מיקרופדיה תלמודית:אומן קונה בשבח כלי

הגדרה^[1] - אומן שקיבל חומר לעשות ממנו כלי, השבח שהשביח בכלי שייך לו, עד שיתן לו השוכר את שכרו.

קנין האומן וגדריו

נחלקו אמוראים אם האומן קונה בשבח כלי (בבא קמא צח ב - צט א). אף הראשונים נחלקו בדבר: יש מי שכתב (רי"ף בבא קמא שם) שאומן אינו קונה; יש מי שכתב (רבנו תם, הובא ברא"ש קידושין ב יא) שאומן קונה; ויש מי שהסתפק כמי ההלכה, והכריע לנהוג תמיד לחומרא (שו"ת תרומת הדשן סי' שט).

גדר הקנין

בגדר הקנין נחלקו הראשונים:

• יש מי שסוברים שהאומן קנה את השבח בשינוי מעשה (רש"י בבא מציעא קיב א ד"ה אומן קונה; שיטה מקובצת בבא קמא צח ב, בשם ה"ר יהונתן), ולכן יש לו קנין בגוף הכלי כשיעור השבח, וכשמחזירו הרי הוא כמוכר לו את השבח שהיה לו; על יותר משיעור השבח שבכלי אין האומן נחשב אלא כשומר שכר, לפי שלא ניתן לו הכלי בתורת משכון על שכרו, אלא שהוא יכול לתפסו בעד שכרו אם ירצה (רשב"א בבא קמא צט א; ריטב"א בבא מציעא פב א).

• יש מי שסובר (מלחמות לרמב"ן שבועות מד ב) שהאומן לא קנה כלל את השבח, אלא שיש לו קנין כדרך הקנין של בעל חוב במשכון כנגד דמי החוב, והאומן נחשב כשומר שכר על כל הכלי.

• ויש מי שסובר (רשב"א בבא קמא שם) שאין לו כלל קנין בשבח, ואפילו לא כבעל חוב, אלא שכנגד שכרו דעתו להשביחו לעצמו וקונה בשבח, אבל יתר על דמי שכרו – הרי הוא של בעל הבית, אם לא קלקלו. וביארו דבריו (נתיבות המשפט סי' שו סק"ג-סק"ד; דברי משפט שם) שיש לאומן קנין שעבוד בלבד על דמי השכירות, כבעל חוב שיש לו קנין שעבוד במשכון^[2].

קנין השבח חזרה בידי בעל הבית

קנייתו של האומן תקפה רק עד שייתן לו בעל הבית שכרו (רא"ש בבא קמא שם), ולכן בשעת נתינת השכר אין האומן יכול לעכב את השבח לעצמו כשאר שותפים (ים של שלמה שם סי' כא; קצות החושן שם סק"ד). ויש מסבירים (נתיבות המשפט שם סק"ג) שאין הקניה תקפה לזמן, אלא שבעל הבית קונה את השבח בכסף שנותן לשכר^[3].

בשכירות

אם שכר פועל לעבודה, בין ישביח ובין לא ישביח, כגון ששכרו למספר ידוע של פעולות, או שהוא שכיר יום, לדברי הכל אין אומן קונה בשבח כלי (בבא מציעא קיב א, ורש"י ד"ה קבלנות).

בצבע

מי שנתן צמר לצבוע, אין האומן קונה בשבח הצמר אלא אם כן היה הצבע שלו; אבל אם לא היה הצבע של האומן, אין הצביעה חשובה שבח שיקנהו האומן, אלא שכר מעשיו הוא נוטל ואינו אלא כפועל (בבא קמא צט א). ובשאר מלאכות שאין צורך בסממנים, אומנותו של אומן היא סממניו וקונה את השבח (רשב"א שם, בשם ראב"ד).

תשלומי נזק השבח

• לשיטה שהאומן קונה בשבח כלי, אם הזיק או קלקל השבח – אין האומן חייב לשלם הנזק, לפי שהשבח שהשביח שייך לו כל זמן שלא קיבל שכרו (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם ה"ר יהונתן). לפיכך אם נתן עצים לאומן לעשות מהם כלי ושיברם אחר שעשאם, פטור ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד (בבא קמא צח ב, ורמב"ם בפירוש המשניות שם).

• אף לשיטה שאין השבח קנוי קנין גמור לאומן אלא כקנין בעל חוב במשכון, מכל מקום לענין נזיקין הוא קנוי לו, שאם יזיק - לא ישלם בעד השבח (קצות החושן שם).

• ואפילו לשיטה שאין האומן קונה אלא כנגד שכרו, מכל מקום אם קלקל אינו משלם אפילו את חלק השבח שיותר על דמי שכרו, לפי שקנין בעל הבית באותו שבח הוא מפני שהאומן משביחו על דעת בעל הבית, ועל דעת כן לא הקנה לו האומן את השבח שיתחייב לשלם לו את הזיקו (רשב"א בבא קמא שם).

• לשיטה שאין אומן קונה בשבח כלי, לעולם הוא צריך לשלם את היזק השבח, אבל לשיטה שהדבר ספק בהכרעת ההלכה, יכול האומן לטעון קים-לי^[4] כדעת הפוטרים (תרומת הדשן סי' שט; ש"ך שם סק"ג).

בקדושי אשה

אשה שאמרה לאומן עשה לי שירים ונזמים משלי, ואני אתקדש לך בשכר פעולה זו, מפורש בגמרא (קדושין מח א-ב) שדין זה תלוי במחלוקת האמוראים אם אומן קונה בשבח כלי.

אכן, יש מי שביאר (רבנו ירוחם נתיב כב ח"א, והובא ברמ"א אבן העזר כח טו) שכל מה שאמרו שלדעה שאין אומן קונה בשבח כלי אינה מקודשת, הוא דוקא אם כבר החזיר לה את הכלי; אבל אם הכלי עדיין בידו וקדשה בשכרו, הרי זו מקודשת, מפני שהחפץ הוא כמשכון, והרי זה כמקדש במלוה שיש עליה משכון.

ויש מי שכתב (ר"ן קדושין שם) שאין החפץ נחשב כמשכון אלא אם תבע ממנה את שכרו ותפס את החפץ, כיון שגילה דעתו במפורש שהוא תופסו כמשכון, אבל בסתם אינה מקודשת אם אין אומן קונה בשבח כלי. ויש מי שכתב (הרמב"ן שם) שאפילו תפס בשכרו אינה מקודשת, כיון שלא בא לידו בתורת משכון.

בגירושין

אם הדין הוא שאומן אינו קונה בשבח כלי, הרי שאין לסופר שכתב את הגט חלק בקלף ובדיו; ואף אם הדין הוא שאומן קונה בשבח כלי, כתבו הרבה אחרונים שכתיבה דינה כצביעה, ואין לו חלק בגט (תורת גיטין סי' קכ סק"ו; נתיבות המשפט סי' שו סק"ד; חלקת יואב חו"מ סי' טז). ומלבד זאת אין כאן שבח כלל, שהרי הגט אינו שוה כלום לשום אדם אלא לבעל, ואם הסופר יקנהו, אף לבעל לא יהיה שוה, ואין כאן מה לקנות (ערוך השלחן אבן העזר שם לו; חלקת יואב שם).

אכן יש אחרונים שכתבו שהסופר קנה את שבח הגט, ולכן אם לא פרע הבעל לסופר את שכרו וגירש בו, אינה מגורשת (גט פשוט סי' קכ סק"ט; גט מקושר סדר גט ראשון ז); אבל אם פרע לו את שכרו, אף על פי שלא חזר הסופר והקנהו לו בקנין, פקעה זכותו של הסופר בגוף הגט (גט מקושר שם)^[5].

בטבילת כלים

ישראל שנתן לאומן נכרי מתכת לעשות לו כלי - אם אומן קונה בשבח כלי, הרי זה כאילו קונה אותו אחר כך מן הנכרי, לפיכך יש מי שסובר (הריצב"א, הובא בטור יו"ד סי' קכ) שהכלי צריך טבילה, כדין כל הקונה כלים מן הנכרי^[6]. וביארו בזה (תוס' עבודה זרה עה ב ד"ה אי) שהוא סובר שקנין האומן הוא קנין ממש, ועדיף ממשכון שאין צריך טבילה; אבל הרבה ראשונים (תוס' שם; רא"ש שם בשם ר"י; תרומת הדשן סי' שט) סוברים שאפילו אם אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה. הטעם: מפני שאין שם הנכרי על הכלי (טור שם), שלא קנה את כל הכלי אלא כנגד השבח (תרומת הדשן שם, בשם תשובת רבינו שמחה)^[7]. ולענין הלכה פסק המחבר בשלחן ערוך (שם י) שאינו צריך טבילה, ואילו הרמ"א (שם) פסק שיש לחוש לדעה שצריך טבילה, ולכן יטבול בלי ברכה.

וכן אומן ישראל שעשה כלי לנכרי, והכלי לא הגיע לידי הנכרי עד שקנהו הישראל ממנו - אם האומן אינו קונה בשבח כלי, הרי לא היה הכלי מעולם ברשות ישראל וחייב טבילה; אבל אם האומן קונה בשבח כלי, נכרי וישראל שקנו כלי בשותפות אין צריך טבילה (איסור והיתר הארוך כלל נח דין עז ודין צא, והובא בדרכי משה שם ס"ק י,יא; רמ"א שם). ולענין הלכה פסק הרמ"א (שם) שיטבילנו ללא ברכה^[8].

אומן העושה בחנם

האומן שעשה בחנם, כיון שהוא כאילו קיבל כבר את שכרו, אין לו שום קנין בגוף השבח כלל, שהרי לכל הדעות אחר שקיבל את שכרו אין לאומן שום קנין בשבח (קצות החושן שם). ואם הזיק, נחלקו האחרונים בדינו: יש מי שכתב (קצות החושן שם) שחייב לשלם, אפילו אם אומן קונה בשבח כלי, שהרי לא קנאו; ויש מי שכתב (נתיבות המשפט שם) שאינו חייב לשלם את הנזק, כיון שהטעם שאומן פטור מתשלומי נזק השבח הוא לפי שאינו עושה בשביל השוכר כדי שיתחייב, אם כן בעושה בחנם כל שכן שאינו עושה להתחייב בנזקו.

הערות שוליים