מיקרופדיה תלמודית:דבר שאין בו דעת להשאל

הגדרה^[1] - דבר שאנו מסופקים בו אם נטמא, ואין בו דעת שנוכל לשאול אותו על כך

טהרתו

הדין

ספק טומאה ברשות היחיד, שהוא טמא (ראה ערך ספק טומאה), הרי זה דוקא כשהדבר שהוא מסופק לנו אם הוא טמא הוא דבר שיש בו דעת להישאל ולדרוש ממנו מה אירע לו (רמב"ם אבות הטומאה טז ב), שאם שואלים אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב הן או לאו או איני יודע, וכשאומר איני יודע ספקו טמא (רש"י סוכה מב א ד"ה והיודע).

אבל אם אין בו דעת להישאל, ספקו טהור, מפני שספק טומאה ברשות היחיד שהוא טמא למדנו מסוטה, שהיא ספק אם נטמאה או לא נטמאה, והתורה אמרה שהיא טמאה (ראה ערך סוטה), וסוטה הרי יש בה דעת להישאל אם נטמאה (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ו יז; ספרי נשא ז; סוטה כח ב; רמב"ם אבות הטומאה שם).

וישנו לימוד אחר להלכה זו, שמהפסוק וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז יט) למדים שודאי טמא לא יאכל, אבל ספק טמא - יאכל (ראה ערכים ספק איסור; ספק טומאה, על השיטה שכל האמור בתורה נאמר על צד הודאי ולא על צד הספק); ומאידך מהפסוק וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר (שם) למדים שודאי טהור יאכל בשר, אבל ספק טמא לא יאכל. ולכאורה הלימודים סותרים, אלא מה שספקו טמא זהו ביש בו דעת להישאל, ומה שספקו טהור זהו באין בו דעת להישאל (סוטה כט א, ורש"י שם ד"ה אלא)^[2].

רבן שמעון בן גמליאל אמר שכל עיקר מה שספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור, הרי זה מפני שאפשר לשאור ליחיד, ואי אפשר לשאול לרבים (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ו יז, והובאה בפירוש המשניות לרמב"ם טהרות ג ו, ובר"ש שם ד יא), ולכן ברשות הרבים הוא כדבר שאין בו דעת להישאל (מנחת בכורים על התוספתא שם).

חרש שוטה וקטן

חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה, וספק נגעו בטומאה ספק לא נגעו, הרי אלו טהורים, שכל שאין בו דעת להישאל - ספקו טהור (טהרות ג ו; רמב"ם אבות הטומאה טז ב).

אבל הסומא והישן והמהלך בלילה - ספקם ברשות היחיד טמא (טהרות ג ו לגירסת הר"ש והגר"א), מפני שיש בהם דעת להישאל (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ג יא; רמב"ם שם ג).

בפי עורב

כזית מן המת שנמצא בפי העורב, ויש ספק אם האהיל (ראה ערך אהל המת) על האדם ועל הכלים ברשות היחיד או לא האהיל, האדם טמא מספק מפני שיש בו דעת להישאל, והכלים טהורים (טהרות ד ד; רמב"ם אבות הטומאה יז א), לפי שאין בהם דעת להישאל (רמב"ם שם).

תינוק

תינוק הנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו, אף על פי שאין שם שושנים אלא במקום הטומאה - התינוק טהור, שאני אומר אחר ליקטן ונתנן לו; וכן חמור העומד בבית הקברות - כליו טהורים (טהרות ג ז; רמב"ם אבות הטומאה טז ח). ואין אומרים שמא נתמעך בהם ונגעו בקבר, מפני שהתינוק והחמור אין בהם דעת להישאל (רמב"ם שם; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא טהרות שם), וכשנמצאו לא נמצאו נוגעים, וכל הטומאות כשעת מציאתן (רמב"ם שם). ומדובר שהחמור עומד במקום טהרה (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ג יא; ר"ש ורא"ש טהרות שם).

היה התינוק תופס בידו של אביו, או שהיה רוכב על גבי כתפו של אביו, ספקו ברשות היחיד טמא, מפני שאביו נשאל עליו (תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ג ז; רמב"ם אבות הטומאה טז ט).

בירושלמי אמרו כל שהוא תפוס ביד אביו ספקו כפקח, ואם אביו תופס בידו ספקו כחרש (ירושלמי חגיגה א א); שאם הוא תופס ביד אביו - הרי הוא כגדול, ויש בו דעת להישאל, ואם אביו תופס בידו הוא כחרש שאין בו דעת להישאל (קרבן העדה ופני משה שם).

כשיש חזקה

ספק טומאה בדבר שיש לו חזקת טומאה קודמת, טמא אפילו בדבר שאין בו דעת להישאל (תוס' חולין י ב ד"ה ודילמא)

לכתחילה

יש מן האחרונים שכתב, שכשם שספק טומאה ברשות הרבים, אף על פי שמן הדין ספקו טהור, מכל מקום החמירו חכמים לכתחילה בדבר שאפשר לטבול שצריך לטבול ולהיטהר (ראה עבודה זרה לז ב. וראה ערך ספק טומאה), כך בדבר שאין בו דעת להישאל, צריך מדרבנן טבילה (צל"ח פסחים יט אות קלח).

טומאה הבאה בידי אדם

אדם הנושא שרץ

אפילו כאשר הדבר הנטמא אין בו דעת להישאל, מכל מקום אם הטומאה באה בידי אדם, הרי זה חשוב כדבר שיש בו דעת להישאל, אפילו אם הדבר הנטמא מונח על גבי קרקע (נדה ה ב; רמב"ם אבות הטומאה טז ו). כגון אדם נושא שרץ בידו, ספק נגע בכלי המונח על גבי קרקע ספק לא נגע, ואף על פי שהאדם לא היה עמוק בכלי, הואיל והטומאה באה על ידי אדם, ספק נגעה הטומאה בכלי ספק לא נגעה, הרי זה כמו שיש בו דעת להישאל, וברשות היחיד ספקו טמא (רש"י שם ד"ה הבאה). שלא אמרו דבר שאין בו דעת להישאל טהור, אלא כשאין בו דעת שאלה כלל, לא למטמא ולא למיטמא, אבל כל שיש בו דעת להישאל מצד אחד, טמא מספק (מאירי סוטה נז ב, נדה ה ב).

נמצאת טומאה בכלי

• הממלא מים בכלי ונתן בעשרה כלים, אף על פי שכולם ספק, שמא השרץ היה בכלי שמילא בו תחילה, מכל מקום אינו טמא אלא אותו שנמצא בו השרץ, וכולם טהורים, מפני שהם כלים, ואין בהם דעת להישאל (רמב"ם אבות הטומאה יז א. וראה ערך כאן נמצא כאן היה).

וכן המערה מכלי לכלי ונמצא השרץ בתחתון, העליון טהור, ואין אומרים בעליון נפל, אלא שמא בתחתון היה, מפני שהם כלים ואין להם דעת להישאל (רמב"ם שם).

ואף על פי שהיא טומאה הבאה בידי אדם, שאפילו אם הנטמא אין בו דעת להישאל הרי זה טמא, מכל מקום כשהטומאה לא נודעה לאדם, אינה חשובה כטומאה הבאה בידי אדם (כסף משנה שם); או שאין זו טומאה הבאה בידי אדם מכיון שלא ידוע ודאי שבשעה שהאדם מילא את המים בכלי שאב גם את השרץ לשם, ושמא היה השרץ בכלי קודם לכן, ולא נולד הספק בידי אדם בודאי, וכל שכן בדין השני, במערה מכלי לכלי, שבודאי אין זו טומאה בידי אדם, שאם היה השרץ בכלי העליון הרי כבר נטמא קודם שבא בידי אדם (מרכבת המשנה שם).

• ויש חולקים וסוברים שהרי זו טומאה הבאה בידי אדם, שחשובה כיש בה דעת להישאל (הראב"ד בהשגות שם).

יש מפרשים שדעה זו חולקת רק על הדין השני של המערה מכלי לכלי (כסף משנה שם); ויש מפרשים שבזה הם מודים שאינה טומאה שבידי אדם, שהרי אם היה שרץ בעליון כבר נטמא קודם שבא בידי אדם, ואינם חולקים אלא על הדין הראשון (מרכבת המשנה שם).

טהרות שבידי אדם

טומאת האדם

היה הדבר שספק אם נטמא נמצא בידי אדם, כגון מיטה שבני אדם נושאים אותה וכיוצא בזה, אף על פי שהמיטה היא דבר שאין בה דעת להישאל, הרי זו טמאה ברשות היחיד כדבר שיש בו דעת להישאל, לפי שהיא כיד האדם הנושא אותה (נדה ה ב); שכל טומאה הבאה בידי אדם, בין שהטומאה ביד אדם בין שהטהרות ביד אדם, הרי זה כדבר שיש בו דעת להישאל (תוס' הרא"ש שם).

טומאת הכלים

ולא זו בלבד כשהאדם הנושא את הטהרות נטמא, כגון הנושאים מיטה שהנידה בה שגם הם טמאים במשאה, אלא אפילו אם אין האדם האוחז את הטהרות נטמא, מכל מקום חשוב כדבר שיש בו דעת להישאל. כגון אדם התופס סכין, וספק אם נטמאה הסכין על ידי מחט טמא מת, אף על פי שהמטמא, שהוא המחט, אין בו דעת להישאל, והאדם אינו נטמא מהסכין, שאין כלי מטמא אדם (ראה ערך אבות הטומאה), מכל מקום תפיסת יד אדם בסכין עושה אותה כדבר שיש בו דעת להישאל (תוס' נדה שם ד"ה כשחברותיה, ותוס' הרא"ש שם).

טומאה על גבי קרקע

וכן אם היתה טומאה מונחת על גבי קרקע ואדם אוחז כלים בידו, וספק נגעו הכלים בטומאה ספק לא נגעו, שאין הספק אלא על הכלים בלבד, מכל מקום כיון שהכלים הם בידי אדם, הרי הם כיש בו דעת להישאל וטמאים (תוס' הרא"ש נדה ה ב; תוס' שם ד"ה ספק).

בפי חולדה

וכן שרץ בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, אם היו הככרות בידי אדם, הרי הן כדבר שיש בו דעת להישאל (ר"ש ורא"ש טהרות ד ב).

==

הערות שוליים