מיקרופדיה תלמודית:הרהור עברה

הגדרה^[1] - איסור מחשבה של זנות

שני איסורים יש בהרהור עבירה: א. 'ולא תתורו'; ב. 'ונשמרתם מכל דבר רע'.

ולא תתורו

אסור להרהר בעבירה, שנאמר: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט)^[2]. אחרי עיניכם זה הרהור עבירה (ברכות יב ב).

האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה מז; סמ"ג לאוין טו; סמ"ק ל; ספר החינוך שפז).

ואין לוקים על לאו זה, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה (עצי ארזים כא א), אבל לוקים על זה מכת-מרדות (ראה ערכו. ראה רמב"ם איסורי ביאה כא ב).

ויש סוברים בדעת ראשונים שאיסור זה של 'לא תתורו אחרי עיניכם' הוא מדרבנן (בית שמואל כא ב).

בפנויה

אין איסור הסתכלות זה שמן התורה אלא בנשים שהן עריות עליו, כגון אשת איש וכיוצא, אבל המסתכל בפנויה דרך זנות האיסור הוא מדברי-קבלה (ראה ערכו), שכן הוא אומר: בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה (איוב לא א. בית שמואל שם).

מהדברים המעכבים התשובה

המסתכל בעריות כתבו ראשונים שהוא מהדברים המעכבים את התשובה, והעושה אותו אין חזקתו לשוב, לפי שהוא דבר קל בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא, והוא ידמה שאין זה חטא, שמעלה על דעתו שאין בכך כלום, שאומר לא בעלתי ולא קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול הוא, שהיא גורמת לגופן של עריות (רמב"ם תשובה ד ד).

הרהור עבירה קשה מעבירה

הרהורי עבירה קשים מעבירה (יומא כט א) - יש מפרשים שתאות נשים קשה להכחיש את בשרו יותר מגופו של מעשה (רש"י שם); ויש מפרשים מפני שהחוטא בהרהור חוטא בשכל, במבחר מידותיו (רמב"ם במורה נבוכים ג ח).

ונשמרת מכל דבר רע

איסור אחר יש בהרהור עבירה, והוא מה שכתוב וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י), מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי טומאה בלילה (כתובות מו א).

• רוב הראשונים סוברים שזו דרשה גמורה, והאיסור הוא מן התורה (תוספות עבודה זרה כ ב ד"ה שלא; רמב"ן ור"ן חולין לז ב; ועוד ראשונים).

אפילו בפנויה ההרהור אסור מן התורה (בית שמואל שם סי כא סק"ב).

• ויש סוברים שכל האיסור הוא מדרבנן, והדרשה אינה אלא אסמכתא (יראים השלם מה).

איסור זה של 'ונשמרת מכל דבר רע', אפילו לסוברים שהוא מן התורה, כתבו ראשונים שאינו ענין ללאו של 'ולא תתורו' אחרי עיניכם, שב'ונשמרת' האיסור בהסתכלות שלא לשם זנות, אלא שנהנה בהסתכלו, אבל 'ולא תתורו' האיסור הוא במסתכל לשם זנות (סמ"ק ל)^[3].

יחזקאל הנביא

יחזקאל הנביא נשתבח בדבר זה ואמר: הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד יד), שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה (חולין לז ב). וכתבו ראשונים שאף על פי שאיסורו מן התורה, מכל מקום נשתבח בזה לפי שרבותא היא שהיה מציל עצמו מהרהורי עברה, שהיא אחד מהעבירות שאמרו חכמים שאין אדם ניצול מהן בכל יום (בבא בתרא קסד ב. תוספות עבודה זרה כ ב, ורמב"ן וחידושי הר"ן חולין שם); ויש שהסבירו שהיה משבח עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים, אף על פי שאין דבר זה אסור אלא כשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך, או שמרגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך (מאירי חולין שם).

להביא עצמו להרהור

אסור להביא עצמו לידי הרהור (רמב"ם איסורי ביאה כא יט, על פי נדה יג ב; טוש"ע אבן העזר כג ג).

אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן (רמב"ם שם, על פי כתובות עז ב, וראה באור הגר"א אבן העזר כג ט, ועירובין נד ב; טוש"ע שם).

חומר האיסור

והזהירו חכמים הרבה על ההרהור, והרחיקו מן הדברים המביאים אליו (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נד א).

וכל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא (נדה יג ב).

צריך אדם להביא כפרה על ההרהור (מאירי נדה שם. וכן בוידוי של יום הכפורים הנוסח ועל חטא וכו' בהרהור הלב).

דברים האסורים משום הרהור

אסור להסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שמזדקקים זה לזו, אבל מותר להרביע אותם מין במינו אף על פי שמסתכל, מפני שכשעוסק במלאכתו לא יבוא להרהור (עבודה זרה כ ב ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה כא כ; טוש"ע אבן העזר כג ג).

אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה (בבא בתרא נז ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע כא א).

אפילו להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה - אסור, שלא יבוא לידי הרהור (עבודה זרה שם ורש"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך גלוי עריות).

אף האיסור להשתמש באשה (ראה קדושין ע א) כתבו ראשונים שהוא מפני שמא יבוא לידי הרהור (רמב"ם שם ה; טוש"ע כא ה).

אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו, שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו תחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבוא לידי הרהור (רמב"ם שם כג, על פי נדה יג א; טוש"ע כג ד. וראה ערך השחתת זרע).

במקום פחד, כגון שעומד בלילה על הגג ומתיירא שמא יפול, או שהוא אצל רבו ויש לו מורא רבו, או שהוא בבית הכנסת ומתיירא מפני השכינה, אין חוששים שיבוא להרהור (נדה שם).

חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו (רמב"ם שם כד, וטוש"ע כג ז, על פי שבת קיח ב), ומהם מי שלא התבונן מעולם בצורת אשתו (רמב"ם וטוש"ע שם, על פי שבת נג ב), מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת, שהם אוחזים לבב הקדושים (רמב"ם וטוש"ע שם).

עם הכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו (ברייתא פסחים נא א; רמב"ם שם טז; רמ"א אבן העזר כג ו), ויש מקומות שנהגו אף בשני אחים שלא יכנסו כאחד למרחץ (רמב"ם שם), שגזרו כן משום בעל אחותו (פסחים שם)^[4]. בטעם האיסור כתבו ראשונים שהוא משום הרהור, שמתוך שרואה ערות אביו נזכר שמשם יצא ונותן לבו להרהר, וכן בחמיו ובבעל אחותו (רש"י פסחים שם ד"ה מאביו), אבל במקומות שנהגו לכסות הערוה בבית המרחץ - מותר, שאין לחוש להרהור (רמ"א שם, וביורה דעה רמב טז).

במרחץ או בבית הכסא יחשוב אדם חשבונותיו ומחשבות חפציו וצרכיו, כדי שלא יהרהר בעבירה, כי רגילות הרהור עבירה שם (ספר חסידים תקמו).

בהשקאת סוטה (ראה ערכו) נחלקו תנאים אם חוששים להרהור: חכמים סוברים כהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה, וסותר את שערה (משנה סוטה ז א), ואין חוששים להרהור של הרואים אותה (סוטה שם ח א, וסנהדרין מה א).

וכתבו ראשונים בטעם הדבר מפני שאין החשק מצוי בדבר שעיקרו עשוי לניוול, ושכבר הוחלפו בגדיה בבגדים שאינם של נוי (מאירי סוטה שם), ולכן מייסרים אותה בגילוי לבה וסתירת שערה (סוטה שם, וסנהדרין שם). ואותה שאמרו חכמים בחייבי סקילה: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה (משנה סנהדרין מד ב), אין הטעם מפני שחוששים להרהור, אלא מפני שבנסקלת אין צורך לייסור, שכיון שנהרגת אין לך ייסור גדול מזה (מסקנת הגמרא שם ושם).

ר' יהודה אומר אם היה לבה של הסוטה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר (משנה סוטה שם), שחוששים להרהור, שמא תצא זכאית, ויתגרו בה פרחי כהונה (סוטה שם ח א, וסנהדרין מה א), ויהיו רודפים אחריה כל ימיה (רש"י סוטה שם); אבל באשה הנסקלת סובר ר' יהודה שאף היא נסקלת ערומה, כמו האיש, אלא שמכסים את ערותה מלפניה ומלאחריה (משנה סנהדרין שם), ואינו חושש להרהור שהרי היא נהרגת, ואין לחוש שמא על ידי כך יתגרה יצרם להרהר באחרות, לפי שאין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (גמ' שם ושם), ובשביל שראה הנסקלת ערומה לא יבוא להרהר אחר אחרת, אבל כשאינה נהרגת, אם ראה הערוה פעם אחת שוב מהרהר אחריה אפילו שלא בפניה, שכן אמרו עריות בין בפניו בין שלא בפניו יצרו מרובה (תוספות סוטה שם ד"ה גמירי, על פי חגיגה יא ב).

הלכה כחכמים, בין בסוטה (רמב"ם סוטה ג יא) ובין בנסקלת (רמב"ם סנהדרין טו א. וראה ערך סקילה).

בחסידי האמוראים

כתבו ראשונים שמי שמכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, ואינו מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם האשה, וכמו שאמרו על ר' יוחנן שהיה יושב בשערי טבילה, ולא היה חושש מיצר הרע (ראה ברכות כ א); ור' אבהו שהיו יוצאות לקראתו שפחות של בית קיסר (ראה כתובות יז א); וכמה מן החכמים שדיברו עם מטרוניתות; ור' אחא שהיה מרכיב הכלה על כתיפו ורוקד, ולא חשש להרהור (ראה כתובות שם), אלא שאין ראוי להקל בדברים אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים היו בוטחים ביצרם (ריטב"א קידושין פב ב ד"ה הכל), ואף האמוראים שהקלו בדברים אלו לא הקלו אלא במקום מצוה, והם ז"ל היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ומצות, אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו (החינוך מצוה קפח)^[5].

הערות שוליים