מיקרופדיה תלמודית:גרושין

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - התרת קשר האישות שבין איש לאשתו, על ידי מסירת גט מהבעל לאשה

גדרם ומהותם

האשה מתגרשת מבעלה, להיות ניתרת להינשא לאחר, על ידי גט שהבעל מוסר מידו לידה (משנה קדושין ב א, ורש"י ד"ה וקונה את עצמה, השני), שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וגו' וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ וְיָצְאָה וגו' וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד א-ב), ומצות עשה מן התורה היא זו, שכשנרצה לגרש - נגרש בשטר האמור בתורה, ונמנית מצוה זו במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה רכב; סמ"ג עשין נ; חינוך מצוה תקעט). ואם גירשה ולא כתב לה הגט כמצות התורה וכענין שפירשו חכמים, ביטל מצות עשה זו, ועונשו גדול מאד, לפי שדינה כאשת איש, והוא מחזיק אותה כמגורשת (חינוך שם).

ארוסה

אף האשה שנתקדשה באחד מהדרכים שהאשה נקנית בהם (ראה ערך קדושין), ולא נבעלה ולא נכנסה לחופה (ראה ערכו), אם רצה לגרשה - צריכה גט (רמב"ם אישות א ג; טוש"ע אה"ע כו ג), שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים שם א), ופירושו קיחה על ידי קידושין (גמ' שם ב א וט ב), ונאמר שם: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת (שם. באור הגר"א אה"ע כו ס"ק יג).

עיקרי הגרושין

ששה דברים הם עיקרם של הגרושין מן התורה:

  • שלא יגרש האיש אלא ברצונו (ראה להלן: רצון המגרש), שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וגו' (דברים שם), מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת (רמב"ם גרושין א א-ב, על פי יבמות קיב ב), או לפי שנאמר: וְנָתַן (שם) - משמע מדעתו (רשב"ם בבא בתרא מח א ד"ה וכן).
  • שיגרש בכתב ולא בדבר אחר, שנאמר: וְכָתַב (שם), מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב (רמב"ם שם א,ג, על פי קדושין ה א), או לפי שנאמר: סֵפֶר כְּרִיתֻת (שם) - ספר כורתה, ואין דבר אחר כורתה (קדושין שם, לדעת רבי יוסי הגלילי).
  • שיתן לה את הגט (ראה להלן: קבלת הגט), שנאמר: וְנָתַן בְּיָדָהּ (שם) - מלמד שאינה מתגרשת עד שינתן הגט לידה, או ליד שלוחה שהוא כידה (ראה ערך שליח לקבלה), או לחצרה, שהכל כידה (ראה ערך חצר. רמב"ם שם א-ג, על פי ספרי כי תצא רסט, קדושין מא א, ובבא מציעא י ב).
  • שיתנהו לה בפני עדים (ראה להלן: עדי מסירה. רמב"ם שם א), שנאמר: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (דברים יט טו), ואי אפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהיה מותרת בלא עדים (רמב"ם שם יג)[2], ואפילו אם שניהם מודים שנתגרשו - הגט בטל, שבממון שמועילה הודאת בעל דין כמאה עדים (ראה ערך הודאת בעל דין), הרי זה במקום שאינו מחייב לאחרים (ראה ערך הנ"ל), אבל גרושין הוא חב לאחרים, שאוסרה לכהן (ראה ערך גרושה לכהן. תוספות גיטין ד א ד"ה דקיימא).
  • שיתנהו לה בתורת גרושין (ראה להלן: אמירת הבעל), שנאמר: סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ (דברים כד א), שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתן לה בתורת שהוא שטר חוב, או מזוזה - אינו גט (רמב"ם שם א,ט, על פי גיטין עח א).
  • שיתנהו הבעל או שלוחו (ראה להלן: נתינת הגט), שנאמר: וְנָתַן בְּיָדָהּ (שם), ולא שתקח היא מעצמה (רמב"ם שם א,יב וב א, על פי גיטין שם).

רצון המגרש

שאלת החכם אם מגרש לרצונו

מתוך שאין האיש מגרש את אשתו אלא לרצונו (ראה לעיל), החכם מסדר הגט צריך לשאול לבעל המגרש אם הוא נותן את הגט מרצונו בלא שום אונס, והוא ישיב שנותן הגט מרצונו בלב שלם בלא אונס (שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט יד), ואף מומר, שמן הדין צריך לגרש, ואין צריכים לשאול אם נשבע או נדר (ראה להלן: סידורם), שואלים אותו אם מגרש ברצון (רמ"א אה"ע קנד כג)[3].

כשאינו בן דעת

לפיכך צריך שיהיה בן דעת בשעת הגרושין, ואם לא היה בן דעת, כגון שהיה חרש, שאינו שומע ואינו מדבר (ראה ערך חרש), או שוטה (ראה ערך שוטה על גדרו) - אינו יכול לגרשה (משנה יבמות קיב ב; רמב"ם גרושין ב יז; טוש"ע אה"ע קכא ו), ואם גירשה - אינה מגורשת (רמב"ם שם א ב), והגט בטל מן התורה, ועדיין היא אשת איש גמורה (ראה להלן: גרושין בגט פסול).

במה דברים אמורים כשהיה פיקח בשעה שנשאה, ואחר כך נתחרש או נשתטה, שקידושיו היו קידושין גמורים, אבל אם היה חרש בשעה שנשאה, מגרש אותה ברמיזה, שכשם שכנס ברמיזה - וקידושיו קידושין מדרבנן (ראה ערך חרש) - כך הוא מוציא ברמיזה (משנה שם; רמב"ם שם ב יז; טוש"ע שם).

כשאינו בן דעת בשעת הציווי על הכתיבה והחתימה

וצריך שיהיה בן דעת אף בשעה שמצוה את הסופר לכתוב את הגט (משנה גיטין סז ב; רמב"ם שם יד; טוש"ע אה"ע קכא א), ובשעה שמצוה את העדים לחתום את הגט (סדר הגט של מהר"ם בר"י יג), ואם גירשה כשלא היה בדעתו בשעת ציווי - אינה מגורשת (משנה גיטין סז ב; רמב"ם שם; בית יוסף אה"ע קכא; בית שמואל שם סק"א)[4].

כשאינו בן דעת בשעת חלות הגרושין

היה בדעתו בשעה שנתן את הגט, אבל לא היה בדעתו בשעת חלות הגרושין, כגון שנתן את הגט ואמר לא יהיה גט עד למחר (ראה להלן: גרושין לאחר זמן), ואחזתו למחר רוח רעה, נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שהוא גט (ירושלמי גיטין ז א, לדעת ריש לקיש); ויש אומרים שאינו גט (ירושלמי שם, לדעת רבי יוחנן), וכן הלכה (רשב"א ור"ן גיטין סז ב).

וכן אם ציוה ליתן את הגט על ידי שליח, והיה בריא בשעת ציווי, יש להיזהר שיהיה בדעתו גם בשעת נתינה (רשב"א ור"ן שם; שו"ת הרא"ש מה יח; שו"ע אה"ע קכא ד), ובדיעבד אם בשעת נתינה נשתטה, הדבר תלוי במחלוקת אמוראים זו, והלכה שהגט בטל מן התורה (רשב"א ור"ן שם; בית יוסף שם)[5].

וצריך להיזהר שיהיה בדעתו גם במשך הזמן שבין כתיבה לנתינה (תוספות גיטין ע ב ד"ה התם; דרכי משה שם סק"א, בשם סדר הגט); ויש הסובר שאין לחוש כלל לזמן שבינתיים, שאפילו אם נתקלקל בינתיים, אם חזר לדעת מיושבת בשעת הנתינה, אין זה מזיק לגט (בית יוסף שם, בדעת התוספות), ובדיעבד יש להקל, אלא שלכתחילה יש להיזהר שיהיה בדעתו גם בינתיים (דרכי משה שם; בית שמואל שם סק"ה); ויש הפוסל אף בדיעבד (ט"ז שם סק"ד)[6].

כשעומד למות

ראוהו שהיה שחוט רוב שנים של הסימנים, או מגויד - מחותך בחתיכות (רש"י גיטין ע ב ד"ה מגויד) - או צלוב, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי - כותבים ונותנים (גמ' שם; רמב"ם שם ב יג; טוש"ע אה"ע קכא ח) כל עוד נשמתו בו (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי תוספתא שם (ליברמן) ד ח), אף על פי שבודאי ימות מהמכה, לפי שדעתו צלולה, אלא כחש כחו מלהוציא דבר מפיו (גמ' שם, ורש"י ד"ה צילותא), והוא הדין מי שנפל מהגג, שכותבים ונותנים כל עוד נשמתו בו (תוספתא שם; שו"ע שם).

ואם נשתתק - צריך בדיקה (ר"ן שם, על פי תוספתא שם ה א; רמ"א שם ח) אם דעתו מיושבת עליו (טור שם), שבודקים אותו שלש פעמים בהרכנת הראש, אם אמר על לאו לאו, ועל הן הן, הרי אלו יכתבו ויתנו (משנה שם סז ב; תוספתא שם; רמב"ם שם טז; טוש"ע שם ה)[7].

קטן

קטן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו, אינו יכול לפטרה בגט עד שיגדיל (משנה נדה מה א; טוש"ע אה"ע קסז ב)[8], ואם בא לגרש קודם שיגדל, אינו יכול, שגט קטן אינו גט (רש"י יבמות קיא ב ד"ה יגדלו; טוש"ע שם ה), שגרושין אינם גרושין גמורים, לפי שאינו בן דעת (רש"י נדה שם ד"ה ואינו נותן).

לפיכך בודקים לגרושין אם הביא שתי שערות (ראה ערך גדול) כשקנה את יבמתו בביאה (בבא בתרא קנו א), ואם לא ימצאו שערות, אין אלו גרושין גמורים להתירה, אפילו אם כבר הגיע לשני גדלות (תוספות שם ד"ה ולגרושין), אבל בגרושין שאחרי קידושין אין צריך בדיקה, שממה נפשך היא מגורשת, שאם היה קטן בשעת קידושין אפילו גט אינו צריך, ואם היה גדול הרי גם עכשיו הוא גדול (כן משמע מהתוספות שם ד"ה וכי)[9].

דעת המתגרשת

מדין התלמוד האשה מתגרשת אפילו שלא לרצונה (יבמות קיב ב; רמב"ם גרושין א ב; טוש"ע אה"ע קיט ו), שלא אמרה תורה אלא באיש שאינו מגרש אלא לרצונו, אבל האשה, כיון שלא גילה הכתוב שצריך דעתה, מתגרשת אפילו בעל כרחה (ב"ח שם), ומכל מקום רבנו גרשום מאור הגולה החרים שלא לגרש אשה בעל כרחה (רמ"א שם), ופשט איסורו בכל ישראל, ולא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בעל כרחה (שו"ת הר"ן לח)[10].

נתינת הגט

נתינתו מידו ליד האשה

מאחר שמעיקרי הגירושין שיתן הגט מידו ליד האשה (ראה לעיל: גדרם ומהותם), לכן אם היה הגט מונח על גבי קרקע, ואמר לה טלי גיטך משם, לא אמר כלום (גיטין עח א; רמב"ם גרושין א יב; טוש"ע אה"ע קלח א)[11].

וכן אם היה קשור על ידו או על ירכו ושלפתו ממנו, אף על פי שאמר לה אחר שבא הגט לידה הרי זה גיטך, אינו גט, שנאמר: וְנָתַן בְּיָדָהּ (דברים כד א), ולא שתקח מעצמה, והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו (רמב"ם שם, על פי גיטין שם), ואפילו היה הגט מונח על ידו, והיא קרובה אליו ולקחתו משם, אינו גט, כיון שלא סייע בנטילתה כלום (רא"ש שם ח ה; טוש"ע שם), שהוא לא קירב ידו אליה (רא"ש שם), וכן אם היתה ידו סגורה והגט בתוכה, ופתח הוא את ידו ונטלתו מתוכה - אינו גט, כיון שלא קירב את גופו אליה, שאין אנו קוראים בו ונתן אלא אם נתן לתוך ידה, או שיקרבהו לה שמסייע בלקיחתה (רשב"א ור"ן שם; טוש"ע שם).

היה הגט תחוב תחת חגורתו על מתניו, והרכין לה בגופו או היטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה הרי זה גיטך - או שהיתה ידו פתוחה וקירב את היד אליה (רא"ש שם, בסתם) - נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שהרי זה גט (רש"י שם ד"ה דערק; רשב"א ור"ן שם; רמב"ם שם א יב; רא"ש שם, בסתם; שו"ע אה"ע קלח א, בשם יש מי שאומר).
  • ויש אומרים שאינו גט, שקירוב בלבד אינו מועיל, אלא אם כן צמצם מתניו ונתחלחלו, והטה עצמו אליה ונטלתו (רא"ש שם, בשם רבנו חננאל; טור שם, בדעת הרא"ש; שו"ע שם, בסתם).

הכל מודים שאם אחז את הגט בראשו האחד והושיטו לה, ולקחה אותו בראשו השני, הרי זה גט, שבמקום שאינה צריכה סיוע בנטילתה דיו בקירוב בלבד (בית יוסף שם, על פי הרא"ש והטור שם; רמ"א שם ב), או לפי שגם בזה יש משום סיוע, כיון שאוחזו בנחת כדי שתוכל לקחתו בראש השני (ב"ח שם). וכן אם היתה ידו סגורה וקירב ידו ופתחה, הרי זה גט לדברי הכל, שיש כאן סיוע וגם קירוב, אף על פי שהיא לקחה את הגט מידו (בית שמואל שם סק"ב).

שתהא יד האשה פתוחה

צריך שתהא יד האשה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה, שאם תקפוץ ידה בעוד שהבעל אוחז בראש הגט בידו - אינה מגורשת (תוספות גיטין עח ב ד"ה אם; שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט פג,פה; רמ"א שם קלט יד)[12].

אמירה ללא נתינה

בכל מקום שאין שם נתינת הבעל, אינו מועיל מה שיאמר לה אחר כך הרי זה גיטך (ר"ן שם), אלא יחזור ויטלנו ממנה ויתנהו לה, ויאמר לה הרי זה גיטך, כיון שהנתינה הראשונה לא היתה נתינה (בית שמואל קלח סק"א).

אמר לה הרי זה גיטך והנייר שלי

אמר לה הרי זה גיטך והנייר שלי - דהיינו שכל הנייר אני מעכב לעצמי (רש"י גיטין כ ב ד"ה והנייר) - אינה מגורשת (תוספתא שם (ליברמן) ב ד; גמ' שם כ ב ועה א; רמב"ם גרושין ח יד; טוש"ע אה"ע קמג יא).

  • אם מפני שלא נתן לה כלום (רש"י שם כ ב ד"ה אינה מגורשת ועה א ד"ה והנייר), שהאותיות פורחות באויר (רש"י שם כ ב ד"ה אינה מגורשת), והתורה אמרה: ונתן בידה (רש"י שם עה א ד"ה והנייר).
  • או מפני שאין זה כריתות (רמב"ם שם; רשב"א שם, בשם ראיתי מפרשים; טוש"ע שם).

אמר לה הרי זה גיטך על מנת שהנייר שלי - מגורשת (תוספתא שם; גמ' שם ושם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[13].

אם צריך לשמה

בנתינת הגט נחלקו אמוראים אם צריכה לשמה:

  • יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים: לדעה שעדי חתימה הם הכורתים (ראה להלן: עדי מסירה), ואין צריך עדי נתינה כלל, אין הנתינה צריכה להיות לשמה, ולפיכך אם שלחו שנים שני גיטין, ושמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים ונתערבו, נותן שניהם לזו ושניהם לזו, וכל אחת מתגרשת בשלה; ולדעה שעדי מסירה כורתים - וכן הלכה - הנתינה צריכה להיות לשמה, ש"לה" האמור בכתוב ללמד על לשמה (ראה ערך גט) על "וכתב ונתן" מוסב, כשנתערבו הגיטין אינו יכול ליתן שניהם לכל אחת, שכיון שאין עדי מסירה יודעים באיזה הם מתגרשת אין כאן נתינה לשמה מבוררת (רבי ירמיה בגיטין פו ב, ורש"י ד"ה דלא כר' אלעזר וד"ה הא לא ידעי).
  • ויש אומרים שהכל מודים שאין צורך שהנתינה תהיה לשמה, ולפיכך כשנתערבו הגיטין יכול ליתן שניהם לכל אחת (אביי שם), וכן הלכה (רמב"ם ג הי"ב; טוש"ע קלב ג), ומכל מקום לא יתן שני הגיטין בבת אחת, אלא בזה אחר זה, משום חציצה (ראה ערכו. פרישה שם סק"ה, בשם מורו ורבו), או משום חשש ברירה (ראה ערכו), מכיון שאין ידוע עכשיו באיזה מהם מגרש (ט"ז שם סק"ד).

נתינת שני גיטין בבת אחת

וכן כשכותבים שני גיטין מחמת ספק, כגון שיש ספק באופן כתיבת השמות (ראה ערך שמות גיטין) וכיוצא, לא יתן להם שני הגיטין בבת אחת, אלא בזה אחר זה (מהר"י וייל קפא; שו"ת הרמ"א פד; שו"ע אה"ע קכט יט), אם משום שמא אין דעתו שיהא גט אלא על זה שאינו גט (מהר"י וייל שם, על פי קדושין מח ב), או משום שאין ברירה (שו"ת הרמ"א שם; ט"ז שם ס"ק לד), או משום חציצה, או משום ספר אחד אמרה תורה ולא שני ספרים (בית שמואל שם ס"ק לח), ואין ליתן שני גיטין אלא מדוחק (רמ"א בשו"ע שם ובשו"ת שם).

אמירת הבעל

מאחר שנתינת הגט צריכה להיות לשם גרושין (ראה לעיל: גדרם ומהותם), לפיכך צריך שיאמר המגרש כשיתן לה את הגט הרי זה גיטך, או הא גיטך וכיוצא בזה (רמב"ם גרושין א יא, על פי משנה גיטין עח א; שו"ע אה"ע קלו א).

נתן לה ולא אמר לה כלום, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שמאחר שמן התורה צריך ליתן לה בתורת גרושין (ראה לעיל: גדרם ומהותם), הרי שאם לא אמר - הגט בטל מן התורה (רשב"א ומאירי ור"ן גיטין עח א; טור אה"ע קלו).
  • ויש אומרים שהגט פסול מדרבנן (רמב"ם שם א יא, ושם י ב; כן משמע מהשו"ע שם), שאין כונת הלמוד שצריך אמירה חיובית שהוא גיטה, אלא שלא יאמר דברים שאינם מענין הגרושין, כגון כנסי שטר חוב זה וכיוצא בו, אבל כשנותן לה סתם הרי זה נותן בתורת גרושין, ואין אמירתו מעכבת מן התורה (בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם)[14].

כשאינו מפרש שנותן לשם גרושין, אבל מדבר מאותו הענין

במה דברים אמורים כשלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה, אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה, ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום, נחלקו תנאים: יש אומרים שאינו צריך לומר דבר (רבי יוסי במעשר שני ד ז, וקדושין ו א), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם א יא; טוש"ע שם ב); ויש אומרים שצריך לפרש שנותן לשם גרושין (רבי יהודה שם ושם).

להלכה שאינו צריך לומר דבר, נחלקו תנאים כשהיו עסוקים מענין לענין באותו ענין - כגון שפסקו לדבר בגט עצמו, והיו מדברים שאר דברים מענייני הזיווג (רש"י קדושין שם ד"ה מענין לענין): יש אומרים שהרי זה כהפסיק מלדבר (רבי שם, לפי אביי שם), וכן הלכה (ר"ן שם; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש)[15]; ויש אומרים שהרי זה כמדבר עמה בעסקי גיטה (רבי אלעזר ברבי שמעון שם, לפי אביי שם).

היה מדבר עם אחרים בפניה בעסקי גיטה, הרי זה כמדבר עמה (מרדכי שם תעז; בית יוסף שם, לגירסתו בטור שם).

נוסח האמירה

וכתבו ראשונים שצריך לומר לה: "הרי גיטך" - או "הרי זה גיטך" (הגהות מרדכי גיטין תסח; בית יוסף אה"ע קלו א, בשם קונדרסים; רמ"א שם) - ומלבד זאת צריך לומר: "והרי את מותרת לכל אדם", כדי שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת, שהרי צריך שיהא משלחה ואינה חוזרת (תוספות גיטין עח א ד"ה אינו, בשם ר"י); ויש מוסיפים שיאמר לה: "והתקבלי גיטך ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם" (סמ"ג עשין ג, סדר הגט; מרדכי שם; רמ"א שם); ויש המוסיפים: "מעכשיו" (בית יוסף שם, בשם יש אומרים; רמ"א שם).

ולפיכך נהגו לכתחילה שיאמר: "הרי זה גיטך, והתקבלי גיטך זה, ובו תהיי מגורשת ממני, והרי את מותרת לכל אדם" (סדר הגט של מהר"ם בר"י רלא), ובדיעבד אם אמר הרי זה גיטך בלבד - מגורשת (פתחי תשובה לסדר הגט שם, בשם גט מקושר), וצריך לדעת כל מה שהוא אומר לה (רמ"א שם), ולכן אם אינו יודע לשון הקודש מתרגמים לו בלשון שהוא מבין (פתחי תשובה לסדר הגט שם).

מטבעות לשון אחרים

אמר לה הרי את משולחת, או הרי את מגורשת, או הרי את מותרת לכל אדם - הרי זו מגורשת (קדושין ה ב), והוא הדין כשאמר לה הרי את לעצמך (גמ' שם ו א-ב; טוש"ע שם ד).

ואם אמר לה איני אישך, או איני בעלך, או איני ארוסך - אינו גט (גמ' שם; טוש"ע שם ג), שנאמר: וְשִׁלְּחָהּ (דברים כד א), ולא שישלח את עצמו (גמ' שם ו א).

היה מדבר עמה בעסקי גיטה, ואמר לה לשונות אלו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף בזה אינו גט, שלשונות שאין בהם משום גרושין גרועים יותר משתיקה (רא"ש שם א ב; טור שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, הראשון; בית שמואל שם סק"ב).
  • יש אומרים שהוא גט, שאין זה גרוע משתיקה (רבנו ירוחם כב א וכד ב, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שהיא ספק מגורשת (רבנו ירוחם שם ושם, בשם יש אומרים; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, השני).

אמר לה לשון שלילי, באופן שמכלל לאו יש לשמוע הן לגרושין, כגון שנתן לה גט ואמר לה אם לא תתני לי מאתים זוז אין זה גט, או אין את מגורשת, הרי זה לא גירש כלל, ואין כאן גט, לא על תנאי ולא תלוי במעשה (רמב"ם שם ט ו; טוש"ע אה"ע קמו ג), ואף על פי שמשמעות לשונו שאם תתן תהיה מגורשת, שמכלל לאו אתה שומע הן, כיון שלא הזכיר גירושין בפירוש, אינה מגורשת (מגיד משנה שם; ט"ז שם סק"ד; בית שמואל שם סק"ד).

אמר לה כנסי שטר חוב זה

אמר לה כנסי שטר חוב זה, אינו גט, עד שיאמר לה הרי זה גיטך (משנה שם עח א; רמב"ם שם א ט; טוש"ע אה"ע קלו ה), ומספר טעמים לדבר:

  • לפי שלמדים מהכתובים שצריך שיתנו לה בתורת ספר כריתות (ראה לעיל: גדרם ומהותם. רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • מפני שבאמירה זו ביטל את נתינתו ורצונו לגרש, שלא תהא כנתינת גט אלא כנתינת שטר חוב (המאור שם, בשם הראב"ד; רשב"א שם; מאירי שם), ורצה לשחק בה ולא לגרשה, אבל לא ביטל את גוף הגט, שהרי לא אמר על גופו של גט כלום, ולכן באומר אחר כך הרי זה גיטך – כשר, ומתגרשת בו (רשב"א שם; מאירי שם).
  • מפני שצריך שיוציא הבעל בפיו את השלוחין וגרושין, בענין שיובן הדבר לאשה או לעדים (ראה להלן: בעדים) כדרך שצריך שיוציא בפיו את ענין הקידושין כשמקדש אשה (המאור שם; בית שמואל קלח סק"ח).

אמירת הרי זה גיטך

לא אמר לה בשעת נתינה הרי זה גיטך ואמר אחר כך, נחלקו תנאים: יש אומרים שהרי זה גט (רבי בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שאינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי זה גיטך (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם).

ונחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שהרי זה גט רק אם אמר לה אחר כך באותו מעמד (שלטי גבורים שם; בית שמואל קלו סק"ג).
  • ויש אומרים שכן הדין אפילו אם אמר הדבר אחר זמן מרובה (תורת גיטין שם ה, על פי הגמ' שם).

לא אמר לה הרי זה גיטך, אינו גט אפילו אם היו עסוקים באותו ענין (מלחמות לרמב"ן שם; רשב"א שם, בתירוץ הראשון; ר"ן שם), שכיון שאמר לה כנסי שטר חוב זה נתבטל כל מה שהיו עסוקים בו קודם (ר"ן שם).

נתינה בתורת פקדון

נתן לה בתורת פקדון, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף בזה די שיאמר לה אחר כך הרי זה גיטך, כיון שנתינת הבעל יש כאן (ר"ן שם; ריטב"א שם).
  • ויש אומרים שנתינה זו אינה כלום, אלא צריך לחזור וליטלו וליתנו לשם גרושין, כיון שנתן מתחילה לשם פקדון (תוספות רי"ד שם).

נתן לה הגט כשהיא ישנה

נתן לה את הגט כשהיא ישנה, ונעורה והרי הוא בידה - אינו גט, עד שיאמר לה הרי זה גיטך (משנה שם עח א; רמב"ם שם א ט; טוש"ע שם ג), ואף כאן נחלקו תנאים מתי יאמר לה הרי זה גיטך: יש אומרים שיכול לומר כשהגט בידה (רבי בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שצריך שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם).

לא אמר לה כלל הרי זה גיטך - אינו גט (רמב"ם שם), ומספר טעמים לדבר:

  • לפי שאין כאן נתינה בתורת גרושין (רמב"ם שם.
  • לפי שאינו שמור בידה, ואינה בת גרושין, וגרועה מחרשת, שהיא יודעת לשמור גיטה, שהישנה אין בה דעת כלל, ואינה יודעת לשמור את גיטה כלל (רשב"א שם).
  • לפי שצריך שהגט יהא במקום המשתמר, דומה לידה שכתוב בגט, וכשהיא ישנה אינו משתמר (ר"ן שם; מאירי שם נה א, בשם גדולי הראשונים).

ולפיכך אפילו אמר לעדים בתחילה ראו גט שאני נותן לה - אינו כלום, כיון שהיתה ישנה (רשב"א ור"ן שם; טוש"ע שם), ואפילו היו עסוקים באותו ענין אינו מועיל (ר"ן שם).

נתן הגט בחצרה כשהיא ישנה

וכן אם נתן את הגט בחצרה (ראה להלן: קבלת הגט) כשהיא ישנה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינה מגורשת (רשב"א ור"ן שם עח א; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שאין החצר עדיף מידה (רשב"א שם), וכיון שצריך שתהא עומדת בצד חצרה (ראה ערך חצר) לפיכך כל שהיא ישנה אינה מתגרשת על ידי חצרה (ר"ן שם).
  • ויש אומרים שעל ידי חצרה היא מתגרשת גם כשישנה (רשב"א שם, בשם הראב"ד; מאירי שם נה א, בשם גדולי קדמונינו), שישנה אף על פי שעכשיו אין לה יד, ראויה היא להיות לה יד, ואינה מחוסרת מעשה, ולכן אפילו עכשיו יש לה חצר אם היא משתמרת (רשב"א שם).

נתן הגט ביד שלוחה כשהיא ישנה

הכל מודים שאם נתן ביד שלוחה (ראה ערך שליח לקבלה) והיא ישנה, שהיא מגורשת (ר"ן שם; רמ"א שם) שהרי הגט משתמר על ידי השליח (ר"ן שם).

נפל הגט מידה בעודה ישנה

נפל הגט מידה בעודה ישנה - אינו גט, עד שיחזור ויתנו לה (רא"ש שם ח ד, בשם הרמ"ה; טוש"ע שם), שמה שנתן לה בעודה ישנה אינה נתינה, כיון שנפל מידה בעודה ישנה (רא"ש שם).

עדי מסירה

מעיקרי הגרושין הוא שיהיו הגרושין על ידי עדים (ראה לעיל: גדרם ומהותם), אלא שנחלקו תנאים איזה עדים הם: יש אומרים שעדי חתימה הם הכורתים (רבי מאיר בכתובות צד א-ב); ויש אומרים שעדי מסירה הם הכורתים (רבי אלעזר שם), וכן הלכה (גיטין פו ב).

ולכן נותנו לה בפני שנים, בין בפני אותם העדים החתומים על הגט, ובין בפני שנים אחרים (רמב"ם שם טו), וטוב ליקח כת אחת של עדים לחתימה ולמסירה, ולא שתי כיתות (סמ"ג עשין נ; מרדכי גיטין תנב; בית יוסף אה"ע קל, בשם הסמ"ג; דרכי משה שם סק"כ, בשם המרדכי; רמ"א שם וקלג א), לפי שבעדות נאמר: דָּבָר (דברים יט טו) ולא חצי דבר (ראה ערכו. סמ"ג עשין נ, על פי בבא קמא ע ב), ואינו אלא חומרא לכתחילה, אבל אינו נפסל בשתי כיתות, שעדי מסירה עיקר (ט"ז שם סק"ג; בית שמואל שם סק"ד), ומכל מקום כן המנהג (דרכי משה שם)[16].

נתן הגט בינו לבינה, או שנמצאו עדי המסירה פסולים

חתמו שני עדים על הגט ונתנו לה בינו לבינה, או שנמצאו עדי המסירה פסולים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהרי זה כשר בדיעבד, הואיל ועדים החתומים בו כשרים, והרי הגט יוצא מתחת ידה (רי"ף גיטין מז ב - מח א מדפי הרי"ף; רמב"ם שם א טז; השגות הראב"ד לרי"ף שם מו ב מדפי הרי"ף; ספר הזכות לרמב"ן שם מז ב מדפי הרי"ף; ר"ן שם מז ב - מח א מדפי הרי"ף; שו"ע אה"ע קלג א, בסתם), שכשאמרו עדי מסירה כורתים לא באו לומר שעדי חתימה אינם כשרים, אלא שבאחד מהם בלבד די - או בעדי חתימה או בעדי מסירה, וזוהי ששנינו: אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם (משנה גיטין לד ב), שאם ימותו עדי המסירה יסמכו על עדי החתימה, הרי שסומכים על עדי החתימה בלבד (רי"ף שם), שמכיון שהגט יוצא מתחת ידה, ובידוע שהבעל מסרו לה, הרי זה כאילו עדי החתימה מעידים אף על המסירה, אבל לא שעדי חתימה כורתים, אלא המסירה היא כורתת, כל שיש בשעתה עדים, בין שמעידים על המסירה עצמה ובין שמעידים על גוף הדבר, ונעשים עדי החתימה כעדי מסירה (ר"ן שם, בדעת הרי"ף)[17].
  • יש אומרים שאין כריתות בלי עדי מסירה, ואם נודע לה שנתן לה בלי עדים, אף שעדים חתומים בו, אין זה גט כלל (תוספות שם ד א ד"ה דקיימא; בעל המאור שם מו א מדפי הרי"ף, והשגות הראב"ד שם מו ב מדפי הרי"ף, וספר הזכות לרמב"ן שם מז ב מדפי הרי"ף, בשם רבנו אפרים; בעל המאור שם; רא"ש שם ט ז; מרדכי שם תמז; שו"ע שם, בשם יש אומרים, לפי באור הגר"א שם סק"ג), ומכל מקום אם לא באו עדי מסירה לפנינו יכולה היא להינשא על פי עדי חתימה, אף לדעה זו, לפי שאנו תולים לומר שבודאי נעשה בהכשר ונמסר בעדים, והוא תיקון העולם שאמרו שמחמתו העדים חותמים על הגט (תוספות שם; בעל המאור והשגות הראב"ד וספר הזכות שם, בשם רבנו אפרים)[18].
  • ויש אומרים שבלי עדי מסירה הגט פסול (רמב"ם שם, בשם יש מן הגאונים; שו"ע שם, בשם יש אומרים, לפי בית שמואל שם סק"ג) מדרבנן (ר"ן שם, לדעתם; לחם משנה שם; בית יוסף וב"ח שם), שמכיון שאמרו חכמים שצריך עדי מסירה אם עבר על דבריהם הגט פסול (לחם משנה שם).

קריאת הגט

קריאתו לפני הנתינה

העדים שנותנים לפניהם את הגט צריכים לקרותו לפני הנתינה (גיטין יט ב, ותוספות ד"ה צריכי; רמב"ם גרושין א יט; טוש"ע אה"ע קלה א), שמאחר שהם הכורתים הרי הם צריכים לדעת מה כתוב בו, ואסור להם לסמוך על אחרים (ר"ן שם; בית שמואל שם סק"א). ואם נתנו לה בפניהם תחילה - ולא קראוהו - חוזרים וקורים אותו אחר כך (רמב"ם שם), שבדיעבד, כשקראוהו אחר הנתינה ולא לפניה, הרי זה גט, ותינשא לכתחילה (תוספות שם; רא"ש שם ב יב; ר"ן שם; טוש"ע שם)[19].

קריאתו לאחר הנתינה

אף על פי שקראוהו קודם נתינה, יש להם לקרותו אף לאחר הנתינה (תוספות שם, בשם ר"י; סמ"ג עשין נ; רא"ש שם; טוש"ע שם א), משום חשש שמא יכניסנו בין ידיו אחר כך ויראנו לאחר זמן, ודי שיעיינו בטוב שזהו גיטה שקראוהו תחילה (סמ"ג שם, בסדר הגט; רמ"א שם) אף אם לא יקראוהו שנית (תורת גיטין שם), ובדיעבד אם לא קראוהו לאחר הנתינה, אין בכך כלום (התרומה קכב; הגהות מימוניות שם יט), ולכתחילה נוהגים שהחכם המסדר את הגט קורא אותו תחילה וסוף עם העדים, ואחר כך שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו ולשמה ולשם גרושין (רמ"א שם, בשם סדר גיטין).

כשלא קראו הגט כלל

לא קראו את הגט לא בתחילה ולא בסוף, ונתנו לה בפניהם, ונטלתו וזרקתו לאור או לים, אף על פי שאמר הבעל גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת (רמב"ם שם כא; טור שם, בשמו; שו"ע שם ג), וכשם שאם קראוהו בתחילה אינו נאמן לאסרה על בעלה (ראה לעיל), כך אם לא קראוהו אינו נאמן להתירה (מגיד משנה שם), והרי זה כאילו אמר הבעל גרשתי את אשתי, שהיא ספק מגורשת (בית שמואל שם סק"ג), ואפילו אם נישאת - תצא (תוספות שם, בתירות השני; בית יוסף שם). וכן להיפך, אפילו אם הבעל אומר שלא היה גט כלל, מכל מקום היא ספק מגורשת (בית שמואל שם סק"ג), ואינו נאמן לעשותה כאינה מגורשת ודאית, מאחר שמשעת נתינתה הוחזקה לספק גרושה (ערוך השלחן שם ז). ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שבמה דברים אמורים כשאין הגט יוצא מתחת ידה, אבל אם הגט יוצא מתחת ידה - אם נישאת לא תצא, אבל לא תינשא בגט זה, מאחר שלא קראוהו תיכף אחר הנתינה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים כ, בדעת הרמב"ם; רבנו ירוחם כד ה, לפי דרכי משה שם סק"א ובית שמואל שם סק"ד; רמ"א שם), אלא אם כן הבעל אומר ששטר אחר היה שתצא (דרכי משה שם, בדעת תרומת הדשן).
  • יש אומרים שאפילו כשהגט יוצא מתחת ידה - אם נישאת תצא (רמ"א שם, בשם יש חולקים, לפי באור הגר"א שם סק"ו).
  • ויש אומרים שאם נישאת לא תצא אפילו כשאין הגט יוצא מתחת ידה, אלא נשרף ונאבד (תוספות שם, בתירוץ הראשון; טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקים, לפי הט"ז שם סק"ד, ובית שמואל שם סק"ה), ואפילו הבעל אומר שלא היה גט (טור שם), שכיון שאמר בפני עדים הא לך גיטך, הרי זה נאמן שנתן לה גט בעדי חתימה, ושוב אינו נאמן לומר שהיה שטר אחר, ואפילו לדעת הסוברים שעדי חתימה בלי עדי מסירה אינו גט (ראה לעיל: עדי מסירה), מכל מקום כאן שהיו עדי מסירה, אלא שלא קראוהו, מכיון שהבעל נאמן לומר שזה גט, הרי יש כאן עדי מסירה, ואף על פי שלא תינשא לכתחילה, כשאומר עכשיו שזה שטר, מכל מקום אם נישאת לא תצא (ב"ח שם, בדעת התוספות והרא"ש; בית שמואל שם סק"ה).

לדעת הסוברים שאם הגט יוצא מתחת ידה ויש עליו עדי חתימה, מגורשת אפילו בלא עדי מסירה כלל (ראה לעיל: עדי מסירה), אף כאן אם הגט יוצא לאחר זמן מתחת ידה ויש עליו עדי חתימה, אפילו אם לא קראוהו עדי המסירה כלל, תינשא לכתחילה (ט"ז שם סק"ג).

כשנתן לה נייר חלק

נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך, אם בדקו הנייר במי צבע, שמפליט אותיות שנבלעו בתוך הנייר, לראות אם היה שום דבר כתוב בו, וראו ונפלטו ממנו אותיות כתיבת הגט, הרי זו ספק מגורשת (גיטין יט ב, ורש"י ד"ה במיא דנרא; טוש"ע אה"ע קלה ד), שאף על פי שכשהיו האותיות בלועות לא היו בכלל כתב, מכל מקום אנו חוששים שמא בשעת גרושין עדיין לא נבלעו יפה והיו האותיות ניכרות (גמ' שם, ורש"י ד"ה השתא וד"ה חיישינן).

לא בדקו את הנייר לראות אם יש בו אותיות בלועות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף בזה היא ספק מגורשת, שמא היו בו אותיות הניכרות בשעת הגרושין (תוספות שם ד"ה ושמואל; טוש"ע שם; בית יוסף שם, בדעת רש"י ורבנו ירוחם).
  • יש אומרים שאם לא בדקוהו אין לחוש, שמכיון שאין שם כתב אין חוששים לו (רשב"א שם; בית יוסף שם, בדעת הרי"ף הרמב"ם; בית יוסף שם, וט"ז שם סק"ו, ובאור הגר"א שם סק"ז, בדעת הרמ"ה).
  • ויש מחלקים: אם הגט לפנינו ולא בדקוהו כלל - חוששים, כיון שאפשר עדיין לבדוק את הנייר, אבל אם נשרף או נאבד, כיון שאי אפשר לבדוק עוד, אין חוששים לו (ב"ח שם, בשם המהרש"ל, ובית שמואל שם סק"ו, בדעת הרמ"ה), ואף על פי שבכל גט אם לא קראוהו ונאבד הרי זה ספק גט (ראה לעיל) כאן אין חשש, מכיון שראו שהיה הנייר חלק, ואין חוששים שמא היו שם אותיות (בית שמואל שם).

אם בדקו את הנייר ולא פלטה הכתיבה, אין חוששים שהיו בו אותיות, ואינה מגורשת (גמ' שם)[20].

אם ראו עדים בעת הנתינה בבירור שהנייר חלק, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שאין חוששים אפילו פלטו האותיות אחר כך, שהרי בשעת נתינה ראו שלא היה כתב, ולא אמרו שחוששים אלא כשלא ראו שהוא חלק, או שראו מרחוק ודומה להם שהוא חלק, ושמא אם היו מעיינים היו האותיות ניכרות (ט"ז שם סק"ו, על פי תוספות שם ד"ה טעמא; בית שמואל שם סק"ו).
  • ויש אומרים שאף בזו חוששים לפליטת אותיות (בית שמואל שם, בדעת הטוש"ע).

זרק לה כתב בפני עדים ומצאו שטרות אחרים

זרק לה כתב בפני עדים בין החביות שבחצרה, ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר - אין חוששים לו, ואנו אומרים זה שנמצא הוא שנזרק; אבל אם נמצאו שתים או שלש מזוזות או שטרות, חוששים שמא גט שזרק גררוהו עכברים, והמזוזות או השטרות מתחילה היו שם, שהרי נמצאו שם כמה מזוזות, ולפיכך הרי זו ספק מגורשת (גמ' שם; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ה. וראה רשב"א ור"ן שם; טוש"ע שם).

קבלת הגט

וְנָתַן בְּיָדָהּ (דברים כד א) שאמרה תורה בגרושין, ואנו למדים מכאן שאין האשה מתגרשת עד שיתן הגט לידה או ליד שלוחה (ראה לעיל: גדרם ומהותם) - לאו דוקא בידה ממש אמורים הדברים, אלא כל שנותן לתוך חצרה ורשותה הרי זה כידה, והזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת (משנה גיטין עז א; רמב"ם גרושין ה א; טוש"ע אה"ע קלט א), ומספר דרכים נאמרו ללמוד זה:

  • נאמר בפרשת גרושין שתי פעמים ונתן (דברים כד א,ג. רבי עקיבא בירושלמי גיטין ח א), ומ"ונתן" השני, שהוא מיותר, למדים לרבות חצרה (רשב"א ור"ן גיטין שם), או שזה מעוט-אחר-מעוט (ראה ערכו), שאינו אלא לרבות (ר"ן שם)
  • נאמר "בידה", והיינו ברשותה, כמו שנאמר: וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ (במדבר כא כו), שאינו אלא רשותו (רבי ישמעאל בירושלמי שם).
  • נאמר: "ונתן בידה", אין לי אלא ידה, גנה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר: "ונתן", מכל מקום (ספרי כי תצא רסט; גמ' שם), שמכיון שלא נאמר ובידה יתננו אנו דורשים ונתן בפני עצמו שמשמעו נתינה כל שהיא, וידה לא נאמר אלא ללמד שיהיה רשותה המשתמרת, דומה לידה (רש"י שם ד"ה ות"ל).
  • מכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו): ונתן הוא כלל, בידה פרט, ושלחה חזר וכלל, ומרבים כל דבר שהוא כעין הפרט (תוספות שם ד"ה הזורק).

ואף על פי שחצרה קנויה לבעלה לפירות להשתמש בה (ראה ערך בעל), ונמצא שלא יצא עדיין הגט מרשות הבעל (ראה רש"י גיטין עז א ד"ה קנה), מכל מקום כיון שעם הגרושין נקנית החצר לגמרי לאשה, הרי גיטה וחצרה באים-כאחד (ראה ערכו. גמ' שם ב)[21].

אם צריכה להיות סמוכה לחצר

החצר שקונה לה את הגט נחלקו בה אמוראים אם צריכה האשה שתהא סמוכה לה:

  • יש אומרים שקונה הגט אפילו היא במקום אחד וחצרה במקום אחר (רבי אושעיה שם).
  • ויש אומרים שקונה דוקא אם עומדת בצד חצרה (עולא שם), שכיון שחצר נתרבה מידה, מה ידה בסמוכה לה, אף חצרה בסמוכה לה (גמ' שם, לדעה זו)[22], וכן הלכה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם)[23].

ואפילו שעומדת בצד החצר צריך שהחצר תהיה משתמרת לדעתה (מאירי שם; טוש"ע שם), היינו על פיה ועל צוויה, פרט לנתנו לעבדה כשהוא ניעור, שהוא משמר עצמו מדעתו (רש"י שם, ד"ה כמי), או פרט לחצר גדולה, שכשהיא עומדת במזרחה, אין מערבה משתמר לדעתה (בית יוסף שם, בדעת הטור; בית שמואל שם סק"א).

ואפילו כשמגרש אותה מרצונה, מכל מקום כיון שעיקר הגרושין חוב הוא, אינה מגורשת כשאינה עומדת שם, שיש לחוש שמא חזרה בה, אבל אם אמרה האשה לבעלה זרוק לי הגט בחצרי ותזכה לי חצרי, נעשה החצר שליח-לקבלה (ראה ערכו) שלה, ומגורשת אפילו כשלא עמדה בחצרה (רשב"א שם; ר"ן שם; בית שמואל שם סק"א).

כשהגט לטובתה

במקום שהגט הוא לטובתה, כגון שיש לה יבם והוא נותן לה גט לפטרה ממנו, כתבו ראשונים שאם נתן הגט בחצרה שלא מדעתה ולא עמדה שם, היא ספק מגורשת (רשב"א ור"ן שם, על פי יבמות קיח ב); ומהאחרונים יש שכתב שהוא הדין בכל גט שיש ספק שמא נוח לה הגט (ערוך השלחן שם ו).

כתב לה גט ונתנו בחצר שאינה שלה ושוב באה החצר לרשותה

כתב לה גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה על החצר - או שטר מכירה, אם מכר לה - קנאתו ומתגרשת בו (גיטין כא א; רמב"ם שם ה יח; טוש"ע אה"ע קלט יח), שגיטה וחצרה באים-כאחד (ראה ערכו. רש"י ד"ה קנאתהו; רשב"א שם)[24], והוא הדין כשקנתה את החצר, אחר שנתן הגט לתוכה, בכסף או בחזקה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אבל אם נתן גט לחצר חברו, והלך בעל החצר ומכר לה את החצר או נתן לה במתנה, אינה מגורשת, שכשנתן הבעל גט בחצר לא שלה היתה שתקנה לה חצרה כאילו נותנו בידה, וכשתבוא החצר לידה לא מכח הבעל באה לה שיחשב כנותן לה החצר והגט ביחד (רש"י שם ד"ה חצרה; טוש"ע שם).

זרק לה הגט ברשות הרבים

היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה את הגט - קרוב לה מגורשת, קרוב לו אינה מגורשת, מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת (משנה גיטין עח א; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם יג), ונחלקו אמוראים איזהו קרוב לה ואיזהו לו:

  • יש אומרים שבתוך ארבע אמות שלה זהו קרוב לה, בתוך ארבע אמות שלו זהו קרוב לו (רב בבבלי שם; רב ורבי אילאי היורש בירושלמי שם ח ב), שכשם שתיקנו חכמים שארבע אמות של אדם קונות לו במציאה וכיוצא (ראה ערך ארבע אמות א), כך תיקנו אף בגט משום תקנת עגונות (תוספות בבא מציעא י א ד"ה ארבע; רא"ש שם א כח), שכל המקדש על דעת חכמים הוא מקדש, והפקיעו חכמים את הקידושין (ראה ערך אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה) כשזרק לה גט בארבע אמותיה (רמב"ן גיטין שם; ריטב"א שם, בתירוץ הראשון), שהפקר בית דין הפקר (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תלמיד הר"פ)[25].
  • יש אומרים שאם הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו, זהו קרוב לו, היא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו, זהו קרוב לה, אפילו שהוא רחוק מאה אמה ממנה, שניהם יכולים לשמרו או שניהם אינם יכולים לשמרו זהו מחצה על מחצה (רבי יוחנן בגיטין עח ב), ולדעה זו בארבע אמות שלה אפילו אם הוא יכול לשמור כמוה - מגורשת, וחוץ לארבע אמות צריך שתהא היא יכולה לשמרו ולא הוא (תוספות שם ד"ה רבי; רשב"א שם).
  • ויש אומרים שאם הגט קרוב לה כל כך עד כדי שתוכל לשוח וליטלנו היא מגורשת, ולמעשה יש להחמיר שלא תינשא עד שיגיע גט לידה (שמואל שם), ונחלקו ראשונים בדעה זו: יש מפרשים ששיעור זה כדי שתשוח זהו קרוב לה שאמרו (רש"י שם ד"ה כדי שתשוח; רשב"א שם, בדעת הרי"ף), ודעה זו חלוקה על שתי הדעות הראשונות (רשב"א שם, לדעה זו); ויש מפרשים ששמואל מודה שקרוב לה הוא בתוך ארבע אמות, או שהיא יכולה לשמרו, ולא אמר כדי שתשוח אלא לחומרא, וכששניהם עומדים בתוך ארבע אמות, אף שהיא קדמה ובאה ואחר כך בא הוא, שלא יהא גט עד כדי שתשוח ותטלנו, ולמעשה עד שיגיע גט לידה (רשב"א שם, בדעת הרמב"ם; רא"ש שם ח ו), לפי שלפעמים יקרב הוא ויבוא לידי קלקול (רא"ש שם), אבל אם הגט בתוך ארבע אמות שלה בלבד ודאי שמגורשת (רשב"א ורא"ש שם).

להלכה פסקו ראשונים שאם זרק הגט ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם, קרוב לו, היינו שהוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו, אינה מגורשת, מחצה למחצה, ששניהם יכולים או ששניהם אינם יכולים לשמרו, הרי זו ספק מגורשת, קרוב לה עד כדי שתשוח ותטלנו הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה ואחר כך תינשא בו לכתחילה, ואם בא הוא ועמד תחילה ואחר כך עמדה היא כנגדו, וזרקו לה בתוך ד' אמות שלו - אינה מגורשת, אף על פי שאם תשוח תטלנו, שמאחר שקדם הוא ובא, הרי היא שבאה לאחר מכאן כאילו לא באה (מגיד משנה גרושין ה יג) - ואם עמדה היא תחילה, ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה, אף על פי שהוא מחצה למחצה - ששניהם יכולים לשמרו - הואיל והוא בתוך ארבע אמות שלה, הרי זה גט פסול, עד שיגיע גט לידה (רמב"ם שם יג-טז; רא"ש שם; טוש"ע אה"ע קלט יג-יד).

ואם היה הגט בתוך ארבע אמותיה ולא בא הבעל אחר כך ועמד שם, נחלקו הדעות:

  • יש פוסקים שמגורשת לגמרי, ואף מדרבנן אינו פסול (רשב"א שם, בדעת הרמב"ם; רא"ש שם; טור שם; רמ"א שם).
  • יש פוסקים שאף בזה הגט פסול, שביאתו אחר כך כאילו לא בא (מגיד משנה שם).
  • ויש פוסקים שאפילו אם בא אחר כך בתוך ד' אמותיה הגט כשר לגמרי, אלא שאם הוא קרוב לה מצד השמירה ואינו בד' אמותיה - הגט פסול עד שיגיע לידה (ר"ן שם).

כשנאבד ממנה על ידי אחיזתה

היתה ידה עשויה כקטפרס - שראשי אצבעותיה מטין לקרקע, שלא פשטה ידה זקופה כדרך פושטי יד (רש"י גטין עח ב ד"ה כקטפרס) - וזרקו לידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ארבע אמות שלה היא מגורשת, ואם לא נח ונפל לתוך הים, והיא היתה עומדת על גב הנהר, שבתחילת נפילתו עמד לאיבוד - אינה מגורשת (גמ' שם; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם טו). ואם נתגלגל מחוץ לארבע אמות, או שנפל לים והיא לא עמדה על גב הנהר, באופן שתחילתו לא עמד לאיבוד, הדבר ספק אם אויר של ארבע אמות קונה או לא (גמ' שם), ולכן הרי זו ספק מגורשת (טוש"ע שם). ודוקא כשאינה עומדת ברשותה, אבל אם עומדת ברשותה, אף על פי שנתגלגל מידה חוץ לארבע אמות - מגורשת, אבל למעשה מאחר שאין מגרשים על ידי רשות (ראה להלן), אם נפל הגט מידה צריך לגרשה שנית (רמ"א שם).

הלכה למעשה

אף כשנתנו לתוך חצרה או לתוך בגדיה, שמן הדין היא מגורשת, כתבו ראשונים שקבלה בידם שלמעשה יש להחמיר שאינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה, כמו שאמרו: המחוור מכולם עד שיתננו לידה (ירושלמי גיטין ח ב), דהיינו שמחוור גם מחצר (ערוך, גט, בשם רבנו חננאל, שכתב שקיבל מרבותינו; תוספות שם עח ב ד"ה ואת, ורשב"א שם, בשמם). ואף על פי שהשיגו עליהם והוכיחו שלא אמרו מחוור מכולם אלא לגבי ד' אמות ברשות הרבים (תוספות ורשב"א שם), מכל מקום דברי קבלה הם וראויים לחוש להם (רשב"א שם), ולכן לכתחילה לא יתן לתוך חצרה אלא לידה ממש (מרדכי גיטין תלז; רמ"א אה"ע קלט יד), ואף לתוך בגדיה לא יתן לכתחילה, שמא שאולים הם, ואולי הבעלים מקפידים על כך, שלא לשם כך השאילום (מרדכי שם; רמ"א שם, וט"ז ס"ק טו), ואפילו בדיעבד אין להתירה עד שבא הגט לידה ממש (רמ"א שם)[26].

כשהקנה הגט בשאר קנינים

הקנה לה את הגט בשאר קנינים, ולא נתן לה לידה או לחצרה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמגורשת, ולפיכך יכול להקנות לה את הגט אגב קרקע (רש"י גיטין עז ב ד"ה הרי), ואף במעמד שלשתן היה אפשר להקנות הגט, אם לא מטעם שלא תיקנו מעמד שלשתן בשטרות (ר"ן שם יג א), אלא שבקנין-סודר (ראה ערכו) אין הגט נקנה (בבא בתרא קנא ב), שכשם שאמרו במתנות כהונה שאינן נקנות בסודר, לפי שנתינה כתובה בהן (דברים כו יב), וחליפין דרך מקח וממכר הוא (ראה בבא מציעא יא ב), כך בגט שנאמר בו ונתן בידה, אינו נקנה בסודר (קצות החושן רב סק"ד), ואף באגב צריך להיות הגט מונח בקרקע הקנויה לה (ראה גיטין עז ב), אף על פי שבכל קנין אגב אין צריך שהמטלטלים יהיו צבורים בקרקע (ראה ערך אגב), מפני שאם הגט מונח עדיין ברשות הבעל, הרי זה כאגוד אצלו ואין זה כריתות (קצות החושן שם, בדעת רש"י).
  • ויש אומרים שאין האשה מתגרשת בקנין אגב (רמב"ן ורשב"א ור"ן ומאירי גיטין עז ב), לפי שאין כאן ונתן בידה, שאין הגט ברשותה (ר"ן שם), ומכל מקום משיכה (ראה ערכו) והגבהה (ראה ערכו) קונים אף בגט, לפי שהם בכלל יד, שהרי קנינים אלו למדנו ממה שנאמר: אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (ויקרא כה יד) דבר הנקנה מיד ליד (ראה ערך הגבהה וערך משיכה), הרי שהם בכלל יד (תורת גיטין קלט טו, על פי רשב"ם בבא בתרא פה ב ד"ה תלויה), ודוקא כשהיא מתגרשת מדעתה, אבל בעל כרחה אינה מתגרשת בקנינים אלו, שמכיון שאין הגרושין אלא על ידי קנינים צריך שיהא בכוונה קנין, וכל שהוא בעל כרחה אין כאן כוונת קנין ולא קנתה את הגט, ואינו דומה לחצר ויד שקונים גם שלא מדעתה (תורת גיטין שם)[27].

ומכל מקום אחר שאמרו שאף בנתנו לארבע אמות שלה, או במקום שיכולה לשמרו, או אפילו לתוך חצרה - אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה (ראה לעיל), כל שכן בקנינים, אפילו אם מן הדין מועילים, שאין להתיר (חלקת יואב קמא אה"ע יג).

המנהג המקובל

נוהגים שהבעל כופל את הגט כמו אגרת, כדי שתוכל האשה לאחזו כולו בידה (רמ"א אה"ע קלו א, בשם סדר גיטין)[28], ובשעה שהאשה מקבלת את הגט תגביה את ידיה, ולא יהיו כמדרון שיוכל הגט ליפול (רמ"א שם קלט טו, ושם קנד סדר הגט פא), ויהיו ידיה גבוהות מן הארץ שלשה טפחים (רמ"א שם קלט טו, ושם קנד סדר הגט פג), ואחר שנתן הגט לתוך ידה תסגור ידיה ותגביה שתי ידיה למעלה (שו"ע שם פה) שלשה טפחים (ראה ערך הגבהה. סדר הגט של מהר"ם בר"י רלה)[29]. ונוהגים שלאחר שנתן לה הגט תכניסנו תחת בגדיה (דרכי משה אה"ע קלט סק"ד, ורמ"א שם יד, בשם סדר גיטין), ויש להיזהר שלא יסייע לה שום אדם בקבלת הגט (רמ"א שם; שו"ע שם קנד סדר הגט פב), ולא יהא שום דבר, כגון טבעת וכיוצא, בידה בשעת קבלת הגט (רמ"א שם; שו"ע שם פא), ולא יגיע בגדה ולא שום דבר לידה בשעת קבלתה (סג שם פב), ואם נגע - צריך לחזור ולגרשה, שיש לחוש שמא יהא צר לה בידה ותקפוץ ידיה משום זה, והרי זה כקפצה ידה על ידי דבר אחר (דרכי משה שם).

זמנם

בשבת

אין מגרשים בשבת (תורת כהנים אחרי מות פרק ז ט; תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד; טוש"ע או"ח שלט ד, ואה"ע קלו ז) וביום טוב (תוספתא שם), גזרה שמא יכתוב, וקל וחומר הוא מקידושין וחליצה וכיוצא בהם שגזרו שמא יכתוב (ראה ערך שבות), כל שכן בגט שעיקרו הוא בכתיבה (ר"ן ביצה לז א). ואם היתה השעה צריכה לכך, כגון שכיב-מרע (ראה ערכו) שתקף עליו החולי ורוצה לגרש את אשתו כדי שלא תיזקק ליבום - התירו לו לגרש, אם הגט כבר כתוב מערב שבת (גיטין עז ב)[30].

בלילה

כתיבת הגט וחתימתו מותרת בלילה (בית שמואל קכג סק"ט), ובנתינתו נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין איסור בדבר (תשובות רש"י (אלפנביין) רד; מרדכי יבמות פו, בשם ריב"א).
  • ויש אומרים שהדבר אסור, ולא עוד אלא שהדבר אסור אף ביום לאחר שהתפללו הקהל ערבית, שחשוב כלילה, אף על פי שעוד היום גדול (תרומת הדשן רמח; שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט פח-פט, בשם יש מי שאומר; רמ"א שם קכג ה), מפני שנתינת הגט הוא כמו דין, לפי שבגט האשה גובה כתובתה וחשוב כדיני ממונות, כשם שהחליצה חשובה כדיני ממונות מפני שגובה כתובתה, ואין חולצים מטעם זה בלילה (ראה ערך חליצה. אור זרוע א, שו"ת תשמה), ואף בדיעבד אם גירש בלילה יש אומרים שפסול (אור זרוע שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים). ונחלקו אחרונים אם הפסול לדעה זו הוא מן התורה (פרי חדש אה"ע קכג ה ד"ה ואין לגרש), או מדרבנן (ט"ז אה"ע קנד, סדר הגט סק"א).

לכתחילה נוהגים כדעה השניה, אכן בשעת הדחק, כגון בשכיב מרע שתקף עליו החולי, יש להתיר לגרש בלילה (שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט פט), וכל שכן בדיעבד, אפילו בלא דחק (פתחי תשובה בסדר הגט של מהר"ם בר"י סק"ד).

ערב שבת ויום טוב

יש נזהרים שלא לסדר גט - לכותבו או ליתנו (פתחי תשובה אה"ע קנד, סדר הגט סק"ב, בשם ברית אברהם) - בערב שבת (תרומת הדשן רכז, בשם אחד מן הגדולים; שו"ע שם א, בשם יש נזהרים) ובערב יום טוב (סדר הגט של מהר"ם בר"י ג), ואפילו היה המגרש נחוץ לדרכו (ט"ז שם סק"א, בשם סדר הגט של מהר"י מינץ), לפי שבערב שבת הוא טרוד בצרכי שבת, ולא יוכל לדקדק כראוי (תרומת הדשן שם), ועוד שנתינת הגט הוא כמו דין, ואין דנים בערב שבת (ט"ז שם); ויש שלא חששו לזה (ט"ז שם, בשם סדר גיטין שלנו), ואף המחמירים כתבו שאינו אלא זהירות בעלמא (תרומת הדשן שם), ולכן במקום שיש חשש לביטול הגט יש להתיר (ט"ז שם).

סידורם

מיהו המסדר

כל שאינו יודע בטיב גיטין - בהלכותיהם (רש"י קדושין ו א ד"ה בטיב גיטין) - לא יהא לו עסק עמהם (גמ' שם; רמ"א אה"ע קנד, סדר הגט, בתחילתו) להיות דיין בדבר, שמא יתיר איסור ערוה (רש"י שם ד"ה לא יהא), ומאד יש ליזהר לאדם שלא ישתדל בענין גיטין אם לא שיהא בקי בהלכות גיטין, כי רבו בהם הדקדוקים ובנקל יכול אדם לטעות בהם, והוא פסול ממזרות (רא"ש גיטין, סדר כתיבת הגט ונתינתו; טור אה"ע קנד, בשמו; שו"ע שם, סדר הגט קא; רמ"א שם, בתחילתו).

בזמן התלמוד היו נוהגים למנות חכם בקי על הגיטין (ריב"ש שפט, על פי גיטין ה ב; רמ"א שם), וכן נמצא בדברי הקדמונים שהיו נוהגים לא ליתן גט רק לפני גדולי הדור (רמ"א שם, על פי ריב"ש שם), ונתפשט המנהג שחכם העיר מסדר כל הגט מתחילתו ועד סופו (ים של שלמה גיטין א ז).

גט שסידרו הדיוטות, יש לפסלו (שו"ת רא"ם לה; רמ"א אה"ע קמא ל, וקנד, סדר הגט, בתחילתו), ובגט שסידר מי שאינו מוסמך ולא נטל רשות מגברא רבה, נחלקו ראשונים: יש פוסלים (מהר"י וייל פה וקכח; רד"ך כ; רמ"א יו"ד רמב יד, בשם יש אומרים), אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא (רד"ך שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש מכשירים (ריב"ש רעא; רמ"א שם, בשם יש חולקים), ובמקום עיגון יש להקל אם כבר ניתן הגט (רמ"א שם).

נטילת שכר

אם מסדר הגט יכול ליטול שכר, נחלקו הדעות:

  • יש אוסרים ליטול יותר מדמי שכר בטלה, שהרי זה בכלל הנוטל שכר לדון שדיניו בטלים (ברטנורא בכורות ד ו; שו"ע אה"ע קנב, סדר הגט ד, בשמו).
  • ויש מתירים, לפי שסידור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא, אלא שצריך הבעל להשתוות עם הרב והסופר והעדים קודם שמתחילים לכתוב (רמ"א שם), שאם לא כן יש לחוש שמא כשישמע הבעל השכר שמבקשים יתחרט ותתבטל שליחות הסופר והעדים (לבוש שם ד).

קרוב

יש להחמיר לכתחילה שלא יהיה המסדר קרוב לעדים ולסופר (רמ"א אה"ע קל א, וקנד, סדר הגט ב).

בית דין

גט הניתן ללא כפיה (ראה ערך גט מעושה) אינו צריך בית דין (שו"ת חתם סופר אה"ע ב סה-סו; פתחי תשובה אה"ע קנד, סדר הגט סק"ח, ולסדר הגט של מהר"ם בר"י סק"ה).

ויש מהאחרונים הסובר שכל גט צריך בית דין של שלשה, לפי שחיוב תשלום הכתובה שבא על ידו עושה אותו כדיני ממונות (נודע ביהודה תנינא אה"ע קה, קיד וקיח), ואף על פי שסידור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא (ראה לעיל) מכל מקום נתינת הגט היא בכלל דין (נודע ביהודה שם קיד).

ובשאלות ששואלים אחר כתיבת הגט את העדים והסופר איך כתבו וחתמו (ראה להלן), נחלקו אחרונים: יש אומרים שהן קבלת עדות שצריכה בית דין של שלשה (שו"ת חתם סופר שם); ויש אומרים שאין צורך בבית דין, שאינן אלא בירור שאלות איסור והיתר (ערוך השלחן שם, סדר הגט ד).

מנין עשרה

רגילים ליתן הגט במנין עשרה (קונדריסין לחד מקמאי יב ג, בשם רבנו פרץ; בית יוסף אה"ע קלג ג, בשמם; שו"ע שם ג, וקנד, סדר הגט עז), לפרסם הדבר שמותרת להינשא ושאסורה לכהן (לבוש שם, סדר הגט נד). הבעל אינו בכלל העשרה, אבל הרב המסדר והסופר והעדים והקרובים בכלל (סדר הגט למהר"ם בר"י קעד), ואם האיש והאשה בושים בכך, אין צריך עשרה (ערוך השלחן שם, סדר הגט יח).

סדר הגט

הסידור עצמו בקצורו ותמציתו הוא:

  • כשבאים האיש והאשה אצל הרב לגרש את עצמם ומכירן שזהו בעל ואשתו, מתחילה ידבר על לבם מה ראו להתגרש, ואולי הוא מתוך איזה מריבה או קטטה וכיוצא בזה, וכשיראה שנצרך לו לסדר להם גט יודיעם שיתפרדו זה מזו גם בדיני ממונות, ושאחר כך לא יהיה להם שום קישור בדיני ממונות כי יהיו אסורים להיות יחד, ואם אולי ההכרח שהיא תשאר לו חייבת איזה סך או הוא לה והתשלומים הם במשך הזמן, יודיע לבעל שלא יהא זה שום שייכות כלל לגט, ושבאם אפילו לא תקיים - הגט נשאר בתקפו, כי אין אנו נותנים גט על תנאי ושבאופן זה יתן הגט, ואם לא יתרצה הבעל באופן זה - לא יסדר לו הגט, וכשמתרצה עושה הרב עמהם מקח בעד כתיבת הגט בעדו ובעד צירופיו ובעד הסופר והעדים (ערוך השלחן אה"ע קנד, סדר הגט, סידור הגט התמידי א).
  • ושולח הרב אחר העדים ואחר הסופר, ושיביא עמו נייר ודיו וקולמוס וכל כלי הכתיבה, ויבואו אצל הרב, ומצוה הרב לעדים להרהר בתשובה, והצורה הנכונה להשיב על השאלות (ערוך השלחן שם ב).
  • ושואל הרב את הבעל בפני העדים: שמע נא פלוני בן פלוני אתה נותן גט זה מרצונך בלי שום אונס והכרח (ראה לעיל: רצון המגרש), ומשיב הבעל: הן[31] (ערוך השלחן שם ג).
  • ואומר לו הרב: אולי עשית על עצמך איזה איסר, או נדר, או שבועה, או תקיעת כף, או קבלת חרם, או קבלת קניין לגרשה שאתה מוכרח מכח זה ליתן הגט, הגידה לנו ונתיר לך, או אולי להיפך שקבלת על עצמך איסר, או נדר, או שבועה, או תקיעת כף, או קבלת חרם, או קניין שלא לגרשה, אמור לפנינו ונתיר לך. ומשיב הבעל: לא נדרתי, ולא נשבעתי, ולא קבלתי איסר, ולא תקיעת כף, ולא קבלת חרם, ולא קניין לא שאגרשנה ולא שלא אגרשנה (ערוך השלחן שם).
  • וחוזר הרב ואומר לו, בפני שני דיינים נוספים: אולי נשבעת או נדרת או קבלת איסר או קבלת חרם או תקיעת כף או קניין לגרש או שלא לגרש ושכחת, ואחר כך תזכור דבר זה ותערער על הגט, על כן נתירם לך. ואומר הבעל: אולי נשבעתי או נדרתי או קיבלתי חרם או נתתי תקיעת כף או קבלתי בקניין על אחד משני האופנים לגרש או שלא לגרש, מבקש אני מפניכם שתתירו לי ואני מתחרט מעיקרא על זה, ואומר הרב והדיינים: מותר לך, מותר לך, מותר לך (ערוך השלחן שם).
  • ואחר כך יבטל הבעל מודעות (ראה ערך מודעא), ואם המגרש הוא איש פשוט יסביר לו הרב עניין מסירת מודעא, ושזה צריך עתה לבטל בפני העדים (ערוך השלחן שם ה).
  • אחר כך לוקח הסופר את הנייר והדיו והקולמוס וכל כלי הכתיבה, ושואל אותו הרב אם הם שלו, או אפשר שאולים הם אצלו ואינו יכול ליתנם לאחר, ומשיב הסופר: שלי הן. ולוקח הסופר את כל זה, ואומר לבעל בפני העדים: הנני נותן לך במתנה גמורה את הנייר והדיו והקולמוס וכל כלי הכתיבה, והבעל מקבלם מידו ומגביהן שלשה טפחים מן השולחן (ראה ערך גט: קנינו), ואומר לסופר בפני העדים: שמע נא אתה הסופר פלוני בן פלוני, הנני נותן לך נייר ודיו וקולמוס וכל כלי הכתיבה, ומצוה אני אותך שתכתוב לי פלוני בן פלוני גט לגרש בו את אשתי פלונית בת פלוני, ותכתוב את הגט הזה לשמי ולשמה ולשם גרושין (ראה ערך גט: לשמה. ערוך השלחן שם ו-ז).
  • ואחר כך פונה הבעל אל העדים ואומר להם: אתם עדים פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני, הנני מצוה אתכם שתחתמו על הגט הזה שיכתוב הסופר הזה פלוני בן פלוני, תחתמו אתם לשמי פלוני בן פלוני לגרש בו את אשתי פלונית בת פלוני, ומצוה אני אתכם שתחתמו את הגט הזה לשמי ולשמה ולשם גרושין, ומשיבים הסופר והעדים: כן נעשה (ערוך השלחן שם ח)
  • ולוקח הסופר את כל זה מיד הבעל, ומזהיר הרב לבעל שלא יצא ממקום כתיבת הגט בכל זמן כתיבתו, ומזהיר לבעל ולאישה, לסופר ולעדים, שלא ישתו עד אחר גמר הגט שום משקה משכר, וכותב הסופר הגט בפני העדים ובנוכחות הבעל (ערוך השלחן שם ט).
  • הסופר חותך הקלף למידת הגט, ואומר לפני העדים קודם השרטוט: שמעו אלי אתם עדים פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני, הנני מתקן תקון זה וכל התקונים שאעשה לשם בעל המגרש פלוני בן פלוני לגרש בו את אשתו פלונית בת פלוני, והנני עושה כל התקונים לשמו ולשמה ולשם גרושין (ראה ערך גט: מכשירי כתיבה; אופן הכתיבה), ומתחיל מיד לשרטט (ערוך השלחן שם י).
  • אחר השרטוט יושב הסופר ומכין עצמו לכתיבת הגט בנוכחות העדים, ולוקח הקולמוס בידו וטובלו בדיו, ואומר כנ"ל שכותב הגט הזה לשם הבעל המגרש וכו', והעדים עומדים עליו ורואים לכל הפחות כתיבת שיטה ראשונה (ראה ערך גט: לשמה. ערוך השלחן שם).
  • אחר כתיבתו צריך להמתין שיתייבש הדיו בגט[32], ולאחר שמתייבש קוראים העדים הגט, כדי שידעו על מה הם חותמים, וחותמים עליו זה בפני זה, ויושב אחד מהעדים ולוקח הקולמוס בידו וטובלו בדיו, והשני עומד עליו, והיושב אומר לעומד: שמע נא אתה פלוני בן פלוני, ראה שאני חותם הגט הזה לשם בעל המגרש וכו', והנני חותם אותו לשמו ולשמה ולשם גרושין, וחותם מיד, וכשכתב חתימתו הוא עומד וחברו יושב, ולוקח הקולמוס וטובלו בדיו, ואומר לעומד כנ"ל, וממתינים עד שיתייבשו חתימותיהם, ומביאים הגט אל הרב, ועומדים הבעל והסופר והעדים אצל הרב (ערוך השלחן שם יא-יג).
  • הרב קורא הגט יחד עם העדים (ראה לעיל: קריאת הגט), ומדקדק בו לראות אם נכתב כהלכתו, ואם לא דילג בו תיבות או אותיות וכן בקוצי האותיות, ואם יראה בו איזה דבר שצריך תקון קצת יאמר לבעל שיצוה לסופר שיתקננו, ואם ישנו דבר שאינו ראוי בחתימות העדים, יאמר לבעל שיצוה לאותו העד שיתקנהו (ערוך השלחן שם יד)
  • ואחרי הקריאה שואל הרב מהבעל שנית אם נותן הגט מרצונו, ומבטל הבעל שוב המודעות, שמא דיבר איזה דבר בשעת הכתיבה או אחר הכתיבה, ושואל הרב את הסופר: מכיר אתה גט שכתבת, ומשיב הסופר: הן. נתן לך נייר ודיו וכלי כתיבה? הן. צוה לך הבעל לכתוב לשמו ולשמה ולשם גרושין? הן. כתבת אותו לשמו ולשמה ולשם גרושין? הן. שמעו העדים כאשר אמר לך הבעל כן וכאשר כתבת כן? הן. ושואל הרב את העדים: שמעתם שהבעל צוה לסופר לכתוב לשמו ולשמה ולשם גרושין, ומשיבים העדים: הן. שמעתם כאשר כתב לשמו ולשמה ולשם גירושין? הן. עמדתם בשורה הראשונה כשכתב הגט? הן. ושואל הרב את הסופר: כיצד אמרת בתחילת הכתיבה? ומשיב הסופר: כך אמרתי, הנני כותב את הגט הזה לשם בעל המגרש פלוני בן פלוני לגרש בו את אשתו פלונית בת פלוני, והנני כותב אותו לשמו ולשמה ולשם גירושין, כך דברתי וכך כתבתי. וחוזר הרב אל העדים ושואל אחד מהם: זהו חתימתך, ומשיב: הן. חתמת לשמו ולשמה ולשם גירושין? הן. צוה לך הבעל לחתום לשמו ולשמה ולשם גירושין? הן. האם העד השני ראה כשחתמת? הן. האם אתה ראית כשחתם הוא? הן. כיצד אמרת? כך אמרתי, הנני חותם הגט הזה לשם בעל המגרש וכו', והנני חותמו לשמו וכו', כך דברתי וכך חתמתי. ושוב שואל הרב את העד השני כנ"ל (ערוך השלחן שם טו-יז).
  • אחר כך מצוה הרב לאסוף מנין עשרה אנשים כדי שינתן הגט בפרסום, למען יתפרסם שהיא גרושה, ואין עיכוב בדבר זה, ולכן אם האיש והאשה בושים בזה די שיהיו רק העדים והסופר עם הרב וצירופיו, ואומר הרב לכל הנאספים: מי שיש לו איזה פקפוק על הגט יגיד עתה קודם הנתינה, כי אחר כך יוטל איסור חמור על מי שידבר על הגט (ערוך השלחן שם יח).
  • ומביאים האשה, ומצוה לה הרב שתסיר הטבעות שבידיה כדי שלא יהיה חציצה (ראה ערכו) בין הגט לידים, ושואל הרב אותה אם מקבלת הגט מרצונה - משום חרם-דרבנו-גרשם (ראה ערכו) - והיא אומרת: הן. ואם היו פניה מכוסים מגלים אותם, שהרי העדים צריכים לראותה כשתקבל הגט מיד הבעל. ומודיע לה הרב שמיד כשתקבל הגט מיד הבעל נפרדה ממנו, ותהיה מותרת להינשא לכל מי שתרצה לבד מכהן (ערוך השלחן שם יט).
  • הרב עומד (שו"ע אה"ע קנד סדר הגט סו; סדר הגט של מהר"ם בר"י קעה) - ויש נוהגים שהוא יושב (פתחי תשובה לסדר הגט של מהר"ם בר"י שם; ערוך השלחן שם כ) - והבעל לפניו, והאשה עומדת נגד הבעל פנים בפנים, ועדי החתימה אחד מימין ואחד משמאל, ופניהם כנגד צדדי הבעל והאשה, ואומר הרב לבעל שיצוה על העדים שחתמו שיהיו גם כן עדי מסירה, ושיראו המסירה מידו לידה, ויבאר הרב לבעל כי עדי המסירה הם עיקרי העדים של הגט (ראה לעיל: עדי מסירה), ואומר הבעל לעדים: אני מצוה אתכם שתהיו עדי מסירה (ערוך השלחן שם כ).
  • ואומר הרב לאשה שתוציא שתי ידיה ותפתחם ותקרבם זה לזה כדי לקבל הגט, ולא יהיו ידיה בשיפוע שיוכל הגט ליפול אלא תאחזם בשוה, ומלמטה יהיו ידיה מחוברות ודבוקות, ומלמעלה פתוחות מעט (ראה לעיל: קבלת הגט), והסופר כופל הגט כאגרת, ומוסר הרב את הגט ליד הבעל ואומר לו: אחוז את הגט למעלה מידיה עד אשר אצוה עליך ליתנו בתוך ידיה (ראה לעיל: שם. ערוך השלחן שם כא).
  • ואומר לה הבעל בעת הנתינה לפני העדים: הרי זה גיטך, והתקבלי גיטך זה, והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו, והרי את מותרת לכל אדם (ראה לעיל: אמירת הבעל), ואם אינם מבינים אלא בלשון לעז, יפרש היטב בלשון לעז: "הרי זה גיטך" ויפרש, "והתקבלי גיטך זה" ויפרש וכו', ונותן הגט בידה (ערוך השלחן שם כב).
  • ואחר שהניח הגט בידה, תקפוץ ידיה ותחזיק בגט ותגביה הגט למעלה בשתי ידיה, ואחר טומנת אותו כולו תחת הבגד שעל לבה, והולכת בבית הנה והנה לא פחות מהילוך ארבע אמות, ואחר כך מוסרת הגט לרב, ויזהרו שלא תסייע לה חברתה בקבלתה ולא שום אדם, ושלא תיטול בגדיה ולא שום דבר לידה בשעת קבלה, ושלא יהיו ידיה תוך שלשה טפחים סמוך לארץ, ושלא תקפוץ ידיה עד שיסלק הבעל ידיו מהגט (ראה לעיל: קבלת הגט. ערוך השלחן שם כג).
  • ופותח הרב הגט וחוזר וקורא אותו עם העדים, ואחר הקריאה חוזר הרב ושואל לסופר ולעדים כל השאלות ששאל קודם הנתינה, אבל שואלם בקצרה ולא באריכות כמקודם (ערוך השלחן שם כד).
  • ונותן הבעל במתנה לסופר הנייר הנשאר והדיו וכל כלי הכתיבה, למען יוכל לכתוב בהם גט לאחר (ערוך השלחן שם).
  • ומזכיר הרב (ערוך השלחן שם כה) שרבנו תם וכל הגדולים עמו החרימו בשוק של העיר טרויי"ש באלה חמורה ובגזרה חמורה שלא לערער על שום גט אחר נתינתו (מרדכי גיטין תנה), ומטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט שלא להוציא לעז על הגט (רא"ש גיטין, סדר כתיבת הגט ונתינתו; טור אה"ע קנד, בשמו; שו"ע שם כב וסדר הגט סה), ושכל מי שיש לו איזה ערעור וגמגום על הגט יודיע זה עכשיו באותו מעמד קודם שמתפזרים (סדר הגט של מהר"ם בר"י רמב)[33].
  • ומודיע הרב לאשה שאינה רשאה להינשא רק אחר תשעים ושתים יום מיום הזה (ראה ערך הבחנה), ולכהן אסורה להינשא לעולם (ראה ערך גרושה לכהן. ערוך השלחן שם).
  • וקורע הרב את הגט שתי וערב, וגונז את הגט אצלו, ונותן לאשה כתב פטור לראיה שנתגרשה היום, וחותם על הפטור הרב עם שני דיינים, ואחר גמר הגט מברך הרב אותם שיצליחו, ונפטרים מפניו (ערוך השלחן שם כו)[34].

גרושין לאחר זמן

המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע - כגון האומר לאשתו הרי זה גיטך, ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום (כתובות פו ב; רמב"ם גרושין ט א; טוש"ע אה"ע קמו א) - הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, והרי זה דומה לתנאי ואינו תנאי, דומה לתנאי שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן, ואינו תנאי, שהמגרש על תנאי הרי גירש - כבר מעכשיו, כשיתקיים התנאי - וזה עדיין לא גירש עד שיגיע הזמן, ולפיכך אין צריך לכפול את דברו, ולשאר משפטי התנאים (רמב"ם שם; שו"ע שם).

תלה הגרושין במעשה

וכן אם תלה הגרושין במעשה, כגון שאמר לאשתו הרי זה גיטך, ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז, דינו כמגרש אחר זמן, והרי זו מתגרשת אחר שתתן, ואין צריך לכל משפטי התנאים, שהרי לא גירש על תנאי, אלא עדיין לא גירש זה ותלה הגרושין בעשיית כך וכך, ואחר כך תתגרש (רמב"ם שם ד, על פי גיטין עד א; טוש"ע שם ב).

מת הבעל או אבד הגט קודם שיגיע הזמן

מת הבעל קודם שיגיע הזמן - אינה מגורשת (רמב"ם שם ב, על פי גמ' שם עז א; טוש"ע שם א), וכן אם אבד הגט או נשרף קודם שיגיע הזמן (רמב"ם שם, על פי גמ' שם עד א; טוש"ע שם).

כשהגט אינו ברשותה כשמגיע הזמן

אפילו שהגט קיים, צריך שיהיה מונח ברשותה, אבל אם הניחתו ברשות הרבים, ועודנו שם כשמגיע הזמן שקבע - אינה מגורשת (כתובות פו ב, ורש"י ד"ה והלכה וד"ה והוא שצבורין; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם ב), שהתולה גרושין בזמן או במעשה, לא הגיע גט לידה בתורת גרושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע, או עד שתעשה המעשה, לפיכך כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה, ואחר כך תתגרש בו (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[35].

כשאמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום ונקרע או נאבד

אמר לה הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום, ונקרע או אבד הגט בתוך שלשים יום, או שהיה מונח ברשות הרבים ביום השלשים, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהיא מגורשת למפרע כשיגיעו שלשים היום, שהרי אמר מעכשיו, והרי זה דומה לתנאי (המאור גיטין שם; מאירי כתובות שם, בשם יש מפרשים).
  • ויש אומרים שהיא ספק מגורשת ספק אינה מגורשת, לפי שהדבר ספק אם נתכוון לתנאי, והיא מגורשת למפרע, או שחזר בו ונתחרט ממה שאמר מעכשיו ורוצה שיחול הגט רק לאחר שלשים (ספר הזכות לרמב"ן גיטין שם; מגיד משנה וכסף משנה גרושין ט ג, בדעת הרמב"ם; בית שמואל קמו סק"א).
  • ויש אומרים שאינה מגורשת כלל (מאירי כתובות שם).

גרושין בתנאי

המגרש על תנאי, הרי זה ככל מעשה שנעשה על תנאי כמשפטי התנאים (ראה ערך תנאי), שאם נתקיים התנאי המעשה קיים והרי זו מגורשת, ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת (רמב"ם גרושין ח א; טוש"ע קמג יא).

כיצד מגרש אדם על תנאי, כותבים גט כשר בלא שום תנאי בעולם, ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה הרי זה גיטך, או הרי את מגורשת ממני, על מנת כך וכך (רמב"ם ח ג; טוש"ע קמז א)[36].

כשקיום התנאי גורם גרושין למפרע

נתגרשה בתנאי, באופן שכשתקיים את התנאי תהיה מגורשת למפרע, כגון שאמר לה הרי את מגורשת על מנת שתעשי כך וכך, אפילו נשרף הגט או נאבד קודם קיום התנאי, הרי זו מגורשת (גיטין עד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), ואפילו מת הבעל, יכולה לקיים את התנאי לאחר מיתתו ולהיפטר מן היבם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[37].

היתר נישואין בגרושין בתנאי

ונחלקו ראשונים אם מתירים אותה להינשא מיד, עד שלא יתקיים התנאי, או שחוששים שמא לא יתקיים התנאי ונמצא גט בטל ובניה ממזרים:

  • יש אומרים שחוששים, ולא תינשא לכתחילה, שכן שנינו: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, לא תינשא לאחר עד שתתן (תוספתא גיטין (ליברמן) ה ה; גמ' שם עד א), ואפילו בתנאי של שב ואל תעשה, כגון על מנת שלא תיבעלי לפלוני, חוששים שמא תיבעל לו (רש"י שם פד א ד"ה אין חוששים; רא"ש שם ט ב ושו"ת מה יא, בשם התוספתא), אלא אם כן אמר על מנת שלא תיבעלי לאבא או לאביך, שאין חוששים שמא תיבעל להם ויתבטל הגט, ומותרת להינשא מיד (רש"י שם; טור אה"ע קמג; רמ"א שם יג), ואף אם נישאת יפרוש ממנה עד שיתקיים התנאי (רבנו ירוחם כד א; טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם ב).
  • יש אומרים שמותר לה להינשא, אף על פי שעדיין לא נתקיים התנאי (רמב"ם שם ח א, על פי גיטין פג א), וכן שנינו: על מנת שלא תלכי לבית אביך, או שלא תשתי יין שלשים יום, אינו חושש שמא תלך ושמא תשתה (תוספתא שם יא).
  • יש שמחלקים בין תנאי של קום ועשה, כגון על מנת שתתני מאתים זוז וכיוצא, שלא תינשא עד שיתקיים, שמא תארע איזו סיבה שלא יתקיים התנאי, ובין תנאי של שב ואל תעשה, כגון שלא תשתי יין או שלא תינשאי לפלוני וכיוצא, שמותרת להינשא לאלתר, ואין חוששים שתעבור ותקלקל את עצמה (המאור שם פג א; רמב"ן שם, בשם יש מפרשים), או שבתנאי של קום ועשה, אף על פי שכשיתקיים התנאי יחול הגט למפרע, אבל עכשיו כל זמן שעוד לא נתקיים הרי אינה מגורשת, שהרי תלה את קיום הגט בקום ועשה התנאי, ולכן מן הדין לא תינשא, ובתנאי של שב ואל תעשה הגט כבר חל עכשיו שלא תלה קיום הגט בעשיית המעשה אלא תלה את ביטול הגט בעשייתו, שאם תעבור על התנאי יתבטל הגט למפרע, ואין חוששים שתעבור (תוספות רי"ד שם פב א).
  • יש מחלקים בין תנאי שבידה לקיימו, כגון שלא תשתי יין, שלא תינשאי לפלוני וכיוצא, שאין חוששים שתעבור, לתנאי שאין בידה לקיימו, כגון שלא תיבעל לפלוני, שיש לחוש שמא תיבעל באונס, או שתתני מאתים זוז, שחוששים שמא תפסיד את אשר לה ולא תוכל לקיים התנאי (תוספות שם פב ב ד"ה שרבי, בשם רבנו אלחנן; רא"ש שם ט ד, בשם הלכות גדולות, על פי גמ' שם פד א).
  • ויש אומרים שדוקא כשהתנאי הוא גם בשב ואל תעשה וגם בידה לקיימו אין חוששים שתעבור, אבל אם הוא בקום ועשה אפילו שבידה לקיימו, או שהוא בשב ואל תעשה ותלוי ביד אחרים - חוששים (רמב"ן שם פג א; טור אה"ע קמג; שו"ע שם ב).

תנאי שידוע בודאי שסופו להתקיים

היה התנאי כזה שידוע בודאי שסופו להתקיים, כגון שאמר מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, ומת בתוך שנים עשר חודש, הדבר ספק, אם מותרת מיד, שהרי ידוע בודאי ששוב לא יבוא הבעל, או שאינה מותרת - במקום יבם - עד לאחר שנים עשר חודש, שיתקיים התנאי (גיטין עו ב), ולפיכך לא תינשא בלא חליצה עד שיעברו שנים עשר חודש (רי"ף שם; רמב"ם גרושין ט יב; רא"ש שם ו יג; טוש"ע אה"ע קמד ג).

מהות התנאי שתיתן לו מאתים זוז

תנאי של נתינת מאתים זוז בגיטין שונה מתנאי זה במקום אחר, שבגיטין אנו אומרים שנתכוין לצער אותה, שסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה (גיטין עד ב, ורש"י ד"ה דלצעורה), ולפיכך אם חזר ואמר לה המאתים זוז מחולים לך, אינה מגורשת (גמ' שם; רמב"ם שם כא; טוש"ע אה"ע קמג ה), והגט בטל בודאי (בית שמואל שם סק"ח), שלא נתקיים התנאי, מאחר שכיון לצערה ולא ציערה (גמ' שם)[38]. כיצד יעשה יטלם הימנה, ויחזור ויקנם לה (תוספתא שם (ליברמן) ה י, לגירסת המאירי שם).

ודוקא כשלא ביטל את התנאי אלא מחל הכסף, אבל אם ביטל את התנאי, הרי זה תלוי במחלוקת התנאים אם צריך ליטול את הגט ממנה ולחזור וליתן לה בלא תנאי, או די שיאמר לה הרי זה גיטך בלא תנאי (ראה לעיל: אמירת הבעל), והלכה שדי שיאמר לה הרי זה גיטך בלא תנאי (רמב"ן שם עו א; רשב"א שם עד ב ושם עו א; מאירי שם עד ב, בשם יש אומרין; שו"ע שם, בשם יש אומרים)[39].

הרי זה גיטך על מנת שתינשאי לפלוני

אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתינשאי לפלוני - אם נישאת לו הרי זו מגורשת, כשאר כל התנאים, ולא תצא ממנו, אבל אמרו חכמים לא תינשא לו, כדי שלא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה זה לזה (גיטין פד א; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם טו), וכל שכן שלא תינשא לאחר, שהרי לא נתקיים התנאי והיא אשת איש (גמ' שם; רמב"ם שם; ט"ז שם ס"ק יט).

ואפילו לא התנה עמה בפירוש שתינשא לפלוני, אלא שניכר שגירשה משום זה, כגון שאותו פלוני נתן לו ממון כדי לגרשה, והוא מעלה לה מזונות, כדי שיקחנה, וכל כיוצא בזה, לא תינשא לו (הגהות מרדכי קדושין ד; רמ"א שם).

נישאת לו וגירשה, נתקיים התנאי ומותרת לכל אדם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו שנישאת לו בחופה וקידושין ולא נבעלה (בית שמואל שם ס"ק כד).

כשרוצה לבטל את התנאי ואינו יכול

התנה עליה תנאי שלא תעשה כך וכך, ורוצה לבטל את התנאי, והוא באופן שאינו יכול לבטל את התנאי (ראה ערך תנאי), אין תקנה להתירה בלא תנאי, אלא אם כן יקדשנה המגרש, ויחזור ויגרשנה סתם, אבל אם יטול הימנה הגט, ויחזור ויתננו לה סתם - לא יועיל, כי כבר אינו ברשותו, שגט גמור נתן לה, אלא שהטיל בו תנאי (שו"ת הרא"ש מה כו; טוש"ע שם טז), ואם יתן לה תיכף גט שני בלא תנאי - אינו מועיל, שהרי הגט הראשון היה גט, שקיימה את התנאי במה שלא עברה עליו, ואין גט השני פועל כלום, ולכן אם התנאי היה בקום ועשה, שכל זמן שלא קיימה את הגט עוד לא נתגרשה, מועיל גט אחר בלא תנאי, ואין צריך לחזור ולקדשה (ט"ז שם ס"ק כב)[40].

כריתותם

תנאי לכל ימי חייה

צריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בו כל ימיה (טוש"ע אה"ע קמג כ, על פי גיטין כא ב), ולכן האומר הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם, או על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה גט, שאינו כריתות (גמ' שם; רמב"ם גרושין ח יא; טוש"ע שם). והוא הדין כשאמר: כל ימי חייך (גמ' שם פג ב; רמב"ם שם י; טוש"ע שם), שהרי כל ימי חייה קשורה בו (רש"י יומא יג א ד"ה אין זה), שאין מפרידן אלא המות (רש"י גיטין שם ד"ה אין זה).

תנאי לכל ימי חיי פלוני

אמר: כל ימי חיי פלוני, הרי זה כריתות (גמ' שם; רמב"ם שם י; טוש"ע שם), שהרי כרת בינו לבינה, ולא תישאר עליה רשות כשימות אותו פלוני (רמב"ם שם, על פי הגמ' שם), ואפילו הוא ילד והיא זקנה, ואמר לה על מנת שלא תשתי יין חמשים שנה, הרי זה כריתות, שאפשר שתחיה היא יותר (רשב"א שם; מגיד משנה שם, בשמו), ואפילו הרחיב לה הזמן יותר מכדי חיי אדם, כיון שהזמן פסוק הרי זה גט (טוש"ע שם, על פי הגמ' שם). והוא הדין כשאמר כל ימי חיי, הרי זה כריתות (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בתנאי שבקום עשה

אף בתנאי שבקום ועשה, כגון על מנת שתדורי בבית זה לעולם, אינו גט, מפני שכל ימיה קשורה בו, אבל בתנאי של קום ועשה כל ימי חיי פלוני, אף לסוברים בעל מנת שלא תינשאי לפלוני שאינו גט, כאן מודים שהרי זה גט, כגון אמר לה על מנת שתשמשי את אבא לעולם, שמשימות האב שוב אינה משמשת, ואינה קשורה בו מחמת התנאי לעולם, מה שאין כן בלא תינשאי לפלוני וכיוצא, שלעולם לא תינשא לו (משנה למלך שם י).

הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני

המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני[41], נחלקו תנאים:

* יש אומרים שהיא מגורשת (רבי אליעזר במשנה גיטין פב א), שנאמר: וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר (דברים כד ב), אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת (רבי ינאי שאמר משום זקן אחד, בבבלי שם; רבי אילי בירושלמי שם ט א), ולפיכך אפילו אסרה על כל העולם, ולא התירה אלא לאחד, הרי זה גט (תשב"ץ א ד); או שהדבר נלמד ממה שנאמר בכהנים: וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ (ויקרא כא ז), אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה, הרי שזהו גט (רבי יוחנן שם); או שהדבר נלמד ממיתת הבעל, מיתה מתרת וגט מתיר, מה מיתה מתרת ומחצה - מחלקת - אף גט מתיר ומחצה (סתמא דגמ' בירושלמי שם), שהרי המיתה אינה מתרת היתר גמור לכל, שעדיין היא אסורה לקרובים (קרבן העדה ומראה הפנים שם).

* ויש אומרים שאינה מגורשת (חכמים במשנה שם), שהרי הוא שיור בגט (גמ' שם), ואין זה כריתות, שהרי אינו כורת לגמרי, שלגבי אותו פלוני עדיין היא קשורה בו ואינו כריתות (רשב"א שם), או לפי שנאמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר - מקיש יציאה להויה, מה הויתה אין לה הויה אצל אחר, שכשנתקדשה לאחד אין לה שום הויה אצל כל אדם, אף יציאתה אין לה יציאה אצל אחר (סתמא דגמ' בירושלמי שם, וקרבן העדה ומראה הפנים שם), וכן הלכה (רמב"ם גרושין ח ה; טוש"ע אה"ע קלז א). ואפילו אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני שלא תינשאי לו מכאן ועד שלשים יום, אין זה כריתות, לפי שבשעה שחל הגט להיות כורת אינו כורת לגמרי אצל הכל, ואין זה כריתות (רשב"א פג א-ב), כיצד יעשה, יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה, ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם (משנה שם).

ונחלקו אמוראים בדבר:

* יש אומרים שדין המשייר בגט ככל נתינה גרועה, שהדבר שנוי במחלוקת תנאים אם צריך לחזור וליתן לה, או שדי אם יאמר לה הרי זה גיטך כשהגט בידה מנתינה הראשונה (ראה לעיל: אמירת הבעל. חזקיה שם פד ב).

* ויש אומרים שהכל מודים כאן שצריך ליטול הימנה ולחזור וליתנו לה, כיון שגם בנתינה הראשונה קנאתו להיפסל מן הכהונה (ראה ערך גרושה לכהן: ריח הגט. רבי יוחנן שם)[42], ומאחר שזכתה בו על מנת תנאו הראשון שוב אין אמירתו מועלת, אם לא יחזור ויקחנו ממנה (רש"י שם ד"ה שאני הכא), וכן הלכה (רשב"א ור"ן שם, בדעת הרי"ף; מאירי שם פא ב, בשם רוב פוסקים; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם)[43].

ויש מצדדים לומר הלכה כחזקיה (ר"ן שם לדעת רש"י שאין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכן מצדד המאירי).

נטלו הימנה וחזר ואמר לה הרי זה גיטך, נחלקו ראשונים:

* יש אומרים שדיו בכך (רמב"ם שם).

* ויש אומרים שאף אם אמר לה אחר כך הרי זה גיטך אינו מבטל בכך דבריו הראשונים שאמר חוץ מפלוני, עד שיאמר מפורש הרי את מותרת לכל אדם (ר"ן שם; כן משמע מהטוש"ע שם).

על מנת שלא תנשאי לפלוני

אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני, הכל מודים שהיא מגורשת, שהרי הוא כשאר תנאי בגט, ואין זה שיור (מסקנת הגמ' שם, לפי הרי"ף והרשב"א והרא"ש והר"ן שם), שאינו אומר לה שלא תהיה מותרת לפלוני, אלא הוא כאילו מתירה לכל, ואפילו לאותו פלוני, ומגורשת היא אצלו, אלא שמתנה עליה מצד אחר (רשב"א שם); ויש מהתנאים הסוברים שמחלוקת התנאים היא בדין זה, אבל כשאמר חוץ מפלוני לא נחלקו כלל, ולדברי הכל הוא שיור והיא מגורשת (רבי יוסי ברבי יהודה שם; רבי טרפון ורבי עקיבא שם פג א, לפי רש"י שם ד"ה לא נמצא, ולפי הרשב"א שם, בשם רבנו חננאל)[44].

להלכה יש פוסקים שהיא מגורשת (רמב"ם שם ח יב; טוש"ע אה"ע קלז א); ויש פוסקים לחוש לדעה שהיא מחלוקת ולהצריך גט שני (רמב"ן שם; ר"ן שם, בשם אחרים; מאירי שם, בשם יש פוסקים; רמ"א שם, בשם יש מחמירים), ולכתחילה יש לחוש לדעה זו (מרדכי שם רט; רמ"א שם), ולפיכך אם חושדה מאדם, יאמר לבית דין והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זו (מרדכי שם, בשם רב נטרונאי גאון; רמ"א שם).

אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ושוב חזר בו

אמר לה הרי את מותרת לכל אדם, חוץ מראובן ושמעון, ואחר כך חזר ואמר לה בשעת מסירת הגט הרי את מותרת לראובן ושמעון, נסתפקו בתלמוד אם היא מגורשת, שהרי ביטל את השיור שאמר קודם, או שאינה מגורשת, שאנו אומרים התיר מה שאסר תחילה, ואסר עכשיו מה שהתיר תחילה (גמ' שם פב ב).

אמר לה אחר כך הרי את מותרת לראובן, ואת שמעון לא הזכיר, אף בזו נסתפקו בתלמוד אם גם שמעון בכלל ולא הזכיר את ראובן אלא מפני שפתח בו תחילה, או ששמעון אינו בכלל והרי זה שיור (גמ' שם פג א).

בשני המקרים נחלקו ראשונים להלכה: יש אומרים שהיא ספק מגורשת (רא"ש שם ט א, בשם רבנו חננאל; ר"ן שם, בשם יש מי שאומר), וכן הלכה (טוש"ע שם ד); ויש אומרים שהיא מגורשת (רמב"ם שם ז-ח).

שיור בזמן הגרושין

שיור בזמן הגרושין, כגון שאמר לה הרי זה גיטך והרי את מגורשת ממני היום הזה בלבד, ולמחר לא יהיו גרושין ואת אשתי, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהרי זה גט, שאין זה שיור, ואפילו לדעה שבחוץ לפלוני הוא שיור, הרי זה לפי שלא פסקה ממנו לגמרי, אבל כאן כיון שהיום פסקה ממנו לגמרי אצל כל אדם, כיון שפסק פסק, ושוב אינה אשתו, והיא מגורשת לעולם (רבא שם פג ב - פד א, ורש"י שם פג ב ד"ה כיון דפסקה וד"ה פסקה).
  • ויש אומרים שאין זה גט כריתות (סתמא דגמ' ירושלמי קדושין ג א), וכן תקנו לכתוב בגיטין שמגרש אותה "מיומא דנן ולעלם" - מהיום הזה ולעולם - כדי להוציא מהדעה שהאומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מגורשת (גמ' שם פה ב - פו א), הרי שאינה מגורשת אם אמר בפירוש שמגרש רק לזמן (רמב"ם שם לפיכך כותבים כו', ומגיד משנה שם, ומאירי שם)

ונחלקו ראשונים להלכה:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה, ולדעתם להלכה לא תיקנו בגיטין לכתוב "מיומא דנן ולעלם" אלא להוציא מחשש לעז ולשופרו של שטר (רש"י שם פו א ד"ה לאפוקי; תוספות שם פד א ד"ה מסתברא; רא"ש שם ט ב,ד; מאירי שם, בשם גדולי הדורות).
  • יש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם ח ט; מאירי שם),
  • ויש פוסקים שמגורשת מספק (ר"ן שם), וכן הלכה (שו"ע אה"ע קלז ה).

בנערה וקטנה

נערה המאורסה

נערה המאורסה נחלקו תנאים מי מקבל את גיטה:

  • יש אומרים שהיא או אביה מקבלים את גיטה (תנא קמא במשנה גיטין סד ב, ורש"י ד"ה היא ואביה), שהתורה זכתה לנערה המאורסה יד יתרה (גמ' שם), והיא יד אביה (תוספות ד"ה נערה, במסקנתו), שהוא מקבל את גיטה כשם שמקבל את קידושיה (ראה ערך קדושין), לפי שנאמר: וְיָצְאָה וגו' וְהָיְתָה (דברים כד ב), שהקיש הכתוב יציאה להויה, היינו גרושין לקידושין (כתובות מז א), אבל יד עצמה היא העיקר, שיש לה בבגרות, ולא ניתנה לה יד האב לבטל כח ידה (תוספות גיטין שם), וכן הלכה (רמב"ם גרושין ב יח; טוש"ע אה"ע קמא ב).
  • ויש אומרים שאין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה ולא היא (רבי יהודה שם), שבמקום אביה יד שלה אינה כלום (גיטין שם), שלגמרי העמידה אותה התורה ברשות האב כל ימי נערותה, אלא אם כן נישאת (רש"י שם ד"ה יד דידה)[45].

קטנה המאורסה

להלכה שנערה המאורסה מקבלת את גיטה, נחלקו ראשונים אם קטנה המאורסה יכולה לקבל את גיטה:

  • יש אומרים שהקטנה אינה מקבלת את גיטה על ידי עצמה, אפילו שהיא יודעת לשמור את גיטה (ראה לעיל: דעת המתגרשת), אלא אם כן אין לה אב, או שיצאה מרשות האב על ידי נישואין (ראה ערך קטנה), אבל אם יש לה אב והיא ארוסה שלא יצאה עדיין מרשותו (ראה ערך הנ"ל), אביה מקבל את גיטה ולא היא (רש"י גיטין סד ב ד"ה היא וקדושין שם ד"ה היא; רי"ף גיטין סה א; רמב"ם שם ב יח; טור אה"ע קמא, בשם רב האי גאון; שו"ע שם ד, בסתם), ואינה דומה לנערה, שכל זמן שהיא ברשות אביה אינה יכולה לקבל את גיטה אלא בתורת שלוחו של אביה, שמינתה תורה, שירדה תורה לסוף דעתו של האב שלא יקפיד על הגרושין, כיון שמתגרשת בעל כרחה, אבל קטנה שאין לה שליחות אינה יכולה להיות שליח האב לקבל את הגט (רמב"ן קדושין שם ובמלחמות גיטין שם).
  • ויש אומרים שאף היא יכולה לקבל את גיטה, אפילו כשיש לה אב ולא יצאה מרשותו (רש"י קדושין מג ב ד"ה נערה; תוספות שם ד"ה תנן, שכן דעת רש"י באחרונה, ובשם ריב"ם; המאור שם, שכן דעת כל הגאונים עד רב האי; טור שם, בשם ר"י; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שהרי גם נערה המאורסה היא ברשות אביה, ומכל מקום היא מקבלת את גיטה בעצמה (ר"ן שם, בדעת רש"י אחר חזרה).

ומפני מחלוקת הראשונים כתבו הפוסקים שיש להחמיר שלא תקבל אלא על ידי אביה (רא"ש גיטין ז ט; טור שם, בשמו; שו"ע אה"ע קנד, סדר הגט צט).

קטנה שנישאה

קטנה שנישאת נחלקו בה הדעות:

  • יש אומרים שאין אביה יכול לקבל את גיטה, שכיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה (כן משמע מהירושלמי גיטין ו ב; כן משמע מרש"י כתובות מו ב ד"ה ומקבל וקדושין מג ב ד"ה היא; תוספות שם י א ד"ה ומקבל, בשם ר"י; טוש"ע אה"ע קמא ה).
  • ויש אומרים שאף כשנישאת אביה מקבל את גיטה (רש"י יבמות קט א ד"ה וכן, וכתובות עג ב ד"ה ונתגרשה; טוש"ע שם קעג טז, וקנד סדר הגט צג)[46].

גרושין של רשות

נחלקו תנאים מאיזו סיבה מותר לאדם לגרש את אשתו:

  • יש אומרים שאסור לאדם שיגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר: וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כד א. בית שמאי במשנה גיטין צ א).
  • ויש אומרים שמותר לו לגרשה אפילו אם הקדיחה תבשילו (בית הלל שם), שהם מפרשים "ערות דבר", או ערוה, או דבר אחר, והוצרך הכתוב לומר שניהם, שאילו נאמר ערוה בלבד הייתי אומר שמשום ערוה כשמגרש אף לאחר לא תינשא (גמ' שם), והקדיחה תבשילו הוא משל, והכוונה שאינה משתדלת בצרכי הבית להושיבו על אופניהם, והענין דרך כלל הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת כרצונו (מאירי שם)[47], וכן הלכה (רמב"ם בפירוש המשניות שם ובגרושין י כא; שו"ע אה"ע קיט ג)[48].
  • ויש אומרים שמותר לו לגרשה אפילו אם מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו (דברים שם. רבי עקיבא במשנה שם), שהם מפרשים "כי" שבפסוק במובן או, היינו או שלא מצאה חן בעיניו, או שמצא בה ערות דבר (גמ' שם).

וכפי שנחלקו בנשואה, כן נחלקו בארוסה (רא"ם ב א; מהרי"ט חו"מ ק; משנה למלך י כא)[49].

כשלא מצא בה לא ערוה ולא דבר

ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירשה, מה שעשה עשוי, ואין כופים אותו להחזיר, שלא מצינו שחייבה תורה להחזיר גרושתו אלא במאנס (ראה ערך אונס ב. גמ' שם; טור שם), אבל כופים אותו שלא לגרש כל עוד שלא גירשה (ב"ח שם).

בזיווג ראשון וזיווג שני

והוא הדין אף בזיווג ראשון שמותר לו לגרש אפילו בלא דבר ערוה, אם פשעה כנגדו, אלא שבזיווג ראשון אין ראוי לו למהר לגרשה (רש"י שם ב ד"ה אם שנואה, לפי אית דגרסי; רמב"ם שם וטוש"ע שם, לפי הב"ח שם והט"ז שם סק"ו), שכל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' וגו' וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (מלאכי ב יג-יד. גמ' שם ב; טור שם), ושנאוי הוא המשלח לפני המקום, שנאמר: כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח (מלאכי שם טז. רבי יוחנן שם), ואפילו מצא בה דבר ערוה לא ימהר לגרשה עד שיעשה חקירה יפה ויתברר שאמת הדבר (חלקת מחוקק שם סק"ב), אבל בזיווג שני אם הוא שנא אותה - ישלחנה, ומפרשים הכתוב: כי שנא שלח, אם שנאתה שלח (רב יהודה שם, לפי הגמ' שם; רמב"ם שם, לגירסתנו; טוש"ע שם). ונחלקו בדבר:

  • יש מפרשים שבזיווג שני אפילו שלא מצא בה לא ערוה ולא דבר פשיעה כנגדו, אלא שנא אותה מחמת שמצא אחרת נאה הימנה, מותר לו לגרש אותה (כן משמע מרש"י שם ד"ה אם שנאת' שלח; ר"ן שם; בית שמואל שם סק"ד, בדעת הרמב"ם והטוש"ע), שלא נחלקו התנאים אלא בזיווג ראשון, אבל בזיווג שני הכל מודים שאף אם מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרש (שו"ת הרא"ם ב א, ו, גט פשוט קיט סק"ו, וערוך השלחן שם ג, בדעת רש"י והר"ן).
  • יש מפרשים שאף בזיווג שני נחלקו התנאים, ואף בזה הלכה כדעה שלא יגרש אלא אם מצא בה או ערוה או דבר פשיעה נגדו, אלא שבזיווג ראשון אפילו שמצא בה דבר פשיעה לא ימהר לגרשנה מצד דרך ארץ והוא שנאוי (ראה לעיל), ובזיווג שני אם שנא אותה מחמת פשיעה כנגדו מותר מיד לגרשה (ב"ח שם, בדעת הטור; ט"ז שם סק"ו וערוך השלחן שם, בדעת הרמב"ם והטוש"ע).
  • ויש מפרשים שכל המחלוקת של התנאים היא רק בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון הכל מודים שאסור לגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערוה (גט פשוט שם, בדעת הרמב"ם והטור)[50].

מהות האיסור בזיווג ראשון

איסור זה למהר לגרשה פירושו שיש איסור מן התורה (כן משמע מתוספות סוטה ג א ד"ה רבי, וגיטין צ א ד"ה מה; הגהת משנה למלך גרושין י כא, בדעת שו"ת הרשב"א א יח, ושו"ת הר"ן יז, וריב"ש קכז; פרי חדש אה"ע קיט ד"ה גרסינן, בדעת הרי"ף)[51]. ואין איסור אלא במגרשה בעל כרחה, אבל במגרשה מדעתה אין נדנוד עברה בגרושין (שו"ת הר"ן יז; אגודה גיטין קסה; בית יוסף אה"ע קיט ג; רמ"א שם), ומכל מקום אין ראוי למהר לגרשה (חלקת מחוקק שם סק"ב) אלא אם כן היא תובעת להתגרש (בית מאיר שם).

אשה רעה בדעותיה או שאינה צנועה

אשה רעה בדעותיה - היינו שהיא בעלת מריבה, שמקללתו בזמן סעודה, או שמכוונת לצערו ואינה אוכלת עמו (יבמות סג ב), או שאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות - מצוה לגרש, שנאמר: גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן (משלי כב י. רמב"ם שם י כב, על פי גמ' שם, וגיטין צ ב; שו"ע שם ד), ואפילו היא אשתו ראשונה (חלקת מחוקק שם סק"ד)[52].

נשיאה לשם גרושין

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה (יבמות לז ב; רמב"ם שם כא; שו"ע שם א), ואפילו שאינה מגרשת אחר כך, מכל מקום בשעת נישואין עושה איסור (ט"ז שם סק"א), ולא תהא יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה (גיטין צ א; רמב"ם שם; שו"ע שם ב), ועליו הכתוב אומר: אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ (משלי ג כט. גמ' שם), ואפילו בזו שמותר לגרשה (ט"ז שם סק"ב)[53].

גרושין מחמת איסור

נשואי עברה

כל אלה שנשואיהם בעברה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, כופים אותם לגרש (יבמות פה א, וכתובות עז א; רמב"ם אישות כד ד; טוש"ע אה"ע קנד כ), ואפילו שהעברה מדבריהם, כגון חלוצה לכהן (ראה ערך חלוצה), או שניות לעריות (ראה ערך עריות וערך שניות) כופים לגרש (משנה יבמות פד א וגמ' שם; כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואפילו היתה גרושה בגט שאין בו אלא ריח הגט, ולדעת הסוברים שאינה פסולה לכהונה אלא מדבריהם (ראה ערך גרושה לכהן: ריח הגט) - כופים להוציא (ריב"ש שמח; שו"ע אה"ע ו א).

אשה שהעידו עדים שזינתה ואשת כהן שנאנסה

וכן אשה שזינתה ברצון תחת בעלה, ובאו עדים והעידו על כך, כופים אותו להוציא (רמב"ם שם יח), וכן אשת כהן שנאנסה, שהיא אסורה עליו (ראה ערך אשת כהן), כופים אותו להוציא (רמב"ם שם כב); ויש ראשונים הסוברים שאם אין הבעל רוצה אינו חייב לגרש אשתו שזינתה - או אם הוא כהן, אשתו שנאנסה - אלא שלא תשמשנו (תוספות זבחים כ ב ד"ה סתם; תשובת מהר"ם מרוטנבורג בשו"ת הרשב"א א תתמ; רמ"א אה"ע קיז א, בשם יש אומרים), לפי שהיא מאוסה בעיניו, ואין חוששים שיבוא עליה (שו"ת הרשב"א שם; רמ"א שם).

כשעד אחד מעיד שזינתה

בעד אחד שמעיד שזינתה - יש סוברים שאינו חייב להוציא, אלא משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה (טור שם); ויש מפרשים דבריהם דוקא במכחישתו, אבל אם לא הכחישתו - חייב להוציא (בית יוסף שם, בדעת הטור); ויש סוברים שבמכחישתו אינו חייב כלל להוציא (שו"ת הרשב"א א אלף רלז).

אכן בזמן הזה שיש חרם של רבנו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשם: בגירושין בעל כרחה), שנחלקו הפוסקים אם נאמן הבעל לומר שמאמין לעד שראה שזינתה, שכן יש לחוש שמא עיניו נתן באחרת, מאחר שאינו יכול לגרשה באופן אחר (ראה ערך הנ"ל: שם), כתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שנאמן, מכל מקום אינו חייב להוציאה בעל כרחה (פתחי תשובה שם סק"כ, בשם תשובת מהר"י הלוי ועוד).

סוטה

הסוטה האסורה לבעלה עד שתשתה (ראה ערך סוטה), הרי בזמן הזה שאין מי סוטה והיא אסורה עליו עולמית, כופים אותו להוציאה, מפני שאסור להתייחד עמה ולהשהותה בביתו (שו"ת הרא"ש לב ט; בית יוסף אה"ע קטו ח, בשמו; שו"ע שם).

אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה עמו, מכיון שבזמן הזה שאין מי סוטה אסורה עליו (ראה ערך הנ"ל) - חייב להוציא (רמב"ם אישות כד כה; שו"ע אה"ע קטו ט).

כשיש עדי כעור

בעדי כעור, שהיו שם עדים שעשתה דברים מכוערים ביותר, אלא שאין עדות ברורה שזינתה (ראה ערך כעור), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאין כופים אותו להוציא, ואין חיוב על הבעל לגרשה (הלכות גדולות, מיאון, עמ' שמו במהדורת מכון ירושלים; רי"ף יבמות כה א, לפי הנמוקי יוסף שם; רמב"ם שם טז; תוספות שם כד ב ד"ה אמר, בשם רבנו תם ור"י; נמוקי יוסף שם כה א, בשם הרא"ה והריטב"א).
  • יש אומרים שכופים להוציא אם יש שם עדי כעור וגם קול שאינו פוסק (שאילתות קלד; טור אה"ע יא, בדעת הרי"ף ובשם הרא"ש; רמ"א שם א, בשם יש אומרים).
  • יש אומרים שכופים להוציא אפילו בעדי כעור בלבד, אבל אם ראה הבעל דבר מכוער אינו חייב להוציא (טור שם, בשם רבנו תם, לאחר שחזר בו).
  • ויש אומרים שאף בקול שאינו פוסק בלבד חייב להוציאה (רא"ש שם ט יא, בשם רבינו מאיר, ובשו"ת לב יד, בדעת השאילתות).

עוברת על דת משה ויהודית

עוברת-על-דת-משה-ויהודית (ראה ערכו), אף על פי שאין כופים אותו להוציא, מכל מקום מצוה עליו להוציאה (רא"ש כתובות ז ט, בשם הראב"ד; טוש"ע אה"ע קטו ד), לפי שהדבר ספק אם כופים (מסקנת הגמ' בסוטה כה א בעיא שלא נפשטה), ואין כופים מספק, אבל מצוה עליו לגרשה (רמב"ם גרושין י כב; רא"ש שם, בשם הראב"ד)[54].

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה

נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שחייב להוציאה משום בטול פריה ורביה (ראה ערך פריה ורביה), נחלקו אמוראים אם כופים אותו להוציא: יש אומרים שכופים (רב תחליפא אמר שמואל בכתובות עז א), וכן הלכה (רמב"ם אישות טו ז; טוש"ע אה"ע קנד י); ויש אומרים שאין כופים (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם).

מעוברת ומינקת

מעוברת חברו ומינקת חברו, אם עבר ונשאה לפני הזמן (ראה ערך הבחנה), כופים אותו להוציאה (כן משמע מהרמב"ם גרושין יא כח, והשו"ע אה"ע יג יב).

גרושין מחמת תביעה

יש שכופים את הבעל לגרש את אשתו, אף על פי שאין שם חיוב גרושין מחמת איסור, אלא מחמת תביעת האשה, בין שהיו כך לפני שנשאו ובין שהיו משנשאו:

  • המוכה שחין.
  • ובעל פוליפוס (משנה כתובות עז א): יש מפרשים ריח הפה (רבי יוסה בי רבי יהודה בתוספתא שם (ליברמן) ז יא; ברייתא שם; רב אסי שם, בשם שמואל); ויש מפרשים ריח האף (רב יהודה אמר שמואל שם; רב אסי בשם הברייתא שם), והלכה כדברי שניהם (רי"ף שם; רמב"ם אישות כה יא; טוש"ע אה"ע קנד א).
  • המקמץ (משנה שם), והוא המקבץ צואת כלבים (יש אומרים בתוספתא שם; רב יהודה בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[55].
  • והמצרף נחושת (משנה שם): יש מפרשים שהוא המתיך נחושת (תוספתא שם), שמחשל ומרדד נחושת לעשות ממנו יורות (רב אשי שם, ורש"י ד"ה חשלי); ויש מפרשים החוצב נחושת ממקום מחצבתו (ברייתא שם, ורש"י ד"ה מעיקרו; רבה בר בר חנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • והבורסי (משנה שם), והוא המעבד עורות (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשידעה על כך לפני הנישואין

התנה עמה קודם לכן וקיבלה עליה, נחלקו תנאים:

יש אומרים שיכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל (רבי מאיר שם).

  • ויש אומרים שמקבלת היא על כרחה (חכמים שם), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מגיד משנה שם; טור אה"ע קנד).

ידעה קודם הנישואין, אבל לא התנה בפירוש, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף בזו נחלקו תנאים, ולהלכה הרי היא כמוחלת ומקבלת (ר"ן שם ומגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; מאירי שם; טור שם, בשם הרמ"ה), וכן הלכה (רמ"א שם).
  • ויש אומרים שהכל מודים שכל שלא התנה בפירוש יכולה לטעון שאינה יכולה לקבל (מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; ר"ן שם, בשם איכא מאן דאמר).

כשהאשה רוצה להיות נשואה לו

האשה שיש בבעלה אחד המומים הללו, רשאית לשבת עמו אם רוצה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ודוקא בשאר המומים, אבל במוכה שחין, אפילו אם היא רוצה גם עכשיו לישב עמו אסור לה מפני שממקתו (משנה שם; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם), שבשרו נמס ונימוק (מאירי שם), ונופל חתיכות חתיכות (באר היטב שם סק"ד), והתשמיש קשה לו (טור שם), ולפיכך מפרישים אותם בעל כרחם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם אמרה אשב עמו בעדים, כדי שלא יבוא עליה - שומעים לה (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

האומר איני זן ואיני מפרנס

האומר איני זן ואיני מפרנס, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שכופים אותו להוציא, אבל אין כופים אותו לזון, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (רב בכתובות עז א), והאשה בושה לבוא לבית דין כל פעם לתבוע מזונות ותמות ברעב (רא"ש שם ז יט), ואם מפני ריח הפה כופים, מפני חיי נפש לא כל שכן (ירושלמי גיטין ט ט).
  • ויש אומרים שכופים אותו לזון (שמואל שם), אבל אם אין בית דין יכולים לכוף אותו לזון, כגון שאין לו במה להתפרנס, ואינו רוצה להשתכר להרויח, אם תרצה היא כופים אותו להוציא (ר"ן שם, בשם הרשב"א; בית יוסף אה"ע קנד ג, בדעת הרמב"ם; שו"ע שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ן ור"ן שם, בשם הלכות גדולות; רא"ש שם; טור שם); ויש פוסקים כדעה השניה (רי"ף שם; רמב"ם שם יב ד; רמב"ן ור"ן שם, בשם רבנו חננאל), וכן הלכה (שו"ע שם ע ג וקנד ג).

עני שאינו יכול ליתן לאשתו לחם שהיא צריכה לו

ואם הוא עני ביותר ואינו יכול ליתן לה לחם שהיא צריכה לו, נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שכופים אותו להוציא (רמב"ם שם יא; טוש"ע אה"ע ע ג).
  • ויש פוסקים שאין כופים אותו להוציא, מאחר שאין לו (רבנו ירוחם מישרים כג ה, בשם תשובת רבנו תם; רמ"א שם; ב"ח שם; באור הגר"א שם סק"ח).

המורד מתשמיש והמוציא אשתו מביתו

אף המורד מתשמיש (ראה ערך מורד) כופים אותו להוציא (תוספות כתובות סג א ד"ה והאמר; רא"ש שם; שו"ת הרשב"א א תרצג; טוש"ע קנד ג).

וכן מי שרגיל תמיד לכעוס על אשתו ולהוציאה מביתו, כופים אותו להוציא, לפי שקשה לה לילך לבית דין תמיד ותמות בינתיים ברעב, ועוד שכל שמשלחה מביתו הרי זה כמורד מתשמיש (שו"ת הרשב"א שם; בית יוסף שם; רמ"א שם).

המדיר אשתו שתקיים דברים שיש בהם זלזול וצער

המדיר את אשתו שתקיים דברים שיש בהם זלזול או צער, כגון שלא תהנה ממנו, או שלא תטעם אחד מכל הפירות, או שלא תתקשט, או שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית, או שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה, וכדומה, והיה באופן שהנדר חל (ראה ערך בעל), אם אינו רוצה להתיר את נדרו, חייב להוציא[56] (משנה כתובות ע א וגמ' שם ב; רמב"ם אישות יב כג; טור אה"ע עב; טוש"ע יו"ד רלה ב).

משומד ועובר על דת

במשומד (ראה ערך מומר), נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שכופים אותו להוציא על ידי גוי שיאמר לו עשה מה שישראל אומר לך[57], ויבטל בשעת הגט כל מודעה שייתכן שמסר (מרדכי גיטין תנ; ארחות חיים ב עמ' 156; רמ"א אה"ע קנד א, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שאין כופים אותו להוציא, שהרי רשע לא מנו חכמים בכלל אלו שכופים להוציא, לפי שטוב לה לישב בצוות עם בעל כזה מלישב לבדה (תשובת מהר"ם מרוטנבורג בהגהות מימוניות אישות כה יא; רמ"א שם, בשם יש חולקין).

והעובר על דת כנגד אשתו במה שהשתעבד לה, כגון שקיבל עליו חרם שלא להקניטה ולא להכותה, ועבר עליו, כופים אותו להוציא (תשובת מהר"ם שם; רמ"א שם, בשם יש חולקין).

ומי שפשע כנגד אשתו באיסורים, כגון שמאכילה דבר איסור, נחלקו ראשונים: יש אומרים שכופים אותו להוציאה (שלטי גבורים כתובות לב ב מדפי הרי"ף, א, בשם ריא"ז; מהר"י וייל כב; רמ"א שם, בשם יש חולקין); ויש אומרים שאין כופים אותו (דרכי משה שם סק"ג, בדעת המהר"ם)[58].

המורגל בזנות

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו - אם יש עדים שראו אותו עם הזונות כדרך המנאפים, או שהודה מעצמו, כופים אותו להוציא, כמו שנאמר: וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי (בראשית לא נ), ועוד שאין אדם נושא אשה על אשתו אלא כשיש לו די סיפוקן (ראה יבמות סה א), וזה הרועה זונות יאבד הון, ועוד שהוא גרוע מכל אלו שמנו חכמים שכופים להוציא (אגודה יבמות עז, מעצמו, ובשם תשובת הר"ם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים); ויש מי שהשיג על זה (בית יוסף שם).

המורגל להכות את אשתו

המורגל להכות את אשתו, ואינו שומע לדברי בית דין שהתרו בו תחילה, כופים אותו להוציא (תשובת רבנו שמחה באור זרוע ג, פסקי בבא קמא קסא; שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן קב; רמ"א שם ג, בשם יש אומרים)[59].

כשנולדו בו מומים

האיש שנולדו בו מומים, נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שאפילו נולדו בו מומים גדולים, כגון נקטעה ידו או רגלו או נסמית עינו, אין כופים אותו להוציא (תנא קמא במשנה כתובות עז א).
  • ויש אומרים שבמומים קטנים אין כופים אותו להוציא, אבל במומים גדולים כופים אותו (רבן שמעון בן גמליאל שם).

ההלכה כדעה הראשונה (רבא אמר רב נחמן ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בגמ' שם; רמב"ם אישות כה יא; טוש"ע אה"ע קנד ד)[60], אלא שנחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שלא אמרו כן אלא במומים שהיו בו קודם שנשא, שסברה וקיבלה עליה, אבל נולדו אחר שנשא - כופים (חייא בר רב שם).
  • ויש אומרים שלדעתם אין כופים בין שנולדו בו המומים אחר שנשא, ובין שהיו בו קודם לכן (רב יהודה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין חילוק בין שנסמית עינו האחת, לבין שניסמו שתי עיניו (אור זרוע א, תשובות תשס; שו"ת הרא"ש מב ב; באור הגר"א שם ס"ק טז, שכן דעת רוב הפוסקים), וכן המנהג שאין כופים אף בזה (לבוש שם ד).
  • ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בעינו אחת או ידו אחת או רגלו אחת, אבל בשתיהן - כופים להוציא (רא"ש שם ז ח, בשם יש אומרים, והסכים עמם, ובשו"ת הרא"ש שם, שזוהי דעתו באחרונה; טור שם; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם (רא"ש שם).

נכפה

הנכפה[61] - היינו החולה בחולי שמחמתו הוא נופל לארץ (רש"י שבת סא א ד"ה נכפה) - נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו מום באיש, ואין כופים לגרש (מרדכי כתובות רא, בשם הראבי"ה; רמ"א שם ה, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שהוא מום, וכופים להוציא (שו"ת הרא"ש מב א; רמ"א שם, בשם יש אומרים), שהרי סכנה יש בדבר, ואפילו תנאי אינו מועיל על זה, ועוד שדומה לשוטה, ובכגון זה אמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (שו"ת הרא"ש שם).

שוטה

איש המשתטה מדי יום יום, ואשתו אומרת אבי השיאני מחמת דוחקו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשר כי מטורף הוא, ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופים לגרש שאין כופים אלא באותם שאמרו חכמים (שו"ת הרא"ש מג ג; טוש"ע שם ה).

עקרות

אשה התובעת גט בטענה שאינה ראויה להיבנות ממנו, שהוא הגורם שאינה יולדת, אין שומעים לה (טוש"ע שם ו, על פי יבמות סה ב), לפי שאינה מצווה על פריה ורביה (ראה ערך פריה ורביה. גמ' שם), אבל אם באה בטענה שהיא רוצה בן להישען עליו בעת זקנתה, כופים אותו להוציא (גמ' שם; טוש"ע שם)[62].

ודוקא כששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה (רמב"ם אישות טו י; טוש"ע שם), אבל לפני עשר שנים חוששים שמא עיניה נתנה באחר והיא משקרת (תוספות שם א ד"ה שבינו, על פי משנה נדרים צ ב; רא"ש שם ו טו; טור שם. וראה מגיד משנה שם).

ואפילו היה מכחישה ואומר ממנה מניעת הולד - היא נאמנת, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ, והוא אינו מרגיש (גמ' שם; רמב"ם שם ט), ואפילו היו לו בנים מאשה אחרת, אנו תולים שנתקלקל אחר כך (רא"ש שם; טוש"ע שם), ואם שניהם אינם יודעים אם יורה כחץ, כופים להוציא (מרדכי יבמות נב; בית יוסף שם, בשמו).

ואם ידוע בודאי שהוא עקר, והיא באה מחמת טענה, כופים אותו להוציא אפילו לא שהתה עמו עשר שנים (תוספות שם; רא"ש שם; טוש"ע שם; באור הגר"א שם ס"ק לג)[63].

במה דברים אמורים שכופים להוציא כשהיא באה מחמת טענת בנים, בזמן שאינה תובעת את כתובתה, אבל אם תובעת את כתובתה, או שיש לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר, אין כופים (שו"ת הרא"ש מג ג, על פי יבמות קיז א; טוש"ע שם).

אשה שיראה שבעלה רוצה לילך לארץ אחרת

אשה שיראה שבעלה רוצה לילך לארץ אחרת, אם ידוע שדעתו לילך לשם - ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשה לזמן (ראה לעיל: גרושין לאחר זמן) לפני שילך (שו"ת הרא"ש שם יג; טוש"ע שם ח).

היה מוכתב למלכות, ואינו רשאי לעמוד במקום שאשתו נישאת לו מפני סכנת נפשות, מאחר שהיא אינה חייבת לילך אחריו (ראה ערך שאר כסות ועונה), והוא אינו יכול להישאר במקומו, כופים אותו לגרשה (שו"ת הרא"ש שם; טוש"ע שם ט); ואם הוא רשאי להישאר בעיר, אלא שהוא מוכתב למלכות בעיר אחרת, אין כופים אותו להוציא (רא"ש שם; טור שם)[64].

אשה האומרת שבעלה מאוס עליה

אשה האומרת מאוס עלי בעלי, נחלקו בה ראשונים:

  • יש אומרים שכופים אותו לגרשה, שאינה כשבויה שתיבעל לשנוא לה (רמב"ם אישות יד ח, על פי כתובות סג ב; תוספות כתובות שם ד"ה אבל, בשם יש מפרשים; רא"ש שם ה לד, וטור אה"ע עז, בשם הרשב"ם), אבל אין הדברים אמורים אלא אם היא נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה (תשב"ץ ד, ג לה, בשם מהר"ם מרוטנבורג; הגהות מימוניות שם, בשם התוספות והמהר"ם מרוטנבורג; מאירי שם, בשם גדולי המחברים).
  • אבל רוב הראשונים סוברים שאין כופים אותו להוציא, וכל מה שדנו בזה בנוגע לגרושין הוא אם הבעל ירצה לגרש אם יכול לגרשה בלא כתובה (ראה ערך מורדת), אבל לא שיכריחוהו לגרש (תוספות שם, בשם רבנו חננאל, רבנו תם ור"י; ספר הישר (התשובות) כד; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) תמב-תמג (לבוב) שכח; רמב"ן שם; רא"ש שם, בשם חכמי אשכנז וצרפת, והסכים עמם, ובשו"ת מג ז; מגיד משנה שם, בשם הרבה מן המפרשים; ר"ן שם, בדעת רש"י; מאירי שם), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע עז ב)[65].

אשה שטענה מאוס עלי מלפני הנישואין

אשה שטענה מאוס עלי עוד מלפני הנישואין, אלא שאמה השיאתה לו בעל כרחה - יש מהראשונים שצידד שאפילו האומרים בטענה מאוס עלי אין כופים לגרש, מודים בזה שכופים, שלא אמרו אין כופים אלא מפני החשש שמא עיניה נתנה באחר, אבל אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו כבר אין לחוש לכך (רשב"ש צג)[66].

הכפייה בגרושין

כל מקום שאמרו חכמים כופים להוציא - כגון מי שנשא נשים בעברה, או מוכה שחין וכיוצא (ראה לעיל) - כופים אפילו בשוטים (כתובות עז א; רי"ף שם; טוש"ע אה"ע קנד כא), שנאמר: בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד (משלי כט יט. גמ' שם), דהיינו שבדברים לבד לא יווסר אלא במיני נגישות והכאות (מאירי שם), אבל במקום שאמרו יוציא, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף באלו כופים בשוטים (תוספות שם ע א ד"ה יוציא, בשם ר"י, ויבמות סד א ד"ה יוציא; טור שם, בדעת הרי"ף; שו"ע שם, בסתם).
  • ויש אומרים שאין כופים בשוטים, אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין (תוספות שם ושם, בשם רבנו חננאל; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן אמרו: שמענו שמוציא, שמענו שכופים?! (ירושלמי כתובות יא ז. תוספות שם ושם, בשם רבנו חננאל).

להלכה כתבו הפוסקים שכיון שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, כדי שלא יהיה הגט מעושה (רא"ש יבמות ה יא; טור שם, בשמו; רמ"א שם), וכל מקום שאין כופים בשוטים, אין מנדים אותו גם כן (מרדכי כתובות ז רד; רמ"א שם)[67], ויכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה, או לישא וליתן עמו (מהרי"ק כט; רמ"א שם).

בדינים שונים

ישנם מספר דינים פרטיים שבהם דנו בנוגע לכללים הנ"ל:

  • האומר איני זן ואיני מפרנס - בין לדעה שכופים אותו לזון, ובין לדעה שכופים אותו להוציא (ראה לעיל: גרושין מחמת תביעה) - הכפייה היא במקום שכופים אפילו בשוטים (טור שם, שהכל מודים בזה).
  • אשה הבאה מחמת טענה שרוצה בן להישען עליו לעת זקנתה (ראה לעיל: גרושין מחמת תביעה), אף על פי שאמרו כופים אותו להוציא (ראה לעיל, ושם מתי שומעים לה) מכל מקום יש מן הראשונים סוברים שאין כפייה זו בשוטים, אלא הכפייה היא בתוספת על כתובתה כדין מורד (ראה ערכו. שו"ת הרשב"א א אלף קצב); ויש סוברים שאף בזו כופים בשוטים (תוספות יבמות סד א ד"ה יוציא).
  • הנושא מעוברת או מינקת חברו לפני הזמן (ראה ערך הבחנה), שכופים להוציא (ראה לעיל: גרושין מחמת איסור), אין כופים אותו בשוטים, לפי שאין גט זה אלא לזמן (שו"ת הרא"ש נג ו).
  • נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, שחייב להוציא (ראה לעיל: גרושין מחמת תביעה), ראשונים כתבו שהרי זה ככל מקום שאמרו שחייב להוציא, שנחלקו בו ראשונים אם החיוב הוא בכפייה (תוספות יבמות סד א ד"ה יוציא; רא"ש שם ה יא; טור שם); ומהאחרונים יש שכתבו שהכל מודים בזה שכופים בשוטים, שאינו חייב להוציאה משום טענתה בלבד, אלא אף משום ביטול פריה ורביה, ודומה לכפייה של נושא נשים בעברה, שהרי הוא עובר ומבטל מצות עשה (דרישה שם; כן משמע מבאור הגר"א שם סק"י).

גרושין בגט פסול

גרושין בגט הפסול מן התורה

כל גט שהוא פסול מן התורה - והוא הנקרא בלשונות הראשונים לרוב: "גט בטל", "אינו גט", או "אינה מגורשת" (ראה רמב"ם גרושין י א, ומגיד משנה שם) - אם נתגרשה בו עדיין היא אשת איש גמורה, ואם נישאת בו תצא והולד - מן השני - ממזר (רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע קנ א), אלא שצריכה גט מדבריהם מהבעל השני, כדי שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט (רמב"ם שם ד, וטוש"ע שם, על פי משנה גיטין פ א), שסבורים הרואים ששני זה כשנשאה, על ידי שגירשה ראשון בגט כשר נשאה, ומוציאה עכשיו שלא בגט (יבמות פח ב, ורש"י ד"ה גזרה), וצריכה גט מהראשון - מן התורה - להתירה לשאר העם, ונאסרה על שניהם לעולם (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם בא עליה הראשון קודם שגירש השני, הרי הולד ממזר מדרבנן (רמב"ם שם ז, על פי יבמות פט ב), אבל אחר שגירש השני - הולד מן הראשון כשר, שהרי אפילו במחזיר גרושתו ממש הולד כשר (ירושלמי יבמות י א; מגיד משנה שם)[68].

במה דברים אמורים כשנישאת לשני, אבל נתקדשה לשני ולא נישאת לו, ונמצא הגט בטל, הרי זו מותרת לבעלה הראשון, ואינה צריכה גט משני, שאין קידושין תופסים בעריות, ואין חוששים שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, שכיון שלא נישאת יאמרו תנאי היה בקידושין ולא נתקיים (רמב"ם שם ו, על פי יבמות פח ב-פט א; טוש"ע שם)[69].

גרושין בגט הפסול מדרבנן

בגט הפסול מדבריהם שנתגרשה בו ונישאה לאחר, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין - יוציא והולד ממזר (רבי מאיר בגיטין פו א), אכן בשלשה גיטין הפסולים מדבריהם - כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, אין בו זמן ואין בו אלא עד אחד (ראה ערך גט) - מודים שהולד כשר (גמ' שם), שלא אמרו שהולד ממזר אלא בדבר הנוהג בגיטין ולא בשאר שטרות, כדי שלא יבוא להשוות גיטין לשטרות, אבל בדברים שלא ניתקנו בגיטין בלבד אלא גיטין ושטרות שוים בהם אין הולד ממזר אלא אם בשאר שטרות הוא פסול, אבל אם בשאר שטרות כשר - בגיטין אין הולד ממזר (ר"ן שם).
  • ויש אומרים שבכל גט הפסול מדבריהם שנתגרשה בו ונישאת אין הולד ממזר (חכמים שם)[70], וכן וכן הלכה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם א).

ואם תצא מהבעל השני, נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שכל פסולי גט שמדבריהם אם נישאת – תצא, מלבד באותם שלשה גיטין שלחכמים אם נישאת לא תצא (תשובת הרי"ף שהובאה ברמב"ן ורשב"א ור"ן שם).
  • ויש אומרים שכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם לכתחילה לא תינשא בו, ואם נישאת לא תצא (תשובת רב האי גאון שהובאה בראשונים הנ"ל; רי"ף שם, לדעת הר"ן; רמב"ם שם י ב) אף אם אין לה בנים (תשובת רב האי גאון שם; כן משמע מהרמב"ם שם), ואפילו לא נבעלה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים רנ), וכותבים לה גט אחר והיא יושבת תחת בעלה (רמב"ם שם)[71], וכן הלכה (טוש"ע אה"ע קג א)[72]. ואם אי אפשר ליתן גט אחר, והיה הבעל - השני - ותיק וגירשה מעצמו הרי זה משובח, אם אין לה בנים, אבל אם יש לה בנים לא יוציא מפני פסול הגט, שמא יוציא לעז על בניה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ספק גרושין

כל מקום שהוא ספק גרושין - בין פסול שבגט מצידה, שלא קיבלה הגט כדין, או מצד התנאי (טור שם) - לא תינשא, ואם נישאת תצא, והולד ספק ממזר, מפני שהיא ספק ערוה (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ב)[73].

המגרש את אשתו בגט הפסול מדרבנן ורוצה להחזירה

מי שגירש את אשתו בגט שיש בו פסול מדבריהם, או שיש בו צד ספק מגורשת, ורצה להחזירה, הרי זו מותרת לבעלה, ואינו צריך לחדש הנישואין, ולברך שבע ברכות, ולכתוב כתובה עד שתתגרש גרושין גמורים (רמב"ם שם; טוש"ע שם ד), אבל צריך לקדשה (מגיד משנה שם; כסף משנה ובית יוסף שם; שו"ע שם).

הערות שוליים

  1. ו, טור' שנד-תכו.
  2. או שדינו ככל דבר שבערוה שאינו פחות משנים, שנאמר בעדות: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (שם), ונאמר בגרושין: כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כד א) - מה שם אין פחות משנים, אף דבר שבערוה אינו פחות משנים (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם, על פי סוטה ג ב, וגיטין ב ב ד"ה ואין דבר).
  3. על מי שכפוהו לגרש, וגירש מחמת הכפייה, שלא מרצונו, ראה ערך גט מעושה; על הנשבע לגרש וגירש מחמת שבועתו, ראה ערך הנ"ל; על המוסר מודעא על הגט, ועל ביטול מודעא, ראה ערך מודעא.
  4. אם היה בריא בשעה שציוה לכתבו ואחר כך נשתטה אם יכולים לכתבו, ראה ערך גט.
  5. וגט פשוט קכא ס"ק טז; בית שמואל שם סק"ה.
  6. על עתים חלים ועתים שוטה בנוגע לגרושין, ראה ערך שוטה; על גרושין של שכור ובדיקתו, ראה ערך שכור; על גרושי אלם, ראה ערכו.
  7. ויש שמסתפקים שמא אינו צריך בדיקה, אפילו נשתתק, מכיון שראינו שדעתו צלולה (תוספות שם ע ב ד"ה ורמז).
  8. אם כשגדל יכול לגרשה לפני שבא עליה בגדלותו, ראה ערך יבום.
  9. אם יש לקטן גט לפסול בו את יבמתו על כל האחים, ראה ערך גט יבמין.
  10. על פרטי החרם, ראה ערך חרם דרבנו גרשם.
  11. יש מהראשונים שכתב שלא אמרו טלי גיטך מעל גבי קרקע אינו מועיל אלא כשהבעל נתן הגט על גבי קרקע מעצמו, בלי ציווי האשה, אבל אם האשה אמרה לו תנהו על גבי קרקע, הרי זה כאילו נתן בידה ומגורשת (תוספות רי"ד קדושין ח א), והאחרונים תמהו עליו (אבני מלואים ל סק"י).
  12. ויש שכתבו שבדיעבד כשר, והמחמיר תבוא עליו ברכה (תוספות שם).
  13. אם צריכה להחזיר הנייר, ראה ערך מתנה על מנת להחזיר.
  14. ויש חולקים על עיקר הדין וסוברים שאין צורך באמירה זו, שלא הצריכו אמירה אלא כשאמר מקודם כנסי שטר חוב, אבל בנותן גט ממש בנתינה גמורה אין צריך לומר הא גיטך כלל (מאירי שם, בשם אחרוני הרבנים).
  15. ויש הפוסק כדעה השניה (רשב"א שם, על פי התוספתא שם (ליברמן) ב ח).
  16. ויש הסובר שאדרבא יש להקפיד שלא ליקח עדי חתימה לעדי מסירה (דרכי משה שם, בשם סדר גיטין סו).
  17. אלא שיש מסבירים דעה זו שעדי מסירה כורתים שאמרו פירושו אף עדי מסירה כורתים, ולהוציא מהסובר עדי חתימה בלבד כורתים (מאירי גיטין ג ב, ושם לו א, ובית יוסף שם, בדעת הרי"ף).
  18. ולא עוד אלא שיש מן הראשונים הסובר שאפילו לדעה שעדי חתימה כורתים מכל מקום צריך שיהיו עדים בשעת מסירת הגט, לפי שאין דבר שבערוה פחות משנים (תוספות שם, בשם רבנו תם).
  19. ויש החולק וסובר שאם לא קראוהו לפני הנתינה אינה מגורשת, כיון שבשעת הנתינה לא ידעו העדים שהוא גט (מרדכי גיטין שמג, בשם הר"ם).
  20. וראה ב"ח שם; ט"ז שם סק"ה; בית שמואל שם סק"ו.
  21. על פרטי דיני החצר בגט, ראה ערך חצר.
  22. ולדעה הראשונה הלימוד מידה הוא מה ידה משתמרת לדעתה, אף חצרה משתמרת לדעתה, למעט חצר המשתמרת שלא לדעתה (גמ' שם, לדעה זו).
  23. ואף על פי שבמציאה ומתנה חצר קונה אפילו כשאינו עומד בצד החצר (ראה ערך חצר), בגט, כיון שהגרושין חוב הוא לה, ואין חבין לו לאדם אלא בפניו, צריכה שתעמוד בצד החצר (בבא מציעא יב א; רמב"ם שם), שכיון שלא שייך שליחות בחוב, אין החצר קונה אלא בתורת יד, ולכן צריך שתהא דומה לידה, היינו סמוכה (רש"י בבא מציעא יא ב ד"ה אלא; ר"ן גיטין שם; בית שמואל שם סק"א).
  24. ואינו דומה לטלי גיטך מעל גבי קרקע שאינו גט (ראה לעיל: נתינת הגט), שכיון שהגט בא מרשות הבעל לרשות האשה הרי זה כאילו נתנו לה (תוספות שם עז ב ד"ה ותיזיל), או שכשנותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכה הרי זה כאילו נתן לה גט מונח בכלי מידו לידה (מאירי שם כא א), ועוד שבטלי גיטך צריכה היא ליטלו, ובזה אינה צריכה ליטלו (מאירי שם).
  25. ואף על פי שבמציאה אין ארבע אמות קונות ברשות הרבים, אלא בסימטא ובצידי רשות הרבים (ראה ערך ארבע אמות א), בגיטין קונות אף ברשות הרבים, אם משום תקנת עגונות (רשב"א גיטין שם ובבא מציעא שם), או משום שבגיטין יש דעת אחרת מקנה (הגהות מימוניות גזלה יז ט; הגהות מרדכי בבא מציעא תכג, בשם רבינו ברוך), או לפי שמתגרשת בעל כרחה קונה אף בקנין קל (מאירי גיטין שם); ויש סוברים שאף בגט אין ארבע אמות קונות ברשות הרבים, ואותה ששנינו זרקו לה ברשות הרבים הכוונה לצידי רשות הרבים או לסימטא (תוספות גיטין שם ד"ה רבי, בתירוץ השני; ר"ן שם).
  26. ויש מתירים אם נפל על בגדיה להינשא לכתחילה (בית שמואל ס"ק כד, בשם הריב"ש).
  27. ויש מהאחרונים שכתב שעיקר הדבר אם קנינים מועילים בגט ספק הוא בירושלמי, בכתב גט על קרן של פרה, שנותן לה את הפרה (ראה ערך גט) אם מועיל כשמסר לה הפרה במסירה, כמו שמועיל במקח, או שבגט צריך שיהיה ונתן בידה (ירושלמי גיטין ב ג. חלקת יואב קמא אה"ע יג).
  28. ויש מן האחרונים שכתב שצריכה מן הדין לקבל את כולו בידה, לפי שנאמר: ונתן בידה, עד שיהא כולו בידה (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא רכב, על פי ירושלמי גיטין ב ג), ואף על פי שקנתה כל הגט בהגבהה, מכל מקום אין כולו בידה, ולכן צריך להיזהר שלא יצא מקצת הגט למעלה מידה (רעק"א שם), אבל כמה אחרונים חולקים ומוכיחים שאין להקפיד על כך, ואף אם מקצתה חוץ לידה מועיל (צמח צדק אה"ע שד; רידב"ז גיטין ב ג; ערוך השלחן שם ג-ו); ויש שכתבו שלא לכפול את הגט, אלא יתננו לה כך שיהיה הכתב מבחוץ, כדי שיראו הכל שזה גט (רמ"א שם קנד סדר הגט סד, בשם מהר"י מינץ).
  29. ויש שכתב שמאחר שבתחילה היו ידיה גבוהות מן הארץ שלשה טפחים שוב אינה צריכה להגביה את הגט למעלה (צמח צדק אה"ע שד).
  30. על גט שנכתב בשבת, ראה ערך גט.
  31. על כל השאלות שנשאלו הסופר והבעל והעדים משיבים על הן הן ועל לאו לאו, ולא ישיבו שתי פעמים הן או שתי פעמים לאו (שו"ע אה"ע קנד סדר הגט עג), שבשתי פעמים נראה כשבועה (ראה ערכו. לבוש שם נה).
  32. ראה ערך גט חילוקי דינים בזה.
  33. ואין החרם אלא על מי שראה הגט קודם המסירה ושתק מלערער עד אחר המסירה, או על מי שניתן הגט שלא בפניו ואומר אילו הייתי שם הייתי מערער על העדים או על הגט, אבל מי שניתן הגט שלא בפניו, ומצא אחר כך פסול בגט ומפרש ואומר שפסול מטעם זה ומטעם זה, לא עלה על לב רבנו תם לסתום פיו מלומר את אשר בלבו (מהרי"ק לז; שו"ת הרמ"א נו).
  34. על סדור הגט למי שיש בעיר עוד אחד ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו, או שמו כשמו ושמות נשותיהם אינם שוים, ראה ערך שמות גיטין וערך שני יוסף בן שמעון; על סדור הגט על ידי שליח, ראה ערך שליח להולכה וערך שליח לקבלה.
  35. ואף על פי שבשעת הנתינה לא היתה מגורשת, אינו כטלי גיטך מעל גבי קרקע (ראה לעיל: נתינת הגט) כשהגט עדיין ברשותה, לפי שכשנתן לה הגט היתה נתינה גמורה לשם גרושין, אלא שחלות הגרושין אינו רוצה שתהיה עד הזמן שקבע, וכשמגיע הזמן היא מתגרשת בקבלה ראשונה (ר"ן שם; כסף משנה שם ג; בית שמואל שם סק"א). לסוברים שאם מת או אבד הגט קודם שהגיע הזמן אם זמנו של שטר מוכיח עליו, היא ספק מגורשת (ראה לעיל), אף כשהיה מונח ברשות הרבים היא ספק מגורשת (בית שמואל שם סק"ג).
  36. ואם אמר לכתוב הגט על תנאי, או שכתבו התנאי בתוך הגט, ראה ערך גט.
  37. ויש מהראשונים הסוברים שלאחר מיתה אין קיום התנאי מועיל לקיים את הגט (תוספות ישנים יומא יג א); ויש מהאחרונים המחלק בין קיום התנאי אחר מיתת האשה, שאינו מועיל, שאין עכשיו על מי יחול הגט, לקיום תנאי אחר מיתת הבעל והיא קיימת, שמועיל (נודע בשערים תנינא, חידושי כתובות).
  38. ויש שכתב שהוא ספק גט (ב"ח שם, על פי רש"י שם).
  39. ויש אומרים שלהלכה נוטל הימנה את הגט וחוזר ונותן בלא תנאי (מאירי שם, בשם יש אומרין).
  40. ויש חולקים וסוברים שלעולם יכול ליטול הגט ולגרשה עוד פעם, בלא תנאי, אפילו כשאינו יכול לבטל את התנאי של נתינה ראשונה (כן משמע משו"ת המהרי"ט א מט, ובאור הגר"א שם סק"מ).
  41. או הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני, שאף זה לשון חוץ הוא (גיטין פב א).
  42. בעיקר טעם זה יש חולקים וסוברים שאם אמר חוץ מפלוני, אפילו לכהונה לא פסלה (רבנו חננאל שם, על פי הירושלמי שם).
  43. ויש פוסקים כדעה הראשונה (ר"ן שם, בדעת רש"י; כן מצדד המאירי שם).
  44. ויש הסוברים שיש מהתנאים שלדעתם מחלוקת התנאים הנ"ל היא בשני המקרים (מאירי שם, בדעת רבי עקיבא; רשב"א שם, בדעת רבי טרפון ורבי עקיבא).
  45. על נערה אם יכולה לעשות שליח לקבל את גיטה, ראה ערך שליח לקבלה.
  46. על נוסח כתיבת הגט בקטנה המתגרשת על ידי אביה, ראה ערך גט.
  47. ויש שכתבו שדבר בלבד, היינו פשיעה כנגדו, לא די לדעה זו, וצריך גם שישנאנה בשביל כך, וכן אם שנאה בלבד בלא דבר פשיעה כנגדו לא די שיוכל לגרשנה בשביל כך, אלא אם כן מצא בה גם דבר פשיעה כנגדו וגם הוא שונא אותה בשביל זה (ב"ח אה"ע קיט א, בדעת הטור; כן משמע מהבית שמואל שם סק"ד).
  48. ויש מהראשונים שפסק כדעה הראשונה (רשב"ש תיא).
  49. ויש הסובר שלא נחלקו אלא בנשואה, אבל בארוסה הכל מודים שמגרשה אפילו מצא אחרת נאה הימנה (מהרשד"ם אה"ע ס).
  50. ויש מפרשים שהדעה השלישית אינה חלוקה על הדעה השניה, אלא באה לפרשה (פרי חדש שם, על פי ירושלמי גיטין ט יא), ופוסקים שבזיווג ראשון לא יגרש אלא אם כן מצא דבר ערוה, ובזיווג שני אפילו מצא אחרת נאה הימנה (פרי חדש שם, בדעת הרמב"ם, והסכים עמו).
  51. ויש שכתב שאינה אלא עצה טובה בלבד, אבל מצד הדין אין בזה איסור (הגהת משנה למלך שם, בשם כנסת הגדולה, ובדעת עוד כמה אחרונים).
  52. ויש שכתב שבעלת מריבה לא ימהר לגרשה בזיווג ראשון (ב"ח שם, בדעת הטור).
  53. על אנוסתו ועל אשתו שהוציא עליה שם רע שאסור לגרש, ראה ערך אונס ב, וערך מוציא שם רע.
  54. ויש שנראה מדבריו שהדבר רשות, ואם רצה לקיים מקיים (חלקת מחוקק שם ס"ק יח, בדעת הר"ן שם, בשם הרשב"א).
  55. ויש מהתנאים הסובר שהמקמץ הוא הבורסי (ראה להלן. תנא קמא בתוספתא שם).
  56. במהות חיוב זה, אם הוא כפייה, או שרק מודיעים לו שחייב לגרש, ראה להלן: הכפייה בגרושין.
  57. על הכשר הגט בכפייה כזו, ראה ערך גט מעושה.
  58. ויש הסוברים שאף הנודר ואינו מקיים, כופים אותו להוציא, מפני שבניו מתים בעון נדרים (שלטי גבורים שם, בשם ריא"ז; רמ"א שם, בשם יש חולקין).
  59. ואפילו לסוברים שבאומר איני זן כופים אותו לזון ולא להוציא (ראה לעיל), הרי זה דוקא במזונות שיש בידינו לעשות תקנה לדבר, שיורדים לנכסיו וזנים אותה, אבל כשהוא מכה ומבזה אותה, שאין בידינו לעשות תקנה לדבר, כופים אותו להוציא (תשובת רבנו שמחה שם), שהרי אפילו על שאר דברים שאין להצטער כל כך חייב להוציאה, כגון המדיר שלא תלך לבית אביה וכיוצא (שו"ת הרשב"א שם). ויש שהשיג על דין זה, וכתב שאין כופים אותו להוציא (בית יוסף שם).
  60. ויש מהאמוראים הסובר שהלכה כדעה השניה (רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן שם).
  61. אפילפסיה בלע"ז.
  62. ויש הסובר שלעולם כופים אותו להוציא, מפני שיש לטעון עבורה שרוצה בן להישען עליו בעת זקנתה (רמב"ם אישות טו י).
  63. ויש סוברים שאפילו הוא עקר ודאי, כל שלא שהתה עשר שנים, חוששים שמא עיניה נתנה באחר, ואינה נאמנת לחייבו לגרש אותה (בית שמואל שם ס"ק טז, בדעת הרא"ש בפסקיו; באור הגר"א שם, בדעת הרא"ש בתשובה).
  64. ויש שביאר שמאחר שלא הוזכר בגמרא בפירוש שכופים לגרש על כך, אין כופים אותו שיגרש ממש, אלא שיקיים את חיוביו ולהיות עמה, ואם הוא מעצמו כדי להינצל מזה יגרש אין זה גט-מעושה (ראה ערכו. ריב"ש רלב, בדעת הרא"ש).
  65. ואף לדעת הסוברים כופים אותו יש מפרשים דבריהם שכופים אותו על ידי הודעה שאם אינו מגרשה אין בית דין משתדלים בהחזרתה ולא פוחתים כתובתה (ראה ערך מורדת), אבל לא כפייה ממש לגרשה (מאירי שם, בשם קצת חכמי הדור).
  66. על כתובתה ובגדיה ונכסיה של האומרת מאוס עלי, ועל דין שהיית הזמן שנותנים לה, ראה ערך מורדת.
  67. ויש הסובר שאין הנידוי אלא בכפייה בדברים (רא"ש יבמות שם).
  68. ויש סוברים שאף אם בא עליה הראשון אחר שגירשה השני הולד ממזר מדרבנן, שקנסוהו חכמים (חלקת מחוקק ד ס"ק יז ויז ס"ק קכ, ובאור הגר"א שם קעא, ואור שמח שם, בדעת התוספות יבמות פז ב ד"ה הולד).
  69. על חיובי הבעל במזונותיה וכתובתה וכו', ראה ערך כתובה וערך תנאי כתובה; על איסורה לבעלה אם הוא כהן ולשאר כהנים בנתגרשה בגט בטל, ראה ערך גרושה לכהן: ריח הגט.
  70. ויש מהראשונים הסובר שלדעה זו הולד ספק ממזר, מלבד באותם שלשה גיטין שאמרו הולד כשר (תשובת הרי"ף שהובאה ברמב"ן ורשב"א ור"ן שם).
  71. ויש המצדד שאם אין לה בנים מהשני תצא, ואם יש לה בנים לא תצא, שלא להוציא לעז על בניה (רמב"ן שם).
  72. ואין בזה משום הוצאת לעז על בניה, אם יש לה בנים מהשני, שיאמרו בני אדם לרווחא דמילתא עשו חכמים כן, מאחר שרואים שלא תצא (תרומת הדשן שם כא; רמ"א שם, ובית שמואל סק"ג).
  73. על חיוב מזונותיה של אשה שנתגרשה בגט פסול מדבריהם, או שהיא ספק מגורשת, ראה ערך שאר כסות ועונה.