מילון הראי"ה:כלב (כלב דקליפה הכלב הנובח עז הנפש אשר לא ידע שבעה)

(כלב דקליפה) הכלב הנובח עז הנפש אשר לא ידע שבעה - העזות שביסוד הרע והפרא שביש, בין בגופניות העצמית, בין בעולם ומלואו [עפ"י א"ק ב תצה־ו]. צהלולית רוח של עזות נוראה [קובץ ה נה]. ◊ כלב - בדרך רמז - היצה"ר וחיילותיו. <כי הכלב יש בו מדה שכאשר ירגילו האדם אצלו יהי' נאמן לאדוניו עד מאד וישמרהו, ואם ירגילוהו בכעס ואכזריות ורע יהי' חי' רעה, כמש"כ בע"ז: "הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי". והכי נמי היצה"ר, כאשר ירגילהו האיש השלם ביראת ד' לעבודת השי"ת כמ"ש "'בכל לבבך' בשני יצריך", יהי' נאמן ומסייע לעבודת השי"ת, ואם ח"ו ירגילהו ברע יהי' טורף נפשו מאין כמוהו> [פ"א קסו-ז]. ◊ כלב - מורה על פחיתות המדות בכלל. נוסף לזה ניכר הוא בהנהגתו, שהיא נגד מדת החסד והפכה <שהרי מזונותיו מועטין> [עפ"י ע"א א א ו]. ע' במדור זה, חמור, (חמור דקליפה). ושם, שור, (שור דקליפה). ושם, חושך, חש"ך.