קמא קכט ד"ה וארווחנא).
  2. הרעק"א כתב שאינו מוכרח (בשו"ת שם).
  3. הש"ך (חו"מ רח-ב) חידש שמדאורייתא מועיל אך מדרבנן לא מועיל (ובשו"ת רעק"א מהדורא קמא קעד (ד"ה לענ"ד) הביאו והקשה עליו שממה נפשך - או שלא מועיל מדאורייתא או שאין בו אפילו דין דרבנן, דמנלן להמציא דין דרבנן כזה).

באיסור דרבנן חידש הפנים מאירות שלא אומרים לא מהני, אלא הוא כן מועיל, אך הרעק"א כתב בדעת התוס' שגם בדרבנן לא מהני (שו"ת מהדורא קמא קכט ד"ה וי"ל, והביא גם את הפנים מאירות. וכן ספר המקנה כד-ה אות יד הביא בזה מחלוקת הפוסקים, ובאות כ הביא שמלוא הרועים הסתפק בזה).

איסור שאינו במעשה עצמו אלא בדבר אחר, כגון השוחט את הפסח על החמץ, שהאיסור אינו בקרבן עצמו אלא בזה שיש לבעליו חמץ - לא אומרים בו לא מהני, אלא הוא מועיל והקרבן כשר (תפארת ישראל בועז פסחים ה-א בתחילתו).

איסור שבועה, כיוון שאינו איסור מהתורה אלא האדם עצמו בדה את האיסור, לכו"ע מהני. כגון הנשבע שלא יגרש את אשתו ועבר על שבועתו וגירשה - מגורשת (תוס' תמורה ו. ד"ה והשתא, דן בדבריו הסמ"ע חו"מ רח-ג). ובטעם לזה ביאר הקצוה"ח שרק באיסורי תורה האיסור נמשך גם לעתיד (שאונס שגירש יש עליו מצווה להחזירה), אך בשבועה לאחר שעבר על שבועתו אין עוד איסור לעתיד (שהנשבע שלא לגרש וגירש אין עליו עוד מצווה להחזירה), ולכן לא שייך בזה אי עביד לא מהני שיצטרך להחזירה (רח-ב ד"ה ולכן. ולפי זה הוסיף שבנשבע שלא למכור חפץ מסוים ומכרו כן אומרים לא מהני, שאע"פ שהוא איסור שבועה המעשה בטל). אמנם המרדכי כתב שגם בשבועה לא מהני (דן בדבריו ספר המקנה כד-ה אות ה).

בחיוב מיתה וכרת לכו"ע מהני, שחיוב כרת ומיתה שייך רק בגלל שעשה את המעשה האסור, ואם לא היה מועיל לא היה אפשר להענישו במיתה וכרת (זכר יצחק ח"א מו ד"ה ועל).

בעובר על מצוות עשה, כגון השוחט קרבן שלא לשמו, שהמצווה לשוחטו לשמו היא מצוות עשה - דן האפריון שלמה, וכתב שלא אומרים בזה אי עביד לא מהני (אפריון שלמה השני על שער המלך קרבן פסח א-ה, ומובא בקובץ מפרשים שבהוצאה החדשה בתחתית העמוד אות צב, אך משמע ממנו שאינו ברור לו כל כך).

בגירושין, קידושין ושחיטה גזירת הכתוב דמהני לכו"ע (ספר המקנה כד-ה אותיות ו, ח, ט). ולכן גט שכתבו על איסורי הנאה כשר אע"פ שעבר על איסור (ספר המקנה כד-ה אות ו).

בקודשים לא אומרים שלא מהני, אלא אפילו לרבא מועיל, שהרי בקודשים צריך שישנה עליו הכתוב כדי לעכב, ואם לא שנה עליו - אינו מעכב. כגון האופה מנחה מחמץ, שעובר על "לא תאפה חמץ" (שער המלך קרבן פסח א-ה ד"ה וראיתי).

אנשים[עריכה]

גוי, גם בו אומרים אי עביד לא מהני (ספר המקנה כד-ה אות כז ונתיבות המשפט רצב).


הערות שוליים[עריכה]

  1. כדלקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה כשהפסוק כולל.
  2. כדלקמן בסעיף "בדינים שונים" ד"ה איסור שלא יתוקן.
  3. עיין לקמן בסמוך (ד"ה איסור שלא יתוקן ע"י שלא יועיל) חילוק דומה.
  4. עיין לעיל בסמוך (ד"ה איסור על מעשה ואיסור על דין) חילוק דומה.
  5. בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
  6. שהרי חלויות מכח המעשה לא צריכות כוונה, כמו שביארנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה בסעיף "החילוק" ד"ה נפק"מ אות ז.