מיקרופדיה תלמודית:הלנת המת

הגדרה^[1] - איסור השארת מת בלילה בלי קבורה

האיסור ומקורו

הלאו

הרוגי בית דין הניתלים^[2] תולים אותם סמוך לשקיעת החמה, ומתירים אותם מיד; ואם לן - עוברים עליו בלא תעשה, שנאמר: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ (דברים כא כג. סנהדרין מו א,ב; רמב"ם סנהדרין טו ז).

הלאו נמנה במנין המצות בין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה סו; סמ"ג לאוין קצז; ספר החינוך תקלו).

עבר והלין - אינו לוקה, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה (מנחת חנוך תקלו. וראה ערך לאו שאין בו מעשה)^[3].

ולא הרוגי בית דין בלבד, אלא כל המלין את מתו בלא קבורה עובר עליו בלא תעשה (סנהדרין מו א; ר"ח שם; רמב"ם סנהדרין טו ח, ושם אבל ד ח; טוש"ע יו"ד שנז א)^[4], שנאמר: כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ (דברים שם) - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה (סנהדרין שם).

ויש מי שכתב שלדברי הכל מן התורה אינו עובר בשאר מתים, ואין הלאו של תורה אמור אלא בהרוגי בית דין בלבד (רדב"ז על הרמב"ם אבל ד ב)^[5].

העשה

מלבד הלאו של הלנת המת יש מצות עשה לקבור הרוגי בית דין ביום ההריגה, שנאמר: כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא (דברים כא כג. רמב"ם סנהדרין טו ז), ונמנה במנין המצות בין העשין (ספר המצוות עשה רלא; סמ"ג עשין קד; ספר החינוך תקלז)^[6].

אף העשה אמור לא בהרוגי בית דין בלבד אלא אף בכל המתים (ספר המצוות לרמב"ם, סמ"ג, וספר החינוך שם); ויש מי שכתב שאין העשה אלא בהרוגי בית דין בלבד (שו"ת הרדב"ז א שיא).

המוזהרים על הלנתו

על הרוגי בית דין - בית דין הם המוזהרים על הלנתם; ועל שאר מתים - הקרובים של המת, שעליהם מוטל לקברו, הם המוזהרים על כך (שו"ת חות יאיר סי' קלט; שאגת אריה החדשות ו).

אם העיכוב הוא מחמת התעצלות השמשים של העיר המיוחדים להתעסקות בקבורת המתים, כתבו אחרונים שהשמשים הם העוברים (חכמת אדם אבלות הנהגת חברה קדישא יב).

מת בעיר שאין לו קרובים - בני העיר מוזהרים על לא תלין, וכן על העשה (אור זרוע ב תכא; שו"ת דברי חיים א יו"ד סד, מדעתו. וראה שו"ת חוות יאיר קלט).

במקום קידוש ה'

בשביל שיתקדש שם שמים בפרהסיא מצינו שהתירו הלנת המת, שכן הוקיעו את שבעה בני שאול, והיו מוקעים מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים (שמואל ב כא י), שהיו אומרים האומות אין לך אומה שראויה להידבק בה כישראל, ומה אלו בני מלכים שפשטו ידיהם בגרים גרורים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, וניתווספו על ישראל הרבה גרים (יבמות עט א; ירושלמי קדושין ד א).

לאימת המלכות

המלך הורג ותולה ימים רבים, כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם (רמב"ם מלכים ג י). ויש שכתבו שהוא-הוא אותה שאמרו בבני שאול המוקעים, שכן משפטם היה לא בדין בית דין אלא בדין המלך, וקידוש השם של תוספת הגרים הוא תיקון העולם (מהר"ץ חיות יבמות עט א, וראה חתם סופר או"ח רח).

הזמן

כתבו ראשונים שאין עוברים על לאו של לא תלין אלא בלינת כל הלילה עד הבוקר, כמו שמצינו בנותר (ראה ערכו), שנאמר בו: וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר (שמות כג יח), מכאן שהלנה היא עד הבוקר (יראים השלם שפד).

אבל על העשה עוברים בשקיעת החמה, שהרי כתוב מפורש 'קבור תקברנו ביום ההוא' (רדב"ז א שיא; שו"ע הרב עב ב).

מת בלילה

מת בלילה, ואפשר היה לקברו בלילה, עוברים על לא תלין תיכף כשעלה עמוד השחר, שכל לינה היא בעמוד השחר (שאגת אריה החדשות ו).

על כל לילה ולילה

עברו ולא קברו המת בלילה הראשון, או שנאנסו, או שהלינוהו לכבודו (ראה להלן: לכבודו):

• יש מהאחרונים סוברים שעוברים על כל לילה ולילה שלאחרי כן (שאגת אריה החדשות ו).

• יש שנראה מדבריו שעל כל פנים על העשה של קבורה ביום ההוא אין עוברים אלא ביום הראשון בלבד (ראה רדב"ז סי' שיא).

• ויש שכתבו שאף על הלאו של בל תלין אין עוברים אלא בלילה הראשון בלבד (העמק שאלה שאילתא לד אות ז; אור שמח סנהדרין טו ח).

המת

גוי

מת גוי שאינו מהרוגי בית דין, ודאי שאין ישראל עובר עליו על לא תלין (ראה גשר החיים להרימ"ט א ז).

מת גוי שנתלה על פי בית דין - יש מהראשונים סוברים שאין עוברים עליו על לא תלין (ראה רש"י דברים כא כג); ויש חולקים וסוברים שהלאו נוהג אף בו (רמב"ן דברים שם).

כזית מן המת

כזית מן המת – לדעת הסוברים שיש עליו חיוב קבורה (ראה תוספות יום טוב שבת י ה, ומנחת חנוך תקלז), עוברים עליו בלא תעשה של לא תלין, ובעשה של תקברנו ביום ההוא (מנחת חנוך שם, ומסתפק אף בפחות מכזית).

נפל

הנפלים - יש סוברים שעוברים עליהם (מגן אברהם תקכו סק"פ בסופו); ויש חולקים (נודע ביהודה קמא או"ח טז).

בארון

הנותן את מתו בארון, ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת (רמב"ן בתורת האדם ענין הקבורה, על פי סנהדרין מו ב; טוש"ע יו"ד שסב א). ואף איסור זה להלינו בארון בלי קבורה הוא מן התורה (רמב"ן שם).

ויש מי שכתב שהדבר תלוי במחלוקת של שתי לשונות בגמרא (לב שמח בספר המצוות סוף שורש א ד"ה אבל מצאתי).

נתנוהו בארון וקברו בקרקע, ואין הגוף נוגע באדמה, אינו עובר עליו (רמב"ן בתורת האדם וטוש"ע שם), וכן אמרו: בראשונה היו קוברים בשוחות עמוקות, נתעכל הבשר היו מלקטים העצמות וקוברים אותם בארונות של ארזים (ירושלמי מועד קטן א ה, ופני משה). ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, או לנקב את הארון (רמב"ן וטוש"ע שם. וראה ערך ארון המת וערך קבורה).

לכבודו

להביא ארון ותכריכים

הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו (סנהדרין מו א; רמב"ם אבל ד ח; טוש"ע יו"ד שנז א), שנאמר: עַל הָעֵץ, מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו (סנהדרין מז א). ואף לכתחילה מותר (מסכת שמחות יא א).

שיבואו קרוביו ולהספידו

וכן מותר להלינו כדי שיבואו קרוביו (שמחות יא א; טוש"ע יו"ד שנז), או כדי להביא מקוננות, או להשמיע לעיירות, שאינו אסור אלא הדומה לתלוי על העץ שיש בו בזיון, כגון שמלינים אותו משום שלא איכפת לנו בו, שהוא בזיון כמו תלוי, אבל כשמלינים כדי שיתכבדו בו קרוביו אין זה בזיון לו (סנהדרין מז א ורש"י; טוש"ע שם).

ויש מי שנסתפק לפי הסוברים - וכן הלכה - שהספד הוא לכבוד המת (ראה ערך הספד), אם מותר להלינו לכבוד החיים (נודע ביהודה קמא או"ח טז).

לכבודו - מותר להלינו אפילו כמה ימים (פסקי תוספות סנהדרין קה). והיינו דווקא כבוד אמיתי, וכפי שהגדירוהו חז"ל והפוסקים, ולא כבוד מדומה (שו"ת אגרות משה יו"ד ג קלט).

אותה שאמרו: על כל המתים כולם הממהר להוציאן הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה (מועד קטן כב א ורש"י) - יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים אפילו אם מלינו, לפי שיש לו להרבות בכבודם ובהספדם ולשהות לקברם (שיטה על מועד קטן לר"י מפאריש שם).

להשהותו ליום טוב שני

מת ביום טוב ראשון, שמותר לקברו על ידי גוי (ראה ערך יום טוב וערך קבורה), נחלקו ראשונים אם מותר להלינו עד למחר, ליום טוב שני של גלויות (ראה ערכו), כדי שיהיה מותר לקוברו על ידי ישראל:

• יש מתירים, שהרי זה לכבודו (הראב"ד, הביאו בארחות חיים יום טוב כז) אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון להיקבר על ידי גוים (שיטה מקובצת ביצה ו א ד"ה אמר. וראה באור הלכה תקכו ד"ה אסור, בדעת המאירי שאפילו במי שאינו תלמיד חכם).

• ויש חולקים וסוברים שאסור להלינו בשביל כך (ארחות חיים שם; שו"ע או"ח תקכו ב), שההתעסקות על ידי ישראל דוקא אינה בכלל לכבודו שהתירו (אליה רבה שם ס"ק יג וראה באור הלכה שם).

וכן אסור להלינו ביום טוב, כדי שאשתו ובניו ילוו אותו למחר חוץ לתחום (משנה ברורה שם ס"ק טז, בשם אחרונים).

לכפרתו

הלנה לרשע כדי שתהיה לו כפרה על ידי בזיון זה שמלינים אותו - אסור, ואין לנו אלא הכפרה שנתנה לו תורה בקבורה (שו"ת בשמים ראש סי' סד. וראה ערך קבורה על קבורת רשעים)

לבירור המיתה

איסור לא תלין מתחיל מיד כשראו שאין בו שום דפיקה ובטלה הנשימה^[7], אבל אחרי שיצאה נשמתו שוהים מעט שמא נתעלף (רמב"ם אבל ד ה; ש"ך יו"ד שלט סק"ה. ובחתם סופר יו"ד שלח), ונוהגים שאחר שיצאה נשמתו מניחים נוצה דקה על חוטמו, ורואים אם אינה מתנדנדת הרי זה סימן שמת, ומתחילים להתעסק בקבורתו (חכמת אדם קונטרס מצבת משה).

ויש שכתב שלא אמרו הלן עובר בלא תעשה אלא בהרוג והדומה להרוג שמת ודאי, אבל סתם מתים יש להמתין עד שיבורר הדבר בוודאות, ואין חוששים להלנה (מאורי אור קונטרס קן טהור לסנהדרין מו ב).

בארץ ישראל

המלין את המת בארץ ישראל:

• יש מי שסובר שעובר גם בלאו של וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ (דברים כא כג) האמור בפסוק של לא תלין, ונמצא שהמלין בארץ ישראל עובר בשני לאוין ועשה, ובחוץ לארץ על עשה ולאו (רמב"ן דברים שם, בהשגות לספר המצוות שורש ה)^[8].

• ויש חולקים וסוברים שאינו אלא טעם על עיקר הלאו, ולא אזהרה מיוחדת (מגילת אסתר ומרגניתא טבא לספר המצוות שורש ה בדעת הרמב"ם שם, וכן כתבו רשב"ם ואבן עזרא דברים שם, וכן הסמ"ג והחינוך לא מנו אלא לאו אחד בלא תלין. וראה ערך ארץ ישראל).

בירושלים

אין מלינים את המת בירושלים (תוספתא נגעים ו ב, וברייתא בבא קמא פב ב; רמב"ם בית הבחירה ז יד), אפילו לכבודו (שיטה מקובצת בבא קמא שם), אלא אם מת בה אדם באותו היום קוברים אותו מיד (רש"י שם ד"ה אין)^[9]. ומסורת היא בידינו, ואין טעם לדבר (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה גמרא). ויש שכתב טעם לאיסור הלנה בירושלים שלא להשהות הטומאה (שו"ת הרדב"ז א תרלג).

האיסור של הלנה בירושלים חל לא על הקרובים בלבד, אלא אף על כל מי שיש בידו לקבור את המת (גשר החיים א ז ג).

בזמן הזה

איסור זה של הלנה בירושלים הוא אף בזמן הזה, כי הדינים שנאמרו בירושלים מחמת קדושתה נוהגים אף בזמן הזה, שקדושתה לעולם קיימת (ראה ערך ירושלים. כפתור ופרח ו הוצאת לונץ דף עח; פאת השלחן ג כג). ויש מי שכתב שבזמן הזה אינו נוהג, לפי שאיסור הלנה בירושלים הוא מחמת הטומאה, והיום כולנו טמאי מתים (שו"ת הרדב"ז שם. וראה לעיל מרש"י שאין טעם לדבר).

אין איסור זה אלא לפנים מן החומה, היינו בתוך גבולי ירושלים העתיקה, מקום המקודש לאכילת קדשים קלים ומעשר שני (גשר החיים שם)^[10].

הערות שוליים