מיקרופדיה תלמודית:הפרשת תרומות ומעשרות

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות הרמת חלקים מהפירות לשם חלות קדושת תרומות ומעשרות עליהם ולהתרת הנשאר באכילה

המצוה

הפרשת המעשרות

מצות עשה להפריש את הראשית מזרע הארץ ומפרי העץ[2] מגידולי ארץ ישראל לכהן, ונקרא תרומה גדולה (ראה ערך תרומה), שנאמר: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וגו' תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח ד. רמב"ם תרומות ב א).

אחר שהפריש תרומה גדולה מצות עשה להפריש אחד מעשרה מן הנשאר ללוי, ונקרא מעשר ראשון, שנאמר: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה (במדבר יח כד. רמב"ם מעשר א א; טוש"ע יורה דעה שלא יט). ויש מונים מצות מעשר ראשון מהכתוב: וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא (ויקרא כז ל. ספר המצות לרמב"ם עשה קכז. ובחינוך שצה הביא שני הכתובים).

אחר שהפריש מעשר ראשון מצות עשה להפריש אחד מעשרה מהנשאר, ונקרא מעשר שני, שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב). מעשר זה הוא לבעליו, ואוכלים אותו בירושלים (רמב"ם מעשר שני א א, ב א: טוש"ע שם. וראה ערך מעשר שני).

ובשנה שאין מעשר שני נוהג (ראה להלן: הסדר ושינויו, סדר השנים למעשרות) מפריש אחר מעשר ראשון מעשר אחר לעניים, ונקרא מעשר עני, שנאמר: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ וּבָא הַלֵּוִי וגו' וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ (דברים יד כח - כט); ועליו נאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ וגו' (שם כו יב. רמב"ם מתנות עניים ו ד; טוש"ע יו"ד שלא יט. וראה ערך מעשר עני).

ומעשר ראשון שלקח הלוי מצות עשה להפריש ממנו אחד מעשרה לכהן, והוא הנקרא תרומת מעשר, שנאמר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר (במדבר יח כו. רמב"ם תרומות ג יב; טוש"ע שם כ. וראה ערך תרומת מעשר).

לוים וכהנים

לוים וכהנים מפרישים מעשר ראשון כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, וכן הכהנים מפרישים שאר תרומות ומעשרות לעצמם, שנאמר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' (במדבר יח כח), מפי השמועה למדו 'אתם' אלו הלוים, 'גם אתם' לרבות את הכהנים (רמב"ם מעשר א ג; טוש"ע יו"ד שלא סח).

במנין המצות

מצוות אלו - תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ותרומת מעשר - נמנו במנין המצוות לחמש מצוות עשה מיוחדות (ספר המצות עשה קכו - וקל; סמ"ג עשין קלג - קסא; חינוך תקז - תעד); מלבד מצות הפרשת בכורים והבאתם למקדש, הקודמת לכולן, שמצוה להפרישם במחובר (ראה ערך בכורים); ומלבד מצות הפרשת חלה המאוחרת לכולם, שהיא מן העיסה (ראה ערך הפרשת חלה).

גדר המצוה

הפרשת תרומה ומעשרות כתבו הראשונים שאינה מצוה חיובית המוטלת עליו, ואין אדם חייב לעשר פירותיו אלא אם כן אוכלם או מוכרם, שנהנה מהם (רש"י גיטין מז ב ד"ה מדאורייתא; רבי אברהם בן הרמב"ם בספר ברכת אברהם יד, בדעת הרמב"ם; מגן אברהם ח סק"ב, ראה חידושי רעק"א יו"ד א על הט"ז ס"ק יז); אבל אם ירצה להניח פירותיו טבולים כל הימים ויאכל מפירות אחרים, הרשות בידו ואינו מבטל מצוה (רבי אברהם בן הרמב"ם שם), והרי זו כמצות שחיטה, שאם אינו רוצה לאכול בשר אין כאן מצוה לשחוט (ראה מגן אברהם שם, וחתם סופר גיטין מז ב, בדעת רש"י שם).

ויש חולקים וסוברים שמצות הפרשת תרומות ומעשרות חובה היא אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין, והרי זו מצוה כשאר המצות (ט"ז יו"ד א ס"ק יז; ביאור הגר"א או"ח ח סק"ב)[3].

בזמן הזה

מצות תרומות ומעשרות נוהגת רק בארץ ישראל ובזמן שכל יושביה עליה, ולכן בזמן הזה החיוב הוא מדרבנן כיון שאין כל יושביה עליה (רמב"ם תרומות א כו; סמ"ג עשין קלג; רמ"א יו"ד שלא ב).

ויש אומרים שאין צריך שיהיו כל יושביה עליה, ואף בזמן הזה החיוב הוא מהתורה (ראב"ד שם; ספר חרדים הקדמה למצות התלויות הארץ, בשם הרבה ראשונים)[4].

נתינה לכהן

יש אומרים שגם בזמן הזה צריך לתת תרומה ומעשר ראשון לכהן, שגם כיום הכהנים בחזקתם (שו"ת מהרי"ט א פה,קמט; שו"ת רבי בצלאל אשכנזי ב).

יש אומרים שבזמן הזה שהכהנים עולים לתורה ולנשיאות כפים על פי עצמם ולא על פי עדות בבית דין, אינם מוחזקים כודאי כהנים, ואין חיוב לתת להם תרומה וחלה ומעשר ראשון, וכך המנהג ששורפים את התרומה (חזון איש שביעית ה ס"ק ד,יב); ויש אומרים שאין נותנים להם תרומה משום שכולם טמאים, וחוששים שיבואו לידי תקלה (שו"ת רדב"ז ב תשלא).

הברכה

חובתה

המפריש תרומות ומעשרות מברך תחילה, כדרך שמברכים על כל המצות: אשר קדשנו במצותיו וציונו כו' (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יד; רמב"ם תרומות ב טז, מעשר א טז; טוש"ע יו"ד שלא עח). ובין שמפריש תרומה, או תרומת מעשר, ובין שמפריש מעשר ראשון, או מעשר שני, או מעשר עני - מברך (רמב"ם וטוש"ע שם).

ברכה זו של הפרשת תרומה ומעשר, אף על פי שמדרבנן היא, ככל ברכת המצות, הסמיכוה חכמים על הכתוב האמור בודוי מעשר: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי (דברים כו יג), ואמרו: לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (ספרי דברים כי תבא שג; מעשר שני ה יא; ברכות מ ב), דהיינו שלא שכח מלברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להפריש תרומה ומעשר (רש"י ברכות שם ד"ה מלברכך; רמב"ן בהשגות לספר המצות סוף שורש ח; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא מעשר שני שם).

נוסחה

בנוסח הברכה נחלקו הפוסקים:

  • יש סוברים שצריך לברך ב-ל': להפריש תרומה או מעשר (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יד; ירושלמי שם ט ג; ר"ן פסחים ז ע"ב; טוש"ע יו"ד שלא עח, שכח א).
  • יש סוברים לברך: על הפרשת (ספר הישר לרבינו תם רנט; רא"ש פסחים א י, בשם רבינו תם; אור זרוע א קלט, בשמו).
  • ויש מחלקים שאם מפריש לעצמו מברך להפריש, ואם מפריש לאחרים מברך על הפרשת (רמב"ם ברכות יא יב-יג. וראה ערך ברכת המצות).

הפרישם ביחד

היה מפריש תרומה ומעשר ביחד, אף על פי שברכותיהן אינן שוות לגמרי, שעל תרומה מברכים להפריש תרומה, ועל מעשר להפריש מעשר, כשמפריש שתיהן מברך להפריש תרומה ומעשר (תוספתא ברכות ו יט; רמב"ם מעשר א טז; שו"ע יו"ד שלא עח). והוא שהפרישם זה אחר זה מיד, ולא סח ביניהם (שו"ע שם).

לא בירך

תרם ולא בירך - תרומתו תרומה, שהברכה היא מדרבנן ואינה מעכבת (ברכות טו א).

אבל לכתחילה לא יתרום מי שאינו יכול לברך; ולכן האילם והערום ובעל קרי - קודם שביטלו טבילת בעל קרי - לא יתרמו, מפני שאינם יכולים לברך (תרומות א ו; תוספתא תרומות (ליברמן) ג ב; רמב"ם תרומות ד ד, וכסף משנה; טוש"ע יו"ד שלא לב, ובית יוסף).

וכן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום מפני שצריך להשמיע הברכה לאזנו, והוא אינו שומע (תרומות א ב; ברכות טו א; רמב"ם וטוש"ע שם).

יש מן הראשונים שכתבו שמי שנולדה בו החרשות אחר שהיה שומע, או שנשתתק אחר שהיה מדבר, מותר לתרום לכתחילה (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות א ו); ויש שכתבו שחזרו בהם אותם ראשונים ולא חילקו בדבר (רדב"ז תרומות ד ד).

הפריש במחשבה

אף המפריש במחשבה, על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר (ראה להלן: במחשבה) צריך לברך על הפרשתו (רא"ש עבודה זרה ד ט).

זמנה

מברך קודם שיפריש, שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן (רמב"ם תרומות ב טז, ושם מעשר א טז; שו"ע יו"ד שלא עח, וש"ך ס"ק קז).

אם הפריש ולא בירך, אינו חוזר ומברך (רמב"ם ברכות יא ו, ולא חילק בין עתיד לקרות שם לאינו עתיד).

ויש מן הראשונים סוברים שאין הדברים אמורים אלא בשאינו עתיד לקרות שם לתרומה אחר ההפרשה, ואז הוא שצריך לברך קודם שיפריש, אבל אם עתיד לקרות לה שם, צריך לברך אחר ההפרשה קודם שיקרא לה שם (שאילתות עג, וראה העמק שאלה סק"ג; הלכות חלה לרמב"ן בסופו; פסקי חלה לרשב"א בסופו; הלכות חלה שבתשב"ץ ב רצא ו).

בשני אנשים

באחד מברך והשני תורם נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שאינו יכול זה לברך וזה לתרום (אור זרוע א שסז; באור הגר"א יו"ד א ס"ק לג), ואינו דומה לשאר ברכות המצות שאף על פי שיצא - מוציא את אחרים (ראה ערך ברכות), לפי שכל המצות צריך לעשות בגופו דוקא, ואי אפשר על ידי אחר, אבל תרומה אפשר לעשות על ידי אחר, ואם כן זה שיעשה המצוה הוא יברך, ולא נחלק המצוה לזה והברכה לזה (ט"ז יו"ד א ס"ק יז).
  • ויש סוברים שאחר יכול לברך וזה יתרום (בית יוסף יו"ד א, בדעת הרא"ש; שו"ע יו"ד א ז, לגבי שחיטה).

מיושב

אף על פי שכל ברכות המצות צריך לברכם מעומד (ראה ערך ברכת המצות), בהפרשת תרומות ומעשרות אפשר לברך מיושב (חלה ב ג; רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א), לפי שאין ההפרשה מצוה חיובית, ואינה אלא לתקן מאכלו (מגן אברהם או"ח ח סק"ב).

הראוי להפריש

הפסולים לכתחילה

האילם והשיכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו לכתחילה, ואם תרמו - תרומתם תרומה (תרומות א ו; רמב"ם תרומות ד ד; טוש"ע יו"ד שלא לב).

וכתבו הראשונים, שלא יתרום אחד מהם בשום פנים, ולא יחשוב שכיון שתרומתו תרומה יש להקל בדבר (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

הטעם שלא יתרמו לכתחילה, יש מהם מפני שאינם יכולים לברך, והם האילם והערום ובעל קרי (ראה לעיל: הברכה); ויש מהם מפני שאינם יכולים לתרום מן המובחר (ראה להלן: ביפה ורע), והם השיכור והסומא (ירושלמי תרומות א ד; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש תרומות שם; רמב"ם תרומות ד ד).

ולכן בזמן הזה שהתרומה הולכת לאיבוד מפני הטומאה, ואין להקפיד לתרום מן היפה (ראה לקמן: ביפה ורע), השיכור והסומא תורמים לכתחילה; אבל מעשר ללוי לא יעשרו, מפני שצריך שיעור ומדידה, ואינם יכולים לכוין המידה (שו"ע יו"ד שלא לב, וש"ך ס"ק סב)[5].

הפסולים בדיעבד

חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתם תרומה:

החרש שאינו לא שומע ולא מדבר (ראה ערך חרש); והשוטה (ראה ערכו); והקטן; והתורם את שאינו שלו שלא ברשות בעלים; והגוי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו (תרומות א א; רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל)[6].

קטן

בקטן נחלקו תנאים:

  • ר' יהודה אומר שקטן תרומתו תרומה אף שלא הגיע לא לשנים ולא לסימנים, ואפילו בן שש ושבע, ואפילו שלא הגיע לחינוך (תרומות א ג, ור"ש ותוספות יום טוב; ירושלמי יבמות יג ב), אבל לכתחילה קטן לא יתרום (ר"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא תרומות שם).
  • בשם ר' מאיר אמרו שקטן אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות (ירושלמי יבמות שם).
  • ור' יוסי אמר עד שלא הגיע לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ומשהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה (נדה מו ב; ירושלמי יבמות שם)[7].

הלכה כר' יוסי שמשהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה, כשם שנדרו והקדשו קיימים (רמב"ם תרומות ד ה; טוש"ע יו"ד שלא לג, וט"ז ס"ק יח, וש"ך ס"ק סג), שתרומה והקדש ונדר אחד הוא שמקדיש בדיבורו שקורא עליו שם (רש"י נדה מו ב ד"ה תרומה).

ויש מי שפוסק כר' מאיר שאין תרומתו תרומה (ביאור הגר"א יו"ד שלא עח)[8].

במעשר

כל שאמרנו בהם לא יתרומו, ואם תרמו - תרומתם תרומה, כך במעשר אם הפריש מעשרותיו - מעשר; וכל שאין תרומתו תרומה, כך אין מעשרותיו מעשר (רמב"ם מעשר א ז; שו"ע יו"ד שלא עג), בין מעשר ראשון, ובין מעשר שני, ובין במעשר עני (רמב"ם מעשר שני א יב; שו"ע יו"ד שלא קכט)[9].

בגזל

גזל ולא נתייאשו הבעלים, כשם שאין הבעלים יכולים להקדישו, לפי שאינו ברשותו (ראה ערך דבר שאינו ברשותו), כך אינם יכולים לעשותו תרומה (ירושלמי בכורים א ב).

וכתבו האחרונים שאף משלו על הדבר שאינו ברשותו אינו יכול לתרום (אור שמח גזלה ואבדה ה ד)[10].

פועלים

הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית (תרומות ג ד; רמב"ם תרומות ד יג; טוש"ע יו"ד שלא מב; בית יוסף יו"ד שכח ג), ואם תרמו - אין תרומתם תרומה (תוספתא תרומות (ליברמן) א ח)[11].

בן שכיר ואשה

הבן והשכיר והעבד והאשה תורמים על מה שהם אוכלים, אבל לא יתרמו על הכל, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו (תוספתא תרומות (ליברמן) א ו; רמב"ם תרומות ד יב; שו"ע יו"ד שלא מ).

הבן כשאוכל עם אביו (רמב"ם ושו"ע שם), והאשה בעיסתה, הרי אלו תורמים, מפני שהם ברשות (תוספתא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם מא); שמן הסתם הרי זה כאילו הרשם בעל הבית לתרום על הכל (קרית ספר תרומות ד; באור הגר"א יו"ד שכח סק"י). ולא אמרו שאינם תורמים אלא על מה שהם אוכלים בלבד, אלא בבן כשאינו אוכל אצל אביו, והאשה בפירותיה של בעלה (מנחת בכורים לתוספתא שם).

וכתבו האחרונים שאשה נשואה יכולה לתרום אף על קדרה שמבשלת (חזון איש מעשרות ז ס"ק טו), ויכולה להפריש אף מכל הפירות שבבית העומדים לאכילה, אבל לא על מה שעומד למסחר (משפטי ארץ ט סק"ז, בשם הגרי"ש אלישיב, והגר"נ קרליץ).

האשה במה שהיא רשאית לתרום, היא אף נותנת רשות לשלוחה לתרום (מאירי יבמות פה ב; ערוך לנר שם פו א, בדעת הרמב"ם)[12].

אורח

המזמין את חברו שיאכל אצלו, והאורח אינו מאמינו על המעשרות, רשאי המוזמן לתקן את מה שהוא אוכל (ראה דמאי ז א; רמב"ם מעשר ט ז)[13].

תרומת מעשר בישראל

תרומת מעשר, שמצוה על הלוי שיפריש ממעשר הראשון (ראה לעיל: המצוה), נחלקו תנאים אם ישראל יוכל להפרישה, קודם שנתן את המעשר ללוי:

  • אבא אלעזר בן גמלא אומר שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר (גיטין לא א), ונראה מדברי הראשונים שאף מצוה היא לישראל לתרום תרומת מעשר לדעת אבא אלעזר (תוס' גיטין שם ד"ה אין, ותוס' הרא"ש שם).
  • חכמים סוברים שהלוי בלבד מפריש תרומת מעשר ולא הישראל (ריטב"א גיטין שם; שו"ת מהרי"ט א פה, בדעת הר"ש).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים שיש לישראל להפריש תרומת מעשר וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו, שהיא מעשר מן המעשר (רמב"ם תרומות ג יב; ראב"ד בהשגות שם כ; סמ"ג עשין קלד)[14].
  • ויש פוסקים שאין הישראל יכול להפריש (שו"ת מהרי"ט א פה)[15].

למעשה יש מהאחרונים שכתבו שלכתחילה ימנע הישראל מלהפריש תרומת מעשר, אלא אם כן בשעת הדחק (ברכי יוסף יו"ד שלא יב; שערי צדק בבינת אדם י ב. וראה להלן: הפרשה בבת אחת, שבזמן הזה נוהגים ישראל להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת אף לכתחילה)[16].

הסדר ושינויו

סדר ההפרשה

כשמפרישים תרומות ומעשרות מפרישים אותם על הסדר: בכורים תחילה לכל, ואחר כך תרומה גדולה, ואחר כך מעשר ראשון, ואחר כך מעשר שני (רמב"ם תרומות ג כג).

כסדר הזה מפרישים בשנה ראשונה מן השמיטה ובשניה וברביעית ובחמישית; אבל בשלישית ובששית מן השבוע, אחר שמפרישים מעשר ראשון מפרישים מן השאר מעשר אחר ונותנים לעניים, ונקרא מעשר עני; ואין בשתי שנים אלו מעשר שני אלא מעשר עני (רמב"ם מתנות עניים ו ד; טוש"ע יו"ד שלא יט).

שנת השמיטה כולה הפקר’ ואין בה לא תרומה ולא מעשרות, לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני (רמב"ם מתנות עניים ו ה; שו"ע יו"ד שלא יט. וראה ערך שמטה).

בחוץ לארץ

בחוץ לארץ, שאין בה שמיטת קרקע, במקומות שגזרו בהם להפריש תרומות ומעשרות (ראה ערך טבל באיזו ארצות הסמוכות גזרו, ואם נתבטלה הגזרה בזמן הזה. וראה ערכים: בבל; חוץ לארץ) יש חילוקי דינים:

בבבל תיקנו נביאים שיעשרו מעשר שני; במצרים תיקנו זקנים שהיו אחר עזרא להפריש מעשר עני, כדי שיסמכו עליה עניים שבארץ ישראל בשביעית (ידים ד ג; רמב"ם מתנות עניים ו ה; טוש"ע יו"ד שלא יט).

בעמון ומואב נחלקו תנאים: ר' טרפון אמר שמפרישים מעשר עני; ור' אלעזר בן עזריה אמר שמעשרים מעשר שני. להלכה נמנו וגמרו שמפרישים מעשר עני, וכן היתה קבלה מהלכה למשה מסיני (ידים שם; רמב"ם וטוש"ע יו"ד שם).

בפירות גוי

גוי שמכר פירות שביעית שלו בארץ ישראל לישראל, וישראל גמר מלאכתם, שחייבים בתרומות ומעשרות (ראה ערכים אין קנין לנכרי; גמר מלאכה)[17], ומפרישים מהם מעשר עני, כדין עמון ומואב (כפתור ופרח מז, והובא בבית יוסף יו"ד שלא; רמ"א יו"ד שלא יט; ברכי יוסף שם י, בשם רדב"ז), שאם במצרים שקרובה לארץ ישראל אמרו מעשר עני, כל שכן בארץ ישראל עצמה (באור הגר"א שם ס"ק נט).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שמפרישים מעשר שני (ראה תוס' רי"ד ראש השנה טו א).

שנוי הסדר

המקדים תרומה לבכורים, או מעשר ראשון לתרומה, או מעשר שני לראשון, עובר בלא תעשה, שנאמר: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח; מכילתא משפטים מסכתא דכספא יט; תרומות ג ו; רמב"ם תרומות ג כג), ודרשו: מלאתך אלו הבכורים, הניטלים מן המלאה (מכילתא שמות שם), שהיא חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל (רש"י על התורה שם); ודמעך, זה התרומה (מכילתא שם; תמורה ד א), ולפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה (ראה ערך בטול אסורים) הוציאה הכתוב בלשון דימוע (רש"י תמורה שם ד"ה זו), ואמרה תורה לא תאחר, דהיינו לא תשנה את סדר הפרשתם לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר (רש"י על התורה שם).

ואף המקדים מעשר שני או מעשר עני (ר"ש סיריליאו על הירושלמי במשנה שם) למעשר ראשון בכלל אזהרה זו, שאף מעשר ראשון יש בו דמע, בתרומת מעשר שבו, וכל שישנו בכלל דימוע הרי הוא בלא תאחר (רש"י תמורה שם ב א ד"ה מפני).

האיסור

לאו זה נמנה במנין הלאוין (ספר המצות לא תעשה קנד; סמ"ג לאוין רנג; חינוך עב); ונחלקו אמוראים אם לוקה על לאו זה:

יש סוברים שלוקה; ויש סוברים שאינו לוקה (תמורה ד א – ב, ותוס' ד"ה וכל).

להלכה פסקו הראשונים שאינו לוקה (רמב"ם תרומות ג כג).

עבר והקדים

עבר והקדים, אף על פי שעובר בלא תעשה, מה שעשה עשוי (מכילתא משפטים מסכתא דכספא יט; תרומות ג ו; תמורה ד א; רמב"ם תרומות ג כג; טוש"ע יו"ד שלא כז).

בודוי מעשר

שינה בסדר ההפרשות, הרי זה מעכב בודוי מעשר [מצות הודאת האדם לפני ה' אחת לשלש שנים שהוציא את כל המעשרות כתיקונם], שכן הוא אומר בוידוי: כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי (דברים כו יג), הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתוודות (מעשר שני ה יא; רמב"ם מעשר שני יא יג. וראה ערך ודוי מעשר).

בבת אחת

קרא שם למעשר ראשון ולמעשר שני בבת אחת, עובר בעשה - שהיה לו להקדים ראשון לשני, וזה שקרא שמם בבת אחת, לא הקדים; אבל בלא תאחר אינו עובר, שבבת אחת הרי לא איחר (תוס' תמורה ד א ד"ה ואיתמר; ר"ש דמאי ז ו); ואם הקדים המאוחר עובר בלאו ועשה (ירושלמי דמאי ז ו, והובא בתוס' ר"ש שם).

יש שכתבו שאין איסור להפריש בבת אחת, כיון שאינו מקדים המאוחר לקודם, והכתוב אומר לא תאחר (קרית ספר תרומות ג, ואף הרמב"ם השמיט הירושלמי ולא הזכיר שעובר בעשה).

הפקעת התרומה

עבר והקדים את המאוחר, יש מהאחרונים שכתבו הואיל והפרשת תרומה ומעשרות ישנה בשאלה לחכם וחוזרת לטבלה (ראה ערך שאלה), לכן מצוה עליו להישאל על הפרשתו, כדי שלא יעבור על האיסור (מנחת חינוך עב סק"ד; חזון איש דמאי ד ד"ה נראה).

בתרומת מעשר

המקדים תרומת מעשר למעשר ראשון, כתבו הראשונים שאף בדיעבד אין תרומתו תרומה (ר"ש בכורים ב ג; כסף משנה מעשר ט ו; משנה למלך מעשר ח ג; באור הגר"א יו"ד שלא ס"ק קיח; שו"ת מהרי"ט א כה); ולא מפני הלאו של לא תאחר האמור בשינוי סדר המעשרות, אלא מפני שאם אין מעשר לא יכולה להיות תרומת מעשר, שהרי היא נקראת בתורה מעשר מן המעשר (כסף משנה שם).

ויש מן הראשונים סוברים שתרומת מעשר שהפרישה קודם מעשר ראשון, התרומה חלה (חינוך רפד ומנחת חינוך סק"ג, בדעת רש"י; רמב"ם מאכלות אסורות י כ, לפירוש הרדב"ז שם)[18], אבל לכתחילה אינו רשאי להפרישה קודם המעשר (רמב"ם מעשר ט ו; רדב"ז מאכלות אסורות שם); ואפילו בדמאי, שמותר להקדים בו מעשר שני לראשון, אינו רשאי להקדים תרומת מעשר למעשר ראשון (רמב"ם שם ה-ו).

וכתבו האחרונים שאם עבר והקדים, אינו עובר בלאו של מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר, שאין זה אלא מצוה לכתחילה להקדים הפרשת המעשר כדי שיתן הלוי תרומת מעשר, או מפני שכך הוא הסדר שכתבה תורה (מנחת חינוך רפד סק"ג).

ביפה ורע

בתרומה

אין תורמים אלא מן היפה (תרומות ב ו; רמב"ם תרומות ה א; טוש"ע יו"ד שלא נב), שנאמר: מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת ה' מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם וגו' וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ (במדבר יח כט - לב), ודרשו: מכל חלבו, ולא מהגרוע (תמורה ה א).

הכתוב הראשון מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ – מדבר בתרומה גדולה (ראה ספרי במדבר קכא); והכתוב השני וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ – מדבר בתרומת מעשר, והרי זו אזהרה ללוים שלא יהיו תורמים אלא מן המובחר (ספרי שם קכב), שבין בתרומה גדולה ובין בתרומת מעשר לא יתרמו אלא מן היפה (רמב"ן בהוספות למצות עשה ט).

במעשר

אף כשמפרישים מעשר ראשון, אין מעשרים אלא מן המובחר (רמב"ם מעשר א יג; שו"ע יו"ד שלא עה), שנאמר: בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב, כשם שמעשר שמפרישים הלוים הוא מן החלב שבו, כך מעשר שמפרישים ישראל מן הגורן ומן היקב הוא מן החלב שבו (רמב"ם שם).

גם מעשר עני צריך להפריש מהיפה (שו"ע יו"ד שלא נב,סג).

ויש מהאחרונים שמצדד לומר שבמעשר עני ובמעשר שני, שלא מצינו לימוד מיוחד, אין קפידא שיעשר מן היפה (מנחת חינוך בסוף הספר עשין הנוספים ט סק"ב).

במנין המצות

יש ממוני המצות שמנו מצוה זו במנין העשין: שנצטוינו בהפרישנו תרומה שנפריש אותה מן היפה או מן השוה, לא מן הרע על היפה, ועל זה נאמר מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ וגו' מִכָּל חֶלְבּוֹ; וכן כשיפריש הלוי תרומת מעשר לא יפריש מן הרע, שנאמר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ. ואינה נמנית במצוה אחת עם מצות הפרשת תרומה, לפי שהתורם מן הרע על היפה כיון שתרומתו תרומה כבר קיים מצות ראשית דגנך וגו' תתן לו, אבל עבר על עשה זה שנצטוה להרים חלבו ממנו (רמב"ן ספר המצות בעשין הנוספים ט).

ויש שאינם מונים זה למצוה בפני עצמה (הרמב"ם בספר המצות והסמ"ג והחינוך ועוד), לפי שאינה אלא אחד מהפרטים אשר נאמרו במצות הפרשת תרומה; ואף על פי שאם הפריש מן הרע על היפה כבר קיים מצות הפרשה, הרי לכתחילה אסור לו לעשות כן, וכל מצות עשה שבתורה הן מצות לעשותן לכתחילה, וההפרשה בלבד אינה מצוה לכתחילה אלא בהצטרף עמה שיפריש מן היפה (מגלת אסתר עשין הנוספים ט).

כהן המפריש

כהן המפריש תרומה משלו, שהיא לעצמו, יש מן האחרונים שכתב שאף הוא צריך להפריש מן היפה, שמה שנוטל התרומה לעצמו הרי זה בגדר מתנה שנותנה לעצמו (צפנת פענח כלאים דף ב סוף עמ' ג).

האיסור

המפריש מן הרע על היפה יש עליו חטא, וכן אמרו: מנין אתה אומר שאם הפרשתם אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאת עון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי במדבר קכב; תמורה ה א, ורש"י ד"ה קמ"ל), שאם תרימו את חלבו לא תשאו חטא, אבל אם תרימו את הרע שבו תשאו חטא (רש"י קדושין מו ב ד"ה בהרימכם; רמב"ם ספר המצות עשה קכט; רמב"ן ספר המצות לאוין הנוספים ז).

ואף כאן נחלקו מוני המצות: יש שמנאוהו במנין הלאוין (רמב"ן שם; רס"ג במנין המצות לא תעשה רטו); ויש שלא מנאוהו במנין המצות (רמב"ם וסמ"ג והחינוך ועוד), שאינו לאו ממש, אלא שלילת החיוב שלא תשאו עליו כשתוציאוה מן היפה, והרי זה כענין לאו הבא מכלל עשה, שאינו נמנה במנין הלאוין (רמב"ם בספר המצות עשה קכט; רש"י תמורה ה א ד"ה גרוע).

בזמן הזה

להלכה כתבו הפוסקים שבזמן הזה שכל תרומה היא טמאה, והולכת לאיבוד (ראה ערך תרומה טמאה) אין להקפיד להפריש מן היפה (שו"ע יו"ד שלא נב,סג), שכל מה שתורם הרי הוא מן הרע (באור הגר"א שם ס"ק צה, לפי התוס' יבמות פט א ד"ה אין); מלבד מעשר הניתן ללוי ולעני, שיש להקפיד להפריש מן היפה שהם מותרים אפילו בטומאה (שו"ע שם ובאור הגר"א שם ס"ק צו).

ומכל מקום פירות שהרקיבו עד שאינם ראויים לאכילת אדם אפילו בדוחק, אין להפריש מהם אפילו בזמן הזה (חזון איש דמאי טו סק"א).

קליפות

פירות שקליפתם נאכלת כגון אפרסמון, תפוח, אגס, גזר, מלפפון, סלק, אפשר להפריש תרומה מקליפת הפרי עליו; אבל פירות שאין קליפתם נאכלת, כגון שקדים, אגוזים, תרמילי קטניות שאינם נאכלים, קליפת תפוז, אין להפריש מהקליפה גם בזמן הזה (חזון איש מעשרות א ס"ק לא; משפטי ארץ מעשרות ח כא)[19].

עבר ותרם

עבר ותרם מן הרע על היפה, תרומתו תרומה (תרומות ב ו; רמב"ם ה ג; שו"ע יו"ד שלא נג), ובין שתרם במזיד מן הרע על היפה, ובין שתרם בשוגג, תרומתו תרומה (תוס' יבמות פט א ד"ה אין).

ויש מהראשונים שכתב שאם גילה דעתו שאינו מתכוין אלא ליפה, ונזדמנה לו רעה - אינה תרומה כלל; ואם לא גילה דעתו בכך אלא שמכל מקום מן הסתם הוא סבור שהוא מן היפה ונמצאת מן הרעה, תרומתו תרומה ויחזור ויתרום, ואם כיוון לתרום מן הרעה - תרומתו תרומה, ואינו חוזר ותורם (מאירי קדושין מו ב).

בדמאי

בדמאי הקלו להפריש לכתחילה מן הרע על היפה, מכיון שבדיעבד אף בטבל ודאי תרומתו תרומה (בבא מציעא נו א, ותוס' ד"ה הלוקח; ר"ש ורא"ש דמאי ה ג).

כשהכהן מוחל

אפילו אם הכהן מוחל על הפסדו, כתבו האחרונים שאסור לתרום מן הרע על היפה, שהרי זה איסור מן התורה בעצם, ולא משום הפסד כהן (תפארת ישראל תרומות א ד בועז סק"א, בשם רבי עקיבא איגר).

מדבר המתקיים

כל מקום שיש כהן שנותנו לו מיד (רש"י ברכות לט ב ד"ה במקום) תורם מן היפה, וכל מקום שאין שם כהן תורם מן המתקיים, דהיינו שיתקיים עד שיגיע ליד הכהן, אף על פי שיש שם יפה שאינו מתקיים (תרומות ב ד, ופירוש המשניות לרמב"ם; רמב"ם תרומות ה א); ר' יהודה אומר לעולם אינו תורם אלא מן היפה (תרומות שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות שם, ובפירוש המשניות שם).

בטמא וטהור

מטמא על הטהור

אין תורמים מן הטמא על הטהור (תרומות ב ב; רמב"ם תרומות ה ח), ונחלקו הראשונים בפירושו:

יש מהראשונים מפרשים הטעם משום הפסד כהן (רש"י פסחים לג א ד"ה אין, יבמות פט א ד"ה אין; מאירי פסחים שם; ר"ש תרומות ב ב; פירוש א' בשנות אליהו תרומות שם); ויש מפרשים מפני שזהו מן הרע על היפה (תוס' יבמות שם, בשם ר"י; מאירי יבמות שם; פירוש ב בשנות אליהו).

אף תרומת מעשר אין תורמים מן הטמא על הטהור (ירושלמי תרומות ב א; רמב"ם שם).

במעשר ראשון יש מהאחרונים שכתב שמותר להפריש מן הטמא על הטהור, מפני שנאכל בטומאה (אחיעזר יו"ד לח ז).

עבר ותרם

עבר ותרם, מן התורה לדברי הכל תרומתו תרומה כדין התורם מן הרע על היפה (יבמות פט ב). ומדרבנן נחלקו תנאים:

  • ר' יוסי אומר בין בשוגג ובין במזיד תרומתו תרומה כדין התורם מהרע על היפה (תוספתא תרומות (ליברמן) ג יט; מנחות כה ב; ירושלמי תרומות א ב).
  • וסתם משנתנו וכן ר' יהודה סוברים בשוגג תרומתו תרומה, במזיד לא עשה ולא כלום (תרומות ב ב), ואף על פי שמן הרע על היפה אף במזיד תרומתו תרומה, כאן החמירו, לפי שאין תרומה טמאה ראויה לאכילה כלל, מה שאין כן שאר רעה ראויה קצת (תוס' יבמות פט א ד"ה אין, מנחות כה ב ד"ה במזיד; ר"ש תרומות שם).

בפירוש לא עשה ולא כלום נחלקו אמוראים:

  • רב חסדא אמר לא עשה ולא כלום כל עיקר, שאפילו זה שהפרישו לתרומה חוזרת לטבלה, שאם אתה אומר שזו נשארת תרומה ויחזור ויתרום מן הטהור, שמא יפשע ולא יפריש שהרי אנו רואים שאדם זה מזיד הוא לעשות איסור (יבמות פט א, ותוס' שם ד"ה מזיד). ואף על פי שמן התורה היא תרומה ואסורה לזר, וחכמים מוציאים אותה לחולין, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ולעשות תרומתו חולין (יבמות שם ב).
  • ורב נתן ב"ר אושעיא אמר שלא עשה ולא כלום לתקן את השיריים, אבל זה שהפריש הוא תרומה כיון שמן התורה תרומתו תרומה, ויחזור ויתרום מן הטהור (יבמות פט א-ב).

הלכה כרב נתן (רמב"ם תרומות ה ח; רשב"א וריטב"א יבמות שם).

בזמן הזה

בזמן הזה כתבו האחרונים שתורמים לכתחילה מן הטמא על הטהור, שאין כאן הפסד כהן מאחר שכל התרומה נשרפת (שו"ת נודע ביהודה תנינא אה"ע קמב).

מן המוקף

תרומה גדולה

אין תורמים תרומה גדולה אלא מן המוקף (חלה א ט; רמב"ם תרומות ג יז; טוש"ע יו"ד שלא כה), דהיינו שיהיה מחובר ומקורב וסמוך לדבר שהוא תורם עליו (רש"י נדה עא ב ומקפת; סוטה ל א ד"ה ונותנת); או שכל הפירות, התרומה והשיריים, יהיו מוקפים ומכונסים במקום אחד (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות ד ג, חלה א ט). ולמדו הדבר מהכתוב: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ (במדבר יח כו) - מן המוקף לו (רש"י סוטה שם, בשם ספרי; רמב"ן וריטב"א גיטין לא ב; רא"ש בכורים ב ה).

כיצד תרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף, היו לו חמשים סאה בבית זה, וחמשים סאה בבית אחר, לא יפריש מאחד מהם שתי סאים על המאה, שנמצא מפריש ממקום זה על מקום אחר (רמב"ם תרומות ג יז; שו"ע יו"ד שלא כה).

אבל פירות המפוזרים בתוך הבית, או שתי מגורות שבבית אחד, תורם מאחד על הכל, וכן שקי תבואה, ועיגולי דבילה, וחביות של גרוגרות אם היו בהיקף אחד, תורם מאחד על הכל (תוספתא תרומות (ליברמן) ג י; רמב"ם תרומות ג יח; שו"ע יו"ד שלא כו)[20].

תרומת מעשר

תרומת מעשר ניטלת אף שלא מן המוקף (בכורים ב ה; ירושלמי תרומות ב א; רמב"ם תרומות ג כ; רמ"א יו"ד שלא כד), שנאמר: מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם תָּרִימוּ תְּרוּמַה (במדבר יח כח - כט), אפילו מעשר אחד במדינה זו, ומעשר אחד במדינה אחרת - מפריש תרומה מאחד על הכל (ירושלמי ורמב"ם שם).

חומרתו

דרשות אלו להצריך מוקף בתרומה ולא להצריך בתרומת מעשר, נחלקו בהם הראשונים:

  • יש מהראשונים סוברים שהן דרשות גמורות, ודין מן המוקף בתרומה הוא מן התורה (תוס' ביצה יג ב ד"ה כשם, יבמות צג ב ד"ה אלא; ספר הישר לרבינו תם גיטין צג; ר"ש בכורים ב ה).
  • ויש חולקים וסוברים שכל דין מוקף אינו אלא מדרבנן, והדרשות אינן אלא אסמכתא (רמב"ן גיטין ל ב בפירוש א'; מאירי שם; השואל בתשובות הרשב"א א קכז; ריטב"א בבא מציעא לח, בשם רבינו; רדב"ז תרומות ג כ, בדעת הרמב"ם).

בטעם שחכמים אסרו לתרום שלא מן המוקף - יש סוברים מפני שחוששים שמא באותה שעה אין התבואה שתורם עליה בעולם (תוס' ורמב"ן ורשב"א גיטין ל ב, בדעת רש"י; מאירי שם); ויש סוברים מפני שתרומה גדולה ניטלת באומד, ולא יוכל לכוין כשיעור אלא מן המוקף (ראב"ד בהשגות תרומות ג כ; לבוש יו"ד שלא כה; ש"ך שם ס"ק מט), ולכן תרומת מעשר, שניטלת במידה ובמשקל, תורמים אף שלא מן המוקף (לבוש שם כד); ועוד שמא ישכח ויעשה את המורם תרומה על מקום אחר (ראב"ד שם)[21].

עבר ותרם

בדיעבד, אפילו תרומה גדולה שתרם שלא מן המוקף, תרומתו תרומה (רמב"ם תרומות ג יז; שו"ע יו"ד שלא כה).

בירק

אף תרומת ירק, שהיא מדרבנן (ראה ערך טבל), צריכה מוקף (ראה תוספתא תרומות (ליברמן) ג ח; רמב"ם תרומות ג יט).

ואפילו בתרומת מעשר של דמאי יש מהראשונים סוברים שצריך מוקף (ר"ש חלה ג ו); ויש סוברים שהדמאי אין צריך מוקף (באור הגר"א יו"ד שלא ס"ק צב)[22].

מן הגמור

האיסור

אין תורמים מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, שנאמר: כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב (במדבר יח כז), שהם דברים שנגמרה מלאכתם, מלמד שתורמים מן הגמור על הגמור.

בדיעבד אם תרמו מהגמור על שאינו גמור, או להיפך, או משאינו גמור על שאינו גמור, תרומתם תרומה, ואף על פי שקודם גמר מלאכה פטור מן המעשרות ואינו אסור משום טבל (ראה ערך גמר מלאכה), מכל מקום אם תרם, חלים התרומה והמעשרות (תרומות א י; רמב"ם תרומות ה ד; טוש"ע יו"ד שלא נד).

חומרתו

איסור זה לתרום משאינו גמור - יש סוברים שהוא מן התורה (קרית ספר תרומות ה); ויש סוברים שהוא מדרבנן (לבוש יו"ד שלא נד; ש"ך שם ס"ק פב; תפארת ירושלים תרומות א סק"ג, בדעת הר"ש תרומות א ד), משום גזל השבט (ר"ש שם), או מפני שדומה למין על שאינו מינו (לבוש שם).

תרומת מעשר

תרומת מעשר שהלוי מפריש מן המעשר, אף היא אינה ניטלת אלא מן הגמור, ועיקר הכתוב כדגן מן הגורן, שלמדים ממנו מן הגמור, בלוי נאמר, ותרומת מעשר מלמדת אף על תרומה גדולה (ירושלמי תרומות ב א).

גדר גמר מלאכה

בגדר של נגמרה מלאכתו לענין הפרשה מן הגמור על הגמור נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שהוא אותו גמר מלאכה האוסר טבל באכילת עראי (ר"ש תרומות א י); אלא שראיית פני הבית אינה מעכבת כאן, וכל שנגמרה מלאכתו למעשר, אף על פי שלא ראה פני הבית, מפרישים מזה על זה לכתחילה (שאגת אריה צג).
  • ויש סוברים שגמר מלאכה ליאסר באכילת עראי וגמר מלאכה להפרשה מן הגמור חלוקים זה מזה (כסף משנה מעשר ג ח, בדעת הרמב"ם; מקדש דוד תרומות נה סק"ב; חזון איש מעשרות ג ס"ק כג).

מדברי סופרים

אף על פי שמן התורה לעולם תרומתו תרומה (ראה לעיל), מדברי סופרים יש שאמרו שאינה תרומה, ויש שאמרו תרומתו תרומה ויחזור ויתרום.

תרם זיתים על שמן, וענבים על יין - אין תרומתם תרומה, והוא הדין שבלים על חטים (תרומות א ד; רמב"ם תרומות ה יח).

בזמן הזה

בזמן הזה, שאין לנו טהרה, כתבו האחרונים שלעולם אין צריך לחזור ולתרום, ושמן על זיתים, ויין על ענבים בימינו דינו כמו בשאר פירות בימיהם שאין צריך לחזור ולתרום (ר"ש סיריליאו ירושלמי תרומות א ה. וכך משמע מטוש"ע יו"ד שהשמיטו כל דין זה).

בחדש וישן

ההלכה

אין תורמים מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו (תרומות א ה; תוספתא תרומות (ליברמן) ב ו; ראש השנה יב ב; רמב"ם תרומות ה יא; טוש"ע יו"ד שלא נז), שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה (דברים יד כב) - מלמד שאין מעשרים משנה על חברתה. ודרשו: אין לי אלא מעשר שני שבו דיבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר עשר תעשר (ספרי דברים קה; בכורות נג ב, ורש"י ד"ה מה מעשר; רמב"ם וטוש"ע יו"ד שם), ומאחר שלמדים מן הכתוב, גם אם עבר והפריש אינה תרומה (כסף משנה שם).

וכן נאמר בפרשת תרומת מעשר: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' (במדבר יח כו), ודרשו: לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש (ספרי דברים קכ; פירוש המשניות לרמב"ם תרומות א ה).

בפירות וירק

ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אחר שבאה השמש, אין תורמים ואין מעשרים מזה על זה, מפני שזה חדש וזה ישן, שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשרות תבואה וירקות (תוספתא תרומות (ליברמן) ב ו; רמב"ם תרומות ה יא; טוש"ע יו"ד שלא נז), ובירקות הולכים אחר לקיטה (רש"י ראש השנה יב א א ד"ה ליקט ירק. וראה ערך עונת המעשרות).

וכן בתבואה, שהולכים בה אחר הבאת שליש (ראה ערך הבאת שליש), תבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה, אין מעשרים ממנה על זו שהביאה שליש אחר ראש השנה, וכן להיפך (ירושלמי חלה א ד).

וכן פירות האילן, שראש השנה שלהם הוא חמשה עשר בשבט, אם באו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט, אין מפרישים מהם על אלו שבאו לעונת המעשרות אחר חמשה עשר בשבט, וכן להיפך (ראה תוספתא תרומות (ליברמן) ב ו; ראש השנה יד ב).

שדה שעושה פירות פעמיים בשנה, תורמים ומעשרים מזה על זה שלא הקפידה תורה אלא על היוצא שנה שנה (תוספתא תרומות (ליברמן) ב ו, ומנחת בכורים שם)[23].

בודוי מעשר

הפריש מן החדש על הישן, או מן הישן על החדש, הרי זה מעכב בוידוי מעשר, שכן הוא אומר: לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ (דברים כו יג), ודרשו: לא הפרשתי מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש (ספרי דברים שב; מעשר שני ה יא. וראה ערך ודוי מעשר).

בשני מינים

אין תורמים ממין על שאינו מינו, ואם תרם אין תרומתו תרומה (תרומות ב ד; רמב"ם תרומות ה ב; טוש"ע יו"ד שלא נג), והוא הדין במעשרות (רמב"ם מעשר א ו, מעשר שני א יב), שנאמר: וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ (במדבר יח כו) - ולא ממין על שאינו מינו (ספרי במדבר קכ; פירוש המשניות לרמב"ם תרומות שם).

במנין המצות

יש ממוני המצות האחרונים שחשבו הלכה זו למצות עשה, שיש מצוה לתרום ממין על מינו (ספר חרדים מצות עשה התלויות בארץ ואפשר לקיימן בזמן הזה יד).

ויש מי שכתב שאין בזה עברה, אלא שאין ההפרשה חלה ואין בדבריו כלום, והאיסור הוא על האכילה בלא הפרשה אחרת (חזון איש דמאי ב סק"ד).

גדר שני מינים

היו לו שני מינים תאנים שחורות ולבנות, או שני מיני חטים, תורמים ומעשרים מזה על זה שכל מין חטים אחד, וכל מין תאנים וגרוגרות ודבילה אחד, ותורם מזה על זה (תרומות ב ד; תוספתא תרומות (ליברמן) ב ד; חולין קלו ב; רמב"ם תרומות ה ג; טוש"ע יו"ד שלא נג)[24].

וכן כל מיני פולין ואגוזים ושקדים ורמונים אחד הם, ותורמים מזה על זה (תוספתא שם). זה הכלל: כל שהוא כלאים בחברו, לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע; וכל שאינו כלאים בחברו, תורם מזה על זה (תרומות ב ו; רמב"ם וטוש"ע שם).

פירות הדר, כגון: תפוז אשכולית לימון קלמנטינה, הסתפקו האחרונים אם נחשבים מן אחד ותורמים מאחד על חבירו, או שהם שני מינים ואין תורמים, ולכן יש להפריש מכל אחד בפני עצמו (חזון איש כלאים ג סק"ג).

לח ויבש

אין תורמים מהלח על היבש, ולא מהיבש על הלח, ואם תרם - תרומתו תרומה (רמב"ם תרומות ה י; טוש"ע יו"ד שלא נו), וכתבו האחרונים הטעם לפי שדומה לשני מינים (ש"ך שם ס"ק פג).

כיצד, ליקט ירק היום, וליקט ממנו למחר, אין תורמים מזה על זה, אלא אם כן דרכו להשתמר שני ימים; וכן ירק שדרכו להשתמר שלשה ימים, כגון המלפפונות, כל שליקט בשלשה ימים מצטרף ותורם מזה על זה. וירק שדרכו להשתמר יום אחד בלבד וליקט בשחרית וליקט בערב, תורם מזה על זה (רמב"ם שם).

מינו ושאינו מינו

התורם ממין על מינו ושאינו מינו כאחת, כתבו הראשונים שאין תרומתו תרומה. כיצד, היו לו חמשים סאה חטים וחמשים סאה שעורים בבית אחד, והפריש על הכל שתי סאים חטים, אינן תרומה (רמב"ם תרומות ה ג)[25].

בפטור וחיוב

מחיוב על הפטור

אין תורמים לא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב (תרומות א ה; רמב"ם תרומות ה יב; טוש"ע יו"ד שלא נח).

ולפיכך אין תורמים מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר; או מן הפירות שלא הביאו שליש (ירושלמי תרומות א ג); או מן הפירות שנתרמה תרומתם על פירות שחייבים בתרומה, ולא עליהם מן הפירות החייבים; ולא מפירות הארץ על פירות חוץ לארץ ולא מפירות חוץ לארץ על פירות הארץ, ואם תרם אין תרומתו תרומה (תרומות שם; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם).

בחיוב דרבנן

אין תורמים מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדרבנן; ואם תרם - תרומתו תרומה, ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות; וכן אין תורמים מן המחוייב מדרבנן על החייב מן התורה, ואם תרם - תרומתו תרומה ויחזור ויתרום.

לפיכך תרם מעציץ שאינו נקוב, שאינו חייב מן התורה, על עציץ נקוב, החייב מן התורה (ראה ערך עציץ) תרומתו תרומה ויחזור ויתרום; תרם מעציץ נקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות (דמאי ה י; רמב"ם תרומות ה יד,טז).

לקוח

אין תורמים מן הלקוח, שאינו חייב בתרומה ומעשרות אלא מדרבנן (ראה ערך טבל), על מה שגדל בשדהו (טור יו"ד שלא; שו"ע שם סא).

וכן לא יתרום מן הלקוח מנכרי על הלקוח מישראל, ואף על פי ששניהם אינם אלא מדרבנן, מכל מקום אין תורמים מזה על זה, לפי שיש יותר חיוב בלוקח מישראל מהלוקח מנכרי, ודומה לחיוב ופטור (בית יוסף שם; שו"ע יו"ד שם).

תלוש ומחובר

אין תורמים מן המחובר על התלוש, ולא מן התלוש על המחובר (תרומות א ה, ותוספות יום טוב; רמב"ם תרומות ה ט; טוש"ע יו"ד שלא נה); והוא הדין מן המחובר על המחובר שאין תורמים.

כיצד, אמר פירות אלו תלושים עשויים תרומה ומעשרות על פירות מחוברים אלו, או פירות מחוברים אלו עשויים תרומה ומעשרות על פירות תלושים אלו, לא אמר כלום (תוספתא תרומות (ליברמן) ב ז, והובא בר"ש תרומות א ה; רמב"ם שם).

במחשבה

תרומה במחשבה

אפשר לתרום גם במחשבה, שנאמר: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן (במדבר יח כז), במחשבה בלבד תהא תרומה (קידושין מא ב; גיטין ל ב - לא א; רמב"ם תרומות ד טז; טוש"ע יו"ד שלא מו). בגדר מחשבה זו נחלקו הראשונים:

  • יש מפרשים שמחשבה זו היא דיבור, שאומר שני לוגים שאני עתיד להפריש הרי הם תרומה, ונקרא מחשבה מפני שאינו מוציא אותם בידו (רש"י בכורות נט א, ותוס' שם ד"ה אף בדעתו; תוס' רי"ד שבת קמב א).
  • אבל רוב הראשונים מפרשים שהכוונה למחשבה ממש, שאם הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה (ר"ח ורשב"א שבועות כו ב; תוס' בכורות שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א גיטין לא א; אגודה גיטין ג מה; ר"ש תרומות ג ח; רמב"ם תרומות ד ז; טוש"ע יו"ד שלא מו).
  • ויש מן הראשונים סוברים שצריך להפריש את התרומה בידו ממש, אבל אינו קורא שם אלא בלבו (ראבי"ה יבמות תתקלו; שער המלך תרומות שם, בדעת הרמב"ם ורבינו תם. וראה שו"ת דבר אברהם א טז שדחה דבריו).

בתרומת מעשר

בתרומת מעשר שנינו שלדעת אבא אלעזר בן גמלא אף היא ניטלת במחשבה (גיטין ל ב – לא א). ובדעת חכמים נחלקו הראשונים:

  • יש סוברים שחכמים חולקים עליו וסוברים שאין מחשבה מועילה אלא בתרומה גדולה בלבד, ולא בתרומת מעשר (תוס' בכורות נט א ד"ה אף, בדעת רש"י בכורות שם; רמב"ן גיטין לא א; רשב"א קדושין מא ב, בשם יש מי שפירש; שיטה לא נודע למי קדושין שם, בשם אית דאמרי; ריטב"א גיטין שם, בשם תוס').

אלא שמהם סוברים שאין מחשבה מועילה לדעת חכמים בתרומת מעשר (שיטה לא נודע למי שם לפירוש ב'); ומהם סוברים שאף לחכמים אם נטל ולא קרא לה שם, הרי זו מחשבה המועילה אף בתרומת מעשר (רשב"א קדושין שם, בשם יש מי שפירש; שיטה שם לפירוש א').

  • ויש סוברים שאין חכמים חולקים על אבא אלעזר אלא לענין אומד (ראה ערך אומד), אבל לענין מחשבה מודים שמועילה אף בתרומת מעשר (תוס' בכורות שם; ריטב"א קדושין מא ב, בשם מורו; רשב"א ושיטה קדושין שם, בפירוש א).

במעשרות

אף בשאר מעשרות נחלקו הראשונים אם מחשבה מועלת:

  • יש סוברים שלא אמרו ניטלת במחשבה ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אלא בתרומה, אבל מעשר אינו ניטל במחשבה, אלא אם כן הפרישו (תוס' גיטין לא א ד"ה במחשבה; מאירי שבת קכז ב, בשם יש מפרשים; קרית ספר מעשר ז); ויש אומרים שאף לדעה זו מעשר ראשון שווה לתרומה לענין מחשבה, שכן נקרא מעשר ראשון בכתוב בשם תרומה: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה (במדבר יח כד), ובמעשר שני ומעשר עני בלבד הוא שאין מחשבה מועלת (רש"ש לתוס' גיטין שם).
  • ויש חולקים וסוברים שאף בטבל ודאי מחשבה מועלת בכל המעשרות (שיטה מקובצת ביצה לה א; חזון איש דמאי טו סק"ה).

בדיבור ומעשה

קריאת שם וקביעת מקום בדיבור בלבד, בלא הפרשה, כתבו הראשונים שמועלת אפילו במעשרות שלא נאמר בהם ונחשב (תוס' בכורות נט א ד"ה במחשבה; שו"ת מהרי"ט א כה).

וכן מועלת בכל המעשרות הפרשה במעשה, אפילו בלא קריאת שם בדיבור (תוספתא תרומות (ליברמן) ג ג; חזון איש דמאי טו סק"ה).

בתנאי

המפריש תרומה על תנאי, אם נתקיים התנאי הרי היא תרומה, ואם לאו אינה תרומה (רמב"ם תרומות ד יז).

באומד ובמידה

תרומה גדולה

תרומה גדולה ניטלת באומד (ספרי קרח קכא; ביצה יג ב; ירושלמי תרומות א ד), ובפירוש הדבר נחלקו הראשונים:

  • יש מן הראשונים מפרשים שניטלת אף באומד (רמב"ן גיטין לא א, בשם רבים אומרים; ריטב"א גיטין שם, בשם מורו; מאירי אבות א טז). והסבירו הראשונים שהרי לא נתנה בה תורה שיעור, וחכמים הם שאמרו שיעור עין יפה ורעה ובינונית, לפיכך באומד דיו, ואין צריך למדוד, שאפילו טעה ולא נתן כשיעור אין כאן איסור, שמן התורה חיטה אחת פוטרת הכרי (רש"י ביצה יג ב ד"ה מחשב).
  • אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שתרומה גדולה ניטלת דוקא מאומד (תוס' גיטין לא א ד"ה וניטלת; רמב"ן גיטין שם; מאירי שם, בשם התוס'; רשב"א ביצה יג ב; רמב"ם תרומות ג ד; ראב"ד בהשגות שם; ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא והגר"א תרומות א ז).

בטעם הדבר יש סוברים שגזרת הכתוב היא, שכן אמרו: מנין שאין תורמים לא במידה ולא במנין ולא במשקל, שנאמר 'ונחשב לכם תרומתכם', במחשבה אתה תורם ולא בדבר אחר (ירושלמי תרומות א ד), כלומר תרומה גדולה אינה ניטלת לכתחילה אלא מאומד (רמב"ן גיטין לא א, בפירוש א; קרית ספר תרומות ג).

ויש סוברים שמן התורה ניטלת אף במנין, ואפילו לכתחילה, וחכמים הם שאמרו לתרום לכתחילה באומד (רמב"ן גיטין שם, בפירוש ב; ראב"ד בהשגות תרומות ג ד), ומצוה לעשות כן כדי שיתרום בעין יפה, שמתוך שירא שלא יטול פחות נוטל בעין יפה (תוס' גיטין לא א ד"ה וניטלת; רמב"ן ומאירי גיטין שם, לשיטה זו).

  • יש מהראשונים שכתבו שאסור לתרום תרומה גדולה במידה או במשקל ומנין לפי שלא נאמר בה שיעור (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות א ז; רמב"ם תרומות ג ד); ויש שהסבירו שכיון שהתורה לא נתנה שיעור, אין לעשות בענין שנראה שהוא מקפיד על השיעור שלא ציותה תורה (כסף משנה שם).

מהמדוד והשקול

תורמים את המדוד ואת השקול ואת המנוי, שמודד או מונה ושוקל את הטבל ומפריש ממנו התרומה מאומד (תרומות א ז, ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם תרומות ג ד).

להלכה יש סוברים שזו רשות למדוד הטבל (ראה חסדי דוד תרומות ג ד); ויש סוברים שמצוה היא (משנה ראשונה תרומות שם)[26].

תרומת מעשר

בתרומת מעשר נחלקו תנאים: אבא אלעזר בן גמלא אומר שניטלת באומד (ביצה יג ב); וכן ר' יוסי ברבי יהודה סובר שאף מעשר ראשון ניטל מאומד, שאף הוא קרוי בכתוב תרומה (בכורות נח ב, נט א); וחכמים חולקים וסוברים שתרומה גדולה בלבד ניטלת באומד (ביצה שם).

הלכה כחכמים, ואין מפרישים תרומת מעשר מאומד, אלא מדקדק בשיעורה, שהרי שיעורה מפורש בתורה, ואפילו בזמן הזה, שגם בזמן הזה יש שיעור לתרומת מעשר (רמב"ם תרומות ג י; שו"ע יו"ד שלא כד, ובאור הגר"א ס"ק סה).

וכן מעשר אין מעשרים מאומד אלא במידה או במשקל ומנין, וכל המדקדק בשיעור משובח, והמרבה במעשרות - מעשרותיו מקולקלים (רמב"ם מעשר א יד; שו"ע יו"ד שלא עו).

עבר והפריש תרומת מעשר מאומד לדעת חכמים שסוברים שאין מפרישים מאומד - יש סוברים שאין תרומתו תרומה (רמב"ן וריטב"א גיטין לא ב; רשב"א ביצה יג ב); ויש סוברים שבדיעבד אם הפרישה מאומד מה שעשה עשוי, ובלבד שלא יתכוין להרבות במעשר (תוס' בכורות נח ב ד"ה כשם; ר"ש תרומות א ז; מעשה רוקח תרומות ג י, בדעת הרמב"ם שם; שערי צדק י יא; ערוך השלחן העתיד סח ג).

כיצד מדקדק בשיעורה של תרומת מעשר, דבר שדרכו למדוד מודד, ודבר הנשקל שוקל, דבר שאפשר למנותו מונה (רמב"ם תרומות ג יא; שו"ע יו"ד שלא כד).

השיעור

תרומה גדולה

תרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה, וחיטה אחת פוטרת את כל הכרי שנאמר: רֵאשִׁית דְּגָנְךָ (דברים יח ד) - אפילו כל שהוא, שהרי לא נתנה בה התורה שיעור (קדושין נח ב; ירושלמי תרומות ד ג; רש"י עבודה זרה עג ב ד"ה חטה; רמב"ם תרומות ג א; טוש"ע יו"ד שלא יט, וש"ך ס"ק ל).

מעשרות

מעשר ראשון יש לו שיעור מן התורה, והוא אחד מעשרה ממה שנשאר אחר שהפריש התרומה הגדולה, שנאמר: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' נָתַתִּי לַלְוִיִּם וגו' (במדבר יח כד. רמב"ם מעשר א א; טוש"ע יו"ד שלא יט).

מעשר שני אף הוא שיעורו מן התורה, אחד מעשרה ממה שנשאר אחר שהפריש המעשר הראשון, שנאמר: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו' (דברים יד כב. רמב"ם מעשר שני א א; טוש"ע יו"ד שם).

וכן מעשר עני, בשנה שאין בה מעשר שני, שיעורו מן התורה אחד מעשרה, שנאמר: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וגו' וּבָא הַלֵּוִי וגו' וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה וגו' (דברים יד כח - כט. רמב"ם מתנות עניים א ד; טוש"ע יו"ד שם).

תרומת מעשר

אף לתרומת מעשר שיעור מן התורה, אחד מעשרה ממעשר הראשון הניתן ללוי שהוא אחד ממאה מכל הכרי, מה שנשאר אחרי הפרשת תרומה גדולה (ראה דמאי ה א,ב ובפירוש המשניות ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא), שנאמר: וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וגו' וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר (במדבר יח כו. רמב"ם תרומות ג יב; טוש"ע יו"ד שלא כ).

מדרבנן

חכמים נתנו שיעור לתרומה גדולה (חולין קלז ב; רמב"ם תרומות ג ב); וכמה שיעורה, עין יפה אחת מארבעים, עין בינונית אחת מחמשים, ועין רעה - דהיינו בני אדם קמצנים ופחותים - אחת מששים (תרומות ד ב; מאירי קדושין מא א).

כשאין מקפידים

כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה, כגון תרומות החרובים והכליסים, ניטלת לכתחילה אחד מששים (תוספתא תרומות (ליברמן) ה ו; ירושלמי בכורים ג א; רמב"ם תרומות ג ג).

בזמן הזה

בזמן הזה שהתרומה עומדת לשרפה מפני הטומאה, יש להפריש כל שהוא לכתחילה (רמב"ם תרומות ג א; טוש"ע יו"ד שלא יט).

הפרשת תרומה ותרומת מעשר בבת אחת

בזמן הבית

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת, נוטל אחד משלשים ושלשה ושליש ואומר: אחד ממאה ממה שיש כאן מכל החלק הרי זה בצד זה שהפרשתי חולין, כמו שהיו, והשאר תרומה על הכל. ומהחולין שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר ראשון, ושאר מעשר דהיינו עוד תשעה חלקים סמוך לו.

זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו (דמאי ה ב, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא).

בזמן הזה

בזמן הזה שתרומה גדולה עומדת לשרפה, ויש לו להפרישה כל שהוא לכתחילה (ראה לעיל: השיעור), הרוצה להפריש תרומה גדולה ותרומת מעשר כאחת, מפריש אחד ממאה ומעט יותר, ואומר: אחד ממאה ממה שיש כאן הרי הוא בצד זה שהפרשתי והרי הוא חולין, והנשאר ממה שהפרשתי, שהוא המעט היתר על אחד ממאה, הוא תרומה על הכל, והמעשר שראוי להיות למאה חולין הרי הוא בצד זה שהפרשתי, וזה הנשאר יותר על התרומה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר על הכל (רמב"ם תרומות ג כד; שו"ע יו"ד שלא כח)[27].

בימינו נהגו לומר בנוסח זה: יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו, אותו אחד ממאה שיש כאן ועוד תשעה חלקים כמותו מצד פלוני של הפירות הרי הוא מעשר ראשון; ואותו אחד ממאה שעשיתי מעשר ראשון עשוי תרומת מעשר; ומעשר שני - או מעשר עני בשנת מעשר עני - בצד פלוני של הפירות (ראה סידור עולת ראיה עמ' שנא; חזון איש דמאי יב ב, בשם יש אומרים, וכתב שהוא נוסח מתוקן; ספר המעשר והתרומה עמ' קכה)[28].

קביעת מקום

הפריש תרומות ומעשרות ולא קבע להם מקום, כגון שאמר תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו, תרומת מעשר זה בתוכו, נחלקו תנאים אם חלה התרומה:

ר' שמעון אומר קרא שם; וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו (תרומות ג ה; תוספתא מעשר שני (ליברמן) ג יז).

בטעם חכמים אמרו, לפי שנאמר בתרומה ראשית, ולמדו שצריך שיהיו שייריה ניכרים, וכל שלא סיים מקום אין ניכר איזו תרומה ואיזו שייריה (ראה עירובין לז ב, ורש"י ד"ה אין; ר"ש תרומות שם), והוא הדין בכל המעשרות שכולם הוקשו לתרומה (ראה תוס' קדושין כו ב ד"ה מעשה, וריטב"א מכות יט ב).

אף הדמאי צריך סיום מקום (עירובין לז ב).

הלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם, ורבי עובדיה מברטנורא תרומות ג ה). והאומר תרומת הכרי בתוכו ולא ציין המקום, לא אמר כלום, ואם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם (רמב"ם תרומות ג ח; טוש"ע יו"ד שלא כב).

וכן במעשר שני שאמר מעשר שני של פירות אלו פדוי במעות אלו, לא אמר כלום, ולא קבע מעשר, אבל אם קבע ואמר מעשר שני שלהם בצפון או בדרום מחולל על מעות אלו, הרי זה פדוי (רמב"ם מעשר שני ד יז; טוש"ע יו"ד שלא קלט).

שיריים ניכרים

ראשית האמורה בתרומה, מובנה שהשיריים יהיו ניכרים, דהיינו שתהא מובדלת תרומה משייריה, שתהא היא נראית ראשית ואלו שייריה (עירובין לז ב, ורש"י ד"ה רבא אמר).

ולכן אמרו שהעושה כל גרנו תרומה לא עשה כלום, עד שישייר שם חולין (חלה א ט; תרומות ד ה, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא; חולין קלו ב).

בשבת ויום טוב

הפרשה

אין מגביהים תרומות ומעשרות בשבת ויום טוב (ביצה לו ב; רמב"ם שבת כג ט, יד, יום טוב ד כו; טוש"ע או"ח שלט ד, תקכד א), ואף על פי שהיא מצוה, גזרו עליה משום שבות (ביצה לו ב - לז א), מפני שנראה כמתקן בשבת דבר שלא היה מתוקן (רמב"ם שבת שם); ועוד, מפני שזה דומה למקדיש אותם פירות שהפריש, ואין מקדישים בשבת, מפני שהוא כמקח וממכר (רמב"ם שם יד; מאירי שבת קמח ב) .

אין תורמים ומעשרים בשבת ויום טוב אפילו כדי ליתנם לכהן בו ביום (ביצה לז א; ראב"ד בהשגות שבת כג ט).

קריאת שם

אפילו על ידי קריאת שם באמירה בלבד, בלא שום מעשה בידים, אסור לתקן הטבל בשבת (ר"ש דמאי ז ד; תוס' רי"ד שבת קמב א); ואף על ידי מחשבה בלבד אסור לתקן את הטבל בשבת (רשב"א גיטין לא א, בדעת רש"י; אגודה גיטין ג מה; באור הגר"א יו"ד שלא ס"ק צב).

ויש מהראשונים סוברים שבמחשבה מותר ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת או ביום טוב אף בטבל גמור משום עונג שבת (שיטה מקובצת ביצה לה א; תוס' גיטין לא א ד"ה במחשבה, לפירוש מהרש"א שם ושער המלך תרומות ד טז; ראב"ן ביצה ט א)[29].

בבין השמשות

בבין השמשות אין מעשרים את הודאי, אבל מעשרים את הדמאי (שבת לד א; רמב"ם שבת כג טו; טוש"ע יו"ד או"ח רסא א), שכיון שרוב עמי הארץ מעשרים הם (ראה ערך דמאי) אינו דומה למתקן (רש"י שבת שם ד"ה אבל).

יום טוב שני

אין מעשרים את הדמאי אפילו ביום טוב שני של גלויות (ירושלמי דמאי ד א; רמב"ם מעשר יב ב).

התחייבו בשבת

לא אמרו שאין מגביהים תרומה ביום טוב אלא כשנעשו הדישה והמירוח מערב יום טוב, וחל אז חיוב התרומה; אבל תבואה ופירות שבא להם החיוב של תרומה ומעשרות ביום טוב, ובאותו יום נעשו טבל - מפרישים (ביצה יג א, ורש"י ד"ה ופרכינן, שם לז א).

עבר והפריש

עבר והפריש בשבת - מה שעשה עשוי, וניתקנו הפירות (תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד; רמב"ם שבת כג טו; טוש"ע יו"ד שלט ד)[30].

מערב שבת

אדם עומד בערב שבת ואומר הרי זו תרומה למחר (ירושלמי דמאי ז ד, שבת יח א). וכן מותר לומר בערב שבת מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא תרומה, ולמחר – בשבת - הוא מפריש (פירוש המשניות ור"ש טבול יום ד ד; רמב"ם מעשר ט ח).

וכן הדין במזמין את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, שעושה כן (דמאי ז א).

ואף בטבל ודאי הדברים אמורים שמתנה מערב שבת על מה שיפריש למחר – בשבת - ותנאי זה מועיל להתיר אחר כך ההפרשה בשבת; אלא שבדמאי מועיל אפילו על מה שביד חברו, ובודאי אינו מועיל אלא על מה שברשותו (ירושלמי דמאי ז א).

וכן פסקו הראשונים להלכה (רמב"ם מעשר ט ז; תוס' סוכה כג ב ד"ה שני; ר"ש דמאי ד ד).

וכתבו הראשונים שלדעת הסוברים שיש ברירה [דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, אם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע], יכול הוא להפריש התרומה בשבת לאחר אכילתו, ותחול התרומה למפרע, אבל לדעת הסוברים שאין ברירה, והלכה כמותם בטבל של תורה (ראה ערך ברירה), אין לו תקנה אלא אם כן הוציא אלו המתנות קודם אכילתו, וזה מותר בשבת בשביל התנאי שהקדים מערב שבת (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ז ה).

לצורך חול

אינו מותר להפריש בשבת על ידי תנאי שמערב שבת אלא על מה שרוצה לאכול בשבת, אבל לא על המותר, שלצורך חול אסור להפריש בשבת (תוס' סוכה כג ב ד"ה שני; ר"ש ושנות אליהו דמאי ד ד ; פירוש הרא"ש שם ז ד), בין בודאי ובין בדמאי (ר"ש שם).

לצורך שבת ויום טוב

לעונג שבת

על הפסוק עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וגו' לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים (דברים יד כב - כג) דרשו חכמים: כל הימים, אפילו שבתות וימים טובים, כלומר הוי למד להיזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל (יבמות צג א, ורש"י ד"ה כל; ירושלמי דמאי ז א). ונחלקו הראשונים מהו הדבר שהותר בהפרשת תרומה ומעשרות לצורך עונג שבת:

  • יש מפרשים שהותר לתרום בערב שבת שלא מן המוקף (רבנו חננאל בתוס' יבמות צג ב ד"ה אלא; שו"ת הרשב"א א קכז; רמב"ן ורשב"א וריטב"א יבמות שם, בשם רבינו תם); ואף על פי שהחיוב להפריש מן המוקף הוא מן התורה (ראה לעיל: מן המוקף), התורה התירה איסור זה בשביל עונג שבת (שו"ת הרשב"א שם).

יש סוברים שהיתר התורה הוא רק במקרה שאינו יכול לתרום בשבת עצמה, שאם לא כן אין כאן צורך עונג שבת מן התורה, שהרי מן התורה מותר לתרום גם בשבת, ולמה תתיר התורה להפריש בערב שבת שלא מן המוקף; אלא שהדברים אמורים כגון שיש לו פירות בעיר אחרת, ואין לו בידו אלא כדי סעודת שבת, שאם יעשר מהם עצמם לא יספיק לו לסעודתו, והתירה התורה משום עונג שבת לעשר מאותם הפירות שבעיר אחרת, שהם שלא מן המוקף (תוס' יבמות צג ב ד"ה אלא).

ויש סוברים שאף בתרומה דאורייתא התורה התירה, אף כשיכול לתרום בשבת מפירות שבביתו, כדי שלא יצטרך לטרוח ולתרום בשבת, שכל זה עונג שבת הוא (תירוץ ב בתוס' שם, וכפירוש מהר"ם שם).

  • ויש מפרשים שאין למדים ממקרא זה היתר מפורש להפריש שלא מן המוקף, אלא שכשם שהתירו לתרום שלא מן המוקף כדי להפריש את חברו מאיסור אכילת טבל (ראה לעיל: מן המוקף), כך התירו משום מצוה זו של עונג שבת (רמב"ן ורשב"א וריטב"א יבמות צג א, בשם רבינו תם); ואפילו אם איסור שלא מן המוקף הוא מן התורה, יש כח ביד חכמים לדחות איסור זה לצורך מצוה רבה. ומכל מקום הפרשת תרומה בשבת עצמה לא התירו חכמים, אף על פי שאינה אלא שבות, לפי שהרבה עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (שו"ת הרשב"א א קכז).
  • ויש מפרשים שההיתר שלמדים מהפסוק למען תלמד הוא להפריש משלו על דבר שלא בא לעולם, שלא בא עדיין לרשותו ועתיד לבוא (רש"י יבמות צג ב ד"ה אלא; רמב"ן וריטב"א שם; רמב"ן גיטין ל ב); אבל אין כאן היתר לשלא מן המוקף, מפני שהתרומה חלה לאחר שיבואו הפירות לרשותו, ואותה שעה יקיפנו, והרי זה מפריש מן המוקף (רמב"ן וריטב"א שם).
  • ויש שכתבו שהדברים אמורים כשכבר נתרמה תרומה גדולה, ושאר מעשרות אינם צריכים מן המוקף (ראה לעיל: מן המוקף), אבל תרומה לא הותר להפריש משום כבוד שבת שלא מן המוקף, ואפילו תרומת מעשר למצריכים בה מן המוקף (באור הגר"א יו"ד שלא ס"ק קיח, בדעת הרמב"ם; ערוך לנר יבמות צג ב).

מצוה אחרת

כתבו הראשונים שלא התירו לצורך שבת שלא מן המוקף אלא כשצריך לאכול אותם הפירות בשבת, אבל לא לצורך מצוה אחרת, ולכן לא התירו לתרום שלא מן המוקף לצורך עירובי תחומין, אף על פי שאין מערבים אלא לדבר מצוה (תוס' עירובין ל ב ד"ה לא; ריטב"א שם).

בערב שבת

אחד משלשה הדברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, הוא: עישרתם (שבת לד א; טוש"ע או"ח רס א. וראה ערך ערב שבת), שצריך לשאול בערב שבת את בני ביתו אם עישרו פירות האילן לסעודת שבת, מפני שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר (רש"י שבת שם ד"ה עשרתם).

במקום שאין מעשר נוהג, אין צריך לומר עישרתם (בטור שם או"ח שם, בשם מהר"ם מרוטנבורג; רמ"א או"ח שם).

הערות שוליים

  1. י טורים קצה – שכו.
  2. וראה ערך טבל, שיש מחלוקת אם מן התורה המצוה היא בכל פרי הארץ והעץ, או בדגן תירוש ויצהר בלבד.
  3. וראה ערך טבל, על איסור האכילה קודם שהופרשו התרומות והמעשרות; ערך תשלומי תרומה, על ההפרשה של תשלומי תרומה, לזר שאכל תרומה בשוגג; ערכים: תרומה, תרומת מעשר, על הקדושה שיש בתרומה ותרומת מעשר ומעשר שני לאחר שהופרשו, ועל המצות והאיסורים שיש בהם; ערכים: הערמה, טבל, על הערמה כדי להפקיע חיוב הפרשת תרומות ומעשרות.
  4. הב"ח אבן העזר קנו טז, כתב שספק תרומה בזמן הזה להקל כיון שהיא מדרבנן. והחזון איש דמאי ט כא, כתב שבכל דבר שעיקרו מהתורה יש להחמיר בספקו גם כשהוא מדרבנן.
  5. וראה כרם ציון אוצר התרומות הלכות פסוקות יט ב, שלכתחילה יש להבין את נוסח ההפרשה. ושם לז, בשם הגרש"ז אויערבאך שמי שאינו מבין כלל וחושב שאומר תפילה בעלמא לא חלה ההפרשה אף בדיעבד, וכן כתב במנחת שלמה א לז בהערה. ובדרך אמונה תרומות ג ציון ההלכה תנח, הסתפק באופן זה אם חלה התרומה.
  6. וראה ערך אפוטרופוס, על הפרשת אפוטרופוס מפירות היתומים.
  7. וראה ערך מופלא הסמוך לאיש, על הזמן של עונת הנדרים.
  8. וראה ערך גוי, על הפרשת גוי מפירות של עצמו, או מפירות ישראל; וערך מומר, על מומר, אם תרומתו תרומה.
  9. וראה ערך שליחות, על התורם את שאינו שלו בשליחות בעלים; ערך זכין לאדם שלא בפניו, על התורם משלו על של חברו אם צריך דעתו; ערך דיבור, על ביטול השליחות קודם שתרם השליח.
  10. וראה ערכים: יאוש; שנוי; שנוי השם, על הגנב והגזלן אימתי קונים הפירות שתהא תרומתם תרומה.
  11. וראה משפטי ארץ מעשרות ט ז, בענין הפרשת תרומות ומעשרות במשגיחי כשרות. וראה שם יג וס"ק כא, בענין מפעלים ורשתות ומחסני שיווק שהם בבעלות משותפת, שיש לדון מי הבעלים שבידם למנות שליח להפריש תרומות ומעשרות, ובמקום שהמנהל הממונה בכחו לקבוע את נהלי העבודה אף בדברים שבממון, מסתבר שהוא יכול גם למנות שליח להפריש תרומות ומעשרות, וכך דעת הגרי"ש אלישיב.
  12. וראה ערך הפרשת חלה, על זכות האשה בהפרשת חלה.
  13. וראה ערך דמאי, על התנאי שיכול האורח להתנות מערב שבת כדי שיפריש בשבת; וערך פועלים, על פועל האוכל אצל בעל הבית שאינו מאמינו על המעשרות, שרשאי לעשר את מה שהוא אוכל.
  14. הטור והשו"ע השמיטו הלכה זו, אבל ממה שכתבו ביו"ד שלא כח, הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחד כו' מוכח שסוברים כדעת הרמב"ם.
  15. וראה דברי אמת קונטרס חלה, ובברכי יוסף יו"ד שלא יב, שהאריכו בדעת מהרי"ט. וראה מעדני ארץ תרומות ג יב.
  16. בענין נאמנות על המעשרות בזמנינו, ראה ערך דמאי, וראה משפטי ארץ מעשרות פרקי מבוא עמ' 22. וראה שם עמ' 28 בענין נאמנות משגיחי כשרות. וראה שם עמ' 33, בשם הגרי"ש אלישיב, שבעל נפש יפריש תרומות ומעשרות גם כשקונה מחנות שיש בה השגחה, וכן כתבו המנחת יצחק ט קט, והדרך אמונה מעשר יד א ביאור ההלכה ד"ה הלוקח.
  17. וראה ערכים: שמיטה; פירות שביעית, על מחלוקת הפוסקים אם בפירות שביעית של גוי יש חיוב תרומות ומעשרות כשמירחם ישראל.
  18. וכך כתבו הר"י קורקוס מעשר ט ג, והחזון איש דמאי א סק"ה, בדעת הרמב"ם.
  19. וראה משפטי ארץ שם כב, שכמו כן אין להפריש מעלי ירק שאין דרך לאכלם על הפרי, כגון מעלי צנון על הצנון.
  20. וראה ביאור הגר"א יו"ד שכה סק"ח, שפירש שהכלים צריכים ליגע זה בזה. וראה משפטי ארץ מעשרות יב ט-י, בענין מצרכים הנמצאים באריזות סגורות.
  21. וראה חזון איש דמאי טו סק"ב, שכתב שאף יקפיד שלא יטלטל וינענע את התרומה עד שיגמור את ההפרשה; וכן במשקין יקפיד שלא ינענע את הכלי שבו המשקין.
  22. ראה ערך הפרשת חלה: מן המוקף, על מוקף בחלה. וראה משפטי ארץ מעשרות יב ג והע' ו, בשם הגרי"ש אלישיב, שהמחמיר להפריש תרומות ומעשרות גם מפירות שיש עליהם השגחה מוסמכת אין צריך להפריש מהמוקף.
  23. ראה ערך הפרשה חלה: בעיסות שונות, על חדש וישן בחלה; וערך בכורים, על חדש וישן בבכורים.
  24. וראה משפטי ארץ מעשרות ח ב, שענבים שחורים וירוקים, וכן אפרסק ונקטרינה, פלפל וגמבה, נחשבים מין אחד.
  25. וראה ערכים: הפרשת חלה; חלה, על הפרשת חלה ממין על שאינו מינו, ועל גדרי המינים וצירופם לחיוב חלה.
  26. ראה ערך הפרשת חלה: השיעור, על הפרשת חלה באומד.
  27. החזון איש דמאי טו ו, כתב שמי שאינו יודע את הנוסח, והוא בדרך ואינו יכול להשיג את הנוסח, יכול לומר כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי כדין. והגרצ"פ פראנק בהר צבי זרעים א מח, חלק על הוראה זו. ובשיעורי הגר"נ קרליץ תרומות ג כד, כתב שלכתחילה ודאי שיש לומר את הנוסח המפורט כיון שדברי החזון איש הם חידוש.
  28. וראה ערך הפרשת חלה: יחד עם תרומה ומעשרות, על הרוצה להפריש תרומה ומעשרות וחלה כאחת.
  29. וראה ערך מדומע, על העלאת המדומע בשבת במחשבה או במעשה.
  30. וראה ערך שבת, על הקנס שקנסוהו כשעבר ותיקן במזיד.