מיקרופדיה תלמודית:אבן משכית

הגדרה^[1] - אבן רצפה המיועדת להשתחוות עליה.

סיכום תמציתי

השם

הביטוי "אבן משכית", שנזכר בכתוב: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' (ויקרא כו א), נתפרש על ידי רבים מן הראשונים כאבן מצוירת, וכפי שנאמר: 'שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה' (ישעיה ב טז), כלומר אבן שיש עליה צלמים וציורים להסתכל בהם (אבן עזרא ורשב"ם ויקרא שם, ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה יב, ספר החינוך מצוה שמט). אבל יש מפרשים ש"אבן משכית" היא אבן העשויה לרצף בה את הקרקע, שכן "משכית" פירושה "כיסוי" (רש"י ויקרא שם, ובמדבר לג כב), ככתוב: 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי' (שמות לג כב). אמנם, לכל הפירושים אין משמעה של אבן משכית אלא אבן העשויה לשם השתחוויה, וכפי שתרגם האונקלוס: "אבן סגידא" (ויקרא כו א).

איסור ההשתחוויה

אסור להשתחוות על אבן משכית אפילו לה' (רש"י ויקרא כו א; רמב"ם עבודה זרה ו ו), ואיסור זה נמנה על ידי הראשונים במנין הלאוין (רמב"ם עבודה זרה ו ז, ובספר המצוות לא תעשה יב; סמ"ג לאוין מג; החינוך מצוה שמט).

שאר שימוש על אבן משכית – כגון לתת קופתו עליה – מותר (ירושלמי עבודה זרה ד א).

בטעם האיסור נחלקו ראשונים, ושלוש דעות בדבר:

• כך היתה דרכם של עובדי עבודה זרה, להניח אבן לפני העבודה הזרה להשתחוות עליה (רמב"ם שם ו; סמ"ג שם; רמב"ן דברים טז כב).

• מפני החשד, שהעושה כן נראה כמשתחווה לאבן (רב האי גאון, הובא באור זרוע הל' תפלה סי' צג; רמב"ן, שם בשם יש אומרים; ספר החינוך שם), ולפיכך לא אסרה תורה להשתחוות על גבי בגדים נאים, שכן הבגד אינו דבר קיים, ולא יעשנו אדם אלוה (החינוך שם).

• מפני שאסור לעשות דבר כדוגמת הדברים העשויים בבית המקדש, וכעין מה שאסרה תורה לעשות תבנית היכל, מנורה, וכדומה (רש"י מגילה כב ב ד"ה לא, לפי הכסף משנה שם, והמנחת חינוך שם).

האבן

כל אבני גזית המגוררות במגרה, בכלל "אבן משכית" הן, אף על פי שאינן מצויירות (ספר החינוך מצוה שמט), כיון שהן מפוצלות ומהוקצעות, והינן מוכנות להשתחוות עליהן (רמב"ם עבודה זרה ו ו-ז; ספר המצות לרמב"ם לא תעשה יב).

מכל מקום יש איסור השתחוויה כנגד כל רצפת אבנים (רמ"א אורח חיים קלא ח; משנה ברורה שם ס"ק מא), וכן על רצפה העשויה מרצפות מלט עם אבנים קטנות (שו"ת אבני ישפה ח"ב סי' ז)^[2].

לבֵנים כתבו אחרונים שהן אינן כאבנים לענין איסור זה, שהרי לבֵנה אינה אבן, שנאמר (בראשית יא ג): 'וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן' (מגן אברהם קלא ס"ק ב).

ההשתחוויה

צורות ההשתחוויה

בשני תנאים אין איסור תורה בהשתחוויה:

• מן התורה לא נאסרה אלא השתחוויה בפישוט ידים ורגלים, עד שנמצא כולו מוטל על האבן (עי' מגילה כב ב, ורמב"ם עבודה זרה ו ו). אבל אם השתחווה בלא פישוט ידים ורגלים, לדעת הרמב"ם (שם ח) אינו לוקה, אלא מכים אותו מכת מרדות, ולדעת האור זרוע (הל' תפילה סי' צג) השתחוויה בלא פישוט ידים ורגלים מותרת אפילו מדרבנן.

• אם שוחה על צדו ומטה, שאינו מדביק פניו באבן, כתב הרמב"ם (שם ז) שמותר אפילו מדבריהם. לפיכך, אף לדעת המחמירים שאסור להשתחוות אפילו במקום שאין רצפה [ראה להלן], שמא יש אבן למטה, כתבו אחרונים שכאשר נוטה הוא קצת על צדו מותר (רמ"א אורח חיים קלא ח). לפיכך, אף לדעת המחמירים שאסור להשתחוות אפילו במקום שאין רצפה [ראה להלן], שמא יש אבן למטה, כתבו אחרונים שכאשר נוטה הוא קצת על צדו מותר (רמ"א אורח חיים קלא ח). וכן כתבו אחרונים לענין מקום שיש בו הפסק עשבים, שאף לאוסרים לעשות כן, כשמטה על צדו מותר (רמ"א שם, לפי הגירסא שבפנים).

בהפסק

כתבו הגאונים (אוצר הגאונים ברכות סי' רכט; שו"ת ריב"ש סי' תיב, בשם רב שרירא גאון) שאסור להשתחוות אפילו במקום שאין אבן, שמא יש אבן למטה, שכן אסור להשתחוות אפילו אם יש דבר המפסיק בינו ובין האבן (ריב"ש שם; רמ"א אורח חיים קלא ח).

מאידך, לדעת הרמב"ם (עבודה זרה ו ז) אם יש הפסק מותר להשתחוות, ולפיכך נהגו כל ישראל להציע מחצלאות או מיני קש ותבן בבתי כנסיות הרצופות אבנים, להבדיל בין פניהם לבין האבנים, וכן כתב המרדכי (מגילה סי' תתז) שנהגו לשטוח עשבים בבתי הכנסת ביום הכפורים בשעה שנופלים על פניהם^[3]. ויש מן האחרונים שכתב שאף לדעת הגאונים עשבים נחשבים כהפסק גמור, ולא החמירו לחוש שמא יש אבן למטה, אלא בבית, משום שקרקע הבית עצמה אינה נחשבת הפסק, שכן עפר הבית חשוב כמו הבית עד התהום (מגן אברהם שם ס"ק כב, לדעת רב שרירא גאון).

מקום האיסור

איסור זה נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ (ספר החינוך מצוה שמט), שהרי איסור זה חובת הגוף הוא, ואינו תלוי בארץ (טורי אבן מגילה שם). ואף על פי שאמרה תורה: 'בְּאַרְצְכֶם' (ויקרא כו א), לא בא הכתוב למעט חוץ-לארץ, אלא להורות שלא נאסר הדבר אלא מחוץ למקדש (ספר החינוך שם), אבל בבית המקדש – מותר (מגילה כב ב; רמב"ם עבודה זרה ו ז).

בהר-הבית חוץ לעזרה, הסתפקו אחרונים אם מותר לעשות כן, וצידדו שלדעת הסוברים שטעם האיסור הוא משום חשד, שנראה כמשתחווה לאבן, יהא מותר לעשות כן בכל הר הבית, שכן במקום המקדש אין חושדים בעבודה זרה (מנחת חינוך שם).

העשיה

לדעת רוב הראשונים לא אסרה התורה אלא את ההשתחוויה על גבי אבן משכית, אבל לא את עשיית האבן. אבל לדעת היראים (השלם סי' שנ) כבר משעה שנותן את האבן להשתחוות עליה עובר. ויש מן הראשונים הסוברים שעשיית אבן משכית אסורה בבית הכנסת, אבל בבית אחר מותר, כיון ששם לא נעשה הדבר לשם השתחוויה (מאירי מגילה כב ב, בשם "קצת אחרונים"), ואף בבית הכנסת יש מקילים, אם אין ההשתחוויה מצויה שם (מאירי שם, בשם יש אומרים)^[4].

הערות שוליים