מיקרופדיה תלמודית:אכילה

הגדרה^[1] - אכילת אדם, שיש עליה תורת אכילה, באיסורים ובמצוות

אכילה, בין של איסור ובין של מצוה, נגדרת בהנאתה, באיכותה, בשיעורה ובשהייתה.

הנאתה

איסור אכילה - על הנאת הגרון או הנאת המעיים

אזהרות התורה על האכילה של מאכלות אסורות הן על הנאתה של האכילה, ונחלקו אמוראים מה היא הנאה זו: רבי יוחנן סובר הנאת הגרון (חולין קג ב), שיחוש טעמו בפיו (כן משמע ברש"י שם ד"ה בשל), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יד ג); וריש לקיש סובר הנאת המעיים^[2] (גמ' שם), שהיא ההנחה בתוך המעיים^[3] (חלקת יואב יורה דעה ט).

לפיכך:

• האוכל שיעור מצומצם, ואין בו כזית אלא בצירוף מה שנדבק בין החניכים, שהנאת הגרון יש בשיעור זה והנאת מעיים אין בו - לרבי יוחנן חייב, ולריש לקיש פטור (גמ' שם, ורש"י ד"ה בין החניכיים), אבל אם אין בשיעור כזית אלא בצירוף מה שנדבר בין השיניים, הכל מודים שפטור (גמ' שם), שאיננו נהנה לא גרונו ולא מעיו, שאין אדם טועם עד שיהא סמוך לבית הבליעה (רש"י שם ד"ה בשל).

• האוכל כחצי זית והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר, או אפילו חזר ואכל חצי זית זה עצמו - לרבי יוחנן חייב, שגרונו נהנה מכזית שלם, ולריש לקיש פטור, שמעיו לא נהנו מכזית שלם, לא בבת אחת ולא בזה אחר זה, שבשעה שנכנס למעיו חצי זית השני כבר לא היה חצי זית הראשון (גמ' שם, ורש"י ד"ה הרי נהנה).

ביום הכפורים

אחרונים כתבו שביום הכפורים הכל מודים שאין חייבים בו על הנאת גרון, אלא צריכים אף הנאת מעיים, ושני טעמים לדבר:

• לגבי יום הכפורים לא כתוב לשון אכילה, אלא לשון עינוי: הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה (ויקרא כג כט. חתם סופר אורח חיים קכז, וחידושי חתם סופר כתובות ל ב, וחולין קג ב)^[4].

• לגבי יום הכפורים כתוב: וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ (ויקרא שם ל), ואמרו: איזו היא אבידת הנפש, הוה אומר זו אכילה ושתייה (יומא עד ב), שאבידת הנפש בתוך חלל הגוף היא (רש"י שם ד"ה ואם), הרי שהחיוב הוא על הנאת המעיים (אגלי טל טוחן סב ב).

ולשיטה זו יש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא אם אכל דרך גרונו, אלא שהיה זה שלא כדרך הנאה, אבל אם אין כלל הנאת גרונו רק הנאת מעיו, אין איסור כלל (אחיעזר ח"ג סא, וחאו"ח סי' לא).

ומכל מקום צריכים אף הנאת גרון, שאינה נקראת אכילה בהנאת מעיים בלבד (אגלי טל שם; כתב סופר או"ח קיז; אחיעזר ח"ג סא, וחאו"ח סי' לא), ואין חייבים ביום הכפורים אלא על אכילה שחייבים עליה בכל מקום (אגלי טל שם)^[5]. ומרבני דורנו יש מי שכתב שלשיטה זו אין הכוונה שמיד כשהחיך התחיל ליהנות כבר עבר על האיסור, אף אם מיד פלט אותו, אלא שגם לשיטה זו צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה במקום שלא יכול להחזירו (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא אות יז).

לדעת רוב הפוסקים, הכנסת מזון לגופו של חולה שלא בדרך אכילה, ושלא דרך פיו, אינה נקראת אכילה, ואין בה איסור ביום-הכיפורים. לפיכך, אם מכניסים מאכלים או משקים בחוקן לתוך המעיים, או אם זה חולה שיש לו פתח בקיבה שדרכו מאכילים אותו, או שמאכילים את החולה דרך צינור (זונדה) ישר לקיבה, או שנותנים לו זריקות, מותר להאכילם ביום הכיפורים בדרך זו (אחיעזר שם; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג-קכד; שו"ת מחזה אברהם ח"א סי' קכט; שו"ת דובב מישרים ח"ג סי' פח; שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' קכא; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"א; שמירת שבת כהלכתה פל"ט סכ"ט).

אכילת מצוה

לפי שההלכה כרבי יוחנן, אכילת מצוה, כאכילת מצה בליל פסח^[6] וכיוצא, דומה לאכילת איסור ונגדרת בהנאת הגרון (פנים מאירות ח"ב כז; חתם סופר שם; כתב סופר או"ח צו)^[7].

אולם אכילת שבת ויום טוב ופורים, שיש בהם משום עונג ושמחה, יש מהאחרונים שכתב שאין יוצאים בהנאת גרון בלבד, שאין דרך בני אדם לאכול כך, ואין כאן לא עונג ולא שמחה (כתב סופר שם).

חיוב ברכת המזון

באכילה שחייבים לברך אחריה ברכת-המזון, מכיון שנאמר בה שביעה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י), אין חייבים על הנאת הגרון אלא על הנאת המעיים, שהנאת גרונו בלבד אינה משביעה (פנים מאירות שם, על פי הרא"ש ברכות ב ו; חתם סופר שם; כתב סופר שם).

איכותה

אכילת איסור שאזהרתה נאמרה בלשון אכילה

אכילת איסור, שאזהרתה נאמרה בתורה בלשון אכילה, אין חייבים עליה אלא אם כן אכלה כדרך אכילתה (פסחים כד ב), היינו כדרך שנהנה מהאכילה (רמב"ם יסודי התורה ה ח, ומאכלות אסורות ד י). אבל אם אכל שלא כדרך הנאתה - כגון שאכל חֵלב חי (גמ' שם), או שעירב דבר מר במאכל האסור ואין בו הנאה לחיך (רמב"ם שם ושם) - פטור (גמ' שם)^[8].

אכילת איסור שאזהרתה נאמרה שלא בלשון אכילה

בבשר-וחלב וכלאי-הכרם, שאיסורם לא נאמר בתורה בלשון אכילה, חייבים אף כשאכלום שלא כדרך הנאתם (גמ' שם; רמב"ם שם ושם), וכתבו ראשונים שאף בעבודה זרה כך, שגם בה לא נאמרה בתורה לשון אכילה (תוספות עבודה זרה יב ב ד"ה אלא).

ביום הכפורים

באכילה ביום הכפורים נחלקו אחרונים: יש אומרים שחייבים אף שלא כדרך הנאתה, כיון שלא כתוב בו לשון אכילה אלא לשון עינוי (שאגת אריה עו); ויש שהוכיחו שאין חייבים אלא כדרך הנאתה (נודע ביהודה תנינא או"ח קטו; כתב סופר או"ח קיא).

בתרומה

בזר שאכל תרומה נחלקו אחרונים: יש סוברים שנחשבת אכילה אף שלא כדרך אכילתה, ודוקא המזיק את עצמו באכילתו פטור (קרבן העדה שבת יד ד ד"ה הכוסס; צל"ח ברכות לח א); ויש סוברים שאף בתרומה אין אכילה שלא כדרך הנאתה נחשבת לאכילה (חלקת יואב יו"ד ט).

אכילת מצוה

באכילת מצוה דנו האחרונים אם יוצא כשאכל שלא כדרך הנאתה, והעלו שכשם שאכילה שלא כדרך הנאתה אין שמה אכילה באיסורים, כך אין שמה אכילה במצוה, ואינו יוצא ידי חובתו כשאכל שלא כדרך הנאתה (משנה למלך ושער המלך יסודי התורה ה ח).

ומכל מקום אם בלע מצה ולא לעסה - יצא (פסחים קטו ב), לפי שבליעה נקראת כדרך אכילה (נודע ביהודה קמא יו"ד לה); ויש מי שכתב שבליעה היא שלא כדרך אכילה, אלא שבמצוה יוצאים אף שלא כדרך אכילה, לפי שמצות-לאו-ליהנות-ניתנו (תורת חיים חולין קכ א).

אבל בלע מרור לא יצא (גמ' שם), לפי שבמרור צריכים להרגיש טעם המרירות, וכשהוא בולע אינו מרגיש כלל את טעם המרירות (רשב"ם שם ד"ה בלע מרור).

אכילת בשר חי

בגדר אכילת בשר חי נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שנקראת כדרך אכילתו, ולכן מצינו שכשחל יום הכפורים בערב שבת היו הכהנים הבבליים אוכלים את שעיר החטאת בערב כשהוא חי (משנה מנחות צט ב), אף על פי שאכילת-קדשים היא מצוה (מנחת חינוך ז ג).

• ויש אומרים שאכילת בשר חי היא שלא כדרך אכילתו (פלתי צב סק"ג), אלא שאכלו את השעיר חי כדי שעל כל פנים לא יעברו על נותר, שהרי לבשל אי אפשר בשבת (רש"ש מנחות ק א), ועוד שהם היו רגילים באכילה כזאת תמיד, וכיון שאי אפשר שהבשר ייאכל עכשיו באופן אחר הניחו להם חכמים (תפארת ישראל שם).

והכל מודים שעוף שהוא רך ראוי לאכילת בשר חי (תוספות פסחים כד ב ד"ה פרט).

באכילת פירות שביעית ותרומה ומעשר שני

באכילת פירות שביעית ותרומה ומעשר שני לא התירו לאכול אלא דבר שדרכו לאכלו, ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי וכן להיפך (שביעית ח ב, וירושלמי שם; מעשר שני ב א).

כשהאוכל אינו ראוי לאכילה

כשהאוכל גופו אינו ראוי לאכילה, כגון שנסרח ונפסל מאכילת אדם, הרי זה גרוע יותר מאכילה שלא כדרך אכילתו, שהחסרון הוא לא באכילה כמו באוכל חֵלב חי - שאם יבשל החלב יתחייב - אלא בגוף האיסור, ולכן אפילו באיסורים שחייבים עליהם אף שלא כדרך אכילתם, כגון בשר בחלב וכלאי הכרם וכיוצא, מכל מקום כשנסרח האיסור פטורים (חוות דעת קג).

שתייה

שתייה היא בכלל אכילה, שנאמר: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף וגו' בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וגו' (דברים יד כו), ולפיכך הנשבע שלא יאכל ושתה חייב (שבועות כב ב).

במה דברים אמורים בדבר שדרכו בשתייה, כגון יין ושמן, אבל מאכל שהמחהו ושתהו אינו בכלל אכילה, אלא אם כן יש לימוד מיוחד לרבותו (תוספות חולין קכ א ד"ה לרבות).

שיעורה

סתם אכילה האמורה בתורה, בין באכילת איסורים ובין באכילת מצוה, שיעורה בכזית (ראה ערך זית בשיעורו בימינו), וכך אמרו: אין אכילה פחותה מכזית (תורת כהנים אחרי פרק יב ב, ואמור פרק ד טז, ופרק ו ג); ויש מהתנאים שסובר שלגבי איסורים סתם אכילה היא בכל שהוא, ולא אמרו כזית אלא לקרבן, שהלכה למשה מסיני שצריך כזית (רבי שמעון בשבועות כא ב, לפי רש"י שם ד"ה דתניא וד"ה ולא אמרו)^[9].

בבריה

אכן, אם אכל בריה, לוקים עליה אפילו בכל שהוא, ולכן:

• האוכל נמלה שלמה, אפילו שיעורה פחות מכזית - חייב (משנה מכות יג א, וגמ' שם יז א; שבועות כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ב כא), וכן בזבוב ויתוש (רמב"ם שם כב).

• גיד הנשה שאכלו כולו ואין בו כזית - חייב (משנה חולין צו א; רמב"ם שם ח ב).

בטעם הדבר נחלקו ראשונים:

• משום חשיבותה של הבריה (רש"י שבועות כא ב ד"ה מפרש).

• לפי שבריה כיון שנקראת בשמה על שם שלימותה, הרי כשאמרה בתורה לא תאכל אותה, בין גדולה בין קטנה במשמע, והרי זה כאילו פירטה התורה שאסורה בכל שהוא (תוספות חולין צו א ד"ה מאי; רא"ש שם ז לג).

באיסור

לא נאמר באיסורים שיעור כזית אלא לעונשין, אבל לאיסור אף חצי-שעור – דהיינו כל הפחות משיעור (רש"י יומא עג ב ד"ה חצי) - אסור, ונחלקו אמוראים במקור האיסור:

• לרבי יוחנן האיסור הוא מדאורייתא, שכיון שחצי שיעור "חזי לאצטרופי", שאם יאכל עמו עוד חצי שיעור יצטרפו יחד לכשיעור, איסור הוא אוכל (יומא עד א), וכן הלכה (רמב"ם שביתת עשור ב ג, ומאכלות אסורות ג ו, ז טז, יד ב).

• לריש לקיש, האיסור הוא מדרבנן, שלא אסרה תורה אלא אכילה, ואכילת חצי שיעור אינה אכילה (גמ' שם) - שאין אכילה אלא בכזית (משנה למלך חמץ א ז) - ומכל מקום אסורה מדרבנן (גמ' שם עג ב).

במצוות עשה

במהות שיעור כזית במצוות עשה של אכילה נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שלא נאמר במצוות שיעור כזית אלא לענין שלמות המצוה, אבל האוכל פחות מזה יש בו קצת מצוה מן התורה, ולכן גם מי שאין לו בליל הסדר כזית מצה, אלא פחות מזה, חייב מן התורה לאוכלו (החיד"א במחזיק ברכה תעה, ועין זוכר ה לח).

• ויש אומרים ששיעור כזית הוא עצם המצוה, ואם אכל פחות מכאן לא עשה כלום, ומי שאין לו כזית מצה איננו חייב לאוכלו (משנה למלך חמץ א ז; שבות יעקב ח"ב יח)^[10].

ביום הכפורים

ביום הכפורים שלא נאמר בו הלשון אכילה, שיעור חיובו הוא בככותבת, שבכך מתיישבת דעתו של אדם (יומא עג ב ועט ב)^[11].

בברכה ראשונה

בשיעור ברכה ראשונה של ברכות הנהנין נחלקו ראשונים:

• דעת רוב הראשונים שאינה צריכה שעור, ואפילו רוצה לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך יהנה (תוספות ברכות לט א ד"ה בצר; רמב"ם ברכות א ב; רבנו יונה והרשב"א שם לח ב; טור או"ח רי), לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה (תוספות שם; טור שם), וכן הלכה (טוש"ע שם א).

• ויש מי שאומר שעל פחות מכשעור אין צריך כלל לברך (כלבו כד, בשם רב אחא גאון).

להלכה שיש לברך ברכה ראשונה, נחלקו ראשונים מהי ברכתה:

• דעת רוב הראשונים שמברכים בפחות מכשעור ברכה הראויה לאותו מין (כן משמע מהתוספות ורא"ש שם; רמב"ם ברכות ג יב; טור שם; בית יוסף שם), שבשביל חסרון השעור לא תשתנה הברכה (רא"ש ובית יוסף שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח רי א).

• ויש מי שאומר שעל פחות מכשעור - היינו פחות מכזית באכילה ופחות מרביעית בשתיה - יברך ברכת שהכל בלבד (רבנו יונה שם).

בברכה מעין שלש על אכילה

אין מברכים ברכה מעין שלש על שבעת המינים אלא אם כן אכל כזית, שבפחות משיעור זה אינו מתחייב בברכה אחרונה (ברכות לט א; רמב"ם וטוש"ע שם), שבברכת פירות הארץ כתוב אכילה, ואין אכילה פחותה מכזית (רש"י שם ד"ה בצר).

ונחלקו ראשונים בברכתה:

• דעת רוב הראשונים שבפחות מכזית אין מברכים כלל (כן משמע ברי"ף שם; תוספות שם; רא"ש שם; רשב"א שם; מרדכי שם קכג), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש מי שאומר שמפני שבורא נפשות אינה ברכה חשובה אינה צריכה שעור, ומי שאוכל פחות מכזית משבעת המינים מברך אותה לאחר אכילתו (תוספות ורא"ש ומרדכי וטור שם, בשם ר"י), ואינה דומה לברכת המזון וברכה מעין שלש שצריכות שעור, שבהן כתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים ח י), ולכן צריכות שיעור אכילה ושביעה, מה שאין כן ברכה זו (רא"ש שם, לדעה זו).

אכל פרי שלם כברייתו, יש סוברים שאפילו שאין בו כשיעור מברך אחריו מעין שלש, לפי שהוא בריה (רבי יוחנן בירושלמי ברכות ו א)^[12]; ויש שלא חילקו בכך, והצריכו לעולם שיעור כזית (הרי"ף שם; הרמב"ם שם ג יב), ולכן נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית (תוספות יומא עט א ד"ה ולא; רא"ש שם; טוש"ע שם).

בברכת מעין שלש על שתיה

ברכה מעין שלש אחר שתיית יין, נחלקו ראשונים בשיעורה:

• יש אומרים שאין מברכים אלא אם כן שתה רביעית (רמב"ם שם).

• ויש אומרים ששיעורה כמלא-לוגמיו [ראה בערכו] (תוספות שם), שהוא רוב רביעית.

• ויש מסתפקים לומר ששיעורה בכזית, כשיעור אכילה, או בכביצה, לפי שאמרו: וְאָכַלְתָּ, זו אכילה, וְשָׂבָעְתָּ, זו שתיה (רבי מאיר בברכות מט ב), ושיעור שביעה הוא כביצה (תוספות סוכה כו ב ד"ה ולא).

ולכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית שלדברי הכל פטור מברכה אחרונה, או רביעית, שלדברי הכל חייב בברכה (רא"ש ברכות שם; טוש"ע שם), ובדיעבד שכבר שתה כזית ואין לו כדי רביעית, אין צריך לברך אחריו (סדר ברכות הנהנין להרב ח ב).

בברכת בורא נפשות

ברכת בורא נפשות צריכה שעור, כמו ברכת המזון וברכה מעין שלש, היינו כזית באוכלים ורביעית במשקים, לפי שברכת בורא נפשות תיקנו כנגד ברכות אלו (תוספות ברכות שם; רא"ש שם).

ואם אכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, נחלקו ראשונים כמבואר לעיל בברכה מעין שלש.

בברכת המזון

בברכת המזון שנאמר בה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ (דברים ח י) נחלקו תנאים: רבי מאיר סובר ואכלת - זו אכילה, ואכילה בכזית; ורבי יהודה סובר ואכלת ושבעת - אכילה שיש בה שביעה, ושיעורה בכביצה (ברכות מט ב).

הנשבע שלא יאכל

הנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא, נחלקו תנאים בדינו:

• רבי עקיבא סובר שחייב, שבלשון בני אדם אכילה היא בכל שהוא, ולכן הנשבע שלא יאכל ואכל כל שהוא חייב (משנה שבועות יט ב).

• וחכמים סוברים שאינו חייב אלא בכזית (שם), שלמרות שבלשון בני אדם אכילה בכל שהוא, מן הסתם אין דעת אדם לאסור על עצמו אלא כשיעור שנתנה תורה באיסורים (משנה למלך שבועות ד א).

באכילה של רשות

יש מהאחרונים שכתב, שלא אמרו אין אכילה פחותה מכזית אלא באכילה של עבירה או של מצוה, אבל לא באכילה של רשות, ולכן לשיטת הסוברים שבאכילת נבילה עוברים מלבד הלאו אף על איסור עשה של אינה זבוחה, שנאמר: וְזָבַחְתָּ וגו' וְאָכַלְתָּ (דברים יב כא) - הזבוחה אכול, שאינה זבוחה לא תאכל, איסור עשה זה הוא אפילו על כל שהוא, שהרי "וְאָכַלְתָּ" האמור שם אינו ציווי אלא רשות (פרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שורש ב); אכן אחרונים אחרים מפקפקים בדבר (שו"ת שם אריה יו"ד ב; דעת תורה בפתיחה להלכות שחיטה אות יח).

שהייתה

הלכה למשה מסיני שאכילה אחת איננה מצטרפת לחברתה, בין באכילה של איסור ובין באכילה של מצוה, אם שהה יותר מכדי שיעור מסוים (רש"י סוכה מב ב ד"ה והוא שיכול), והוא הדין אם לא הפסיק באמצע האכילה אלא שהה באכילתו (גמ' כריתות יב ב; רמב"ם מאכלות אסורות יד ח)^[13], ונחלקו תנאים מהו:

• חכמים אומרים שהוא כדי אכילת-פרס (משנה כריתות יב ב) - שהוא חצי ככר לחם (רש"י ברכות מא א ד"ה אכילת פרס)^[14] - וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות שם, ושגגות ו א; טוש"ע או"ח תעה ו, ותריב ג).

• ורבי מאיר אומר שהוא כאוכל קליות (משנה שם), כאילו נתפרד לפירודים דקים כקליות ואוכלם אחד אחד, וכשיעור אותה שהייה מצטרפים (רש"י כריתות שם ד"ה כאילו), ואפילו נמשכה אכילתו כל היום (גמ' שם)^[15].

ביום הכפורים

אף ביום הכפורים, ששיעור אכילתו הוא לא בכזית אלא בככותבת, מכל מקום שהיית אכילתו היא בכדי אכילת פרס, ואם שהה מתחילת אכילתו ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב (תוספתא (צוקרמאנדל) יומא ה ג; רמב"ם שביתת עשור ב ד).

בברכת המזון

בברכת המזון נחלקו הפוסקים: יש אומרים שכיון שעיקר החיוב הוא על השביעה – "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ" (דברים ח י) - מצטרפת האכילה אף כשישהה יותר מכדי אכילת פרס, כיון שעל כל פנים שבע (עולת תמיד קעז סק"ז, וקעח ס"ק יד, בשם כנסת הגדולה; פנים מאירות ח"ב); ויש אומרים שדין ברכת המזון כדין כל האכילות, שאינן מצטרפות אלא בכדי אכילת פרס (מגן אברהם רי סק"א; גליון מהרש"א ברכות מט ב, בשם רבי עקיבא איגר).

באבר מן החי

באבר-מן-החי שיש בו חידוש שחייבים על גידים ועצמות שמצטרפים לבשר, אין האכילה מצטרפת אפילו כשאכל תוך כדי אכילת פרס, ואינו חייב עד שיאכלנו בבת אחת (חולין קג ב).

בשבועה

בשבועה, שאיסורה תלוי בדעתו של האדם הנשבע, נסתפקו האחרונים אם האכילה מצטרפת אף בשהה יותר מכדי אכילת פרס, כגון שנשבע לאכול את הככר ואכלה מעט מעט (מוצל מאש טז; גליון מהרש"א יו"ד רלו).

הערות שוליים