מיקרופדיה תלמודית:אמורים

הגדרה^[1] - אברי הקרבנות הנקטרים על המזבח

מהותם

האברים ששורפים אותם על המזבח מן הקרבנות הנאכלים [-חטאות הנאכלות, אשמות ושלמים] הם הנקראים אימורים (רמב"ם מעשה הקרבנות א יח), והם לחם ה', שנאמר בהם: לֶחֶם אִשֶּׁה לַה' (ויקרא ג יא) - לימד על החלבים שקרויים לחם (תורת כהנים דבורא דנדבה יד יט), וכן אמרו: לַחְמִי (במדבר כח ב) - אלו אימורים (ספרי פנחס קמב ד"ה צו).

שמם

• נקרא שמם "אֵמוּרִים" מלשון אמירה וצווי, שצוה ה' לשרוף אותם (פירוש המשניות לרמב"ם בהקדמה לסדר קדשים)^[2].

• ויש מפרשים מלשון "מורים" - והאל"ף היא נוספת (משנה למלך מעשה הקרבנות א יח; ערוך השלם ערך אמר (7)), ומשום שהם מורים ואדונים על כל האברים ועולים על המזבח לחלק אדון העולם (ערוך ערך מר).

• ויש מפרשים מלשון הפרשה והרמה, כמו: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (דברים כו יז. משנה למלך שם), היינו שהם מופרשים ומורמים לה'.

אלו הם האימורים

• החלב אשר על הקרב, שנאמר: אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב, וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב (ויקרא ג ג). ונחלקו תנאים מה בא "כָּל הַחֵלֶב" לרבות: ר' עקיבא סובר לרבות חלב שעל הדקים, ור' ישמעאל סובר לרבות חלב שעל הקיבה (חולין מט ב למסקנא איפוך). הלכה כר' ישמעאל (רמב"ם מעשה הקרבנות א יח, וראה כסף משנה. וראה ערך חלב).

• שתי הכליות, וחלב שעליהם, עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד, שנאמר: וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים, וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה (ויקרא ג ד). ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת (תורת כהנים דבורא דנדבה פרק יז; רמב"ם מעשה הקרבנות שם), שנאמר: וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד וגו' הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ט י), שמכיון שכתוב "מִן הַכָּבֵד" משמע שנוסף על היותרת נוטל קצת מן הכבד (תורת כהנים שם).

• ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו את האליה (ראה ערכו) תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות, שנאמר: לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה (ויקרא ג ט), ולמדים מזה שנכנס לפנים מן העצה ויטול עמה חוליות מן השדרה, ולא כל השדרה (תורת כהנים שם; רמב"ם שם. וראה ערך אליה).

הכתובים האלו נאמרו בקרבן שלמים, והדברים ששורפים בשלמים, כפי המין שהם ממנו, שורפים אף בחטאות ואשם, לא פחות ולא יותר (רמב"ם שם).

הקטרתם

כל הזבחים מקטירים אימוריהם על המזבח אחר שנזרק הדם תחילה (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח), שהדם הוא המתיר את האימורים למזבח, שנאמר: וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' (ויקרא יז ו), ואחר כך: וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ (שם. רש"י יומא ס א ד"ה בין. וראה זבחים מג א, ורמב"ם פסולי המקודשין יח ז).

עבר והקטירם לפני זריקת הדם, לא יֵרְדוּ, שנעשו לחמו של מזבח (זבחים פג ב ופה ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ג יב), כיון שאחר כך נזרק הדם (כסף משנה שם. וראה לקוטי הלכות זבחים שם).

סדר הוצאתם

כל הזבחים מפשיטים אותם אחרי הזריקה, ואחר כך מוציאים את אימוריהם (שבת קטז ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח), שלא ידבקו נימים של צמר באימורים (שבת שם).

ואסור לנתח את הבשר קודם שיוציא את האימורים, שנאמר: וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ (ויקרא ד יט) - מן המחובר (מנחות עז ב, וראה רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט).

מליחתם

כשמפריש האימורים מולחם קודם שיעלו על המזבח (ראה ערך מליחת קרבנות).

דרך העלאתם למזבח

כשיעלו על המזבח - יכול להעלותם בידו (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א, על פי פסחים סה ב).

כשמולכים למזבח - אם רצה ליתנם בכלי נותן (רמב"ם שם).

נתינתם על המזבח היא בזריקה, שזורקם על האשים, כמו באברי עולה (רמב"ם שם א יח, וראה ערך הקטרה).

זמן הקטרתם

זמן הקטרתם בלילה, כמו באברי עולה (רמב"ם שם. וראה ערך הקטרה).

מקום שריפתם

האימורים נשרפים על מזבח החיצון (רמב"ם שם), שהרי המזבח הפנימי אסור להעלות עליו אלא קטורת בלבד (כסף משנה שם).

וכשנפסלו - נשרפים בעזרה (ראה ערך פסולי המוקדשין, וראה על אימורים שנפסלו בערכים: יוצא, נותר, ריצוי ציץ).

אימורים של כמה קורבנות יחד

באימורי בקר נאמר: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ (ויקרא ג ה), ובאימורי כבש: וְהִקְטִירוֹ (שם יא), ובאימורי עז: וְהִקְטִירָם (שם טז), ודרשו: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ, כשר ולא הפסול (ראה ערך פסולי המוקדשין); וְהִקְטִירוֹ, שלא יערב חלבים בחלבים; וְהִקְטִירָם, כולם כאחת (תורת כהנים ויקרא דיבורא דנדבה סו"פ יז. וראה פסחים סד ב), שכל האימורים של קרבן אחד יקריבו ביחד (פסחים שם, ורש"י ד"ה שיהא. וראה פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם: שלא יפסיק בהקטרתם).

ולפיכך כל החלבים של קרבנות, בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד, אין מערבים אותם זה בזה אלא מקטירים אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו (רמב"ם תמידין ומוספין י טז), ואפילו שזה כבש וזה כבש (ראה פסחים סד ב, ופירוש הראב"ד לתורת כהנים שם).

ואם נתערבו, מקטיר הכל כאחד (רמב"ם שם).

מותר לתת את האימורים של כמה קרבנות בכלי אחד (תוספתא פסחים ד)^[3], אלא שכשהוא בא אחר כך להקטירם על גבי המזבח, צריך להקטיר אימורי כל קרבן לבדו (ירושלמי פסחים ה י).

האימורים כמתירים את הבשר

האימורים כל עוד שהם קיימים ולא נקטרו מעכבים הם את אכילת הבשר, בין לכהנים בחלקם ובין לישראל בחלקו (ראה ערך אכילת קדשים).

ואף על פי שהאימורים מתירים את הבשר לאכילה, וכל המתירים אם הקרבן נתפגל אין חייבים עליהם משום פגול (ראה ערכו), מכל מקום על האימורים חייבים משום פגול, שכיון שאינם מעכבים לגמרי, שהרי אם נטמאו או נאבדו ולא נקטרו כשר הקרבן והבשר נאכל לאדם (ראה ערך הנ"ל), לפיכך אינם מתירים גמורים (תוספות זבחים מג א ד"ה והלבונה. וראה משנה למלך פסולי המקודשין יח ז).

ועוד שהדם הוא המתיר הראשון, לכן אף על פי שגם האימורים מתירים, הולכים אחרי המתיר הראשון (החינוך מצוה קמד).

איסור אכילתם

האוכל כזית (ראה ערכו) מכל האימורים, בין לפני זריקה בין לאחר זריקה, בין כהן ובין ישראל, לוקה, שהאימורים כליל למזבח, והרי נאמר במנחת-כהן (ראה ערכו): כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו טז), ודרשו: כל שהוא כליל למזבח, אכילתו בלא תעשה, ולוקה עליו בכזית (מכות יח ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יא ג).

וזאת מלבד מה שחייבים על אכילתו משום: וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ (ויקרא כב י), שאף הכהן לגבי אימורים זר הוא (מנחות עד א, ורש"י ד"ה לאו, וראה שם בתוספות ד"ה לאו)^[4].

הערות שוליים