מיקרופדיה תלמודית:אבות מלאכות ותולדותיהם

הגדרה^[1] - המלאכות העיקריות האסורות בשבת, המשמשות מקור לתולדות, הדומות להן.

סיכום תמציתי

האבות – מניינם ומקורם

שמם ומניינם

אבות המלאכות, האסורים בשבת משום 'לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה' (שמות כ י), מספרם ארבעים חסר אחת (משנה שבת עג א). וזה תכנם ופרטיהם^[2]:

• י"א מלאכות בלחם^[3], והם: החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה.

• י"ג בבגדים: הגוזז (את הצמר), המלבן, המנפץ, הצובע, הטווה, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג, הפוצע (מנתק), הקושר, המתיר, התופר, הקורע.

• ט' בכתיבה^[4]: הצד^[5], השוחט^[6], המפשיט, המולח, המשרטט, הממחק (מגרד השער), המחתך, הכותב, המוחק.

• ב' בבנין: הבונה, הסותר.

• ב' באש: המבעיר, המכבה.

• א' מלאכת גמר: המכה בפטיש.

• א' שמהותה אינה שינוי בחפץ אלא שינוי מקום: המוציא מרשות לרשות (משנה שבת עד ב)^[7].

מקורם

ל"ט המלאכות נאמרו למשה מסיני (מכילתא ריש ויקהל; שבת ע א)^[8], ומצאנו בחז"ל מספר לימודים מהפסוקים:

• מספר זה נאמר כנגד עבודת המשכן (שבת מט ב)^[9], שכל מלאכות אלו היו במשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה (רש"י, רמב"ן ורשב"א שם; שיטה מקובצת ריש בבא קמא); או שכיון שמסמיכות זו למדים שאין מלאכת משכן דוחה שבת, ממילא למדים שכל שהיה במשכן מלאכה היא (אגלי טל פתיחה אות ח).

• מספר זה הוא כנגד "מלאכה", "מלאכתו" ו"מלאכת" שבתורה, שהן ארבעים חסר אחת (שבת שם, וירושלמי שם), שכך אמר הכתוב "לא תעשה כל מלאכה", כמניין כל מלאכות שבתורה (רש"י שם)^[10].

• אֵלֶּה הַדְּבָרִים וגו' שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (שמות לה א-ב), "אלה" בגימטריא ל"ו, דברים ב', ה' של הדברים להוסיף אחת, הרי כאן ל"ט (שבת ע א וברש"י); או: "אלה" בגימטריא ל"ו, דבר דברי דברים (היה אפשר לכתוב "דבר" או "דברי" וכתוב "דברים"), עוד שלשה, או: הה' של "אלה" נדרש כמו ח' (שאותיות אהח"ע מתחלפות), והרי כאן ל"ט (ירושלמי שבת ז ב)^[11].

גדר האב

המלאכה שהיתה חשובה וצריכה במשכן, היא הנקראת אב (בבא קמא ב א), שלכך נסמכה שבת למלאכת המשכן ללמוד משם (שיטה מקובצת שם). ואפילו אלה שלומדים מנין המלאכות מלימודים אחרים, מכל מקום מהות האב אף הם לומדים ממשכן (רמב"ן ורשב"א שבת מט ב, ועי"ש בתוס' ד"ה כנגד).

יש אומרים, שמלאכה שלא היתה חשובה אף אם היתה במשכן, נקראת תולדה (תוס' שם ד"ה ה"ג, לגרסתנו: "במשכן חשיבא קרי לה אב"),

יש אומרים, שמלאכה חשובה מצד עצמה, אף שלא היתה במשכן, היא אב (פסקי תוספות שם. ועי"ש במהר"ם לובלין).

יש אומרים שצריכים שני הדברים יחד: חשיבות בעצם, ושהיתה במשכן, ואם חסר תנאי אחד היא תולדה (תוס' שם, לפירוש ב', לגירסת: "במשכן וחשיבא קרי לה אב").

יש אומרים שכל שהיתה במשכן, היא ממילא חשובה ונקראת אב, ולפי זה לא היו במשכן תולדות כלל (תוס' שבת צו ב ד"ה ולר"א, לגירסת: "במשכן חשיבא וקרי לה אב", ועי' רבנו חננאל ריש בבא קמא, ורמב"ן שבת מט ב), אבל דחו דעה האחרונה, והוכיחו שכמה תולדות היו במשכן (תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא קמא, ומהרש"ל שם, ועי' רבנו חננאל שבת עד א).

מלאכות דומות שהיו במשכן, כגון זורה ובורר ומרקד, נחשבות לאבות מיוחדים (שבת עג ב-עד א).

נחלקו הראשונים אם גם המלאכות שעשו לצורך הקרבנות שבמשכן הם בכלל מלאכת המשכן, ואנו למדים האבות אף מהם, ואבות המלאכות שבלחם למדים לפי זה מהמנחה של קרבן תמיד ומחביתין של כהן גדול וממלואים, שכל אלה היו מן הזרע ומן הקציר (רב האי גאון בחידושי גאונים קדמונים שבספר מעשה רוקח; אוצר הגאונים לשבת סי' קנז), או שאין למדים אלא ממלאכות של בנין המשכן בלבד, והמלאכות של פת היו בסממנים לצבוע יריעות המשכן (רש"י שבת מט ב ד"ה הם, ועג א ד"ה האופה; הר"ן במשנה שם; המאירי שם. וראה אגלי טל פתיחה הע' א).

תולדות וגדרן

מקורן

מתוך שאמרו "אבות" מכלל שישנן תולדות (בבא קמא ב א). למדו מפסוק 'וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה' (ויקרא ד ב): הנה - אבות, מהנה – תולדות (שבת ע ב; ירושלמי שבת ז א), כלומר: היוצאות מהן, מן האבות (רש"י שם ד"ה מהנה).

גדרן

לכל אב ישנן תולדות (ירושלמי ז סוף ב). אין מספר לתולדות, כי לאב אחד יש כמה תולדות (יראים השלם סי' רעד). ואמרו: ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש עסקו שלש שנים ומחצה בעניין המלאכות ומצאו ארבעים חסר אחת תולדות לכל אב (ירושלמי שם ריש ב).

התולדה היא המלאכה הדומה לאב (רמב"ם שבת ז ה), אבל אינה דומה לו אלא במקצת, שאילו הדומה לאב בדמיון גמור, הרי זה אב כמותו, אבל כשהמלאכה היא מעניין אותה המלאכה, אבל שונה מהאב באיכות הפעולה, כגון חופר ועושה חריץ שהוא מעין חורש אלא שחלוק בפעולה, או באיכות הנפעל, כגון זורע ונוטע, שזה בזרעים וזה באילנות, הרי זו תולדה (מגיד משנה שם ד. ועי' שו"ע הרב אורח חיים ריש סי' שא)^[12]. ויש שהסבירו: הדומה לאב בפעולה ובתכלית, כמבריך ומרכיב הדומים לזורע ונוטע בפעולת חיבור התלוש ובתכלית הגידול, או בתכלית בלבד, כזומר, שחותך ענפי אילן, ומתכוין לגידול האילן, הרי זה אב; אבל הדומה בפעולה בלבד, כגון ששף מתכת וטחנה, שדומה לטחינת גרעינים בפעולה ולא בתכלית, שאינו מתכוין לאכילה כבטוחן אלא לתשמישים, הרי זו תולדה (תפארת ישראל בריש כלכלת שבת). ויש חולקים וסוברים שכולם תולדות (יראים השלם סי' רעד; תוס' שבת עג ב ד"ה משום זורע; מאירי שם א; מגיד משנה שם).

יש תולדה לתולדה וכולן נכללות בכלל אב אחד, כגון המבריך והמרכיב שחייב משום נוטע, והנוטע משום זורע (רבינו חננאל שבת עג ב. ועי' רש"י שם שפירש באופן אחר).

חיובי האבות והתולדות

העושה אחת מהמלאכות בשבת במזיד בעדים ובהתראה חייב סקילה (משנה סנהדרין נג א; רמב"ם שבת ז א,ז)^[13], ובלא עדים או התראה חייב כרת (משנה ריש כריתות), ובשוגג חייב חטאת (שם).

אין הבדל אם עשה אב מהאבות או תולדה מהתולדות (ריש בבא קמא), אלא שבשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, כגון ששכח שאלו המלאכות אסורות לעשות בשבת, ואפילו עשה כל הל"ט מלאכות בשגגה זו, חייב חטאת על כל אב ואב, ואם עשה אב ותולדותיו אינו חייב אלא חטאת אחת (רמב"ם שבת ז ז-ח, על פי בבא קמא שם)^[14].

הסתפקו הראשונים אם צריכים להתרות על התולדה דוקא משום האב שלה, או שאף אם התרה משום התולדה חייב (תוס' שבת עג ב ד"ה משום, וצו ב ד"ה ולר"א, וריש בבא קמא ד"ה ולר"א).

יש שחייבים על מלאכה אחת משום שני אבות, כגון זומר וצריך לעצים, שחייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר (שבת עג ב)^[15].

הערות שוליים