מיקרופדיה תלמודית:אם אינו ענין ל תנהו ענין ל

הגדרה^[1] - מקרא בתורה שאי אפשר לפרשו שהוא מכוין לתוכן המדובר בו, תפרשו שמכוין לדבר אחר.

הכלל

"אם אינו ענין" היא מידה בתורה (רש"י פסחים כד א ד"ה ואם; יומא לג ב ד"ה שדינהו; חולין סה ב ד"ה תנהו), וככל המידות היא הלכה למשה מסיני (רש"י פסחים שם. וראה ערך מדות).

בין שלשים ושתים מידות שרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר שההגדה - ויש גורסים: התורה (ראה ערך מדות) - נדרשת בהן, המידה העשרים היא: "מדבר שנאמר בזה ואינו ענין לו, אבל הוא ענין לחברו", והיא אותה המידה של "אם אינו ענין" בהלכה (ספר הכריתות נתיבות עולם כ; יד מלאכי כללי התלמוד ב; מדרש תנאים [רז"ו אינהורן] כ^[2]).

אי-הענין לגופו

מידת אם אינו ענין נדרשת כשאי אפשר לפרש שכוונת הפסוק לגופו, באחד משני אופנים:

כשאין צורך להשמיענו את הדבר, שכן כבר ידוע הוא לנו, ממקרא זה עצמו, או ממקרא אחר, או מאחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן;

כשהדבר כמו שהוא נסתר, מהמקרא עצמו, או ממקום אחר, או מסברא.

להלן דוגמאות לכל אחת מצורות אלו:

כשהדבר ידוע לנו

מהמקרא עצמו:

• לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ (דברים כג כ), אם אינו ענין לנשך כסף, שהרי כבר נאמר: נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר, תנהו ענין לרבית כסף (בבא מציעא ס ב-סא א).

ממקרא אחר:

• מנין לרבות חלב בהמה טמאה וכו' תלמוד לומר: גמל גמל שני פעמים (ויקרא יא ד, דברים יד ז), אם אינו ענין לבשרה תנהו ענין לחלבה שאסור כמותה (ספרא שמיני ב ד).

מאחת מהמידות:

• העראה (ראה ערכו) שנאמרה באחות אב ואחות אם (ויקרא כ יט) היא מיותרת, שכבר אנו יודעים חיוב העראה בכל העריות מהיקש שהוקשו כל העריות לנדה, מה נדה בהעראה אף כל בהעראה, ואם אינו ענין להעראה של אחות אב ואחות אם - תנהו ענין להעראה של בהמה (יבמות נד ב).

וכן דרשו באם אינו ענין כשהדבר ידוע על פי קל וחומר (מכות טו א) או גזרה שוה (שבועות ז א).

כשהדבר נסתר

מהמקרא גופו:

• השוחט (קדשים) צריך שיקבל את כל דמו של הפר, שנאמר: וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ (ויקרא ד ז), אם אינו ענין לשיריים, שהרי בשיריים אי אפשר שיהיה כל הדם, שכבר ניתן ממנו על קרנות המזבח, תנהו ענין לקבלה (זבחים כה א).

ממקרא אחר:

• בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת (שמות יב יח), יכול אתה חייב (לאכול) מצה בארבעה עשר ביום, תלמוד לומר: תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), על הפסח, אם אינו ענין לאכילת מצה - תנהו ענין לביעור חמץ (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יב יח).

מסברא:

• וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן (ויקרא כ יד), וכי כל הבית כולו בשרפה - אשתו מה חטאה (רש"י יבמות צה א ד"ה וכי), אם אינו ענין לשרפה - תנהו ענין לאיסור (יבמות שם).

הענין לדבר אחר

דרשת הענין לדבר אחר היא לדבר הקרוב למשמעו של המקרא: או שמקביל לו ומשלימו, או שכוללו ומקיפו, או שנראה מקשר העניינים.

מקביל ומשלים

בנושאים, כגון:

• אם אינו ענין לשוכב, תנהו ענין לנשכב (סנהדרין טו א).

• אם אינו ענין לזכר, תנהו ענין לנקבה (נדה לד ב).

• אם אינו ענין למזיד, תנהו ענין לשוגג (שבת ע א).

• אם אינו ענין לשינוי קודש, תנהו ענין לשינוי בעלים (זבחים ד א).

ובדינים, כגון:

• אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות (סנהדרין מ ב).

• אם אינו ענין לאיסור אכילה, תנהו ענין לאיסור הנאה (פסחים כד א).

• אם אינו ענין לעשה, תנהו ענין ללא תעשה (ירושלמי ראש השנה א א)^[3].

כולל ומקיף

• אם אינו ענין לגופו (לחטאת), תנהו ענין לכל איסורין שבתורה (פסחים כג ב).

• אם אינו ענין לגופו (לשחוטי חוץ), תנהו ענין לכל התורה כולה (קדושין מג א).

מקשר העניינים

• אם אינו ענין לגזל, תנהו ענין לכובש שכר שכיר, שהוא דבר הלמד מענינו (ראה ערכו), שאצל ענין של שכיר כתוב המקרא (בבא מציעא סא א, ראה שם בתוספות ד"ה לעבור).

עוד אופני לימוד

דרשה כפולה

לפעמים דרשו אם אינו ענין כפול, היינו שני אם אינו ענין בדבר אחד:

בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא ו כג), אם אינו ענין לגופו - תנהו ענין לכל איסורים שבתורה, ואם אינו ענין לאכילה, שבכל אחד מהאיסורים שבתורה כבר כתוב איסור אכילתו, תנהו ענין לאיסור הנאה (פסחים כג ב-כד א; מכות טו א. ראה הליכות אלי נ).

היקש הנלמד למלמד

לפעמים נתנו טעם לכך שלא כתבה התורה בפירוש הדבר הנלמד באם אינו ענין, כדי להקיש בין הדבר הנלמד לדבר הכתוב, שילמד הנלמד מהכתוב או הכתוב מהנלמד:

• כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת (שמות כב יח), אם אינו ענין לשוכב שכבר אמור, תנהו ענין לנשכב, והוציאה התורה את הנשכב בלשון שוכב בשביל להקיש נשכב לשוכב, מה שוכב הוא ובהמתו נדונים בבית דין של עשרים ושלשה דיינים (ראה ערך דיני נפשות), אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה (סנהדרין טו א).

• קידוש ידים ורגלים ביום הכפורים למדו ממקרא האמור בטבילה באם אינו ענין (ראה ערך עבודת יום הכפורים), ונאמר בלשון טבילה בשביל להקיש טבילה לקידוש, מה קידוש במקום קדוש, אף טבילה במקום קדוש (יומא לב ב).

תוקפה של המידה

כמקרא עצמו

"אם אינו ענין" הנדרש בהלכה, אינו נחשב לדרשה, אלא מקרא מלא, כמו יתור ומילה מיותרת, והוא יותר מהיקש שנחשב כאילו כתוב בפירוש (ספר הכריתות נתיבות עולם כ^[4]).

עונשים הנלמדים באם אינו ענין

• מיתת בית דין: עונש לנשכב מנין, תלמוד לומר: כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת (שמות כב יח), אם אינו ענין לשוכב - תנהו ענין לנשכב (סנהדרין נד ב. וראה עוד שם סא א, בזובח למרקוליס).

• מיתה בידי שמים: טבול יום (ראה ערכו) ששימש במקדש נלמד באם אינו ענין שמחלל העבודה וחייב מיתה בידי שמים (סנהדרין פג ב. ראה רמב"ן בספר המצוות שורש ב).

• מלקות: "לַשָּׁוְא" "לַשָּׁוְא" שני פעמים (שמות כ ז), אם אינו ענין לשבועת שוא שמלקין אותו - תנהו ענין לשבועת שקר (שבועות כא א).

הרשות לדרוש

בתלמוד מצינו בכמה מקומות לאמוראים שדורשים באם אינו ענין (ראה שבת ע א, שבועות לט ב, חולין סה ב, ועוד). ויש שאין מפורש בתלמוד שהלימוד הוא באם אינו ענין, והראשונים פירשו שהכונה ללימוד זה (ראה רש"י יומא לג ב ד"ה שדינהו; תוספות שבת נח ב ד"ה כל; תוספות ביצה כ א ד"ה למד; וראה תוספות יום טוב בבא בתרא ח א ד"ה והאיש).

אבל לא כל אדם רשאי לדרוש באם אינו ענין, מלבד חכמי המשנה שכל דבריהם דברי קבלה, ואפילו לגאונים ראשונים אין רשות לדרוש באם אינו ענין מעצמם, וכל שכן לבאים אחריהם (ר"א מזרחי במדבר ל ב).

כאסמכתא

לפעמים דרשו באם אינו ענין לא בתורת לימוד גמור אלא באסמכתא (ראה ערכו):

פסול קרובי האם לעדות, יש אומרים שאינו אלא מדרבנן (רמב"ם עדות יג א), אף על פי שדרשוהו ממקרא: וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת (דברים כד טז), אם אינו ענין לקרובי האב - תנהו ענין לקרובי האם (סנהדרין כח א), שאינו אלא אסמכתא (סמ"ע חושן משפט לג סק"ז).

אך יש חולקים וסוברים שלדברי הכל דרשה גמורה היא, וקרובי האם פסולים מן התורה (ש"ך שם סק"א. וראה ערך אח (ב) וערך פסולי עדות).

הערות שוליים