מילון הראי"ה:כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (כינוי)

הצביון הישראלי נגמר ביסודו ע"י האבות, ובמילואו במתן תורה, "היום הזה נהיית לעם לד' אלהיך". וכל תיקוני העולם שיבאו עדי עד, אינם כ"א להעלות יותר, לשכלל למעלה למעלה, אבל לא לבטל את הצורה והצביון בשביל להביא צביון יותר עליון, כי נחלת יעקב בלא מצרים היא. והדעת, נשמת התפארת, עולה למעלה עד אין סוף. מה שא"כ כל האומות, מאפס ותוהו נחשבו לו, תוהו הם בלא צורה גמורה, והתעלותם בא תבא ע"י ביטול צורתם הקודמת לגמרי, "אליך גויים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל". התוכן היסודי, הכלי הקיים בצורתו, לא נגמר עדיין אצל כל עם. צורת האדם לא חלה עדיין עליהם. כל הידיעות והשכלולים השכליים והמעשיים, שהם נראים כל כך עשירים בצורה החיצונה שלהם, אינם נותנים את הנשמה התוכית, לקבע את הרצון הפנימי של העם ואופיו העצמי בצורה אידיאלית בהירה, הראויה להתכלית האנושית השלמה, לצלם אלהים בבהירות ישותו. ובערך הקודש, עומדים הם במצב הגולמיות החסרה, וכל קודש שמצוייר אצלם הוא באמת אך טמא, לגבי מרום קדש האמת אשר לישראל, "קודש ישראל לד'" [קובץ ו קצג]. אין הצורה הפנימית, מהתוכן העצמי של האדם, מתגלה כ"א ע"י צלם־האלהים שבו, האצור כנקודה התוכית של יראת ד' שהיא סגולת ישראל [עפ"י קובץ ח קצח]. יש לדייק בשם אדם, שהוא נגזר מאדמה מפני שלוקח מאדמה, איך יתכן משום כך לקרותו אדם, שהוא לערך אדמה ע"פ חק הלשון כלשון זכר נגד נקבה, והיה ראוי לומר אדמי, על שם אדמה. אמנם ענין נכבד למדנו מזה, כי עיקר קיום האדמה הוא רק בשביל האדם, כי הוא מבחר כל היצורים ותכליתם, א"כ האדמה מקבלת ממנו שפע חיות וקיום, והיא נקבה לגבי דידיה, שמקבלת ממנו קיומה, שבזכות האדם ותכליתו נוצרה האדמה. אך זה יתכן רק בכלל האנשים, שלכללם נבראה ובשבילם היא עומדת, לא כן היחיד הוא מקבל מהאדמה את טובו, ולא היא ממנו, ואיך יקרא זכר לגבה. אך באדם המעלה, שראוי שהעולם יהיה בשבילו עומד כמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם", ראוי הוא להקרא אדם ביחש האדמה, שהוא משפיע לה יסודה וקיומה. א"כ, ההבדל שבין ישראל לאומות העולם הוא בזה, כי מצד שם המין הכל נקראים אדם, שהרי ממציאות מין האדם מקבלת האדמה שפע קיומה, ואי אפשר לסגולת המין כי אם בהמצא כל המין, מה שאין כן באדם פרטי - בישראל שאפשר לעלות במעלה גדולה, שיהיה העולם מתקיים בזכות היחיד, ע"כ הוא ראוי לשם אדם; ובאומות העולם כל מקום שהזכירה תורה שם אדם רק על שם המין ידבר בהם: "כי החל האדם לרב", "והארץ נתן לבני אדם" וכיו"ב, וכן "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" שדרשו חז"ל גם על אומות העולם, שכל המין האנושי יוכל לקבל חיי עולם ע"י התורה; מה שאין כן "אדם כי ימות באהל" שהוא ענין פרטי ואינו מציין את המין, כ"א את זה המת, באופן פרטי כזה, רק ישראל קרויים אדם ולא אומות העולם, כי רק הם זכו למעלה זו שיהיה הפרטי שלהם נחשב כללי. <ע"כ אמרו חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא"> [מ"ש קכה־ו]. שם אדם האמיתי הוא ודאי על שלמות השכל אשר שם השי"ת בו, אבל אין השכל נשלם כ"א ע"י התורה. אם כן, עיקר שם אדם בהשלמתו אי אפשר כי אם על ידכם, והיינו השלמת השכל שיפעול על הגוף בקדושתו, דבר זה אי אפשר כלל כי אם מצד צירוף התורה. <ע"כ בטומאת אוהל שנזכר אדם על הגוף בפני עצמו אינו אלא כי אם "אתם", אבל הרבה פעמים נאמר אדם מצד יחש השכל מצד עצמו> [שם רסד]. שם "אדם" כולל שתי כוונות, הנפש והגְוִיָה, והעכו"ם ' אינם קרויים אדם' כי הם רק הרע והגְוִיָה, שלא יצוייר סתם "אדם", כי מנ"ל לומר דמיירי בשם אדם זה, שמא כוונתו על שם האדם הנעלה, לכן תפשו שיכלול שניהם, וזה לא יכיל העכו"ם, כי אתם קרויים אדם וכו'" [ע"א יבמות סג.]. ע' במדור מצוות, הלכות, מנהגים וטעמיהן, "קברי עכו"ם אינם מטמאים באוהל".