מיקרופדיה תלמודית:דש

הגדרה^[1] - איסור מלאכת פירוק גרעיני התבואה מתוך השבלים בשבת

האיסור וגדרו

דישה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו), שמנו חכמים במשנה (שבת עג א), לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב) בסממנים של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני (רש"י שם ד"ה האופה).

גדרה של מלאכה זו הוא הפרדת האוכל מהפסולת המחוברת בו, שיהיה מוכן לברירה בזרייה או בהרקדה (רבנו חננאל שם עד א; ערוך, דש ג), או שמפרק מן האוכל פסולת המחוברת בו, כדי שיהא נכון לאכילה (ערוך שם), ובזה נבדלת מלאכת זו ממלאכות בורר (ראה ערכו) וזורה (ראה ערכו) ומרקד (ראה ערכו), שאף הן הפרדת פסולת מאוכל, שכולן הן הפרדת פסולת מעורבת בתוך אוכל, ואינה מחוברת בהן, ובדישה האוכל והפסולת מחוברים (רבנו חננאל שם).

מפרק

המפרק, הוא תולדה של דש (רש"י שם עג ב ד"ה מפרק; תוספות שם ד"ה ואחת; רמב"ם שבת ח ז), שהדש גם כן מפרק התבואה מהשיבולת, ולכן כל המפרק אוכל מפסולת הרי זה תולדתו (שלחן ערוך הרב או"ח שה כח).

אף הפרדת משקה מאוכל הרי זה תולדת דש (ראה להלן: סוחט), אבל הפרדת אוכל מאוכל, כתבו ראשונים שאין בו משום דש (רמב"ם שבת ח י, על פי שבת קמד ב; רשב"א שבת קמד ב; מגן אברהם שיט סק"ח), שבדש הוא מפריד שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר, וכן משקה מאוכל דומה לזה, שאף הם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקים זה בזה, מה שאין כן אוכל מאוכל, שהרי זה כנוטל מאכל עב וחולק מתוכו מעט אוכל, שאין זה נחשב כיסוי לזה (שלחן ערוך הרב או"ח שה כח)^[2].

החיוב הוא בין כשהוא דש בבהמות, או במקל (מאירי שבת עג ב), או בכל כלי המיוחד לכך, ובין כשעושה ביד, אם דרך המלאכה בכך (שלחן ערוך הרב או"ח תקי א, וקונטרס אחרון שם א, בדעת רש"י והרמב"ם), אלא שהעושה בכלי הוא אב מלאכה, והעושה ביד הוא תולדה (שלחן ערוך הרב או"ח שיט ט, וקונטרס אחרון שם תקי א).

המפרק דרך זריקה, שזרק איזה דבר על האוכל ופרקו, נחלקו אמוראים אם חייב (רב פפא בשבת עג ב); או שפטור, לפי שאין דרך פריקה בכך (רב אשי שם), אלא או ביד או בכלי, אבל לא על ידי זריקה (רש"י שם ד"ה אין דרך).

שיעורו

שיעור הדישה להתחייב עליה הוא בגרוגרת (רש"י שבת עג א ד"ה האופה; רמב"ם שם ח ז, על פי שבת צה א).

שלא בגידולי קרקע

בדישה שלא בגדולי-קרקע (ראה ערכו) נחלקו תנאים:

• יש אומרים שיש דישה גם שלא בגידולי קרקע (רבי יהודה בשבת עה א, לפי רבא שם).

• ויש אומרים שאין דישה אלא בגידולי קרקע (תנא קמא שם, לפי רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם, ומגיד משנה שם; רמב"ן ורשב"א שם קז א)^[3].

ולא נחלקו אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן הכל מודים שהדישה אסורה גם שלא בגידולי קרקע (אור זרוע ב נח; טור או"ח שמ, לפי אגלי טל דש י).

מחובר לקרקע

נחלקו ראשונים אם דישה ישנה בין בתלוש ובין במחובר לקרקע (כן משמע מרש"י שבת עג ב ד"ה מפרק); או שאין דישה במחובר לקרקע (המיוחס לר"ן שם; מאירי שם קמד ב).

כשהאוכל אינו טמון בפסולת

מלאכת דישה כתבו ראשונים שהיא כשהאוכל מכוסה וטמון בתוך הפסולת, המלבישה אותו, כמפרק התבואה שהיא אוכל מהשבלים שהם פסולת המכסה עליו (רש"י שבת עד א ד"ה וליחשב, ושם צה א ד"ה מפרק).

כשהאוכל אינו טמון ומכוסה בתוך הפסולת, כגרעינים בשבלים, אלא מחובר לו מן הצד, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין בו משום דישה (כן משמע מהמאירי שם עג ב; פרי מגדים או"ח שכ, פתיחה לאשל אברהם, בדעת רש"י שם ושם, ושלו, משבצות זהב סק"ח; מנחת חינוך, מוסך השבת דש, בדעת התוספות שבת עג ב ד"ה ואחת, בשם רבנו שמואל), ולכן יחור תלוש מן האילן ובו פירות, מותר לתלוש ממנו הפירות בשבת (רבנו ירוחם יב יד; רמ"א או"ח שלו ח), וכן מותר לפרק קטניות משרביטיהם, אם נפתחו השרביטים מערב שבת, אף כשהקטניות עדיין דבוקות אל השרביטים (ארחות חיים למהרש"ם שיט).

• ויש אומרים שאף בחיבור מן הצד יש בו משום דש (מנחת חינוך שם, ושביתת השבת דש, פתיחה ה, בדעת רש"י והרמב"ן והר"ן שבת עג ב; אגלי טל שם ב, בדעת רבנו חננאל שם עד א), ולכן במפרק תמרים מן המכבדות - הענפים (רש"י סוכה יג ב ד"ה מכבדות) - שלהם, חייב משום מפרק, שהוא תולדה של דש (רש"י שבת שם ד"ה מפרק, ורמב"ן ור"ן שם)^[4].

כשהאוכל אינו מחובר לפסולת

אוכל שהוא טמון ומכוסה בפסולת, אבל אינו מחובר אליה, שכבר נפסק חיבורו, אין בו משום דישה, ולכן שרביטי קטניות, אם הקטניות כבר נותקו מן השרביטים, אין בהם משום דש, ומותר ליקח הקטניות מן הקליפות כשרוצה לאכול מיד, שכדי לאכול לאחר זמן אסור משום בורר (ראה ערכו. ט"ז או"ח שיט סק"ד, לפי שלחן ערוך הרב שם ט), ואף על פי שבחולב יש סוברים שחיובו משום דש (ראה להלן: חולב), והחלב אינו מחובר בעטיני הבהמה, אלא כנוס ועצור בהם (ראה רש"י שבת צה א ד"ה מפרק), וכן מצינו בסוחט זיתים וענבים, שיש בו משום דש (ראה להלן: סוחט), אף שהמשקה שלהם אינו בלוע בפרי אלא כנוס בהם (ראה פסחים לג ב), הרי זה לפי שמתחילת ברייתם היו החלב והמשקה עצורים וכנוסים בהם, וזוהי דרך פריקתם, אבל תבואה וקטניות שהיו משעת גידולן מחוברות אל השרביט, דרך פריקתן היא כשהן מחוברות, וכשנותקו מותרות (אגלי טל שם ג)^[5].

סמוך לסעודה

אם דש סמוך לסעודה כדי לאכול לאלתר, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאין הבדל בדישה ותולדתה בין עושה כדי להניח לאחר זמן, ובין עושה סמוך לסעודה (פרי מגדים או"ח שכ, פתיחה לאשל אברהם).

• ויש אומרים שלאכול לאלתר מותר, כמו בבורר (ראה ערכו. דרכי משה או"ח תריא סק"ב, בשם הר"א מפראג), ודוקא כשכך דרכם לפרקם סמוך לאכילה, אבל אם דרכם לדוש כדי להניח, חייב אף במפרק סמוך לסעודה (אגלי טל שם ג), וכן אם מפרק כדי להניח, חייב אף אם דרך פריקתם סמוך לסעודה (דרכי משה שם).

כותש, קולף ומולל

כותש

הכותש חיטים במכתשת להסיר קליפתן - כגון אלו שמתקנים אותן לצורך מעשה קדרה (מאירי שבת עג א) - חייב משום דש, שכן היה במקדש בסממנים (ירושלמי שם ז ב; רש"י שבת עד א ד"ה וליחשב), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאב מלאכה הוא, כמו דש (רש"י שם).

• ויש אומרים שכתישה אינה מלאכה חשובה, שכן לא כל אדם טוחנים בחיטים שלהם סולת, שיצטרכו להסיר קליפתן, שהעניים אוכלים פתם בלא כתישה ואינם אוכלים סולת, לפיכך אינה אלא כתולדה ולא אב (רבנו חננאל שם; המיוחס לר"ן שם, בשם הרא"ה, והסכים עמו; מאירי שם עג ב).

אף שאר פירות שכותשים אותם להסירם מקליפתם, כגון כותש שומים, חייב משום דש (ירושלמי שם).

קולף

הקולף, שמסיר הקליפה המקיפה את הדבר, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שהקולף קנים חייב משום דש (רבנו חננאל שבת עג ב; ערוך, חלתא), והוא הדין בקולף תבואה ופירות מקליפתם (שביתת השבת סק"ו, ופתיחה לדש ד, לדעה זו; רבי עקיבא איגר בחידושיו או"ח שיט למגן אברהם סק"ח, ודרוש וחידוש שבת עד א).

• ויש אומרים שמותר לקלוף שעורים מקליפתם כדי לאכלם לאלתר (תוספות ביצה יג ב ד"ה ואם קלף), והוא הדין כל מיני דגן כשקולף (מגן אברהם שיט סק"ח, על פי התוספות שם), וכן מותר לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר (סמ"ג לאוין סה; הגהות מימוניות שבת ח ז), וכן הלכה (בית יוסף או"ח שכא יט; רמ"א שם)^[6].

בטעם הדעה האחרונה נחלקו הדעות:

• לפי שבקולף אין בו משום דישה כלל, שבדישה וכן בכתישה המלאכה היא באוכל, שמוציאו מן הפסולת או מן הקליפה, אבל בקולף הוא מסיר את הקליפה מן האוכל, ואין זו דישה (מגן אבות, מלאכות יום טוב ד"ה והדש).

• או לפי שכותש הוא בכלי וחשוב כמו דש, וקולף הוא ביד, ולא היתה מלאכה זו במשכן אלא בכתישה (באור הלכה שכא ד"ה לאלתר שרי).

• או שיש לחלק בין קולף חיטים שאין שם אלא קליפה אחת, וכשמסירה חייב משום דש כמו כותש, ואין הבדל בין כשעושה בכלי לעושה ביד, לקולף שעורים, שיש עליהן שתי קליפות, וכשמסיר הקליפה החיצונה, כיון שעדיין הקליפה השניה עליה, לא נשלמה הדישה, ולכן מותר, ואינו דומה לדש, שמצניע עם הקליפה של הגרעין ונשלמה הדישה בהשרת השיבולת, ובשומים ובצלים שמותר לקלוף, הרי זה מפני שאין דרכם לקלוף אותם אלא סמוך לסעודה בלבד, ואין זו דרך דישה (אגלי טל דש ו,יא).

מולל

אסור למלול בשבת בידיו חיטים, כשהן רכות (ביצה יב ב; רמב"ם שבת כא יד; טוש"ע או"ח שיט ו), היינו שמולל השבלים של תבואה בידיו כדי שיפול הזרע מן השיבולת (שלחן ערוך הרב או"ח שיט ט ותקי א), וכן אסור לפרך השרביטים של קטניות בידיו כדי שיתלשו הזרעונים ממקום חיבורם בשרביט (באור הלכה שיט ד"ה בשינוי).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהאיסור הוא מדרבנן, לפי שדש כלאחר יד הוא (רש"י שם ד"ה מוללין; כן משמע מהרמב"ם שם), שדש גמור הוא אילו היה עושה כן בכלי, או שהיה מפרק הזרעונים בידיו ממקום חיבורם, ולא שמולל השבלים והזרעונים נופלים (שלחן ערוך הרב או"ח תקי י).

• ויש אומרים שהוא איסור מן התורה, וחייב משום מפרק (רבנו חננאל שבת עג ב; ערוך, פץ, בשם גאון; תוספות רי"ד שבת קמד ב).

המולל על ידי שינוי, כגון שמולל בראשי אצבעותיו את השבלים והשרביטים כדי שיפלו מהם החיטים או הקטניות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדבר מותר (רי"ף ורמב"ן ורשב"א שבת קכח א; רא"ש שם יח ב; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שהדבר אסור (כן משמע מרש"י ביצה יג ב ד"ה כיצד מולל; תוספות שם ד"ה כיצד; רמ"א שם, בשם יש מחמירים).

ומלילה ביום טוב תלויה בשתי הדעות הללו:

• לדעה הראשונה מותר למלול אף בלי שינוי (רמב"ם יום טוב ג טו; טוש"ע או"ח תקי א).

• ולדעה השניה מותר למלול עם שינוי בלבד (רש"י ותוספות שם).

סוחט

בזיתים וענבים

לא יסחט אדם זיתים וענבים בשבת, ואם סחט חייב חטאת (שבת קמה א; רמב"ם שבת ח י, ושם כא יב) משום מפרק, שהוא תולדה של דש (רש"י שם קמג ב ד"ה אין סוחטין; מאירי שם; רמב"ם שם), ואין חילוק בזה בין הסוחט בכלי, ובין הסוחט ביד (שלחן ערוך הרב או"ח תקי א, וקונטרס אחרון שם).

בשאר פירות

בשאר פירות, מלבד זיתים וענבים, נחלקו הדעות:

• יש מהתנאים והאמוראים הסוברים שאין חייבים על סחיטתם מן התורה (תני דבי מנשה ורב בשבת קמה א), וכן הלכה (רמב"ם שבת ח י, ושם כא יב; טוש"ע או"ח שכ א).

• ויש מהאמוראים (רבי יוחנן שם), שנחלקו ראשונים בדעתו, אם מסכים לדעה הראשונה (רבנו חננאל שם; תוספות רי"ד שם); או שסובר שחייבים מן התורה אף בסחיטת שאר פירות (רש"י שם קמד ב ד"ה כרב חסדא, לפי צמח צדק למשניות שם; תוספות שם יט א ד"ה השום, לפי צמח צדק שם; רשב"א שם קמה א).

בטעם שבשאר פירות אין חיוב מן התורה, נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שזיתים וענבים עומדים לסחיטה, ולכן סחיטתם היא מלאכה, אבל שאר פירות אין דרכם בכך, ואין סחיטתם מלאכה (רש"י שם קמה א ד"ה דבר תורה).

• יש מפרשים ששאר פירות אין המשקה שלהם חשוב להיות חייב על סחיטתו מן התורה (רשב"א ור"ן שם, לפי פרי מגדים או"ח שכ, בפתיחה לאשל אברהם)^[7].

• ויש מפרשים שפירות שאינם עומדים לסחיטה, הסוחט אותם הרי זה כעושה בשינוי והוא מפרק כלאחר יד, שאינו חייב מן התורה (תוספות רי"ד שם).

תותים ורמונים

ומכל מקום מדרבנן אסור לסחוט גם תותים ורמונים, הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם גזרו בהם שמא יבוא לסחוט גם בזיתים וענבים (רמב"ם שם כא יב, על פי שבת קמד ב; טוש"ע או"ח שכ א), וכן שאר פירות שדרך מקצת בני אדם לסחטם למשקים - אסור לסחטם מטעם זה (שבלי הלקט צ, בשם רבנו ישעיה). ודוקא כשסוחטים אותם לשתות מימיהם, כגון מחמת צמא או לתענוג, אבל אם סוחטים לרפואה בלבד, דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה כלל (בית יוסף שם; רמ"א שם).

פירות שאינם עומדים כלל לסחיטה

שאר פירות, שאינם עומדים לסחיטה כלל, כגון פרישין – חבושים (רש"י), פגעין – שזיפים (רש"י), ועוזרדין^[8], מותר לסחטם אפילו מדרבנן (שבת קמד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמותר אפילו כשנתכוין להוציא מימיהם, היינו המשקה שלהם, שכיון שאינם עומדים לסחיטה, אפילו זה שסחט אותם בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. רמב"ן ורשב"א וריטב"א שבת שם, בדעת הרי"ף, והסכימו עמו; באור הלכה שכ ד"ה מותר, בדעת הרבה ראשונים), ואין עליו שם משקה כלל, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל, שאין בו משום מפרק (רשב"א שם; שלחן ערוך הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ז).

• ויש אומרים שאף פירות אלו אסורים בסחיטה אם צריך למימיהם, אלא שתותים ורמונים אסורים אף כשסוחטם כדי למתק את הפרי, מפני שיש בני אדם שסוחטים לשם המשקה שלהם, ולכן חוששים אפילו כשסוחט למתק שמא יעשה לשם משקה, ובשאר פירות מותר כשסוחט למתק הפרי, ואין חוששים שמא יעשה למשקה, שאין אדם עושה אותם למשקה (רש"י קמד ב ד"ה כרב חסדא; תוספות שם ד"ה ה"ג).

להלכה כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה, אלא שבמקום שנהגו להחמיר אין לשנות (מגן אברהם שם סק"א; שלחן ערוך הרב שם; משנה ברורה שם סק"ה, ובאור הלכה שם).

מקום שנהגו לסחוט פירות מסויימים לצורך מימיהם

מקום שנהגו לסחוט פירות מסויימים לצורך מימיהם, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שמכיון שיש מקום בעולם שנוהגים לסחטם, דינם כתותים ורמונים בכל העולם שאסורים מדרבנן בסחיטה (בית יוסף שם א).

• יש אומרים שדוקא באותו מקום שרגילים לסחטם דינם כתותים ורמונים, אבל בשאר העולם דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה (רמ"א שם; ט"ז שם סק"ה).

• ויש מחלקים: אם יש מקום בעולם שרגילים לסחטם, ואפילו שמקצת בני אדם סוחטים שם, ובשאר מקומות שאין סוחטים הרי זה מפני שאין אותם הפירות מצויים שם הרבה, ולכן אוכלים אותם כמות שהם, ואילו היו מצויים שם היו אף הם סוחטים אותם, דינם כתותים ורמונים בכל מקום; אבל אם בשאר מקומות אין סוחטים אותם אפילו שמצויים שם הפירות, דינם כפירות שאינם עומדים לסחיטה אף באותו מקום שנוהגים לסחטם, שבטלה דעתם אצל כל בני אדם (מגן אברהם שם).

תפוח מבושל

תפוח מבושל מותר לסחטו לדברי הכל, מפני שנסחט כל האוכל ממנו ולא מימיו בלבד (ט"ז שם סק"ה).

לימון

בסחיטת לימונים אין משום איסור סחיטה (שבלי הלקט צ, בשם מורו ר' יהודה ב"ר בנימין; שו"ת הרא"ש כב ב; טור או"ח שכ, בשמו; שו"ע שם ו)^[9], ומספר טעמים לדבר:

• מפני שהכל יודעים שעשויים לצורך מיתוק אוכל, ולא לצורך משקה (שבלי הלקט שם; ט"ז שם סק"ה).

• לפי שלא נאסרו פירות בסחיטה אלא אם כן המשקה היוצא מהם שותים אותו בפני עצמו, אבל מיץ לימונים אין שותים בפני עצמו, אלא מטבלים בו אוכלים או משקים אחרים (שו"ת הרדב"ז א י; בית יוסף שם, בפירוש הראשון).

• שאינו אסור אלא כשסוחטים המשקה לבד ואחר כך מערבים אותו, אבל בלימונים נוהגים לסחטם לכתחילה לתוך משקה אחר וזה מותר (בית יוסף שם, בפירוש השני; מגן אברהם שם סק"ה).

ואפילו לאוסרים כל הפירות לסחטם לצורך מימיהם (ראה לעיל), מכל מקום מותר לסחוט הלימונים לצורך אוכל, היינו לטבל המאכל במימיהם, אפילו שיש מקומות שנוהגים לסחטם לצורך מימיהם (שלחן ערוך הרב שם י).

ויש מן האחרונים שכתבו שבזמן הזה שנוהגים למלא חביות למאות מיץ לימונים לשתות עם משקה, אפשר שדומה לתותים ורמונים, כיון שסוחטים אותם בפני עצמם (חיי אדם ח"ב יד ג; משנה ברורה שם ס"ק כב).

הסוחט ענבים לקדרה

מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדרה (שמואל בשבת קמד ב; רב שם קמה א) של תבשיל לתקנו, שניכר הדבר שאינו צריך לו למשקה אלא לאוכל, ואין זה דרך פריקתו, והוא כמפריד אוכל מאוכל (רש"י שם קמד ב ד"ה לתוך הקדרה; רמב"ם שבת ח י), שמשקה הבא לאוכל - אוכל הוא (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שכ ד), אבל לא לתוך הקערה (גמ' שם), שלפעמים עומד למשקה, ואף על פי שאין אדם שותה בקערה אין הדבר ניכר (רש"י שם ד"ה אבל לא)^[10], ואין הבדל בין פירות שכנוסים לאכילה ובין פירות הכנוסים למשקה (כלבו לא, בשם בעל ההשלמה), ואין הבדל בין שבת ליום טוב (רבנו חננאל שם; רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[11].

קדרה זו, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאפילו אם היא עתה ריקנית, אם בדעתו לערות את המשקה לתוך אוכלים - אינו חייב, מאחר שכוונתו בסחיטה זו היא לשם אוכל ולא לשם משקה, אלא שמדרבנן אסור אם אין בה עכשיו אוכלים (כן משמע מהתוספות רי"ד שם, בדעת רש"י; שו"ת הרדב"ז א תרפו, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שאם עמד המשקה בעינו אחרי שנסחט, אף שכוונתו היתה לערות לתוך אוכל, הרי זה מפרק (תוספות רי"ד שם), ואפילו בסוחט לתוך אוכל, אם אין המשקה מתערב עם האוכל יש בו משום מפרק (הגהות סמ"ק רפא; ריב"ש קכא).

הסוחט בוסר לקדרה

הסוחט בוסר (ראה ערכו) לתוך הקדרה, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאף הוא מותר, ואין הבדל בין פרי גמור לבוסר (סמ"ג לאוין סה, בשם הרב יוסף פורת; מרדכי שם תלז, וטור שם, בשמו; שו"ע שם ה, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שסוחט בוסר, הואיל ואינו ראוי לאכילה, דינו כמפרק אוכל מתוך פסולת (סמ"ג ומרדכי שם, בשם רבנו תם; שו"ע שם, בשמו).

כשריסק מבעוד יום

אין הסחיטה אסורה מן התורה בשבת אלא כשעושה כל הסחיטה, אבל זיתים וענבים שריסקם מבעוד יום, אם יסחטם בשבת אינו חייב (שבת יט א).

השום, והבוסר, והמלילות - שבלים שלא בשלו כל צרכן (רש"י שם ד"ה מלילות) - שריסקן מבעוד יום, נחלקו תנאים אם יגמור משתחשך (רבי ישמעאל בעדיות ב ו, ושבת שם), וכן הלכה (רבי יוסי בר חנינא בשבת יט ב; רי"ף שם; רמב"ם שבת כא יג, לפי מגיד משנה שם ג ב; טוש"ע או"ח שכא יט); או שלא יגמור (רבי עקיבא שם ושם). ונחלקו בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שהכל מודים שאסור לגמור הסחיטה, והסוברים ש"יגמור" דהיינו שיניחם בכלים ויצאו מעצמם (רש"י שם א ד"ה יגמור וב ד"ה לא יגמור); או ש"יגמור" היינו שיאכלם בשבת, ואין גוזרים שמא יסחט, מפני שאף אם יסחט אין בו איסור דאורייתא (תוספות שם א ד"ה רבי, בפירוש הראשון).

• ויש מפרשים שיגמור בידים, ומותר אפילו לכתחילה (תוספות שם, בפירוש השני; ר"ן שם, בדעת הרי"ף והמאור; מאירי שם), וכן הלכה (כן משמע מטוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו מותר אלא דוקא כשכבר עשו שתי מלאכות מבעוד יום, ריסוק ודיכה, ואינם מחוסרים אלא שחיקה^[12] - לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות – חיטים כתושות (רש"י ואבן עזרא משלי כז כב. וראה מלבי"ם ויקרא פר' קדושים אות נב) - בעץ הפרור בתוך הקדרה בשבת, אחר שמורידים אותה מעל האש (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכבר דכו אותם במדוכה כל צרכם, ואינם מחוסרים אלא שחיקה (שו"ת הרמב"ם (פריימן) סג) - אבל אם מחוסרים דיכה, ולא עשו אלא ריסוק בלבד - אסור לסחטם בשבת (רי"ף שם; רמב"ם שם), וכן הלכה (טוש"ע שם)^[13].

• ויש אומרים שגם במחוסרי דיכה מותר לגמור בשבת (המאור שם; רשב"א שם; מאירי שם).

אכן חלות דבש שנתרסקו מבעוד יום, אסור לרסקן להוציא מהן הדבש, מפני שהוא מפריד אוכל מפסולת, דהיינו הדבש הראוי לאכילה מהשעוה שאינה ראויה לו, ויש בזה משום מפרק (מגן אברהם שכא ס"ק טז; שלחן ערוך הרב שם יד; משנה ברורה שם ס"ק מח).

המוצץ

פירות

המוצץ את הפירות בפה, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שיש לחשוש לחיוב מן התורה משום מפרק כמו בסוחט (יראים רעד; הגהות מימוניות שבת כא יג, בשמו; כלבו לא; רמ"א או"ח שכ א, בשם יש אוסרין), ואינו דומה ליונק מן הבהמה, שהוא מפרק כלאחר יד, ואינו אסור אלא מדרבנן (ראה ערך להלן: חולב), שביניקה הרי זה שינוי גמור, שאין דרך כלל לינוק אלא לחלוב, אבל מציצת פירות אינה שינוי כל כך, כי רגילים לעשות כן לפעמים (מגן אברהם שם סק"ב; שלחן ערוך הרב שם ב), ולכן אפילו פירות שאיסור סחיטתם הוא מדרבנן אסור למצוץ כמו זיתים וענבים שלא חילקו חכמים בגזרתם (שלחן ערוך הרב שם).

• ויש אומרים שמציצה בפה אין בה משום מפרק כלל, שאין זו דרך סחיטה, ואפילו יכוין למצוץ את המשקה בפיו בטלה דעתו אצל כל אדם (שבלי הלקט צ, בשם אחיו הרב בנימין; רמ"א שם, בסתם).

פת שנשרה ביין ובשר שנשרה במרק

• הסוברים כדעה הראשונה כתבו שאסור למצוץ פת שנשרתה ביין, או בשר שנשרה במרק (יראים שם; הגהות מימוניות שם, בשמו; שלחן ערוך הרב שם), וכן למצוץ קני סוכר (בית יוסף שם).

• והסוברים כדעה השניה כתבו, שמכיון שמציצה בפה אין בה משום מפרק, כשם שמותר למצוץ ענבים, כך מותר למצוץ שאר הדברים (שבלי הלקט שם, בשם אחיו הרב בנימין; רמ"א שם, בסתם).

• ויש הסוברים שפת הבלועה מיין, וכן בשר ממרק - חמורים יותר, שכיון שקודם שנבלע באוכל כבר היה על המשקה הנמצץ שם משקה, ולכן קרוב הוא לחיוב חטאת ואסור למצוץ אותו, אבל בענבים שמעולם לא היה על המשקה הבלוע שם משקה קודם לכן, מותר למצוץ אותם ואין זה מפרק אלא כן הוא דרך אכילתם (ב"ח שם, ומגן אברהם שם סק"ד, בשם המהרש"ל).

• ויש הסוברים להיפך ששאר דברים קלים יותר מענבים, שהמשקה גדל בתוכם, ולא נבלע מהחוץ (כן משמע מהרמ"א שם; מגן אברהם שם).

הלכה למעשה

להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש שכתבו שלעולם הלכה כדעה השניה (ט"ז שם סק"ב).

• יש שכתבו להחמיר בזיתים וענבים, שסחיטתם מן התורה, ולהקל בשאר דברים (אליה רבה שם סק"ג; משנה ברורה שם ס"ק יב, בשמו).

• יש שכתבו שמעיקר הדין ניתן לסמוך על הדעה השניה, והמחמיר יחמיר רק בזיתים וענבים (ערוך השולחן שם יג).

• ויש שכתבו שהמנהג להקל אפילו בזיתים וענבים, אלא שהמחמיר אפילו בפת ובשר תבוא עליו ברכה, ובשאר פירות יש להקל יותר, כי יש לומר שדרך אכילתם כך הוא, וכל שהוא דרך אכילה אינו מעין מלאכה כלל (ראה ערך בורר), ואף חכמים לא גזרו בו (שלחן ערוך הרב שם).

כשמוצץ הפירות בפיו

וכתבו אחרונים שכל זה כשמוצץ הפירות דרך יניקה, שאינו משימם לתוך פיו, אבל אם משימם לתוך פיו, ומוצץ המשקה ומשליך הקליפות לחוץ, הרי זה דרך מאכל לדברי הכל, ומותר אפילו בזיתים וענבים (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ב; משנה ברורה שם ס"ק יב, בשמו)^[14].

במשקים בלועים

ירקות

כבשים, היינו ירקות וכדומה שנכבשו ביין או בחומץ (רש"י שבת קמה א ד"ה כבשין; רמ"א או"ח שכ ז), ושלקות, היינו ירקות וכדומה להם, ששלקן - בישלן - קודם השבת, ונשארו מימיהם בהם (רבנו חננאל שם), לסחטם לגופם לדברי הכל מותר אף לכתחילה (גמ' שם; רמב"ם שבת כא יג; טוש"ע או"ח שכ ז). והיינו כשסוחט לצורך הירקות עצמם, להוציא המשקה הצף עליהם והנבלע בהם (רש"י שם ד"ה לגופו), כדי לתקנם לאכילה (טוש"ע שם), שכיון שאינו צריך למשקה הנסחט מהם, אין זה בכלל מפרק (רש"י שם; מגן אברהם שם סק"ט), שאין דרך דישה בכך (תוספות שם עג ב ד"ה וצריך). אכן זיתים וענבים, כיון שרוב העולם סוחטים אותם למימיהם, אפילו לסחטם לצורך גופם אסור (מגן אברהם שם סק"ט).

סחט הכבשים והשלקות לצורך מימיהם, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שבכבשים פטור אבל אסור (רב שם קמה א), שמכיון שאין המשקה יוצא מגוף הכבשים, שהרי לא גדל בתוכם - אלא מן החוץ נבלע בתוכם - אין זה מפרק^[15], ומכל מקום אסור מדרבנן משום זיתים וענבים (רש"י שם ד"ה פטור), ובשלקות מותר לכתחילה (רב שם), שאינו משקה אלא אוכל (רש"י שם ד"ה שלקות).

• יש אומרים שאחד כבשים ואחד שלקות פטור אבל אסור (שמואל שם), ואף על פי ששאר פירות מותר לסחוט אפילו למימיהם (ראה לעיל), הרי זה מפני שאין שם משקה עליהם, מה שאין כאן שהיה שם משקה עליו קודם שנבלע (מגן אברהם שם סק"ט).

• ויש אומרים שאחד כבשים ואחד שלקות חייב חטאת, והרי זה כמו שסחט זיתים וענבים (רבי יוחנן שם), שלדעתם אף בשאר פירות כשסחטם למימיהם - חייב (רשב"א שם); או שהם מודים בשאר פירות שמותר, ומכל מקום בכבשים ושלקות חייב, מפני ששאר פירות אין דרך לסחטם, וכבשים ושלקות דרכם בכך (באור הלכה שם ד"ה ולר"ח).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שבת כא יג), וכן הלכה (טוש"ע שם ז); ויש פוסקים כדעה השלישית (רבנו חננאל שם; רשב"א שם).

דגים

הסוחט דג לצירו, דינו כסוחט שלקות למימיהן (בית יוסף ושו"ע שם ח, על פי גמ' שם קמה א), שאף ציר זה אינו משקה אלא אוכל (רש"י שם ד"ה ודג; מגן אברהם שם ס"ק יב)^[16].

בגדים

הסוחט בגדים ממשקים שנבלעו בהם, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שמלבד האיסור משום מלבן, אם המשקים הם מאותם המלבנים (ראה ערך מלבן) יש בו גם משום איסור מפרק, אם הוא צריך למשקים הנסחטים (תוספות שבת קיא ב ד"ה האי, וכתובות ו א ד"ה האי; אור זרוע ב נח, בשם רבנו תם; רא"ש שבת כב ד), ואפילו הפוטרים בסוחט כבשים ושלקות (ראה לעיל), בבגדים מודים שחייב מן התורה, לפי שבגדים שבלעו משקים בתוכם עומדים הם לסחיטה (רא"ש שם), אבל אם אינו צריך למשקים הנסחטים מהבגדים, אין בו משום דישה כלל, ומותר לכתחילה (כן משמע מהתוספות כתובות שם ומגן אברהם שכ ס"ק כג)^[17], וכן הלכה (כן משמע מהמגן אברהם שם). ואין היתר כשסוחט לאיבוד אלא כשסוחט לכתחילה על גבי קרקע וכיוצא, אבל אם סוחט לתוך כלי, אף על פי שבדעתו לשפכו אחר כך לאיבוד, הרי תיכף כשנכנס לתוך הכלי כבר הוא מפרק ואסור, ואינו מועיל מה שאחר כך שופכו לאיבוד (ט"ז שם ס"ק יב)^[18].

• יש אומרים שאין חייבים משום מפרק אלא כשמוציא משקים שהיו מכונסים או בלועים בדבר מתחילת ברייתם (שיטה מקובצת כתובות ו א, בשם שיטה ישנה).

• ויש אומרים שאין בסחיטת בגדים משום מפרק כלל, אלא משום מלבן בלבד (ראה ערכו. מגיד משנה שבת ט יא, בדעת הרמב"ם שם)^[19].

ספוג

ספוג, אם יש לו בית אחיזה שיאחזנו בו, מקנחים בו - את הטבלא (רש"י שבת קמג א ד"ה מקנחין) - ואם לאו אין מקנחים בו (משנה שבת קמג א; רמב"ם שם כב טו; טוש"ע או"ח שכ יז), שאי אפשר שלא יסחט כשאוחז בספוג (גמ' שם, ורבנו חננאל), וכיון שהבלוע בו הוא שמן וכיוצא - ולא מים - הרי זה מפרק, כסחיטת זיתים וענבים (תוספות כתובות ו א ד"ה האי מסוכרייתא)^[20].

נשברה חבית של יין - אסור לספוג (משנה שם קמג ב; רמב"ם שם כב טז; טוש"ע או"ח שלה א), שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בתוך כלי גזרה שמא יסחט (רש"י שם ד"ה ובלבד; טוש"ע שם)

שיער

בשיער אין סחיטה (רבה ורב יוסף בשבת קכח ב; רמב"ם שבת ט יא)^[21], ונחלקו ראשונים אם משום מפרק דנו בה (תוספות שבת קיא ב ד"ה (שם א) האי וכתובות ו א ד"ה האי); או משום מלבן (רמב"ם שם)^[22].

שלג וברד

השלג והברד, אסור לרסק אותם בשבת בשביל שיזובו מימיהם (שבת נא ב; רמב"ם שם כא יג; טוש"ע או"ח שכ טו), וכתבו הרבה ראשונים שטעמו משום גזרה שמא יבוא לסחוט פירות האסורים בסחיטה (רמב"ן ורשב"א שבת שם; ריטב"א ור"ן שם, בפירוש השני; ר"ן שם, ומגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם), ולטעם זה מותר לרסק בידים לתוך הכוס או לתוך הקערה (רמב"ן ורשב"א ור"ן שם), שכיון שנתערב במים - מותר (מגן אברהם שם ס"ק יג)^[23].

משקים שזבו

משקים שזבו בשבת

משקים שיצאו מעצמם מהפירות, נחלקו בהם תנאים:

• יש אומרים שאסורים בשתיה (תנא קמא במשנה שבת קמג ב), גזרה שמא יסחט (ביצה ג א).

• ויש מחלקים: אם הפירות עומדים לאכילה - המשקה היוצא מהם מותר; ואם למשקים - היוצא מהם אסור (רבי יהודה במשנה שבת שם), שכשעומדים לאכילה לא ניחא לו במשקים שזבו, ואין לגזור בהם שמא יסחט; ואם עומדים למשקים הרי ניחא לו בהם ונתקיימה מחשבתו, לכן יש לגזור שמא יסחט (רש"י שם ד"ה ר' יהודה וד"ה ואם למשקין).

ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנחלקו אף בזיתים וענבים, שאף על פי שרובם עומדים לסחיטה, כיון שזה הכניסם לאכילה, אין לגזור בהם שמא יסחט (עולא אמר רב ורבי יוחנן שם, ורש"י ד"ה אפילו לזיתים).

• ויש אומרים שהכל מודים בזיתים וענבים, שכיון שרובם לסחיטה עומדים, אף על פי שזה הכניסם לאכילה, כיון שרואה משקה זב מהם נותן דעתו להיות נוח לו בכך, ומאידך הכל מודים בשאר פירות, שאינם עומדים לסחיטה, ולכן אם הכניסם לאוכלים - מותר, ולא נחלקו אלא בתותים ורמונים, שיש שעושים מהם משקים ויש שכונסים אותם לאכילה, שלדעה הראשונה גוזרים שמא יסחט; ולדעה השניה אם הכניסם לאכילה לא גזרו (רב יהודה אמר שמואל בגמ' שם, ורש"י ד"ה מודה), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שבת כא טו; טוש"ע או"ח שכ א).

משקים שזבו בשבת מזיתים וענבים שרוסקו בערב שבת

זיתים וענבים שנתרסקו מערב שבת, ויצאו המשקים מהם בשבת מעצמם, נחלקו תנאים: יש אוסרים (תנא קמא בשבת יט ב); ויש מתירים (רבי אלעזר ורבי שמעון שם), מפני שאפילו אם היה סוחטם עכשיו בשבת לא היה חייב חטאת, מאחר שכבר נתרסקו מערב שבת, ולכן לא גזרו בהם שמא יסחט (כן משמע מרש"י שם יח א ד"ה שטוענין, ותוספות שם יט א ד"ה רבי), וכן הלכה (רמב"ם שם טז; טוש"ע שם ב).

דבש הזב בשבת מחלת דבש שרוסקה בערב שבת

וכן נחלקו בחלות דבש שריסקן מערב שבת, והדבש זב מאליו בשבת מתוך השעוה, שאין דרך לסחטו: שלדעה הראשונה הדבש אסור, גזרה מרוסקים משום שאינם מרוסקים (תנא קמא במשנה שבת קמג ב, ורש"י ד"ה חלות דבש); ולדעה השניה הדבש מותר (רבי אלעזר שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; בית יוסף או"ח שכא יג; רמ"א שם).

חובל

החובל בבעלי חיים שיש להם עור

החובל בשבת בבעלי חיים שיש להם עור, חייב כשיצרר הדם (משנה שבת קז א, וגמ' שם א-ב). יש מן הראשונים סוברים שחיובו משום מפרק, שהוא תולדה של דש (רמב"ם שבת ח ז, ומגיד משנה שם), שהדמים שמפרק מתחת העור דומה למפרק תבואה מקשיה, ואף על פי שלא יצאו לחוץ, מכל מקום נעקרו ממקום חיבורם (באור הלכה שטז ד"ה והחובל), ושיעור החיוב הוא כשיוצא דם בכגרוגרת (ראה ערכו. רמב"ם שם).

ואף על פי שאין דישה אלא בגידולי קרקע, בעלי חיים לדעתם הם גידולי קרקע (מגיד משנה שם; מגן אברהם שם ס"ק טו), או שבדישה עצמה, שהיא האב, אמרו שאינה אלא בגידולי קרקע, אבל המפרק, שהוא התולדה, ישנה גם שלא בגידולי קרקע (ברכת אברהם יח)^[24].

החובל בבעלי חיים שאין להם עור

בעלי חיים שאין להם עור, פטור עליהם אף כשהוציא מהם דם (משנה שם, וגמ' שם). לסוברים שחיובו משום מפרק, הרי זה מפני שבאלה שיש להם עור הדם מובלע בבשר ולא בעור, ויש לדם מקום, וכשהוא מפרקו ומוציאו ממקומו הרי הוא כמו שמוציא משקה מן הפרי, שהמשקה בלוע בפרי ולא בקליפה, אבל אותם שאין להם עור הדם מצוי בגוף כולו, ואין לדם מקום שנוכל לומר שהוא מפרקו משם (ברכת אברהם שם).

כשאינו צריך לדם

אפילו לדעה זו שחובל חייב משום מפרק, אינו חייב אלא אם כן הוא צריך לדם שהוציא (רמב"ם שם ז, על פי שבת קו א), ואינו דומה לסחיטת פירות שיש מחייבים אף אם אינו צריך למשקים (ראה לעיל), שהחובל שאינו צריך לדם הרי הוא מזיק ומקלקל, ומקלקל בשבת פטור (ראה ערך מקלקל. גמ' שם; רמב"ם שם)^[25].

החובל באדם

החובל באדם, יש מי שכתב שלדברי הכל אין חיובו משום מפרק לפי שאין לו עור, וחייב משום נטילת נשמה (מעשה רוקח שבת ח ז); ואחרונים הוכיחו שאף באדם חיובו משום מפרק, לשיטת הסוברים כן בבהמה חיה ועוף (מנחת חינוך, מוסך השבת דש; בית אפרים או"ח כב)^[26].

המולח בשר להוציא דמו

המולח בשר חי בשבת להוציא את דמו (ראה ערך מליחה), יש מהאחרונים סוברים שחייב משום מפרק (פרי מגדים, או"ח, פתיחה לשבת ד"ה וראיתי); ויש חולקים (משה למלך שבת יא ה; מהר"ם שיק קלח; מנחת חיונך, מוסך השבת דש), ונתנו טעם שבמפרק צריך שהמשקה יהיה כנוס ולא בלוע (ראה לעיל), ובמליחה הדם הכנוס בגידים אינו יוצא כלל, והדם הבלוע שיוצא אין בו משום מפרק (מנחת חינוך שם).

חולב

החולב את הבהמה בשבת, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שחייב משום מפרק (שבת צה א; רמב"ם שבת ח ז), שהוא תולדה של דש (רב מתתיהו גאון בתשובות הגאונים (שערי תשובה) רכא; רש"י שם ד"ה מפרק; רי"ף ורמב"ן ורשב"א שם; רמב"ם שם), שהדש מפרק חיטה ממלבושה, והחולב מפרק חלב מן הדד (רב מתתיהו גאון שם; רש"י שם). ואפילו לסוברים שאין דישה אלא בגידולי קרקע (ראה לעיל: האיסור וגדרו), מכל מקום בעלי חיים נקראים גידולי קרקע (רשב"א שם, בשם רב האי גאון; מגיד משנה שם)^[27].

• יש אומרים שלהלכה אין החולב חייב כלל, שמחלוקת תנאים היא (רבי אליעזר בשבת צה א, ושם קלז ב, וחכמים שם קלז ב), ולהלכה אין איסור בחולב אלא משום שבות (ראה ערכו), לפי שמן התורה אין דישה אלא בגידולי קרקע (רשב"א שבת צה א, בשם רב האי גאון; תוספות רי"ד שם; המיוחס לר"ן שם; מגיד משנה שם, בשם יש מי שסובר).

• ויש אומרים שהחולב חייב, אך משום מלאכות אחרות: קוצר (ירושלמי שבת ז ב, ורש"י שם, בשם אית דאמרי), או גוזז (מאירי שם; שיטה מקובצת כתובות ה ב, בשם הרשב"א), או ממחק (תוספות שבת עג ב ד"ה מפרק, בשם רבנו תם), או טוחן (יראים רעד), או בורר (רשב"א שם קמד ב, בשם רבנו תם; ר"ן שם).

לדעות שחייב, שיעור החלב שיתחייב עליו הוא כגרוגרת (ראה ערכו. תוספתא שבת (ליברמן) ט יג; שבת צה א; רמב"ם שם), ככל מלאכות שבאוכלים, ואף החלב חשוב אוכל לכך, שראוי ללפת בו את הפת (כסף משנה שם)^[28].

חליבה לתוך קדרה

חולב אדם עז לתוך הקדרה - שיש בה אוכל - אבל לא לתוך הקערה (שבת קמד ב), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא ביום טוב (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה חולב, בשם רבנו תם; רשב"א שם, בשם הגאונים; רא"ש שם כב ג), אם משום שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב (מלחמות לרמב"ן שם, בשם תשובת הרי"ף), או מפני שביום טוב שהבהמה עצמה ראויה לאכילה, הרי זה כמפריד אוכל מתוך אוכל, אבל בשבת שאינה ראויה לאכילה, דינה כפסולת, וכשחולב נוטל האוכל מהפסולת (תוספות ורשב"א שם, בשם רבנו תם)^[29].

• יש אומרים שאף בשבת הדברים אמורים, ומותר כמו בסוחט זיתים וענבים לתוך הקדרה (ראה לעיל: סוחט), כי הבהמה חשובה אוכל גם בשבת, שהבהמה מצד עצמה חשובה אוכל, אלא שיש איסור לשחטה, ואין בכח האיסור להפקיע שם אוכל ממנה, ועוד שראויה לאכילה לנכרי ולחולה שיש בו סכנה, וכן ראויה לאכילה למוצאי שבת, ולכן החולב דינו כמפרק אוכל לתוך הקדרה (רמב"ן שבת קמד ב; רשב"א שם, בשם גדולי האחרונים ומקצת מן הראשונים), שמשקה הבא לאוכל הוא כאוכל, ונמצא שאין שם משקה על חלב זה אלא שם אוכל, והרי זה כנוטל מאכל עב וחוקק מתוכו מעט אוכל, שאינו כמפרק, שאין זה נחשב כיסוי לזה, ואינו דומה לדש, שמפרק התבואה שהיא אוכל מהשיבולת שהיא פסולת, והם שני דברים חלוקים זה מזה, ושייך לומר שמפרק דבר אחד מתוך דבר אחר, וכן החולב לכלי ריקן, שהחלב הוא משקה ומפרקו מהבהמה שהיא אוכל, שהם שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקים זה בזה, ומפרק אחד מהשני (שלחן ערוך הרב או"ח שה כה).

• ויש סוברים שלהלכה החולב לתוך האוכל פטור, אבל אסור מדרבנן (רמב"ם שבת ח י, ומגיד משנה שם; מגן אברהם שם ס"ק יב; שלחן ערוך הרב שם).

לתוך הקדרה שאמרו שהמשקה שנותנים בה נחשב לאוכל - אם בשבת, לסוברים כן, או ביום טוב - היינו שהחלב מתערב ונכנס לתוך פירורים של פת או גבינה שבתוך הקדרה ונעשה אוכל, אבל לא שיתנו לתוך הכלי לחם ויחלבו עליו, שכיון שהחלב אינו מתערב עמו אין זה משקה הבא לאוכל (הגהות סמ"ק רפא; ריב"ש קכא; בית יוסף ושו"ע א"ח תקה ה), ולא אמרו אלא חולב אדם עז, ולא עזיו (ריב"ש שם)

אמירה לנכרי

מותר לומר לנכרי לחלוב את בהמתו בשבת, שהבהמה מצטערת מרוב החלב שבדדיה, ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלעולם מותר, מפני שאיסור אמירה לנכרי שהוא מדרבנן (ראה ערך אמירה לנכרי שבות) נדחה מפני צער בעלי חיים שהוא מן התורה (ראה ערך צער בעלי חיים. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) שנ; רא"ש שבת יח ג, בשמו; מרדכי שם תמח; טוש"ע או"ח שה כ, בסתם), וכן מנהג העולם, ומכל מקום טוב לחלוב לתוך האוכל, כדי שיהיה שבות דשבות (מגן אברהם שם ס"ק יב).

• יש אוסרים, אלא אם כן אומר לנכרי: חלוב וקח החלב לעצמך, שאז הוא טורח בשביל עצמו, ואחר כך יקנה ממנו הישראל החלב בדבר מועט, שלא יראה כעושה לצורך ישראל (מרדכי שם, בשם רבי מאיר; טוש"ע שם, בשם יש אומרים)^[30], ובעבדו ושפחתו השכורים לו לשנה ושנתיים אין צריך לומר לו קח לעצמך, שעושים כדי לקבל כל שכרם בסוף הזמן (ב"ח שם; מגן אברהם שם, בשמו).

• יש אוסרים אלא אם כן אמר לנכרי מערב שבת קח החלב לעצמך (תשובות הגאונים (שערי תשובה) רכא; שבלי הלקט קכג, בשם גאון).

• ויש אוסרים לעולם (שבלי הלקט שם).

והחלב שחלבו הנכרי, אסור בו ביום משום משקים שזבו מפירות העומדים לסחיטה (ראה לעיל: משקים שזבו. הגהת רבנו פרץ שבתשב"ץ קטן מא; כלבו לא, בשמו; טוש"ע שם), ואפילו היתה הבהמה של הנכרי (שלחן ערוך הרב שם לב).

חליבה על גבי אוכלים בידי ישראל

יש מהדיינים בדורות האחרונים שהתיר לחלוב בשבת על גבי אוכלים, אם אין שם גוי שיכול לחלוב, מכיון שנאמר לו שחליבת הפרה על גבי קרקע מזיקה לבריאותה (הרב מנחם מנדל קירשבוים במכתב למאיר פוזן במוצאי שבת בראשית תרצ"ד); וחלקו עליו הגדולים ואסרו הדבר (הראי"ה קוק בדעת כהן רלה, ותחומין א עמ' 5-8; משפטי עוזיאל א יא).

בשינוי

ויש מי שכתב שיתכן להתיר ולהסתמך בשעת הדחק על הסוברים שחליבה בשבת היא איסור שבות ולא מהתורה, ולחלוב בשינוי על ידי לחיצת העטינים בכלי, ולא בידיים (משפטי עוזיאל שםי)^[31].

חליבה לאיבוד בידי ישראל

ויש שהתיר לחלוב, משום צער בעלי חיים, במקום שאין גוי שיכול לחלוב, אם ילך כל החלב לאיבוד (חזון איש או"ח נו ד).

חליבה על ידי מכונה

מחשש הפסד מרובה שבחליבה זו יש מי שהציע שתי דרכים נוספות לחלוב בידי מכונת חליבה המתוקנת לכך מערב שבת:

• להרכיב גביע החליבה על דד הפרה כשמכונת החליבה אינה מופעלת, ולסדר שעון חשמלי מערב שבת שיפעיל המכונה בשבת, שזוהי חליבה בגרמא, ומשום צער בעלי חיים יש להתירה (חזון איש או"ח לח ד). דבר זה נעשה בימינו בצורה מעט שונה, על ידי מכונה שבה מערכת פעימות שמאפשרת חליבה לאחר הרכבת הגביע על הדד (בנתיב החלב ג עמ' 69).

• להרכיב גביע החליבה על דד הפרה כשמכונת החליבה מופעלת, אך החלב הולך לאיבוד, ולסדר שעון חשמלי מערב שבת שבשעה שהחלב הולך לאיבוד יפסיק זרם החשמל, ולאחר מכן להטות המכונה כך שהחלב ייאגר, ושהשעון החשמלי יזרים מחדש הזרם, שבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, ומשום צער בעלי חיים והפסד מרובה יש להתירה (חזון איש שם). העברה זו מאיבוד החלב לשמירתו, נעשית בימינו בדרך גרמא (בנתיב החלב שם)^[32].

והוסיף וכתב שיש דרך נוספת שניתן לחלוב במכונה, אלא שיש בה איסור מדרבנן, והיא להרכיב הגביע החשמלי על הדד, כשהחלב הולך לאיבוד, ותוך כדי שהמכונה חולבת להעמיד כלי תחת הצינור (חזון איש שם), והעידו משמו שלמרות שכתב שאסור לעשות כן אמר לקיבוצים שיעשו כן עד שתתברר דרך הלכתית טובה יותר (הרב אליקים שלנגר שם).

הנהוג בימינו

בימינו נהגו לחלוב במחלבות בשבת, באחת מארבע דרכים:

• על ידי גוי.

• על ידי הרכבת הגביע על הדד כשהמכונה אינה מופעלת, וחליבה לאחר הרכבת הגביע (ראה לעיל).

• על ידי הרכבת הגביע על הדד כשהחלב הולך לאיבוד, ושינוי בגרמא שהחלב ילך לשמירה (ראה לעיל).

• על ידי רובוט חליבה, המזהה את הפרה וחולבה בעצמו ללא מגע יד אדם, וזו הדרך המובחרת מכולם (בנתיב החלב שם עמ' 69-70).

יניקה מדד בהמה

אין יונקים מבהמה טהורה בשבת (תוספתא שבת (ליברמן) ט כא)^[33] .

אכן חולה שצריך חלב לרפואתו - מותר לינוק בשבת מן הבהמה, מפני שהוא מפרק כלאחר יד - שאין דרך לינוק מן הבהמה אלא לחלוב ביד (רש"י כתובות ס א ד"ה כלאחר יד) - ובמקום צער לא גזרו חכמים (כתובות ס א; רמב"ם שבת כא יד; טוש"ע או"ח שכח לג), ואפילו הוא חולה שאין בו סכנה (תוספות שם ד"ה גונח; רמב"ם שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש מהראשונים הסוברים שהדבר שנוי במחלוקת תנאים (תנא קמא ואבא שאול בתוספתא שם), ויש האוסר אף בחולה (אבא שאול שם), אך להלכה הדבר מותר בכל אופן (רי"ף שם סא א מדפי הרי"ף; תוספות שם ד"ה גונח, ויבמות קיד א ד"ה שבת, בשם ר"י; שו"ע שם, בסתם, לפי באור הגר"א שם ס"ק נו).

• יש אומרים שאין הדברים אמורים בצער של חולי, אבל משום צער של רעב לא התירו בשבת אלא ביום טוב (תוספות שם, ויבמות קיד א ד"ה שבת, בשם רבנו תם, על פי יבמות שם; רא"ש שבת כב ד; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

• יש אומרים שאין ההיתר אמור אלא אם הוא חולה כזה שאם לא ישתה כלל את החלב יסתכן, אף שאם לא ישתה עד לאחר השבת לא יסתכן (רמב"ן כתובות שם, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים יותר מזה שכל ההיתר לא נאמר אלא בחולה שיש בו סכנה בלבד (רי"ף שם, בשם חזינן מאן דמוקים; רמב"ן שם, בשם רבנו חננאל).

סחיטה מדדי אישה

לא תקל אשה חלב מדדיה ותתן לתוך הכוס או לתוך הקערה ותניק את בנה (תוספתא שם כב; שו"ע שם לד), שהחולב לתוך כלי מפרק גמור הוא, וחייב משום דש, ולא התירו מלאכה גמורה אלא במקום סכנה, ולא משום צער (שלחן ערוך הרב שם מ).

ודוקא לתוך הכלי, אבל על גבי קרקע מותר להקל, כשמתקשה החלב בדדיה ויש לה צער, שכיון שאינה צריכה לחלב, אין זה מפרק גמור, ובמקום צער לא גזרו חכמים (אור זרוע ב נח; מרדכי שבת שעא, בשם יש מפרשים; שו"ע או"ח של ח), וכן מותר לאשה לקלח החלב בפי התינוק כדי שיהא אוחז את הדד ויינק (שבלי הלקט קכג, בשם אחיו הרב בנימין; שו"ע או"ח שכח לה).

הערות שוליים