מיקרופדיה תלמודית:הפסד מרבה
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - היזק ממון כסיבה לקולות באיסורים דרבנן, או במקום מחלוקת וספק.
יסוד ההיתר של הפסד מרובה הוא מפני שהתורה-חסה-על-ממונם-של-ישראל (ראה ערכו. ירושלמי תרומות ח ד, ופסחים א ח; זוהר הרקיע שורש א, על פי חולין מט ב), ושני סוגי קולות מצינו בהפסד מרובה:
- איסורים דרבנן מסויימים יש שהתירום משום הפסד ממון, לפעמים בהפסד מרובה דוקא, ולפעמים אף בהפסד מועט.
- במקום שיש מחלוקת בדין, ולא הוכרעה ההלכה לאיסור, יש שסומכים על היחיד כנגד הרבים בהפסד מרובה, ויש שאמרו להקל בהפסד מרובה בחומרות שאינן מעיקר הדין.
הפסד מרובה באיסורים מסויימים
- היה בא מן הדרך בליל שבת, ובהמתו טעונה דברים שאינם ניטלים בשבת (ראה ערך מוקצה), אם היו בשקים דברים המשתברים, ואי אפשר להתיר החבלים כדי שיפלו לקרקע, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהם, והשקים נופלים על הכרים (שבת קנד ב; רמב"ם שבת כא י; טוש"ע או"ח רסו ט), ואף על פי שאסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה, והרי הכרים והכסתות הללו כשמניחם תחת דברים שאינם ניטלים אף הם נאסרים בטלטול כל זמן שהדברים עליהם, מכל מקום משום הפסד מרובה התירו (רשב"א ומאירי ור"ן שם; מגן אברהם רסו ס"ק יב). ודוקא הפסד מרובה, אבל אם היתה טעונה עששית של זכוכית, היינו חתיכות של זכוכית, שאין בהן הפסד גדול אם ישברו, שהרי הן עומדות להיתוך, מתיר השקים והם נופלים, שלהפסד מועט לא חששו (גמ' שם, ורש"י ד"ה עששיות; רמב"ם שם).
- בין-השמשות (ראה ערכו) של כניסת שבת, מותר לעשות דבר שיש בו איסור שבות במקום הפסד מרובה (שו"ת מהרש"ל מו; מגן אברהם רסא סק"ו, בשמו).
- בית השלחין שבעמקים קוצרים לפני העומר (משנה מנחות סח א) אף על פי שאסור לקצור לפני העומר (ראה ערך קצירת העומר), לפי שמפסידים מהר (רש"י שם ד"ה קוצרין), וטעם הדבר שבית השלחין סתם אין איסור הקצירה בו אלא מדרבנן, ולכן בית השלחין שבעמקים שיש הפסד גדול יותר מדאי, שממהרים ביותר להתבשל לפני האחרים, לא העמידו חכמים דבריהם, שלהפסד מרובה חששו (תוספות שם ד"ה קוצרים).
- דבר האסור לכתחילה ומותר בדיעבד, במקום הפסד מצינו שהתירו אף לכתחילה, כגון תנור חדש של חרס שהוסק בעצים של איסורי הנאה, שלסוברים זה-וזה-גורם (ראה ערכו) מותר, מותר לאפות בו בהיסק שני שיסיקוהו בעצים של היתר (ראה פסחים כו ב), ואף על פי שאין זה וזה גורם מותר אלא בדיעבד, כאן שאין תקנה לתנור זה אלא בנתיצה, ויפסיד התנור, הרי זה כדיעבד (תוספות שם ד"ה בין). אך אין זה אלא מפני שהפסדו של תנור מרובה (מהרלב"ח קכא, בדעת הר"ן), ולכן בקערה או קדרה של חרס שבלעה איסור ודינה בשבירה (ראה גמ' שם ל א) אין להשהותה מעת לעת עד שיהיה נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו), ואף על פי שנותן טעם לפגם מותר בדיעבד, מכל מקום אין זה נקרא בדיעבד, כיון שיבשלו בה לכתחילה, אף שאין לכלי תקנה אלא שבירה (ר"ן שם), לפי שכלי חרס הפסדו מועט, ואינו דומה לתנור שהפסדו מרובה (מהרלב"ח שם).
הפסד מועט באיסורים מסויימים
- טרחא שלא לצורך יום טוב יש שהתירו משום הפסד סתם, ולא הוזכר הפסד מרובה דוקא: משילים פירות דרך ארובה ביום טוב (משנה ביצה לה ב; רמב"ם יום טוב ה ה; טוש"ע או"ח תקכא א), שמי שיש לו חטים ושעורים שטוחים על גגו להתייבש, וראה גשמים ממשמשים ובאים, התירו לו לטרוח ולהשליכם דרך ארובה שבגג והם נופלים לארץ, שאין בזה טרחא יתרה (רש"י שם ד"ה ומכסין), מפני שיש בזה הפסד הפירות, אבל בלי הפסד לא התירו טרחא זו (מגן אברהם שם סק"א, על פי הגמ' שם).
- מותר לכסות פירות ביום טוב בכלים מפני הדלף, וכן כדי יין וכדי שמן (משנה ביצה לה ב; טוש"ע או"ח תקכא ב), ואין אומרים טורח שלא לצורך הוא, שהתירו לו חכמים משום הפסד ממון (רש"י שם ד"ה ומכסין; שלחן ערוך הרב או"ח תקכא ג), והוצרכו לומר פירות וכן כדי יין ושמן, שלא נאמר להפסד מרובה חששו, להפסד מועט לא חששו (גמ' שם לו א), שגשמים הנוטפים על היין הפסד מועט עד שתחשך ויסלקם, אבל הפירות מרקיבים (רש"י שם ד"ה הפסד מועט).
שבות
באיסורי שבות ומוקצה נחלקו ראשונים:
- יש אומרים שכל שבות התירו במקום הפסד (מגיד משנה שבת ו ט, בשם הראב"ד), וכן באיסור טלטול מוקצה, המתיירא מן הליסטים, וכיוצא, מותר לו לטלטל מעות כדי להחביאן, שבמקום הפסד התירו לו טלטול מוקצה (מגיד משנה שם כב, בשם התוספות; סמ"ג לאוין סה, מוציא; מרדכי שבת תמז; התרומה רכו; טור או"ח שלד, בשמו; שו"ע שם ב, בשם יש מתירים).
- ויש אומרים שלא התירו שבות במקום הפסד אלא במקום חשש שמא יבוא לידי איסור מן התורה, ולא במקום אחר (שו"ת הרשב"א א תשפד; מגיד משנה שם, בשם הרמב"ן והרשב"א), והוא הדין במוקצה (מרדכי שם, בשם הר"מ; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אוסרים).
יחיד ורבים
יחיד החולק עם רבים, ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, שבשעת-הדחק (ראה ערכו) אומרים כדאי הוא היחיד לסמוך עליו (ראה ערך הלכה א: על פי הרוב. ראה נדה ו ב, ושם ט ב), נחלקו בו ראשונים:
- יש מפרשים ששעת הדחק זו היינו שיש בו הפסד מרובה (שו"ת הרשב"א א רנג, על פי נדה ט ב), ומתוך כך יש מהפוסקים הסבורים שבהוראות איסור והיתר סומכים - אפילו לכתחילה - על דברי יחיד נגד רבים בשעת הדחק שיש בו גם כן הפסד מרובה (רמ"א חו"מ כה ב; ש"ך יו"ד רמב, הנהגת הוראת איסור והיתר)[2].
- ויש מפרשים ששעת הדחק זו שבשעת ההוראה לא היה אלא הפסד מועט, אלא שלאחר שהורו כמו היחיד ועשו מעשה על פיו נעשה על ידי כך הפסד מרובה, כגון שהורה בטעות על אדם שהוא טהור, ועל ידי זה נגע בהרבה טהרות, או שהשואל כבר הלך ויש טורח גדול לרדוף אחריו (תוספות נדה ו ב ד"ה בשעת; תוספות הרא"ש שם), ולדעתם סומכים על דברי היחיד להקל בדיעבד אפילו בשעת הדחק שאין בה הפסד מרובה (ב"ח שם; ש"ך שם).
ונחלקו הפוסקים האם דין זה נאמר דוקא באיסור דרבנן, מטעם שהם-אמרו-והם-אמרו (ראה ערכו), הם אמרו האיסור, והם אמרו לסמוך בהפסד מרובה על היחיד, אבל לא באיסור דאורייתא, שהרי גזרה תורה לילך אחר הרבים, ומה בכך שהוא הפסד מרובה (ש"ך שם, על פי עירובין מו א); או שכך הדין אף באיסור דאורייתא (ב"ח שם, על פי יבמות פא ב).
כשמעיקר הדין יש להקל
כשמעיקר הדין נראה לפוסקים היתר גמור לפי ההלכה, אלא שהאחרונים החמירו בדבר, הקילו בהפסד מרובה (הקדמת הרמ"א לתורת חטאת), והוא הדין כשהשואל עני, או אפילו עשיר אך שאלתו באה מפני כבוד השבת (מהר"י מינץ טו), שכל שהוא לצורך שבת, אפילו הוא עשיר, חשוב כהפסד מרובה (הקדמת הרמ"א שם), והמנהג לומר הטעם, לזה מפני עניו ולזה מפני כבוד שבת, כדי שלא יתמהו שלפעמים אוסר ולפעמים מתיר (מהר"י מינץ שם).
הותר לצורך שבת, מותר אף מה שנשאר לאחר השבת, שהואיל והותר - הותר (ראה ערך הואיל ואשתרי אשתרי).
לכבוד אורחים חשובים
וכן לכבוד אורחים מקילים בהפסד מרובה (ש"ך יו"ד רמב, קיצור הנהגת איסור והיתר; פרי מגדים, הקדמה ליו"ד ז), ודוקא אורחים חשובים, כתלמידי חכמים, או בעלי מעשים טובים, או עני בן טובים וכיוצא, אבל לא עוברים ושבים עניים שהם בכלל צדקה (סולת למנחה טו ג, בשם תורת האשם).
איבוד ממון
כל מקום שיש איבוד ממון מחמת ספק דרבנן, חייבים להקל בספיקו, שאין לנו לאבד ממונם של ישראל שהוא ודאי דאורייתא משום ספק דרבנן (זוהר הרקיע שורש א, על פי חולין מט ב).
שתי קולות
שתי קולות, שכל אחת מהן אינה מותרת אלא בהפסד מרובה, אם נזדמנו בענין אחד, אין להקל בו אפילו בהפסד מרובה (מגן אברהם תמז סק"ד; ט"ז יו"ד צא ס"ק יב; ש"ך יו"ד ע ס"ק לח)[3].
שיעורו
אין שיעור להפסד מרובה, אלא הכל לפי דעת ואומד המורה, לפי הזמן והמקום, העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו, וכן לפי ענין ההוראה, אם יש בו הרבה צדדים להקל או לא (סולת למנחה לח ב; הר הכרמל יו"ד טו; פתחי תשובה יו"ד לא סק"ב, בשמו)[4].
דבר שאפשר למכרו לגוי
דבר שאפשר למכרו לגוי, אף על פי שצריך להוזיל קצת במכירה, אינו חשוב הפסד מרובה, כדרך שאמרו במדמע תרומה בחולין, שאינו חשוב הפסד מרובה, מפני שאפשר למכור הכל לכהנים בדמי תרומה (תרומת הדשן רד, על פי בבא קמא קיז א; רמ"א יו"ד קכו ב), ואף על פי שמפסיד כל הריוח במכירתו לגוי, כל שאינו מפסיד מהקרן, אין זה הפסד מרובה (ב"ח, סוף יו"ד, פסק הוראת איסור והיתר). אכן בסתם יינם בזמן הזה, אפילו שיכול למכור לגוי בזול קצת - נחשב כהפסד מרובה, מפני שבסתם יינם הקלו הרבה קולות בזמן הזה, ועוד שחומרא שבאה לידי קולא היא, שכן הרבה פוסקים אוסרים למכור סתם יינם לגוי (תרומת הדשן שם; רמ"א שם, וש"ך שם סק"ד)[5].
דבר המצוי
יש מהאחרונים שכתב שדבר שנוהגים בו לחומרא כשאין הפסד מרובה, אם שכיח הוא הרבה בכל יום לפני המורה, יש להקל אפילו בלא הפסד מרובה, כי לפי שמצוי הרבה לפעמים נשאלים על כמה בבת אחת, ולפעמים באים יחד עשיר ואביון (דעת קדושים מה וכללי הפסד מרובה ב).
הערות שוליים
- ↑ י, טור' לב-מא.
- ↑ ויש הסובר בדעת ראשונים אלה שלכתחילה לעולם אין אומרים כדאי היחיד לסמוך עליו, אפילו בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה, אלא שבדיעבד, אם כבר נעשה מעשה, סומכים על היחיד בשעת הדחק שיש בה הפסד מרובה, ואין מחזירים המעשה לאסרו, מה שאין כן בהפסד מועט שמחזירים המעשה אף בדיעבד (ב"ח, סוף יו"ד, פסק בהנהגת איסור והיתר).
- ↑ ויש המצדד לומר שאף בזה יש להקל בהפסד מרובה (הקדמת גילוי דעת למהרש"ם לט ומ); ויש שכתב שבהפסד מרובה בצירוף צורך שבת או כבוד אורחים מתירים אף שתי קולות של הפסד מרובה (לבושי שרד, פתיחה לטרפות העצמות ז).
- ↑ ויש שהסתפקו שמא יש בו שיעור מסוים (תשובת מהר"י מינץ במים עמוקים לז; נחלת שבעה נה); ובסתם-יינם (ראה ערכו), שכתבו להתיר במחלוקת הפוסקים במקום הפסד מרובה, יש מהפוסקים שכתבו בו שיעור: כל מה שהוא בחבית, הן גדולה הן קטנה, חשוב הפסד מרובה, וכל מה שהוא בכד או בקנקן חשוב הפסד מועט (תרומת הדשן רד, בשם אחד מן הגדולים; רמ"א יו"ד קכו ב).
- ↑ ויש שכתב שאף בכל האיסורים אין מורי הוראה נוהגים כן, אלא אף כשיכול למכרו לגוי מקילים בהפסד מרובה (בית הלל קכו ב).