מיקרופדיה תלמודית:ברירה

הגדרה^[1] - דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, אם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע

בתליית האדם

שני אופנים של ברירה הם בתליית האדם:

• תולה בדעת עצמו, היינו שהאדם שוקל עכשיו בדעתו אם להחליט כך או אחרת, ותלה הדבר במה שיחליט לאחר זמן, שכפי שיחליט אז כך הוא רוצה שיהיה עכשיו.

• תולה בדעת אחרים, היינו שתולה את הדבר במה שאינו בידו, ואומר אם יהיה הבירור כך אני רוצה מעכשיו שיהיה כן, ואם יתברר אחרת אני רוצה אחרת.

בתולה בדעת עצמו

בתולה בדעת עצמו נחלקו תנאים: במי שהניח ערוב תחומין (ראה ערכו) בערב שבת, ואמר: הריני מערב לשבתות של כל השנה, שבשבת שירצה יקנה לו ערובו, ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו הערוב [להפסידו אלפים אמה לצד שכנגדו] - ר' שמעון אומר ערובו ערוב, שיש ברירה; וחכמים אומרים אין ערובו ערוב, שאין ברירה (ברייתא עירובין לז ב).

בתולה בדעת אחרים

אף בתולה בדעת אחרים נחלקו תנאים, באדם המניח שני ערובי תחומין, אחד במזרח ואחד במערב, ומתנה שאם יבואו מחר נכרים מן המזרח, ויצטרך לברוח מפניהם, יקנה לו ערובו למערב, ואם יבואו למערב יקנה לו למזרח, האם אנו אומרים שלמחר קנה לו למפרע ערובו מאתמול לאותו צד שהוברר, שיש ברירה והרי זה תלוי בדעת אחרים, היינו בדעת הנכרים; או שאין ברירה, ואין ערובו קונה (עירובין לו ב).

להלכה

דעת רוב הפוסקים שבין תולה בדעת עצמו, ובין תולה בדעת אחרים - כל שהדבר הוא של תורה אין ברירה, וכשהוא בדבר שמדרבנן יש ברירה (רמב"ם תרומות א כא, מעשר ז א, גירושין ג ד); רבנו תם בתוספות גיטין מח א ד"ה אי לאו, וברא"ש בבא בתרא ז ב; רמב"ן וריטב"א גיטין ג; שו"ת הרשב"א ב פב; טוש"ע יורה דעה שלא יא).

אלא שמהם שסוברים שיסוד ההבדל בין דאורייתא לדרבנן הוא משום שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, והדבר ספק אצלנו אם יש ברירה או אין ברירה, ולכן מחמירים בדאורייתא לומר אין ברירה ומקילים בדרבנן לומר יש ברירה (שאגת אריה פט); ומהם שסוברים שכשאמרו בשל תורה אין ברירה לא משום ספק אמרו כן אלא בתורת ודאי, בין שהוא לחומרא ובין שהוא לקולא (ים של שלמה בבא קמא ה שם).

יש מן הראשונים שפוסקים לעולם יש ברירה, אף בדברים של תורה (ר"י בתוספות תמורה ל א ד"ה ואידך, וברא"ש נדרים ה א; רמב"ן בבא בתרא קז א, בשם הרב; הגהות אשרי עירובין ג ו).

ויש מי שפסק שאין ברירה בין בדאורייתא ובין בדרבנן (מרדכי סוף ביצה בשם ר"מ. וראה שער המלך עירובין ח ז שתמה עליו).

בדבר העומד להתברר

אפילו לסוברים אין ברירה, כתבו ראשונים שאין זה אלא כשהספק אינו עומד להתברר בודאי, אבל כשהספק עומד להתברר בודאי, כך או כך, אף הם סוברים יש ברירה, ולכן אף על פי שר' יוסי סובר אין ברירה, מכל מקום מי שאמר: הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, ואחר כך מת, סובר ר' יוסי שהוברר הדבר למפרע שהיתה מגורשת, שהרי ודאי יתברר, או יחיה או ימות, ולכן בזה יש ברירה (ראה גיטין עג ב, ותוספות שם כה ב ד"ה ר"י).

ויש מן הראשונים שאינו מחלק בין עומד להתברר לאינו עומד להתברר (רמב"ן גיטין כה ב ד"ה ואנן השתא).

בתנאים

יש מהראשונים הסבורים שכל תנאי שאדם מתנה, שאם יתקיים התנאי - יחול המעשה, ואם לא יתקיים - לא יחול, והתנאי הוא בדבר שבדעתו לקיימו ובידו לקיימו, המעשה חל בקיום התנאי, ואין זה תלוי בדין ברירה; אבל המתנה תנאי שאין בידו לקיימו, ובשעת התנאי ספק הוא, והתנאי מתקיים מאליו, הרי זה תלוי בברירה.

כגון, האומר: הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, הרי בשעה שנתן הגט - ספק הוא אם יחיה או ימות, והתנאי הוא בדבר שאין בידו, אלא בידי מי שחייו ומותו תלויים בו, לפיכך אם מת - אין הגט חל למפרע אלא לדעת הסוברים יש ברירה, שאומרים שלאחר שמת הוברר למפרע שעומד היה אז למות מחולי זה (רש"י גיטין כה ב ד"ה ולכי, ותוספות שם ד"ה ולכי מיית).

ויש מהראשונים אומרים שאפילו בתנאי שאין בידו לקיימו - כל שהתנאי תלוי במעשה, אינו ענין לברירה, אם התנאי הוא על דבר אחד.

כגון, האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים היום, שהיא מקודשת אם ירדו גשמים. הטעם: שעיקר ברירה הוא כשמתנה על שני דברים, כגון מי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שוים, ואמר לסופר: כתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה, ויצאה אחת מהן, שזה תלוי בדין ברירה (ראה גיטין כה א), שבשעת כתיבת הגט ראוי היה לחול על כל אחת משתי הנשים; מה שאין כן כשהבירור מוטל על דבר אחד, אלא שספק הוא אם יהיה או לא יהיה, כגון שאמר לסופר: כתוב גט לאשתי על מנת שתצא בפתח תחילה, וכיוצא בזה, שחסרון הבירור הוא לא מצד עצמו של דבר, אלא מצד התנאי, אינו תלוי בברירה, וכל שנתקיים התנאי - נתקיים הדבר (רמב"ן וריטב"א ומאירי גיטין שם)^[2].

בחלות לאחר זמן

אין החלות של דבר הבא על ידי הבירור שלאחר כך תלויה בדין ברירה, אלא כשהחלות צריכה להיות למפרע בשעה שעוד לא נתברר הדבר, כגון בברירה של גט אם ימות, שחלות הגט צריכה להיות למפרע דוקא, שאין גט לאחר מיתה; אבל אם די לנו שחלות הדבר תהיה אחר כך, משעה שתתברר ואילך, ולא למפרע, אין אנו זקוקים לדין ברירה כלל, וכשמגיעה שעת הבירור חל אז המעשה (ר"ש מעשר שני ה א; שו"ת הרשב"א ב פב; נתיבות המשפט סא ס"ק ג). ולכן המחלל כרם רבעי, יכול לומר: כל מה שילקטו העוברים והשבים יהיה מחולל מלקיטה ואילך, ואינו בכלל ברירה (ר"ש מעשר שני שם, וראה תוספות בבא קמא סט א ד"ה כל הנלקט)^[3].

בחסרון ידיעה

חסרון ידיעה, אינו ענין לברירה, שאם בעצם כבר הוברר הדבר עכשיו, אלא שאין אנו יודעים איך הוברר, יכול אדם להתנות ולומר שאם יוודע שכך הוא הבירור יחול כך, ואם יוודע הבירור באופן אחר יחול באופן אחר.

כגון, האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח, אם הרב פירש לו מה ישחט בשבילו - גדי או טלה - והעבד שכח מה פירש לו, יכול הוא לשחוט טלה וגדי, ויאמר: אם גדי אמר לי רבי - הגדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו וגדי שלי, ואף על פי שהלכה שאין ברירה, שכאן בשעת שחיטה כבר הוברר הדבר, אלא שהוא אינו יודע, ואחר כך כשיוודע אינו אלא גילוי מילתא (משנה פסחים שם, וראה תפארת ישראל למשניות שם אות יד; רמב"ם קרבן פסח ג ב).

בספק בעצם

אף דבר שעומד מצד עצמו בספק שיתברר לאחר זמן, מבלי שהאדם תלה אותו בספק זה, תלוי בדין ברירה.

כגון, המת שנמצא בבית, ולו פתחים הרבה, ואין ידוע באיזה פתח יוציאו אותו, וכל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה - טמאים משום סוף טומאה לצאת דרך שם (ראה ערך סוף טומאה לצאת). ואם לבסוף הוברר דרך איזה פתח יוציאו את המת - כל הכלים שהיו קודם שהוברר, לדעת הסוברים אין ברירה, כולם טמאים, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שדרך פתחים אלה לא יוציאו את המת; ולדעת הסוברים יש ברירה, כל הכלים שהיו קודם שהוברר טהורים, שאנו אומרים הוברר הדבר למפרע שסופו של מת לצאת דרך אותו הפתח שהוברר בלבד (ביצה י א, ורש"י ד"ה כולם טמאים, ותוספות ד"ה ב"ש)^[4].

בחסרון קפידא

אין דין ברירה אמור אלא כשיש קפידא בדבר אם החלות תהיה באופן זה או אחר, אבל כשאין שום קפידא בדבר אם יחול כך או כך, לדברי הכל כשנתברר אופן החלות הרי הוא חל למפרע.

לכן, אף על פי שאין נמנים על שני פסחים כאחד לומר שבשעת אכילה יברור אחד מהם שירצה, לפי שאין ברירה, ושמא בשעת שחיטה לא היתה דעתו על זה, מכל מקום מלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים, גדי וטלה, יאכלו מן הראשון, ויצאו בו ידי חובתם (פסחים פח ב), שמלך ומלכה סומכים על עבדיהם, ואינם מקפידים על סעודתם אם גדיים או טלאים (רש"י שם ד"ה במלך); ועוד, שיש להם רוב מעדנים, ואינם מקפידים אם גדי ואם טלה, ואם שמן ואם כחוש (תוספות שם. וראה רמב"ם קרבן פסח ג א שפירש משום שלום מלכות. וראה ערך קרבן פסח)^[5].

בחלוקת שותפות

שנים שלקחו דבר בשותפות ולבסוף חלקוהו ביניהם, אם אומרים בשעת חלוקה הוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו של זה, או שהיה מעורב מתחילתו ועתה הוא שנתחלק, הרי זה תלוי בדין ברירה, ואין ברירה זו דומה לגמרי לברירה שהאדם תולה את חלות הדבר בבירור שלאחר כך, מכל מקום דינם אחד (ריטב"א גיטין כה ב, על פי סוגיות התלמוד בכמה מקומות).

בחלוקת ירושה

האחים שנפלה להם ירושה מאביהם וחלקו - נחלקו אמוראים האם הם כלקוחות, לפי שאין ברירה לומר הוברר למפרע שלכל אחד הגיעו חלקו משעת ירושה, אלא יש לומר שמא חלק זה נפל בירושה לשני, והחליפו ביניהם את החלקים, והרי הם כמוכרים זה לזה (בכורות נז א); או שכיורשים הם, שיש ברירה, ואנו אומרים שהוברר למפרע שלכל אחד הגיע לו חלקו משעה ראשונה (בכורות נה ב, בבא קמא ט א, בבא בתרא קז א).

הלכה ביורשים

הלכה שאין ברירה, וכלקוחות הם, ופטורים ממעשר בהמה (רמב"ם בכורות ו יא. וראה רמב"ם שכנים ב יב, ומכירה יג יב, וטוש"ע חושן משפט קעג ג, ושם רכז לז).

ולענין חזרה ביובל נחלקו ראשונים: יש פוסקים שמחזירים זה לזה, כיון שלקוחות הם (רמב"ם שמיטה ויובל יא כ; מאירי גיטין מח א; ים של שלמה בבא קמא ה דיני ברירה); ויש פוסקים שאין מחזירים, אף על פי שהלכה שאין ברירה (תוספות גיטין מח א ד"ה אי).

בבעל חוב שנטל חלקו של אחד מהם, הלכה שבטלה החלוקה (בבא בתרא קז א; רמב"ם נחלות י א; טוש"ע חושן משפט קעה ד), ואף על פי שהלכה שאין ברירה והם כלקוחות, מכל מקום אנו חושבים אותם כלוקח באחריות, שמסתמא על דעת כן חלקו שכל אחד ישלם חלקו בחובות שיהיו, שהרי כולם חייבים לפרוע החוב (תוספות גיטין שם).

בשותפות שלא נתחלקה

אף גדר שימוש השותפים בדבר המשותף שלא נתחלק תלוי בדין ברירה:

השותפים שנדרו הנאה זה מזה, אסורים ליכנס לחצר המשותפת; ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו (משנה נדרים מה ב), שחכמים סוברים אין ברירה, וכשכל אחד מהם נכנס לחצר אין אומרים הוברר הדבר שמשתמש בשלו, אלא שמא משתמש הוא בחלק חברו, ואסור הוא ליהנות ממנו; ור' אליעזר בן יעקב סובר יש ברירה, ובשעה שמשתמש בחצר יכול לומר: זהו חלקי שביררתי לי (בבא קמא נא ב). וכן הלכה (רמב"ם נדרים ז ד; טוש"ע יורה דעה רכו א)^[6].

בתערובת

בכל איסור שנתערב בהיתר אין אומרים ברירה, שיטול אחד מהתערובת ויאמר זהו האיסור, בשביל להתיר את האחרים (תוספות תמורה ל א ד"ה ואידך).

ויש שכתבו שכל שהאיסור הוברר מתחילה, ואחר כך נתערב בהיתר - אין סומכים על ברירה; אבל אם קודם שנתערבו לא היה האיסור מבורר, ולאחר התערובת נולד האיסור - בזה סומכים על ברירה (תוספות תמורה שם)^[7].

הערות שוליים