מיקרופדיה תלמודית:אהדריה לאסורא קמא

הגדרה^[1] - איסור שאופן מיוחד ממנו הותר, ועל פרט ידוע מאותו האופן יש לימוד שאסור, אין אומרים שהאיסור הקודם הותר לגמרי, ואיסור חדש חל עליו, אלא הכתוב החזירו לאיסורו הקודם בכל חומרו.

בלאוין

דוגמאות לכלל

כלל זה לא הוזכר בפירוש בתלמוד, אבל מבואר בראשונים:

• בפסולי המוקדשים – קדשים שנפל בהם מום ונפסלו למזבח (וראה ערכו) - שנפדו נאמר: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (דברים יב טו), ודרשו: תִּזְבַּח, ולא גיזה (בכורות טו א), שאסור לגזזם ולעבוד בהם גם לאחר שנפדו. ואף על פי שאיסור זה נלמד מכלל עשה, ואין לוקים על לאו הבא מכלל עשה (ראה ערכו), מכל מקום שנינו בברייתא, שהגוזז והעובד בהם סופג את הארבעים (שם ב), וביארו הראשונים לפי שבקדשים כתוב: לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ (דברים טו יט), ולכן אף כשהוממו ונפדו ויצאו לחולין, כיון שאמרה תורה תִּזְבַּח ולא גיזה, הרי לענין גיזה ועבודה נשארו באיסור לאו הקודם (תוס' בכורות טו א ד"ה ואהני, וביצה יב א ד"ה השוחט; רשב"א ור"ן חולין צט א. ועי' תוס' מעילה יג א ד"ה אתיא, ומשנה למלך מעילה א ז).

• מטעם זה יש מהראשונים סוברים שעל טעם כעיקר – דבר האסור באכילה שנתן טעם באוכל או במשקה שנתערב בהם שאין בו דין בטול ברוב (וראה ערכו) - לוקים, שאף על פי שאיסור זה נלמד לדעת רבי עקיבא (פסחים מד ב) מגיעולי נכרים, שאמרה תורה במדין: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר (במדבר לא כג), ונמצא שאינו אלא איסור עשה, אבל כיון שיש לאו של לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה (דברים יד כא), והתורה התירה בהגעלה, הרי שאם לא הגעיל ולא ליבן אהדריה לאיסורא קמא, ונשאר הטעם באיסור הלאו הקודם (רבנו תם בתוספות חולין צט א ד"ה רבא, ובכורות שם; רשב"א ור"ן חולין שם).

הגבלות לכלל

• יש הסבורים שאין אומרים אהדריה לאיסורא קמא אלא כשהאיסור החדש לא כתוב מפורש במיוחד, אלא הוא נלמד מכלל ההיתר, כגון: תִּזְבַּח, ולא גיזה, שאז אנו אומרים שבפרט זה לא הותר כלל ונשאר באיסורו הקודם; אבל כשהאיסור החדש כתוב מפורש לחוד, איננו בכלל האיסור הקודם, אלא הוא איסור חדש לגמרי. ולפיכך הם חולקים בטעם כעיקר וסוברים שאין בו אלא איסור עשה בלבד (ראה תוספות חולין שם לר"י מאורליינש; שיטה מקובצת בכורות שם. ועי"ש בתוס' ד"ה ואהני).

• עוד יש הסבורים שדוקא כשההיתר לא כתוב מפורש בתורה אנו אומרים שמה שנאסר עומד באיסורו הראשון, אבל אם ההיתר מפורש אין אומרים "אהדריה לאיסורא קמא", אלא "למאי דאהדריה אהדריה, ולמאי דלא אהדריה לא אהדריה". ולכן דוקא בגיזה בפסולי המוקדשין, שלא מצינו לו היתר מפורש בתורה, מעמידים אותו על האיסור הקודם, אבל מלאכת אוכל נפש שהותרה בפירוש ביום טוב, שנאמר: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז), ונדרים ונדבות בכלל זה, לפי שאנו אומרים: מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך (ראה ערך מתוך), ולכן אף על פי שבית הלל סוברים שנדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב, שנאמר: לכם, ולא לגבוה (ביצה יט א), מודים בכל זאת שאין לוקים על זה, ואין אומרים אהדריה לאיסורא קמא, אלא הרי זה לאו הבא מכלל עשה, שאין בו מלקות (תוס' ביצה יב א, וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות על רז"ה. אולם עי' רז"ה במאור שם וברשב"א שסוברים שלבית הלל לוקים על נדרים ונדבות ביום טוב).

• אין אומרים אהדריה לאיסורא קמא אלא כשאפשר לכלול את האיסור בלשון האיסור הקודם הכתוב בתורה, אבל כשאי אפשר לומר שהוא נכלל באותו האיסור הכתוב, אין אומרים אהדריה לאיסורא קמא.

לכן חללה –בת שנולדה מכהן שבא על אשה האסורה לכהונה, ונתחללה מקדושת כהונה (וראה ערך חלל) - שאכלה תרומה, איננה חייבת מיתה, אלא מלקות, מהלאו של וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר וגו' (ויקרא כב יב), שבכללו שאם נבעלה לפסול לה ונתחללה לא תאכל בתרומה (עי' רמב"ם תרומות ו ז), ואין אומרים אהדריה לאיסורא קמא שתהיה בכלל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ (ויקרא שם י) ותתחייב מיתה, שהרי זו שנבעלה לפסול לה לאו זרה היא, ולא נוכל לכללה בלאו של וכל זר (דרך מצותיך, לבעל המשנה למלך ח"ג, ועי"ש בארוכה בענינים דומים לזה).

אהדריה במצות עשה

מעין זה של "אהדריה" מצינו אף במצות עשה, שדבר שיצא מכלל חובת המצוה וחזר ונתחייב - אין זה חיוב חדש אלא הוחזר לחיובו הקודם.

• לכן האוכל מצה בזמן הזה לאחר חצות, לר' אלעזר בן עזריה שסובר שפסח אינו נאכל אלא עד חצות (פסחים קכ ב), אינו יוצא ידי חובתו, שמצה הוקשה לפסח, שנאמר: עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (במדבר ט יא), ואף על פי שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (דברים טז ח), ודרשו: מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות (פסחים שם א), ואף לילה הראשון בכלל (רשב"ם שם ב ד"ה מהו דתימא), מכל מקום כשחזרה התורה ואמרה: בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב יח), לחובת מצה בזמן הזה בלילה הראשון, "אהדריה קרא למילתא קמייתא" [החזירו הכתוב לדבר הקודם], ושוב חיובו הוא באופן חיובו הקודם, שהוקש לפסח שאינו נאכל אלא עד חצות (פסחים קכ ב ורשב"ם. ועי' בית האוצר א כ).

הערות שוליים