מיקרופדיה תלמודית:אהל זרוק

הגדרה^[1] - אהל המיטלטל ממקום למקום.

סיכום תמציתי

בחציצה בפני הטומאה

דין אהל זרוק והגדרתו

נחלקו תנאים באהל זרוק האם יש לו דין אהל החוצץ בפני הטומאה (ראה ערך אהל המת): לרבי אין שמו אהל, ואינו חוצץ בפני הטומאה; ולר' יוסי בר' יהודה שמו אהל וחוצץ (ערובין ל ב; נזיר נה א; ועוד).

יש מהאחרונים שכתבו שמן התורה אהל זרוק שמו אהל לדברי הכל, ולא אמר רבי שאין שמו אהל אלא מדרבנן (שו"ת שבות יעקב ח"א פה וח"ב צח; מרכבת המשנה טומאת מת יא א)^[2].

הראשונים הגדירו שתי דרכים במחלוקת התנאים:

• יש אומרים שאהל זרוק הוא כשנמצא במצב של תנועה וטלטול על ידי אדם או בהמה שמוליכים אותו, כשרגלי הנושאים אותו נוגעים בארץ (רש"י גיטין ח ב ד"ה רבי; רשב"א בשם ראב"ד ערובין ל ב; תוספות נזיר נה א ד"ה והתניא, וחגיגה כה א ד"ה אהל). אבל אם הוא זרוק באויר ממש, כגון עוף הפורח וטלית המתנפנפת באויר וכיוצא (ראה משנה אהלות ח ה), לדברי הכל אינו אהל(תוס' ערובין שם ד"ה ומר, ונזיר שם ד"ה שמיה)^[3].

*ויש אומרים שבשעת הטלטול הכל מודים שאינו חוצץ, ומחלוקת התנאים היא בשעה שהאהל מונח, אלא שאינו קבוע במקום אחד לכל הימים, ואהל זרוק מובנו שראוי להיזרק ממקום למקום (רבינו חננאל ערובין לא א; רשב"א בשמו ערובין ל ב ד"ה אבל ר"ח)^[4].

להלכה פסקו רוב הראשונים שאהל זרוק אין שמו אהל, שהלכה כרבי מחברו (רמב"ם טומאת מת יא ה; רא"ש ערובין ג ב; הגהות מיימוניות ערובין ו יז; ועוד)^[5]. לפיכך נכנס לארץ-העמים (ראה ערכו) בשידה תיבה ומגדל הפורחים באויר טמא (רמב"ם שם. וראה חידושי רבנו חיים הלוי שם בפירוש "פורחים באויר"). ויש מי שפסק שאהל זרוק שמו אהל, לפיכך הוא חוצץ בפני הטומאה (רשב"א עבודת הקודש ה טו).

יש מי שכתב שדין אהל זרוק הוא דוקא כשמטלטלים אותם באויר, אבל אם גוררים ומטלטלים אותם כשהם מונחים על הארץ, אינם אהל זרוק, וחוצצים לדברי הכל (משנה למלך טומאת מת יא א, מדקדוק לשון הרמב"ם "הפורחים באויר"^[6]).

בנכנס לאהל המת

אהל זרוק שאינו חוצץ לרבי הוא דוקא במאהיל על המת; אבל הנכנס לאהל המת, שאינו מאהיל על המת, הרי בהפסק כל שהוא שהאויר אינו נכנס בו מועיל להפסיק (משנה למלך טומאת מת יא א ד"ה ודע).

בעלי חיים

בעלי חיים אף על פי שהם אהל זרוק, מכל מקום חוצצים בפני הטומאה (ראה ערך אהל המת) אף לרבי, שהתורה קראה אותם אהל, שנאמר: וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי (איוב י יא). הטעם: שהשדרה שלהם נקראת סכך, שמגינה על בני המעיים (תוספות ערובין לא א ד"ה ומר, על פי סוכה כא ב), וכל שכן שאדם אינו נחשב לאהל זרוק, שהרי הפסוק נאמר באדם וממנו למדים לשאר בעלי חיים (נודע ביהודה תנינא אורח חיים ל).

פשוטי כלי עץ

פשוטי כלי עץ הזרוקים אף הם אינם נעשים אהל לחצוץ בפני הטומאה, ולכן דלתות המונחות על גבי שוורים אינן חוצצות, אם לא שהשוורים עצמם כריסם רחבה (רבינו תם תוספות ערובין ל ב ד"ה ומר, על פי סוכה כא א)^[7].

ויש חולקים וסוברים שכל עיקר דין אהל זרוק שאין שמו אהל לא נאמר אלא בכלי, שכשהוא קטן הוא מקבל טומאה, וכשעשוי לנחת הוא טהור (ראה ערך כלים), ולכן כשמטלטלו ואינו עשוי לנחת הרי הוא כשאר כלים, אבל פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, אפילו כשהם זרוקים - אינם מקבלים טומאה וחוצצים (ריטב"א ערובין ל ב ד"ה והקשו).

אהל זרוק ברכבת, במכונית, ובאוירון

באחרונים דנו להלכה להתיר לכהן לנסוע ברכבת שעוברת דרך בית הקברות, בפרט לדעת הסוברים שבשעת התנועה לדברי הכל אינו אהל (ראה שו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ב מג; שו"ת מהר"מ שיק יורה דעה שנג. וראה לעיל). וכן יש מפוסקי זמנינו שדנו להתיר לכהן לנסוע במכונית מעל מקום שיש שם קברים, שכן המכונית נגררת על גבי הקרקע (ראה לעיל), ואינה נישאת בידי אדם או על גבי בהמה (שו"ת ארץ צבי סי' צב; זכרון יוסף סי' כג; ציץ אליעזר יב סי' סב). אך חלקו עליהם ואסרו לכהן לנסוע במכונית במקומות אלו (חזון איש אבן העזר קמד ח-ט, ויו"ד קיא ח; מנחת שלמה ח"א סי' עב. ועיין שם שהחמיר אפילו לענין טומאה דרבנן)^[8].

וכן דנו באחרונים אם מותר לכהן לטוס באוירון, שבעברו דרך רחוקה ודאי שעובר גם דרך בית הקברות, והאוירון הרי הוא אהל זרוק ואינו חוצץ (ראה שו"ת ארץ צבי (רא"צ פרומיר) צג, שצירף כמה סניפים להיתר)^[9].

יש מפוסקי זמנינו שדנו להתיר לכהן לנסוע מעל גבי מקום שיש שם קברים במכונית או באוירון באופן שמניח נסר רחב של עץ שמכסה כל רוחב הקרקעית, שאז אינו מקבל טומאה (ראה שו"ת ארץ הצבי צב; הר צבי יו"ד סי' רפ, בשם מהרי"ל דיסקין. וראה לעיל), אף שעדיין גג המכונית העשוי מתכת מאהיל על המת ועל הכהן, שכן הנסר הוא אהל זרוק הנכנס לתוך אהל המת (ציץ אליעזר יב סי' סב סק"ט); אך יש חולקים וסוברים שאין הדברים אמורים אלא באהל זרוק העובר על אהל המת, ואין זה דומה לנסר המונח בקרקע המכונית (הגרש"ז אוירבך, הובאו דבריו בציץ אליעזר שם; מנחת שלמה ח"א סי עב)^[10].

בהבאת הטומאה

אהל זרוק שאינו אהל לחצוץ, מכל מקום הוא אהל להביא את הטומאה, כגון שטומאה וכלים נמצאים תחתיו - או בתוכו (נודע ביהודה תנינא או"ח ל) - הכלים טמאים, כאותה שאמרו: האכר עובר והמרדע על כתפו - אם יש במרדע פותח טפח, מביא את הטומאה (אהלות טז א), אף על פי שבשעה שהוא עובר הוא אהל זרוק (ספר הישר לרבנו תם שבת קעג. וראה חידושי רבנו חיים הלוי טומאת מת יא ה. וראה שם בהסבר הדין).

בבית המנוגע

השידה התיבה והמגדל שבבית המנוגע (ראה ערכו), אף על פי שהם מכוסים, כלים שבתוכם טמאים (תוספתא נגעים פרק ז, וראה שם בהגהות הגר"א), לפי שאהל זרוק אין שמו אהל (ר"ש נגעים פרק יג משנה יב, וראה משנה למלך טומאת מת פרק יא).

בספרי קודש

יש אומרים שאין לשבת על תיבה שיש בה ספרי קודש, אפילו אם היא גדולה ובאה במידה, ואין אומרים שכיון שנתנם בתיבה הרי הם ברשות בפני עצמם וכמופסקים הם, שאהל זרוק אין שמו אהל (ט"ז יורה דעה רפב סק"ד); ויש חולקים ואומרים שאין ללמוד מטומאה לכאן, שבפני הטומאה אינו חוצץ אלא אהל ולא כלי, משום שכלי מקבל טומאה, ולכן מכיון שהשידה תיבה ומגדל הם אהל זרוק ואינו אהל הרי הוא כלי ואינו חוצץ, מה שאין כן בספרים שבתיבה, שאפילו אם שם כלי עליה יש לומר שחוצצת (נקודות הכסף שם).

בשבת

יש אומרים שאהל זרוק הנישא על ידי אדם, כיון שהאדם עצמו נקרא אהל אף על פי שהוא זרוק (ראה לעיל), גם הנישא עליו שמו אהל, ולכן אין לשאת מטריה או שמשיה בשבת, כשפורסן להחזיקן על הראש, שיש בזה משום עשיית אהל [ראה ערכו] (שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח ל); ויש אומרים שלא מצינו במשכן שיהיה האהל עובר ממקום למקום על ידי אדם הנושא, ואהל זרוק לא שייך אלא בטומאה, אבל לענין שבת אינה מלאכה אלא כזו שהיתה במשכן (שו"ת חתם סופר אורח חיים עב. וראה ערך אהל).

הערות שוליים