מילון הראי"ה:שם

צורת הדבר העצמית, במה שיוגדר הויתו, שיהיה בו הוא מה שהוא <ועיקר צורת כל הדבר נקרא על שם תכליתו, כי תכלית מציאות כל דבר היא צורתו ומהותו העצמית אשר רק מצד זה ראוי הוא להקרא בשם> [מ"ש קי (מא"ה ב ה)]. התעודה [פנ' כג]. עיקר התכלית והמציאות, עצמות פעולתו (של בעל השם) [עפ"י ה' קעט, מא"ה א קו]. המהותיות, העצמיות הנשמתית [עפ"י ע"ר ב קנט]. פעולה [קבצ' ב כב]. פעולה על מה שחוץ לו, ביחש זולתו [עפ"י ע"א ג א סו].

השם מורה[עריכה]

על עיקר המציאות והתוכן [פנק' ג רעא-ערב]. התוכן המאגד את השפעה העליונה הרזית העומדת ממעל לכל הוראה אל התוכן של מדת ההוראה הקצובה של הלכתא גברתא [ר"מ קפו].

יסוד השם[עריכה]

היסוד של ההויה ותכונת החיים המייחד את העצמיות של הנקרא הכולל בקרבו את הצד היותר יסודי שבהויותו [עפ"י ע"א ד ו ק]. ◊ ענין ה שם הוא תמיד להורות בהוראתו התכלית הנולד ממנו [מא"ה ג רצח].

שם[עריכה]

שם של כל דבר - אמצעי הבירור, ההוכחה והסימון, לאיזה דבר אנחנו מכונים בדברנו, שעל ידו, על ידי אמצעי זה, יצויר למדברים אותו המושג שהדבור מכוון אליו [א"ל קיא]. ע"ע פסוק, הפסוק, האותיות של שמו (של האדם) שבתורה.