מיקרופדיה תלמודית:בוהק

הגדרה^[1] - מראה לבן בעור בשרו של אדם, הכהה בלבנונית מארבעה מראות-הנגעים

מהותו

לובן שהוא כהה מלובן של קרום ביצה, שהוא המראה האחרון בלבנונית מארבעה מראות-הנגעים, אינו בכלל צרעת, אלא בוהק הוא (רמב"ם טומאת צרעת א א), שנאמר: וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת, וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת כֵּהוֹת לְבָנֹת בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא (ויקרא יג לח-לט) - מלמד שבוהק טהור (תורת כהנים תזריע פרק י א).

גדרו

הבוהק הוא שנשתנה העור מחמת עצמו (רמב"ם ביאת מקדש ח טו), ואין כתמי הבוהק באים מחמת עיפוש הבשר, כמו הנגעים, אלא הם כתמי העור בלבד, ובאים מבלבול לחותיו וערבובן באופן בלתי שלם, כמו שיקרה לעוף שתהיה נוצתו מצבעים רבים מסיבה זו (רלב"ג ויקרא שם יט).

קריאה לכל מראות טהורים על שמו

על צד ההרחבה נקראו לפעמים כל הנגעים הטהורים בשם בוהק, כמו שאמרו על נגע שכולו הפך לבן, שטהור הוא, שנקרא בוהק (נדה יט א), אבל עיקרו של בוהק הוא כשכהה בלבנינותו ממראות הנגעים (ראב"ד לתורת כהנים שם).

כשהמראה התפשט

כשם שעיקר המראה שהיה כהה, בוהק הוא וטהור, כך אם אחר כך פשה המראה הכהה הזה ונתפשט, טהור (ראב"ד לתורת כהנים שם), שנאמר: פָּרַח בָּעוֹר טָהוֹר הוּא (ויקרא יג לט), שאינו מטמא לא משום אום - עיקר הטומאה (רבנו הלל שם) - ולא משום פשיון (תורת כהנים שם) - התפשטות הצרעת (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים א ג).

התפשטות אחד ממראות הנגעים במראה בוהק

ולא עוד אלא אפילו אם היה נגע מאחד מארבעה מראות נגעים, שדינו שמטמא בפשיון (ראה ערך נגעי אדם) אינו מטמא אלא אם פשיון זה היה אף הוא באחד ממראות הנגעים, אבל אם היה הפשיון במראה בוהק, אין זה סימן טומאה, וטהור (תורת כהנים תזריע פרק ב יד,יז; רמב"ם טומאת צרעת ד א), שנאמר: וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִיא (ויקרא יג ח) - "צרעת", שאינו מטמא אלא בארבע מראות (תורת כהנים שם יז, לגירסת הגר"א).

ואפילו שהיה בוהק מפסיק בין עיקר הנגע לפשיון, אין הפשיון סימן טומאה (נגעים א ה; רמב"ם שם ד ד); ויש אומרים שדוקא כשהיה בבוהק שיעור כעדשה, אבל היה פחות מכעדשה אינו מפסיק בין הנגע לפשיון (ר"ש ותוספות יום טוב נגעים ו ו).

כשפשה הנגע לתוך הבוהק

היה בוהק סמוך לנגע, ופשה הנגע לתוך הבוהק, ויש בפשיון מראה הנגע, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שפשיון לבוהק אינו פשיון, אפילו שסמוך לנגע, ואנו אומרים שאין זה פשיון הנגע אלא צרבת הבוהק (ראב"ד לתורת כהנים שם), שנאמר: הִיא (ויקרא יג ח) - פרט לשפשתה לבוהק (תורת כהנים שם), אלא אם כן היה הפשיון בשיעור כגריס, שאז מטמא בתורת פשיון (ראב"ד שם).

• ויש אומרים שהרי זה פשיון וטמא (רמב"ם בטומאת צרעת ד ג, ובפירוש המשניות נגעים ו ו), ואותה שאמרו: הִיא (ויקרא שם) - פרט לשפשתה לבוהק (תורת כהנים שם), לא נתכוונו אלא למעט כשהפשיון עצמו הוא במראה בוהק (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

שחין ומכוה שפשו לבוהק

אף השחין והמכוה שמטמאים בפשיון שפשה לתוך השחין או לתוך המכוה, אינם מטמאים כשהפשיון היה לתוך הבוהק, היינו כשהיה בוהק בתוך השחין או בתוך המכוה, ולשם פשו (תורת כהנים תזריע פרק ז ט), שנאמר בפרשת מכוה שלש פעמים "הִיא" (ויקרא יג כה-כח. תורת כהנים שם), והמילה "היא" שבכתוב: אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וגו' נֶגַע צָרַעַת הִיא (שם כז), באה למעט כשפשתה לבוהק (תורת כהנים שם, ומלבי"ם).

בוהק שהפך מקצתו להיות כמראה אחד ממראות הנגעים

הבוהק שהפך מקצתו להיות כמראה אחד מארבעה מראות הנגעים ונתפשט בעור הסמוך לו, טמא, וכך אמרו:

יכול יטהר הבוהק את הבהרת שיצאת ממנו, תלמוד לומר: בֹּהַק הוּא (ויקרא יג לט), "הוא" בוהק וטהור ולא חברו (תורת כהנים תזריע פרק י א, וראב"ד שם).

יכול לא יטהר את הבהרת שיצאה ממנו, אבל יטהר את הבהרת שנסמכה לו, תלמוד לומר: בֹּהַק הוּא וגו' טָהוֹר הוּא (שם), שני מיעוטים (תורת כהנים וראב"ד שם).

בוהק ושער לבן ומחיה

הבוהק מבטל אף סימני הטומאה של שער לבן ומחיה (ראה ערך סימני טומאה) שנולדו בנגעי אדם, באחד משלשה אופנים אלה:

• שנסמך להם, היינו שכיסה הבוהק את כל הנגע מצד אחד של השער הלבן או של המחיה.

• או שהקיפם, היינו שקצת בוהק הקיף את השער הלבן או את המחיה, ועדיין כל הנגע מסביב קיים.

• או שהפסיק וחלק בין שער לשער, או שנכנס לבין המחיה וחלקו (נגעים א ה- ו, ופירוש הרא"ש שם; רמב"ם טומאת צרעת ב ד-ה, ושם ג ג).

בוהק כנגע להקל

כשם שבוהק אינו נחשב לנגע להחמיר, כך אינו כנגע להקל, ולפיכך הצרעת שפרחה כולה בעור האדם, מראשו ועד רגליו, שהוא סימן טהרה (ראה ערך נגעי אדם) אינו אלא אם הפריחה כולה היתה באחד ממראות הנגעים, אבל אם קצת מהפריחה היתה במראה בוהק, הרי זה מעכב את הפריחה, וטמא (נגעים ח ו; תורת כהנים תזריע פרק ד א; רמב"ם טומאת צרעת ז ד), שנאמר: וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע נגע (ויקרא יג יב), "הצרעת" ולא הבוהק (תורת כהנים שם; רמב"ם שם)^[2].

בוהק כבשר חי

אף על פי שאין הבוהק מראה נגע, אינו גם בכלל בשר חי, שהוא המראה הרגיל של הבשר הבריא, ולפיכך:

• אין מראה בוהק שנולד בתוך אחד הנגעים סימן טומאה, כדרך שבשר חי שבתוך הנגע הוא סימן טומאה (ראה ערך סימני טומאה), שנאמר: וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי בַּשְׂאֵת (ויקרא יג י), "בשר חי" ולא בוהק (תורת כהנים תזריע פרשה ג יא).

• אפילו שהיה בשר חי ונהפך קצת ממנו למראה בוהק, עד שנתמעט הבשר החי משיעור כעדשה, שהוא שיעור טומאתו (ראה ערך הנ"ל), טהור (נגעים א ה)^[3].

• לענין חזרת בשר חי אחר פריחת הצרעת בכל עור הבשר, שמטמא אפילו במקום שבתחילת הנגע אין בשר חי שם מטמא, כגון שהיה בשר חי באחד מראשי אברים, ואם פרחה הצרעת בכולו ונטהר, ואחר כך שב להיות בשר חי אפילו בראשי אברים - טמא, אבל אם שב להיות כמראה בוהק, אינו טמא (נגעים ח ו; רמב"ם טומאת צרעת ז ד), שנאמר: וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא (ויקרא יג יד), בשר חי החוזר טמא, ואין הבוהק החוזר טמא (תורת כהנים שם פרק ה ה; רמב"ם שם).

הקוצץ את הבוהק

הקוצץ את הבוהק, נחלקו ראשונים אם עובר על לאו של קציצת בהרת, כמו שעובר הקוצץ כל שאר נגעים, בין טמאים ובין טהורים (ראה ערך קוצץ בהרת):

• יש סוברים שעובר (רש"י שבת קלב ב ד"ה נגעים).

• ויש סוברים שאינו עובר אלא בקוצץ אחד מארבעה מראות הנגעים, אפילו שהוא טהור, כגון שעמד בעינו אחרי ההסגר וכיוצא, אבל לא על הכהה ממראות הנגעים (תוספות רי"ד שם; תוספות שבועות ד א ד"ה בקוצץ).

מום בכהנים

בוהק הוא מום בכהנים (רמב"ם ביאת מקדש ח טו; ברטנורא בכורות ז ו), כשאר נגעים טהורים (משנה בכורות מה ב); ויש מהראשונים שסובר שבוהק אינו בכלל נגע אף לענין מומים (תוספות רי"ד שבת קלב ב).

הערות שוליים