מיקרופדיה תלמודית:אליה
|
|
מהותה
המיקום והמבנה
במיקומה המדויק של האליה נאמרו מספר שיטות:
- יש שסברו שמהכליות ולמטה לצד הזנב והזנב נקרא אליה (רש"י חולין יא א ד"ה מאליה, וראה רש"י פסחים צו ב ד"ה ואם), וחוט השדרה (ראה ערכו) נמשך על פני כל האליה עד סוף הזנב (רש"י חולין מה ב ד"ה עד היכן), אלא שכנגד הירכיים מתחיל החוט להתפצל, ויוצא ראש אחד לירך זו, ואחד לזו, והאמצעי יורד לזנב, ומשם ואילך תשש כחו של חוט השדרה (רש"י חולין שם ד"ה עד בין הפרשות, וחולין יא א ד"ה דמתתאי).
- ויש סוברים שהאליה מתחילה עם כלות כחו של חוט השדרה, מפיצולו השלישי (רמב"ם שחיטה ט ג, וראה מעשה הקרבנות א יח. וראה מאירי חולין יא א).
- ויש שנתנו שעור, שמקום הכליות הוא כמו זרת (ראה ערכו) למעלה ממקום שהאליה תלויה (פסיקתא זוטרתא ויקרא ג ט)[3].
- שלש צלעות קטנות יש באליה (רש"י חולין מו א ד"ה לשון אחר), ועצם קטנה מחוברת לחולית האליה מלמעלה (רש"י חולין צג א ד"ה תרבא)[4].
בכבש
בתורה הוזכרה אליה בכבשים ואילים (ראה להלן: בקרבנות).
באליה של כבש יש הרבה שומן, והיא החלק המובחר שבכבש, ויש אומרים שלפיכך קראתה התורה בשם חֵלֶב (רש"י ויקרא ג ט, על פי תרגום יונתן שם. וראה להלן: בחולין).
יש מהכבשים שהאליה שלהם גדולה וכבדה כחלק גדול מן הגוף (פירוש המשניות לרמב"ם שבת ה ד), וראש זנבם רחב כמין כר קטן, ואין בו עצם אלא שומן עב וכבד, וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת, ועושים להם עגלה מתגלגלת אחריהם, והזנב קשור עליה (רש"י שבת נד ב ד"ה עגלה)[5], ולכבשים בארץ ישראל יש אליה גדולה (אבן עזרא ויקרא ג יב).
בעיזים ובקר
גם זנב העז והגדי נקרא בשם אליה (ראה זבחים ט א וכח א, ורש"י פסחים צו ב ד"ה ואם), וכן זנב השור (ראה חולין קיז א, ורש"י ד"ה אליה, ורש"י פסחים שם ד"ה לאליה).
בקרבנות
הקטרתה על המזבח
האליה היא בכלל האמורים (ראה ערכו) הנקטרים על גבי המזבח, מהקרבנות הנאכלים שממין הכבשים (תוספתא חולין ט יד; רמב"ם מעשה הקרבנות א יח)[6], אך לא מקרבנות של עזים (תורת כהנים שם; פסחים צו ב). וכן לא מקרבנות של שור (רש"י שם ד"ה לאליה).
מקטירים את האליה תמימה (ויקרא ג ט), בלי חסרון (ראה מלבי"ם שם קפב), ושתהיה שלמה ומחוברת עם חוט השדרה שבתוכה (חולין יא א).
יחד עמה נוטל גם חוליות מן השדרה (רמב"ם מעשה הקרבנות א יח. וראה לעיל: מהותה, שלרש"י הן בכלל האליה עצמה); ויש אומרים שנוטל חוליא אחת מן השדרה (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).
וכן מקטירים עמה חֵלֶב המחובר בה בצד הפנימי (תורת כהנים ויקרא ג ט, לדעת רבי עקיבא, וראה רמב"ן שם).
אף בבמה (ראה ערכו) קטנה היו מקטירים את האליה (שו"ת הרדב"ז ב תרעט, וראה שם דעת החולק).
דינים באליה
הקטרת האליה בקרבנות הכבשים גורמת להם חשיבות על פני השעירים, אפילו כששניהם עולות (זבחים צ ב, ורש"י ד"ה שכן).
האליה טעונה תנופה (ראה ערכו) עם שאר אימורי השלמים עם החזה והשוק (תורת כהנים ויקרא ז כט).
הנהנה מאליה של קדשים קלים (ראה ערכו), חייב קרבן מעילה (ראה ערכו) כבשאר אימורים (חולין קיז א).
האוכל מאליה של קדשים - רבי יהודה אומר חייב שתים (תורת כהנים ויקרא ג ט, וראה תוספתא חולין ז יב)[7].
עצם האליה - נחלקו אמוראים אם יש בו איסור שבירת עצם בפסח (ראה ערך קרבן פסח): רב נחמן בר יצחק סובר שתלוי במחלוקת תנאים, ורב אשי סובר שלדברי הכל אין בו איסור (פסחים פד ב). הלכה כרב אשי (רמב"ם קרבן פסח י ז).
עור האליה - שמתחתיה, מקום שאין בו שיער (רש"י חולין נה ב ד"ה חוץ, וקכב א ד"ה ועור. וראה רבינו יהונתן שם) - נחלקו בו אמוראים: שמואל ורב חסדא סוברים שקרב כאליה, ורב הונא סובר שאינו קרב (זבחים כח א). הלכה כרב הונא (רמב"ם פסולי המוקדשין יד ז, וראה לקוטי הלכות לבעל החפץ חיים זבחים שם).
באליה של גדי שאינה קרבה, הכל מודים שעור האליה הוא כבשר ונאכל (זבחים שם).
בעולה (ראה ערכו), שכולה כליל, מקטירים גם את עור האליה (זבחים שם, וראה שם ברש"י ד"ה לרב. וראה ערך עור על דינו לענין טומאת אוכלין).
בחולין
אכילת האליה
האליה בבהמת חולין אינה אסורה באכילה משום חֵלֶב, אף על פי שבכבשים נקראת האליה בתורה חֵלֶב (חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה - ויקרא ג ט), והיא מן האימורים (חולין קיז א; רמב"ם מאכלות אסורות ז ה; טוש"ע יורה דעה סד ה)[8].
ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:
- רב זביד אמר, לפי שכתוב: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג), ואליה אינה נוהגת אלא בכשב בלבד, ולא בשור ועז (חולין שם ורש"י ד"ה כל חלב), ואינה נקראת חֵלֶב אלא בכשב בלבד (רש"י כריתות ד א ד"ה ששוה).
- רב אשי אמר שאפילו בכשב אינה נקראת אלא חלב האליה, ולא חלב סתם (חולין שם, וראה שם שאמרו: מחוורתא כדרב זביד).
אף הראשונים כתבו טעמים לדבר:
- יש שכתבו שאין האליה נקראת חֵלֶב אלא מפני שהיא המובחר שבבהמה (רש"י ויקרא ג ט), כמו: וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה יח) וכיוצא (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ז ה), אבל אינה חֵלֶב ממש, שכן חֵלֶב הוא נפרד מהבהמה, שהוא קרום ונקלף, והאליה אינה נפרדת מן הבשר (גור אריה ויקרא שם, וראה רמב"ן שם; רש"ר הירש שם).
- ויש אומרים שלא נקראת האליה חלב אלא לענין קרבן בלבד, כמו הכליות ויותרת הכבד, שאין דבר טוב אלא המורם לה' (רמב"ם מאכלות אסורות שם).
- ויש אומרים שאין האליה נקראת כלל חֵלֶב, אלא שומן, כמו שנאמר במלואים: הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה (שמות כט כב), הרי שאין האליה בכלל חלב[9] (רמב"ן ויקרא שם), ואינה קרבה למזבח אלא משום אליה ולא משום חֵלֶב (תוספות חולין צב ב ד"ה אמר).
החֵלֶב הפנימי
אף על פי שהאליה עצמה מותרת, החלב שבה לצד פנים אסור (בית יוסף יורה דעה סד, בשם מהר"י בן חביב ושו"ע שם ה), וחלב זה אינו חלב האליה אלא חלב סתם (ט"ז שם סק"ו). ונחלקו אחרונים אם אסור רק החלב שבתוך חלל הבהמה, אבל לא מה שיצא מחוץ לחלל, או שאסור אף מה שחוץ לחלל הבהמה, ולא יצא מכלל האיסור אלא מה שלצד הגב, היינו הצד החיצון של האליה (ראה תורת הניקור הירושלמי א עמ' צד-צט).
ולמעשה יש בדבר חילוקי מנהגים: האשכנזים בחוץ לארץ אוסרים גם את החלב שמחוץ לחלל, והספרדים וכן האשכנזים שבארץ ישראל אוסרים רק את מה שבתוך החלל (ראה שם עמ' קב).
חֵלֶב הכסלים
סמוך לשומן האליה יש חלב הכסלים, ודבוקים זה בזה, ואין ביניהם אלא גיד אחד לבן כעין קרום דק, ומה שלמעלה מהקרום אסור ושלמטה ממנו מותר (סמ"ג לאוין קלח; מרדכי חולין רמז תרס. וראה דרכי משה יו"ד סד א, שאין זה סותר המובא לעיל ממהר"י בן חביב).
החוטים שבאליה
החוטים שבאליה - יש אומרים שאסורים, משום שיונקים מחלב הכליות (מרדכי חולין שם, בפירוש חוטין שבעוקץ בחולין צג א; רמ"א יורה דעה סד ה).
אפילו במקום שאין סומכים על ניקור חלק האחוריים (ראה ערך נקור), מנקרים את האליה ואין חוששים (דרכי תשובה סד ס"ק מו)[10].
על שומן האליה להדלקת הנר בשבת ראה ערך נר שבת.
הערות שוליים
- ↑ ב', עמ' ג-ו.
- ↑ משקל האליה אצל הכבשה מגיע עד 6 ק"ג, ואצל האיל עד 10 ק"ג. תפקיד האליה לשמש כמאגר מזון לכבשה בעונה של מחסור.
- ↑ וראה על האליה ותיאורה לפרופ' אהרוני ב"סיני" יא עמ' רצח ואילך, ובתורת הניקור הירושלמי עמ' פט.
- ↑ לדעת רש"י שם עצם זו נקראת קליבוסת. וראה ערך חלב שבפירוש קליבוסת יש מחלוקת.
- ↑ וראה ראש השנה יז א – אליה וקוץ בה, וכתב המהרש"א שם בחידושי אגדות ד"ה אליה: משל היא, כי כן דרך הקוצין שנדבקין בזנב.
- ↑ כמפורט בפסוקי התורה בדיני הקרבנות, ראה: ויקרא ג ט; שם ד לה, ותורת כהנים ורש"י שם; שם ז ג, ורש"י שם; שמות כט כב. וראה תורת כהנים ויקרא ג ז.
- ↑ על איזה לאוין לוקה, ראה רמב"ם מעשה הקרבנות יא ג; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; קרבן אהרן שם; מלבי"ם לתורת כהנים שם; עזרת כהנים שם; חזון יחזקאל על התוספתא שם.
- ↑ ראה אבן עזרא ויקרא ז כ במה שדחה את דברי הצדוקי שאסר את האליה באכילה, וראה רמב"ן ואבן עזרא שם ג ט.
- ↑ והכתוב: חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה (ויקרא ג ט), אין "חלבו" מוסב על האליה עצמה אלא על החלב הסמוך לה (רמב"ן שם).
- ↑ אופן ניקור האליה, ראה בבעל העיטור, הובא בטור יורה דעה סה. וראה תורת הניקור שם על הבדלי המנהגים בניקור זה.