מיקרופדיה תלמודית:בדיקת ריאה

הגדרה^[1] - בדיקת הריאה של בעל חי אחר שחיטתו אם אינו טריפה

חיובה

החיוב

אף על פי שרוב בעלי חיים הם בחזקת בריאים וכשרים ואין צריך לבדוק שמא יש בהם אחת מן הטריפות, שהולכים אחר הרוב, מכל מקום את הריאה צריכים לבדוק (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא ג - ז; טוש"ע יורה דעה לט א).

ודרשו חכמים: וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל (ויקרא יט כג), וסמוך לו: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (שם כו), מה ענין זה לזה, אמר הקדוש ברוך הוא, לערלה אתה ממתין שלש שנים, ולבהמה אי אתה ממתין עד הפשט וניתוח (שו"ת הריב"ש קסג). ודרשה זו היא אסמכתא (ריב"ש שם. וראה בעל הטורים על התורה דברים ב כא). וכן אמרו: ראיית טריפה מדבריהם (ירושלמי ביצה ג ד)^[2].

אין מברכים על בדיקה זו, שאין מברכים על לאוין (ספר הפרדס לרש"י (ערנרייך) עמ' קכח), והבדיקה אינה מצוה לעצמה אלא בשביל להיזהר מאיסור אכילת טריפה, שהוא לאו (מחזיק ברכה לט ב); ויש אומרים שהטעם הוא שבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת (רוקח שסו), ומן הדין מותרת בלא בדיקה, ורק לחומרא הצריכו לבדוק (ראש אפרים יו"ד לט ס"ק יט).

הטעם

ישנם כמה טעמים שהצריכו לבדוק את הריאה:

• לפי שהטריפות מצויות בה (רש"י חולין יב א ד"ה פסח), מחמת הסירכות הרגילות להיות בריאה (רשב"א חולין ט ב; טור יו"ד לט א), ולמיעוט המצוי חששו (רשב"א חולין שם; רמב"ן במלחמות חולין יב א).

• מפני שהסירכות ניכרות לעינים, ואם לא היינו בודקים יבוא הדבר לידי מכשולים גדולים, שפעמים שימצא סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלם לפני הכלב, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו ויכעס, וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע (רשב"א שם).

• מפני שהוא קרוב ומזומן לראותו, שאם יש בה סירכא מיד בפתיחת הבהמה תיראה לעינים, ואם אינו בודק נראה כמעלים עין מן האיסור. ולפי הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה קודם שפתח אותה, אלא שאין נכון לעשות כן, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר (רשב"א חולין שם, בשם מורו הרב).

• יש מהאחרונים שכתבו עוד טעם, לפי שכשאפשר לברר הדבר מבלי טורח, צריך לברר, ואין סומכים על הרוב, והריאה אפשר בנקל לברר, מה שאין כן שאר הטריפות שיש טורח רב בבדיקתן (פרי מגדים יו"ד בפתיחה לסי' לט, בשם פוסקים)^[3].

חומרת החיוב

נחלקו הפוסקים מהי חומרת החיוב לבדוק את הריאה:

• חיוב בדיקת הריאה אינו מן התורה, אלא מדרבנן (ירושלמי ביצה ג ד; רשב"א ור"ן חולין ט ב; רמב"ן במלחמות חולין יב א; רמ"א יו"ד לט יז; ש"ך שם סק"ג וסק"ח).

• יש סוברים שאינו אלא חומרא בעלמא, שמצד הדין סומכים על הרוב (אור זרוע א תיא, בשם תשובת רש"י), ואין כאן איסור גמור כשאוכל לפני הפשט וניתוח (תוס' ביצה כה ב ד"ה אורח); ומנהג הוא שנהגו ישראל לבדוק הריאה (רמב"ם שחיטה יא ז). ומנהג זה נתפשט אחר התלמוד, שבימי התלמוד לא היו מצריכים לבדוק הריאה אלא כשנמצא בה ריעותא (מרדכי חולין רמז תריט, בשם רבנו ברוך); והגאונים הם שהנהיגו בדיקה זו (מאירי חולין ט א).

ומכל מקום יש אומרים שאף לדעה זו לא אמרו אלא בבעלי חיים שאין טריפות הריאה מצויות בהם, או שבזמן התלמוד בכלל לא היו מצויות טריפות הריאה כל כך, אבל בזמננו בבעלי חיים שטריפות הריאה מצויות, מן הדין אסור לאכול בלי בדיקה (ים של שלמה ביצה ג יב).

• יש נוטים לומר שחיוב הבדיקה הוא מן התורה (פרי תואר יו"ד לט סק"ג, בדעת חלק מהראשונים), ולשון אחד הראשונים: ובדיקת הבהמה היא לא תעשה, שאמרו רבותינו זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב) - חיה אכול, ושאיננה חיה לא תאכלו (ראה חולין מב א; ספר הפרדס לרש"י (ערנרייך) עמ' קכח)^[4].

כשיש ריעותא בריאה, לדברי הכל חיוב הבדיקה הוא מן התורה, ולא אמרו שהוא מדרבנן או מנהג אלא בסתם ריאה, שלא ראינו בה ריעותא (באר היטב יו"ד לט סק"ב)^[5].

אין סומכים על בדיקת מקצת הריאה, אלא צריך לבדוק את כולה (שו"ת הרשב"א א רעד).

הפוסקים הפליגו בעונשם של המזלזלים בבדיקה זו, ואמרו שהם משחיתים ופורצים גדרם של חכמים וגבול ראשונים (שו"ת ריב"ש קסג); ואוי להם מענשם, והם בכלל אפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא (תשב"ץ א סז); והפורץ גדר לאכול בלי בדיקה ישכנו נחש (רשב"א תורת האדם ב ג; שו"ע יו"ד לט א).

מיני הבעלי חיים

חיוב הבדיקה הוא בין בבהמה ובין בחיה (רמב"ם שחיטה יא ז; טור יו"ד כח, בשם העיטור; שו"ע יו"ד לט א), שהרי עיקר הטריפות בתורה נאמר בחיה, אלא שבהמה בכלל חיה (בית יוסף יו"ד לט א, בשם מהרי"ן חביב). ואפילו החיות הגדלות ביער צריכות בדיקה (ים של שלמה חולין א כא). וכן אין הבדל בין גדולים ובין קטנים, כגדיים וטלאים, ואפילו יונקים צריכים בדיקה (שמלה חדשה לט א).

עוף אינו צריך בדיקת הריאה, אלא אם כן נולד בו חשש (רמב"ם שחיטה יא יב); או אם באיזה זמן ומקום מצויות ריעותות בריאה של עוף (לבושי שרד לט סק"ג)^[6].

הבדיקה

עיקר התקנה היתה לבדוק אחרי הסירכות המצויות בריאה (רשב"א בתורת האדם ג ב; רמב"ם שחיטה יא ז; טוש"ע יו"ד לט א), או אחרי נקב (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא יא) ובועות המצויות (שו"ת הב"ח קכז); אבל לא אחר שאר טריפות הריאה, אלא שאגב שבודקים אחרי הסירכות נהגו לבדוק גם אחרי כל הטריפות, כמו חסר ויתר וכדומה (שו"ת הב"ח שם).

ויש שנראה מדבריהם שעיקר התקנה היתה לבדוק מכל הטריפות שבריאה (ראה ש"ך יו"ד לט סק"ב, ופרי מגדים בשפתי דעת שם, ותבואות שור ס"ק ג).

ישנן שלש דרגות לבדיקה:

• בדיקת פנים - בעוד הריאה בפנים הבהמה קורעים את הטרפש (ראה בערך כבד), ובודקים את הריאה במקומה (רמב"ם שחיטה יא ז) על ידי שמכניס ידו לפנים בנחת, וימשש בכל חלקי הריאה במתון וישוב הדעת (שמלה חדשה לט ב). וכשפותח את הטרפש יטה לצד הצלעות, ולא יותר מכדי כניסת ידו, כדי שלא יחתוך שם איזו סירכא, ויש שמפני חשש זה אין חותכים הטרפש בסכין רק בצפורן, או שחותכים נקב קטן כדי להכניס אצבעו ולבדוק סביב, ואחר כך מרחיב הנקב (שמלה חדשה לט ג).

• בדיקת חוץ - מעיקר הדין היה די בבדיקת פנים בלבד (רמב"ם שם; ים של שלמה חולין א כ; תבואות שור לט סק"ד); אלא שנהגו גם להוציא אחר כך את הריאה לחוץ כדי לבדקה במראית העין; וכמה גדולים גזרו חרם על הבודקים שלא יסמכו על בדיקת פנים בלבד (שמלה חדשה לט ב)^[7].

• נפיחה - יש מהראשונים שמצריך בדיקת נפיחה, דהיינו לנפוח הריאה ולבדקה (אור זרוע א תיא, בשם בעל הלכות גדולות; מרדכי חולין רמז תרטז, בשמו), לפי שכשהיא נפוחה יותר יש לראות ולהכיר הריעותות שבה (שמלה חדשה לט ב); או שנופחים לראות אם אינה מוציאה רוח על ידי נקב שבה (לבושי שרד שם ס"ק יא). ואף על פי שיש מפרשים דבריו שלא אמר לנפוח אלא כשרואים איזו ריעותא בריאה ולא בכל ריאה (ב"ח יו"ד לט), מכל מקום יש מקומות שנוהגים לנפוח כל ריאה (רמב"ם שחיטה יא יא; רמ"א בשו"ע יו"ד לט א)^[8]. אבל בדיעבד אם לא בדק בניפוח לא אוסרים את הבהמה גם באותם מקומות (דרכי משה שם אות ב). והעידו ראשונים: ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב אלא אם נולד לנו דבר שחוששים בו (רמב"ם שם, וראה רמ"א בשו"ע שם).

בא גוי או ישראל שאינו בקי בבדיקה (שמלה חדשה לט ו), והוציא את הריאה קודם שתיבדק והרי היא קיימת, נופחים אותה (רמב"ם שחיטה יא יד; שו"ע יו"ד לט ג), אפילו במקומות שאין נוהגים בבדיקת נפיחה אחר בדיקת פנים (לחם משנה שם).

יש שכתב שהבדיקה היא במים פושרים לראות אם לא יבצבצו מחמת נקב שיש בה, ובזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ואין תקנה לבהמה (ט"ז שם ס"ק ב וס"ק ו); אבל נחלקו עליו והוכיחו שהבדיקה היא בלי פושרים רק לראות אם יש שם סירכות שניתקו, ורוב סירכות הניתקות ניכרות בעור על ידי נפיחה בלבד, וגם אם ניתקו היתה מוציאה רוח בנפיחה, ואף בזמן הזה בקיאים בכך (תבואות שור ס"ק יא; לבושי שרד ס"ק כ. ועי' פתחי תשובה ס"ק ב).

כשלא בדק

נאבדה הריאה בלי בדיקה, נחלקו הראשונים מה דין הבהמה:

• יש סוברים שהבהמה מותרת באכילה, שבהמה משנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך שטריפה, ורוב בהמות כשרות הן (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא יג; רא"ש חולין א טז; טוש"ע יו"ד לט ב).

• יש סוברים שהבהמה אסורה, ולא אמרו נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא בטריפות שבשאר אברי הבהמה, ולא בריאה שמצויות בה סירכות (ר"י הלוי רבו של רש"י בתשובות רש"י סא; בעל הלכות גדולות בתשובה שם; מרדכי חולין רמז תקפ, בשם ראב"ן וכל חכמי הדור; רמ"א יו"ד לט ב, בשם יש מחמירין).

ואפילו הסוברים שבדיקת הריאה היא תקנת חכמים ומן הדין בחזקת היתר עומדת, מכל מקום אף זו בכלל התקנה שגם בדיעבד תהיה אסורה בלא בדיקה, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, שכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה (ש"ך יו"ד לט סק"ח).

• ויש שמחלקים בין גדיים וטלאים, שאין הסירכות מצויות בהם, ולכן יש להתיר אותם בנאבדה, לשאר בהמות, שאסורות כשנאבדה (ספר התרומה הלכות טריפות יט).

והכריעו הפוסקים שבגדולות אין להתיר אלא במקום הפסד גדול; ובגדיים וטלאים וכן חיות יש להתיר אף שלא במקום הפסד (רמ"א יו"ד ט ב, ואחרונים שם), והוא הדין בעגלים הרכים (ש"ך שם סק"ט).

אם בדק את הבהמה מסירכות ולא בדק משאר טריפות, כגון שאין הבודק בקי בהלכות טריפות ויודע רק להרגיש כשיש סירכא, יש להתיר אף בלא הפסד גדול, אפילו לפי המנהג לבדוק מכל הטריפות (ראה לעיל: הבדיקה). הטעם: כיון שעל כל פנים עשה את עיקר הבדיקה, שהיא מסירכות, הרי זה דומה לגדיים וטלאים שנאבדה הריאה קודם בדיקה (שמלה חדשה יו"ד לט ד).

כל זה כשנאבדה הריאה בשוגג או באונס, אבל אם איבד את הריאה במזיד, לדברי הכל הבהמה אסורה באכילה, ודינו כדין המבטל איסור לכתחילה שקנסוהו (שו"ת הריב"ש תצח; ש"ך יו"ד לט סק"ו).

הבודק

יש מהגאונים שפסק שהבודק את הריאה צריך שיהיה בקי בכל שבעים הטריפות (ראה ערך טרפה), ואם הוא בקי בסירכות שבריאה בלבד אסור לאכול מבדיקתו עד שיהיה בקי בכל הטריפות שמנו חכמים (בית יוסף יו"ד א, בשם ספר מחזיק הבדק בשם רב עמרם גאון).

אבל נחלקו על זה וכתבו שאינו צריך להיות בקי אלא בטריפות הריאה בלבד שהן שכיחות (רמ"א בדרכי משה יו"ד א סק"ט; זבחי צדק על שחיטות מהרי"ו סי' ו; הארוך לש"ך לט), וכן המנהג (דרכי משה שם, וארוך שם).

הבודק צריך שיהיה בקי לא בדיני הטריפות בלבד אלא אף בצורת הריאה ומקומה ודרך הנחתה בתוך הבעל חי, ויוכל להרגיש ביד השינויים שישנם בריאה (שו"ת הריב"ש תצח; שמלה חדשה לט ב). ואם אינו בקי בכל אלה ובדק, דינו כמאבד הריאה בידים בלי בדיקה (ריב"ש שם).

כשם שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (ראה ערך שוחט) כך רוב מצויים אצל בדיקה מומחים הם (שו"ת הריב"ש שם; משנה למלך שחיטה ד ז). ומכל מקום לכתחילה מי שבא לבדוק צריכים לבדוק אותו אם הוא יודע הלכות בדיקה, כדרך שצריכים לבדוק את מי שבא לשחוט, ואין סומכים על הרוב (רמ"א יו"ד א א), שמיעוט העוסקים בבדיקה שאינם מומחים שכיח (שו"ע הרב יו"ד א טו). ולכן נהגו ליטול קבלה על הבדיקה מחכם, כדרך שנוטלים קבלה על שחיטה (שו"ע הרב שם; פרי תבואה לט יח).

ויש אומרים שאין צריך לבדוק את הבודק, ואינו דומה לשוחט, שבשחיטה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, מה שאין כן בבדיקה שרוב בהמות כשרות (שו"ע הרב שם, לדעת הרמב"ן; פרי מגדים יו"ד א שפתי דעת סק"ד), ולדעתם אין צריך ליטול קבלה על הבדיקה (שו"ע הרב שם).

בימינו נוהגים שהשוחט הוא גם הבודק, ואין לנו שוחט בפני עצמו ובודק בפני עצמו (מקדש מעט יו"ד לט ס"ק יז)^[9].

הערות שוליים