מיקרופדיה תלמודית:אוזן

הגדרה^[1] - אבר השמיעה^[2], באדם ובבהמה.

סיכום תמציתי

צורת האוזן וחלקיה

מספר חלקים נימנו באוזן במקרא ובחז"ל:

תנוך (שמות כט כ; ויקרא ח כג. ראה להלן)^[3], בדל (עמוס ג יב) – סחוס האוזן (תרגום יונתן בן עוזיאל, רש"י ורד"ק על הפסוק; בתוס' בכורות לז א ד"ה מן)^[4], עור (ראה להלן), סחוס (ראה להלן), אליה (כתובות ה ב)^[5] או מילת (קדושין כא ב - מילתא; בכורות לז ב וברש"י)^[6].

הסחוס^[7] הוא התנוך (תרגום יונתן שמות כט כ, ויקרא ח כג: הסחוס; רש"י שמות שם; רש"י ותוספות בכורות לז א), והוא "גדר אמצעי של אוזן" (תורת כהנים צו מכילתא דמלואים, ופ' מצורע שם; תרגום יונתן שם), והוא הגבוה שבאמצע האוזן שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן (פרישה יו"ד סי' שט סק"ז; ט"ז שם סק"ד. וכן נראה מהראב"ד בתורת כהנים מצורע שם), וזקוף בתוך פנימיות האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בעצם הגולגולת (סדר מכירת בהמה בשו"ע הרב סוף הל' פסח, על פי תרומת הדשן סי' רמד). בבהמה שאין לה גדר אמצעי באוזן, הסחוס מתקשה ביותר במקום הקמטים הגבוהים המסתיימים בשני שלישי אורך האוזן (שו"ת מלבושי יום טוב ח"ב חיו"ד סי' יד, על פי תרומת הדשן וט"ז הנ"ל).

יש אומרים שכל הבשר המקיף סביב האוזן נקרא עור, ואינו בכלל הסחוס (רמב"ם ביאת מקדש ז ב), והוא הגובה של אוזן (תורת כהנים פרשת מצורע פ"ג), ואפילו החלק הקשה, כעליונו של אוזן, שמכל מקום אינו קשה כעצם (שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט).

יש אומרים שהחלק הרך שבתחתיתו של אוזן בלבד, שהיא האליה או מילת (ראה לעיל) נקרא עור (רש"י בכורות שם), אבל כל עליונה של אוזן הוא בכלל הסחוס (תוספות יום טוב בכורות שם, בדעת רש"י; שו"ת צמח צדק שם, על פי ירושלמי קדושין א ב, ורש"י בכורות מ ב ד"ה בזמן, וכן תרגם אונקלוס בכל מקום תנוך: רום אודניה), ומכל מקום נקרא הסחוס "גדר האמצעי", לפי שהוא בין תוך האוזן לבין האליה הרכה שלמטה, ועוד שגם בעליונה של אוזן יש קצת עור רך על גבי הקשה (שו"ת צמח צדק שם).

ויש מהאחרונים שכתב שאין בזה מחלוקת, אלא שהדעה הראשונה מדברת בהתחלת האוזן, שבבהמה אין שם אלא עור בלבד, ומיד אחרי העור מתחיל הסחוס; והדעה השניה, מדברת בסוף האוזן, ששם יש אליה רכה (שו"ת מלבושי יום טוב שם)^[8].

מומים באוזן

תשעה מומים באוזן: חמשה מהם באדם ובבהמה, וארבעה באדם בלבד (בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב, ושם ח ג; טושו"ע יו"ד שט). ויש סוברים ששה מהם באדם ובבהמה ושלשה באדם בלבד (עי' להלן).

חמישה שבאדם ובבהמה, שהם מומים קבועים:

• נפגם הסחוס, כדי חגירת צפורן (משנה בכורות לז א-ב; רמב"ם ביאת מקדש שם; טור יו"ד סי' שט), בין בידי אדם בין בידי שמים (ברייתא שם; טור שם).

• נסדק הסחוס, בכל שהוא אף על פי שלא חסר (משנה שם; רמב"ם שם ג; טור שם), בין בידי אדם בין בידי שמים (ברייתא שם; טור שם).

• ניקב הסחוס, כמלא כרשינה, היינו בכדי שתהא הכרשינה נכנסת ויוצאת בנקב (בכורות שם), בין נקב עגול בין נקב ארוך (רמב"ם שם). ר' יוסי בר' יהודה אומר בכעדשה (ברייתא שם). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם שם; טור שם)^[9]. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ- 4 מ"מ (שו"ת קובץ תשובות ח"א סי' קכ)^[10].

• יבשה האוזן, כדי שתינקב ולא תוציא דם, ר' יוסי בן המשולם אומר כדי שתהא נפרכת (בכורות שם)^[11]. ונחלקו הפוסקים הלכה כמי (רמב"ם שם, כתנא קמא; טור שם, כר' יוסי בן המשולם).

• אוזן כפולה לשתים (בכורות מ ב; רמב"ם וטור שם), היינו אוזן בתוך אוזן (רש"י), ואפילו בגדי שדרך אזניו להיות כפולות (רמב"ם שם), ובלבד שיהיו לה שני סחוסים, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד הרי הוא כגוף אחד שנכפל ואינו מום (רמב"ם שם, לגירסתו בברייתא שם, וכן היא הגירסא בתוספתא בכורות ד, ועי' בתוספות ראשונים שם); ויש אומרים להיפך שבסחוס אחד הוא מום, כגון שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, ובשני סחוסים אינו מום (רש"י שם, לגירסתו, וכן היא הגירסא אצלנו)^[12]. אוזן כפולה היא גם מום באשה (נדרים סו ב).

ויש סוברים:

אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה (בכורות מ ב, לרש"י ורא"ש שם, וטור סי' שט, שחכמים אינם חולקים על זה), כשהשינוי נראה לכל, ולא כשאינו ניכר אלא על ידי מדידה (משנה שם לפירוש רש"י), והוא בכלל שרוע (ויקרא כא יח. בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. ועי' שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו).

ויש סוברים שאפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה במראה או באיזה שינוי אחר הרי זה מום (רמב"ם ביאת מקדש ח ג, וראה כסף משנה שם ה), אלא שלדעתם כל מום זה אינו אלא באדם ולא בבהמה, שבהמה כשרה אפילו אם האוזן השניה קטנה עד כשיעור פול (רמב"ם שם, ואיסורי מזבח ב ב, לדעתו שחכמים שם חולקים אף על אוזן).

המומים שבסחוס אם היו בעור אינם מום (בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; טור שם). ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינו מום עד שיגיע לגובה שבאמצע האוזן (תרומת השןד סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד סי' שט) בתוך פנימיות האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בגולגולת, וכל שלא הגיע לשם אפילו חתך כל האוזן כולה אינו מום (שו"ע הרב סוף הל' פסח), ובבהמה הסימן הוא במקום הקמטים הגבוהים (מלבושי יום טוב, ועי' לעיל).

• ויש אומרים שכל הקשה במשמושו שנפגם וכו' הרי זה מום, ולא אמרו שאינו מום בעור אלא באליה הרכה שבתחתית האוזן, או בעור הרך שעל גבי הבשר הקשה בלבד (שו"ת צמח צדק שם; מלבושי יום טוב שם; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא)^[13].

מלבד אלה יש באוזן מומים עוברים (ראה ערך בעל מום):

• נפגמה האוזן בעור (בכורות לז ב. ועי' רש"י שם א בד"ה אבל לא).

• ניקב הסחוס בנקב כל שהוא (בכורות שם).

הפוסקים לא הביאו שני מומים עוברים אלה^[14].

המומים שבאדם בלבד:

• צומע, שאזניו קטנות (בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג) הרבה (רמב"ם שם)^[15].

• צונם, שאזניו דומות לספוג (בכורות שם), שהן כווצות וסתומות (רש"י שם. וראה תוספתא בכורות ד ח), ויש מפרשים שהן נפוחות כספוג (רמב"ם שם, ועי' תוספות יום טוב).

• אזניו ארוכות מאד עד למטה (ברייתא שם לפירוש רש"י; רמב"ם שם. ועי' כסף משנה שדעתו כרש"י).

• אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה (בכורות מ ב, לרמב"ם שם ובאיסורי מזבח ב ב שבבהמה אינו מום), או שאחת מאזניו משונה בשינוי אחר מחברתה (רמב"ם שם, ועי' לעיל). ויש אומרים ששינוי גדלות הוא מום אף בבהמה (עי' לעיל).

• חרשות - היה גוף האוזן קיים, אלא שניטל ממנה כח השמיעה, והרי הוא חרש שמדבר ואינו שומע, הרי זה מום באדם, אבל אינו נחשב מום בבהמה (בכורות מה ב, לפי הנודע ביהודה קמא חאהע"ז סי' נג)^[16].

מומים אלו אמורים בכהנים, בנשים, בבכור ובשאר הקרבנות (ראה ערכים בעל מום; מום; מומים).

דינים התלויים באוזן

• עבד עברי, שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים נרצע באזנו (שמות כא ו; קידושין טו א; רמב"ם עבדים ג ט)^[17].

• מצורע שנטהר, מזים מדם האשם על תנוך אזנו הימנית, וכן מזים על מקום זה מהשמן (ויקרא יד יד,יז; משנה נגעים יד ט; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב)^[18].

• בשבת - גידי האזנים שירדו למטה יש סכנה בדבר, ומחללים את השבת להעלותם (עבודה זרה כח ב).

החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה (שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד). ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן (שבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו).

המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים (שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג).

דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת (שבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב). אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים (רמב"ם שם; טושו"ע שם); ויש אומרים, שאומנים חייבים (ראה במשנה ברורה שם סקמ"ז).

• ראשי אברים - ראשי האזנים - שפת האוזנים סביב (רש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם) - הם בכלל עשרים וארבעה ראשי אברים (ראה ערכו) שבגוף לטומאת נגעים (נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח) וליציאת עבד לחירות (קדושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז).

• נגעים - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרת (משנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א).

• קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר הסחוסים לענין אכילתו בקרבן פסח (רש"י פסחים פד א ד"ה וראשי. וראה ערך אכילת פסחים).

• אבר - יש מהאחרונים שנסתפק אם הסחוס עושה את האוזן לאבר שיש בו עצם שיטמא משום אבר מן החי (שבות יעקב ח"ב סי' קא)^[19].

• נגיעה קודם נטילת ידיים – אסור לגעת באוזן – ובאברים אחרים – קודם שנטל ידיו שחרית (שבת קח ב; שו"ע או"ח ד ג), מפני שרוח רעה שורה על ידיו (רש"י שם ד"ה תיקצץ).

• כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה הוא שאוזניו סרוחות (יומא פג ב), גדולות וכפולות למטה (רש"י).

• חובל בחברו - מי שצרם - משך או פגם (רש"י בבא קמא צ א ד"ה צורם) - אזנו של חברו, משלם מאה סלע (בבא קמא שם; רמב"ם חובל ומזיק ג ח; טושו"ע חו"מ תכ מא), משום בושת (רש"י שם ד"ה נותן).

• נזיקין - הצורם אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי (ראה בבא קמא צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא).

• בכור בהמה - כהן הצורם אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו (בכורות לד א), ונפסק להלכה כדעה אחרונה (רמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א).

• הכשר טומאה - מי האוזן דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאה (משנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב).

• צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילה (ביאור הגר"א או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו).

על הדינים התלויים בחסרון כח השמיעה באוזן ראה ערך חרש.

טבילת נידה עם מחלות אוזנים ראה ערך חציצה בטבילה.

האוזן בתורת סימן

• בפרדות, הנולדות מסוס וחמור, משמשת צורת האוזן לסימן: כל שאזניו קטנות אמו סוסה ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס (ירושלמי כלאים ח ג, ועי' חולין עט א. וראה ערך כלאי בהמה).

• בולד של אשה אין צורת האוזן משמשת סימן להכיר בין אדם לבהמה, שלשיטת הסובר שאבר אחד הדומה לאדם עושה אותו לאדם, מכל מקום אם אזניו דומות לאדם וכל צורתו כבהמה, אינו אדם. ולשיטת הסובר שאינו אדם עד שתהיה כל צורתו כאדם, מכל מקום אם אזניו אינן דומות לשל אדם אינן מעכבות אותו מלהיקרא אדם אם שאר אבריו כשל אדם (נדה כג ב).

• בעגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן (ראה באוצר הפוסקים סי' יז ס"ק קצט, לוח הסימנים מערכת א).

הערות שוליים