מיקרופדיה תלמודית:הרחקת נזיקין

הגדרה^[1] - איסור עשיית דברים העלולים להזיק לשכנו, אלא אם כן ירחיקם כשיעור שלא יוכלו להזיק

חיובה וגדרה

גרמא בנזקין אסור

חייב אדם להרחיק דברים הגורמים נזק לחברו, אפילו כשעושה אותם בתוך רשותו, ואף שאם יזיקו פטור מלשלם, שהם גרמא בנזקין (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי), מכל מקום אסור (בבא בתרא כב ב, ורש"י ד"ה גרמא), ואפילו כשמשתמש בתוך שלו תשמיש הצריך לו (שו"ע הרב חו"מ נזקי ממון יד), וכשבא להעמיד דבר הגורם נזק, חברו מעכב עליו (רש"י בבא בתרא שם).

מקור האיסור

• יש מהראשונים מפרשים שלמדים איסור זה מ-וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד. וראה ערך לפני עור), או מ-וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (שם יח. רמ"ה בבא בתרא ב אות קז).

• ויש שכתבו שמפני ש-דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז) הקפידה התורה על כך (שו"ת הרא"ש קח י, והובא בטור חו"מ קנה כא. וראה ערך דרכי נועם). והאיסור הוא מן התורה (באור הגר"א חו"מ קנה סק"ח. וראה חתם סופר חו"מ עט, וחזון איש חו"מ יב ו).

• ויש סוברים שהרחקות נזקין הן תקנת חכמים (קרית ספר שכנים ט, וראה ספר הישר לרבנו תם תכב (ירושלים תשי"ט תרטז)), שמן התורה יש רק חיובי תשלומים לנזקין (קרית ספר שם. וראה להלן: בתשלומין).

קביעת שעור ההרחקות

כל הנזקין שידוע עד היכן ראויים להזיק, נתנו חכמים שיעורים להרחקותיהם; וכשאינו ידוע, שיעור הרחקותיהם בכדי שלא יזיק (שו"ת הרא"ש קח א; טור ורמ"א חו"מ קנה כ), לפי ראות הבקיאים (רמ"א שם).

נזק הבא מידיו

באיזה נזיקין חייב להרחיק, נחלקו תנאים:

• רבי יוסי סובר שהחיוב הוא בדברים המזיקים ב"גירי דיליה" (חציו. ראה ערכו), היינו הנגרמים על ידי כחו, כמו כשיורה חצים, כגון העוצר שומשמים לעשות שמן, שמכח הכאתו מנדנד את הכותל (בבא בתרא כה ב ורש"י. וראה להלן), או השופך מים לחצר שכנו, באופן שיורדים לשם מיד (בבא מציעא קיז א, וראה להלן); אבל דברים כגון הנוטע אילן סמוך לבורו של חברו, ששרשי האילן מתפשטים לבור, אינו חייב להרחיקם (בבא בתרא כה ב. וראה להלן: בנזקי אילנות), שבשעה שנוטע אין שרשים, אלא סופם שיתפשטו (שם יז ב, ורש"י ד"ה ליתנהו. וראה להלן: בגרמא של גירי).

• חכמים סוברים שלעולם על המזיק להרחיק את עצמו (בבא בתרא כה ב).

הלכה כרבי יוסי (בבא בתרא שם; רמב"ם שכנים י ה, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ קנה לב). וכתבו ראשונים שראוי לכל חסיד לעשות לפנים משורת הדין ולהרחיק כדעת חכמים (רמב"ן בבא בתרא כו א ד"ה הא דאמרינן; רשב"א שם ד"ה א"ל).

הגדרת גירי דיליה

בא הנזק מאותו מקום שהניח שם את הדבר המזיק, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהרי זה בכלל גירי דידיה, אפילו כשכח המזיק נולד בו אחר כך, ואינו דומה לנוטע אילן (ראה לעיל), שמשלח שרשים המזיקים במקום אחר (רמב"ן בבא בתרא כב ב ד"ה לימא, בשיטת רבינו חננאל. וראה להלן, חילוק בין נוטע לזורע).

• יש סוברים דוקא כשמזיק כמו שהוא, שלא כאילן שהשרשים נולדים אחר כך (רשב"א בבא בתרא כב ב ד"ה לימא, בשיטת רבינו חננאל והרי"ף).

• ויש סוברים שאין זה גירי דידיה, אלא כשבא הנזק מגופו ממש, כמו ששופך המים בידים (ראה לעיל. רש"י בבא בתרא כב ב ד"ה לימא וד"ה בגירי דיליה).

בהיזק מרובה ותשמיש קבוע

יש מפרשים שלא אמר רבי יוסי שעל הניזק להרחיק אלא כשיכול בקל לסלק את עצמו, שאינו ניזוק בתשמיש קבוע, ואין הפסדו מרובה כל כך, אבל בלא זה אף הוא מודה שעל המזיק להרחיק עצמו (שו"ת הרא"ש קח י; טוש"ע חו"מ קנה כ, בשמו. וראה להלן: בבית ועליה, מים הנוטפים).

בהיזק מועט שאינו קבוע

כתבו ראשונים שבהיזק מועט שהוא רק לשעה קלה אינו חייב להרחיק, אף שאם היה עושה כן בקביעות היה יכול לעכבו מלעשות כן, כיון שעושה כן לזמן מועט אינו יכול לעכב עליו (ריטב"א בבא בתרא כד ב ד"ה מה טעם; בית יוסף חו"מ קנה כח; סמ"ע שם ס"ק מז, וש"ך סק"י. וראה להלן: בנזקי עיר, גורן שאינו קבוע); ויש סוברים שאף בהיזק לשעה קלה צריך להרחיק בכדי שלא יזיק (רמ"ה בבא בתרא ב אות ק; גר"א שם ס"ק צג. וראה להלן: בגרמא של גירי, עבודות הריסה).

בעיקר דירה ותשמיש

• יש מהראשונים סוברים שלדעת הירושלמי נחלקו חכמים ורבי יוסי בהרחקת אילן מבור בלבד, שלחכמים תקנת העולם בבורות יותר מבאילנות, ולרבי יוסי תיקון העולם באילנות כמו בבורות (ריטב"א בבא בתרא כה ב ד"ה מתני', על פי ירושלמי בבא בתרא ב י).

• ויש מפרשים דעת הירושלמי שלא אמר רבי יוסי אלא בדברים שהם עיקר דירה או תשמיש, שאין לו למזיק להניח דירתו, אבל בשאר דברים מודה שעל המזיק להרחיק (הגהות מיימוניות שכנים י ה, בשם ריצב"א).

• ומהאחרונים יש שכתבו שלא נאמרו דינים אלו אלא בדברים העשויים ליחידים, שאנו אומרים לו כיון ששכנך ניזוק על ידך עשה דבר אחר שאין חברך ניזוק, אבל דבר שהכל עושים - אין יכולים למחות (חזון איש חו"מ יד י). ודוגמאות מצויות לכך בימינו: התקנת מזגן או סורגים באופן שגורם שיבואו ציפורים לשם (ראה להלן: בגרמא של גירי; הרחקת סולם מן השובך); הפעלת מכשירים ביתיים הגורמים לרעש או לנדנוד באופן המקובל והרגיל (ראה להלן: בנזקי כותל; ריחיים. משפטי החושן קנה טז הערות אור אפרים ד"ה בעת).

בנזקי כותלי בור ובנין

נזקי חפירה

לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו, ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסים - בריכה להשריית כביסה (בבא בתרא יט א, ורש"י שם) - אלא מרחיק מכותל בורו שלשה טפחים וסד בסיד (בבא בתרא יז א; טור חו"מ קנה יח), וכותל הבור שלשה טפחים (בבא בתרא שם ב), ולכן שיעור המרחק ששה טפחים (רמב"ם שכנים ט י; טוש"ע שם).

והוא הדין בסמוך לכותל בנין של חברו (רמב"ם שם א). ויש שנטו לומר שכשאין בו מים אינו מזיק לכותל בנין (ראה שיטה מקובצת בבא בתרא יט א ד"ה הא דאמרינן, בשם הראב"ד).

לחות המים ורפיון הקרקע

ונחלקו ראשונים בסיבת ההרחקה:

• יש סוברים שהחפירה מחלשת כותלי הבור (ראה רש"י ורבינו גרשם ועוד ראשונים בבא בתרא שם; בית יוסף חו"מ שם, בדעת הטור).

• יש סוברים שלחלוחית המים מהבור מזיקה (תוספות שם יז א ד"ה לא יחפור; דרישה שם, בדעת הטור), ורפיון הקרקע הוא סיבה שיקרא "גירי דידיה", שמודה בו רבי יוסי (ראה לעיל: חיובה וגדרה. תוספות שם), שגורם שהמים אחר כך יזיקו (דרישה שם).

• יש מפרשים משום שני הטעמים (רא"ה בשם גאונים, הובא בריטב"א שם יז א ד"ה לא יחפור).

• ויש מחלקים - שבבור, שהוא עמוק, החפירה מרפה הקרקע, אבל שיח ומערה שאינם עמוקים, מזיקים רק כשיש בהם מים (שיטה מקובצת שם יט א, בשם הראב"ד).

סידה בסיד

הסתפקו בגמרא אם צריך גם הרחקה וגם לסוד בסיד (בבא בתרא יט א). ונחלקו ראשונים אם להלכה צריך את שניהם (מגיד משנה שכנים שם, בדעת הרמב"ם; ריטב"א שם ד"ה ואמרינן; שו"ע חו"מ קנה יח); או שמספק אין כופים אותו (רא"ש בבא בתרא ב ד; טור שם, בשמו; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

יש מסבירים שנחלקו אם איסורו מהתורה וספקו להחמיר, או שדינו כממונות, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואפילו לכתחילה מותר (באור הגר"א שם סק"ח וס"ק נא. וראה לעיל: חיובה וגדרה).

ויש מחלקים בין בור שיש בו מים שצריך גם סיד, לבור שאין בו מים, שאחרי שחפר אין הסיד מעלה ומוריד (חתם סופר בבא בתרא שם, ובית הלוי ב מ, בדעת הרמב"ם. וכעין זה בחזון יחזקאל לתוספתא בבא בתרא א א).

מים הניתזים

כשהכובס מתיז מים למרחוק, צריך להרחיק ארבע אמות מכותל חברו (בבא בתרא יט א; רמב"ם שכנים ט ה; טוש"ע שם יא).

נזקי הבל

מרחיקים את הגפת - פסולת זיתים שנעצרו בבית הבד (רש"י) - ואת הזבל, ואת המלח, ואת הסיד, ואת הסלעים מן הכותל שלשה טפחים, או סד בסיד (בבא בתרא יז א, ותוספות שם ד"ה וסד; רמב"ם שכנים ט ב; טוש"ע חו"מ קנה ד), שכל אלה מוציאים הבל וקשה לכותל (רש"י שם ד"ה הסלעים), ולפי שהיזקם אינו מרובה יועיל לו סיד לבד, או הרחקה לבדה (תוספות שם).

סלעים

הסלעים - יש מפרשים שהם אבנים שהאש יוצאה מהן, ומרחיקים משום ההבל (רש"י שם; סמ"ע שם ס"ק טז); ויש מפרשים ששל מתכת הם, שמעלים חלודה ומלקים את הארץ ומחלידים אותה ומעלים עפר תיחוח (רמב"ן יט א ד"ה ה"ג. וראה תוספות שם יט א ד"ה משום, בשם רבינו חננאל ור"י. וראה עוד פירוש ברמ"ה שם).

לדעת רבי יוסי

לדעת רוב הראשונים מודה רבי יוסי בהרחקות אלו, לפי שהם "גירי דידיה", שממקום שהניחם הם מזיקים (רמב"ן בבא בתרא כב ב ד"ה לימא; רשב"א שם ד"ה לימא, ועוד)^[2], שההבל מצוי בהם וכגחלת הם (רשב"א שם); אבל לסוברים שאין רבי יוסי מודה אלא כשההיזק בא מגופו ממש (ראה לעיל), באלו ההרחקות חולק רבי יוסי (ראה רמב"ן סוף דינא דגרמי, בדעת רש"י).

חול

חול לח מרחיקים מן הכותל, מחמת לחותו (בבא בתרא יט א; טוש"ע חו"מ קנה ד. וראה ש"ך שם סק"ד, בדעת הרמב"ם), ודי בשלשה טפחים, או סד בסיד (טוש"ע שם); ויש סוברים שלמצריכים בבור שני הדברים, אף בחול כך (ש"ך שם סק"ד).

זרעים

מרחיקים את הזרעים מהכותל שלשה טפחים (בבא בתרא יז א; רמב"ם שכנים ט ב, טוש"ע חו"מ קנה ה), אפילו כשזורע בלא חרישה (שם יט א), מפני שמחלידים את הקרקע שתחת יסוד הכותל (שם ב ורש"י; סמ"ע שם ס"ק יט). ובמקום שצריך להשקותם צריך להרחיק אף משום לחות המים (בבא בתרא שם ורש"י).

גם בזמנינו הדבר מצוי בגינות שרגילים לעשות בחצרות בתים, ויש שכתבו שאולי בכותל בנוי עם יסודות לעומק אין שייך האיסור (משפטי החושן קנה ה ס"ק מא).

מי רגלים

מרחיקים מי רגלים מן הכותל של‏‏‏שה טפחים (בבא בתרא יז א), בין כותל אבנים ובין כותל לבנים (ראה שם,‏ ומגיד משנה שכנים ט ו); אבל אם היה בנוי בצחיח סלע, אין צריך להרחיק (בית יוסף חו"מ קנה ה).

לרוב הראשונים הרי זה גירי דידיה, שכן מזיק ממקומו, מלבד לסוברים שאין רבי יוסי מודה אלא בבור (ראה ראב"ן א, רמב"ן סוף דינא דגרמי, ורשב"א כב ב ד"ה לימא).

השתנת מים

לא ישתין אדם בתוך שלשה טפחים לכותל לבנים של חברו - שנימוקים מחמת המים (רש"י ד"ה בכותל) - אבל בכותל אבנים ירחיק טפח, ואם היו בנויות בסלע - מותר בלא הרחקה (בבא בתרא יט ב ורש"י; רמב"ם שכנים ט ו, ראה ט"ז חו"מ קנה ו; טוש"ע שם)‏‏‏.

שאר שופכים

שאר שופכים, אין מרחיקים מהכותל, שהם עוברים לשעה ומתייבשים, ואפילו כשהם בגומא, לפי שאינם תדירים (מגיד משנה שכנים ט ב, לדעת הרמב"ם; רמ"א חו"מ קנה י, בשם יש חולקים).

ויש סוברים שצריך להרחיק מהכותל, כגון צינור – מרזב - השופך מים מבית לחוץ (מרדכי בבא בתרא תקכא, בשם הר"מ; רמ"א שם, דעה א). וירא שמים יחמיר על עצמו (שו"ע הרב נזקי ממון יד)^[3].

גומא למי גשמים

מי שחפר גומא בחצרו למי גשמים, והם חודרים למרתף חברו, ומסריח בחצרו מריח המים - חייב לסלק ההיזק (שו"ת הרא"ש קח י; טור חו"מ קנה, בשמו; שו"ע שם כ), כיון שמרובה היזקו ותשמישו קבוע, ואי אפשר לו לסלק את עצמו, והדבר ידוע שהיזק זה גדול מכל שאר הרחקות שמודה בהם רבי יוסי (רא"ש וטור שם), ושיעור ההרחקה בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאים (שם ורמ"א שם).

ריחיים - נדנוד הקרקע

מרחיקים הרחיים מן הכותל שלשה טפחים מן השכב, היינו רחיים התחתונה, שהם ארבעה מן הרכב, היינו רחיים העליונה (בבא בתרא יז א; רמב"ם שכנים ט ג; טוש"ע חו"מ קנה ז), שהיא קצרה טפח מהתחתונה (רש"י שם ד"ה הרכב), לפי שמנידים את הקרקע בגלגול חבטתו (שם כ ב ורש"י שם יז א ד"ה ריחים; רמב"ם וטוש"ע שם).

וכן מכונה תעשייתית בזמננו שעל פי שומת מומחים גורמת להרעדת הקרקע, יש להרחיקה כפי דעת המומחים (משפטי החושן קנה ז ס"ק נו).

תנור

מרחיקים את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו (בבא בתרא יז א; רמב"ם שכנים ט ד; טוש"ע חו"מ קנה ח), שהתנור רחב יותר למטה (רש"י שם ד"ה ואת; סמ"ע שם ס"ק כד), והבלו קשה לכותל (רש"י שם; רמב"ם וטוש"ע שם). עובי כתליו מכלל שיעור ההרחקה (טוש"ע שם).

רחיים ותנור הם גירי דידיה, שכשטוחן ברחיים עושה את הנדנוד, וכשמחמם התנור עושה את ההבל (ראב"ן א, וכן הוא בשאר ראשונים)^[4].

בכותל לבנים ובכותל אבנים

• יש סוברים שכותל אבנים אינו ניזוק בכל אלה (טור חו"מ קנה, בשם ה"ר ישעיה; שו"ע שם ט, דעה א), מלבד בזרעים ומחרישה וגומא של מי רגלים, שמתמוטט יסוד הקרקע (סמ"ע שם ס"ק כה)^[5].

• ויש סוברים שאין הבדל בין לבנים לאבנים, מלבד במשתין שאמרו בפירוש (ראה לעיל. שיטה מקובצת בבא בתרא יט ב, בשם רבינו יונה ורבינו יהונתן; מגיד משנה שכנים ט ו, בדעת הרמב"ם; טור שם, בשם רבנו יונה; שו"ע שם, דעה ב).

עבודות שיפוץ

המשפץ את ביתו יש לו להיזהר שלא להרעיד כותלי חברו באופן חריג ולא מקובל, ויכולים השכנים לעכבו מעבודות אלו אף אם לא מיחו מתחילה (ראה להלן: בחזקה ומחילה), ובכל ענין יכולים לתבוע שלא ייעשו עבודות ללא אישור מהנדס (משפטי החושן קנה טו ס"ק צח).

במניעת "דוושא" (דריסת הרגל)

בנית כותל בסמוך לכותל חברו

מי שהיה כותלו כנגד כותל חברו במרחק ארבע אמות ונפל, לא יסמוך לו כותל אחר, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות, משום דוושא, היינו דישת הרגלים, כי מה שדשים ברגל בין שני הכתלים תמיד, מועיל להקשות קרקעית יסודות הכתלים (בבא בתרא כב א וב ורש"י; טור חו"מ קנה יג). והוא הדין כשבא בתחילה לסמוך כותל אצל כותל חברו (טור שם).

בעיר ישנה, שכבר נידושה קרקעיתה, אין צריך להרחיק אלא בכותל גינה, שמתוך שאין דשים אותה מבפנים צריכה דישה מבחוץ (בבא בתרא שם ורש"י; טור שם). בית דירה יש סוברים שדינו כגינה (תוספות שם ד"ה אב וטור שם, בשם רבנו תם; רמ"א שם יג), ויש חולקים (מאירי שם).

ויש מפרשים כגון שכותל חברו ממזרח למערב, וכותלו סמוך לו מצפון לדרום, ובא עכשיו לעשות כותל שני ממזרח למערב, עד שיהו הכתלים כמין בי"ת (ר"י מיגש שם, בפירוש א; רמב"ם שכנים ט ט; שו"ע חו"מ קנה יב)^[6].

הכותל שעשה מצפון לדרום, אין צריך להרחיק (בבא בתרא שם ורש"י; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; טור ורמ"א שם יד).

דוושא לדעת רבי יוסי

כתבו ראשונים שאף לרבי יוסי צריך להרחיק, שנקרא "גירי דיליה", לפי שמיד מונע הדוושא מחברו (תוספות שם כב ב ד"ה לימא; רמב"ן שם ד"ה לימא; רשב"א שם ד"ה אבל), ולסוברים שגירי דיליה הוא כשמזיק בגופו ממש (ראה לעיל דעת רש"י), אין רבי יוסי מודה (ראה רמב"ן ורשב"א שם). ויש מפרשים שהרחקה זו אינה מטעם נזיקין, אלא מפני שארבע אמות השתעבדו לראשון לדוושא (ר"י מיגש שם; רשב"א שם ד"ה ולפי; ועוד).

בבית ועלייה

הרחקת תנור מהתקרה

לא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו, אלא אם יש ארבע אמות מפי התנור עד תקרת העלייה, כדי שלא תאחוז האש בעלייה (בבא בתרא כ ב, ורש"י שם; רמב"ם שכנים ט יא‎‎; טוש"ע חו"מ קנה א). וכן בעל העלייה שעושה תנור, צריך גובה ארבע אמות בין התנור לתקרה (רש"י שם ד"ה עד שיהא; טוש"ע שם), ומלבד זה צריך שיהא תחתיו מעזיבה - טיח קרקע - שלשה טפחים (בבא בתרא שם; רמב"ם שם, ולא הזכיר על גביו; טוש"ע שם).

כירה

בכירה, שאין ההיסק גדול, די במעזיבה טפח תחתיה (בבא בתרא שם ורש"י; רמב"ם וטוש"ע שם). ומעליה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמונה טפחים, כשם שבמעזיבה הוא שליש מבתנור (טור שם, בשם הרמ"ה; רשב"א בבא בתרא שם ד"ה ובכירה, פירוש ב);

• יש סוברים שלא הזכירו בה הרחקה (רשב"א שם, פירוש א; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן).

• יש סוברים שכירה פתוחה רק מן הצד, וצריך להרחיק טפח כמו למטה, וכן תנורים שלנו שפתוחים מן הצד, מרחיק למעלה כלמטה שלשה טפחים (רשב"א וריטב"א שם על פי ירושלמי; טור שם, בשם רשב"א).

• ויש סוברים שבין בכירה ובין בתנור שיעורו למעלה ארבע אמות (טור שם, בשם ר"י ברצלוני. וראה סמ"ע שם סק"ב בדעת השו"ע), ולא עוד אלא שבתנורים שלנו שהם גדולים צריך להרחיק יותר מארבע אמות (טור שם, בשם הרא"ש, ראה דרישה שם).

תנורים ביתיים וכיריים ביתיות בזמנינו מסתבר שאין שיעורים אלו נוהגים בהם, שאין בהם חום כל כך (פתחי חושן יג ו, וראה משפטי החושן קנה ב סק"ו).

הרחקת תנור בביתו

כל אדם בביתו - לא שהבית והעלייה של שנים - צריך להרחיק, מפני השכנים שמעכבים עליו (טור שם, בשם ה"ר ישעיה; שו"ע שם). ואפילו בני העיר מעכבים עליו (רש"י בבא קמא סא ב ד"ה לא יעמיד).

אחסון חומרים דליקים

גם על דברים הגורמים לאש ולהתפשטותה יש חובת הרחקה, כגון באיחסון חומרים דליקים (שו"ת באר עשק מב), ומחויב על פי דין תורה לעשות כל טצדקי שאפשר להציל מן הדליקה ובכל ההרחקות שמחויב על פי חוקי המדינה, שלענין נזקין דינא דמלכותא דינא (ראה ערכו. שו"ת בית יצחק חו"מ עז)^[7].

כשחייב בתשלומי הנזק

אף על פי שאפילו כשהרחיק אם יצאה האש והזיקה חייב לשלם (ראה להלן: בתשלומין), מכל מקום מעכבים עליו להרחיק, שמא לא יהיה לו לשלם (רש"י שם); ועוד שיכול לומר לו אין רצוני שתזיקני ותשלם לי (ראה חולין פט א).

נחתום ורפת תחת אוצר יין ותבואה

לא יעשה אדם חנות של נחתומים ושל צבעים תחת אוצר תבואה או יין או שמן של חברו, ולא יעשה שם רפת בקר (בבא בתרא כ ב; רמב"ם שכנים ט יב; טור שו"ע חו"מ קנה ב).

יש מפרשים שבדברים אלה יש הבל וחום הרבה (רמב"ם שם; תוספות שם יח א ד"ה לא; שו"ע שם); ויש מפרשים מפני העשן (רש"י שם ד"ה אוצר), ומכיון שעשנו תדיר (רמב"ן יח א ד"ה הא דתנן).

בארץ ישראל - שיינותיה היו חזקים (סמ"ע שם סק"ז) - עושה כל מלאכת אש, אבל לא רפת בקר (רמב"ם שם, על פי בבא בתרא שם וכרב יוסף; שו"ע שם), שהריח קשה ליין (רש"י שם). וכן שחת של תבואה - "אספסתא", שהוא לח ומתחמם ומעלה סירחון (בבא בתרא ורש"י שם). וכן במקום שקול או נדנוד קשים ליין, צריך להרחיק (שו"ת הריב"ש קצו; רמ"א שם).

יש שכתבו שבזמן הזה אף בארץ ישראל אסור לעשות דברים של הבל וחום (ט"ז שם, בדעת הטור).

תחת דירת חברו

כתבו ראשונים שכל שכן תחת דירתו של חברו שאסור (רמב"ן בבא בתרא יח א ד"ה דירה, על פי ירושלמי; רשב"א וריטב"א שם); ויש חולקים (ר"י מיגש שם; רמ"ה שם ב כז; רמב"ן וריטב"א שם, בשם מי שפירש, ורשב"א שם בשם הרא"ם. וראה קצות החושן סק"ב, בדעת הרמב"ם וטוש"ע).

ובזמנינו יש שכתב שבבית משותף אפשר לעכב מלעשות שימושים המעלים ריח רע ועשן תחת דירתו, כפי מנהג המדינה, כיון שלא על דעת כן השתתפו (שו"ת שבט הלוי ט שא ז). אך אין לעכב על היזק מועט שאינו קבוע - לסוברים כן, כגון אם רוצה לאפות מצות בביתו קודם פסח, או להעמיד עופות לכפרות ערב יום כיפור, או ירחיק בכדי שלא יזיק - לסוברים כן (ראה לעיל: חיובה וגדרה, היזק מועט שאינו קבוע. משפטי החושן קנה כב ס"ק קמ).

מים הנוטפים מהעליון לתחתון

היו מימי העליון יורדים על התחתון, אם יש שם מעזיבה שהמים נבלעים בה ואחר כך נוטפים, נחלקו אמוראים: רבי חייא בר אבא אמר העליון מתקן, כדברי חכמים שעל המזיק להרחיק את עצמו; רבי אלעי משום רבי חייא ברבי יוסי אמר התחתון מתקן, כדברי רבי יוסי שעל הניזק להרחיק עצמו (ראה לעיל: גדרה וחיובה. בבא מציעא קיז א).

אף כאן הלכה שעל התחתון לתקן (הלכה כרבי יוסי, ראה לעיל שם. רמב"ם שכנים י ו; טוש"ע חו"מ קנה ד). והעליון חייב לתקן כשמזיק בגירי דיליה, כגון אם היה מקום רחיצת ידים של עליון על מקום נזקי התחתון (בבא מציעא שם ורש"י), וכן אם אין שם מעזיבה, שכששופך מיד יורדים לתחתון (רי"ף שם עא ב; רא"ש שם י ג; רמב"ם שם; טוש"ע שם, וסמ"ע ס"ק יד), ויתקן או ימנע מלשפוך (רמב"ם שם).

ואם היו מים מרובים ומזיקים לו תמיד דרך המעזיבה, הרי זה כגירי דיליה (מרדכי בבא מציעא תי, וראה רמ"א שם בשמו); ויש מפרשים מפני שאין התחתון יכול להינצל אלא בהוצאה מרובה, לכן על העליון לתקן (שו"ת הרא"ש קח י).

חדירת מי גשם

וכל זה במי תשמיש של בעל העלייה ששופך, אבל אם ירדו גשמים על העלייה ויורדים למטה, על הניזק לתקן שלא יוזק (שו"ת הריב"ש תקיז; רמ"א שם ד), שהרי אין המים שלו, וגם לא הגיעו לשם על ידו ואין זה גירי דיליה ולא גרמת גירי (ריב"ש שם)^[8].

תיקון נזילות צנרת

נוצר קלקול בצנרת המונחת ברצפת השכן העליון, והמים מטפטפים לתוך ביתו של השכן הדר בקומה שמתחתיו, כתבו אחרונים שאף כשאין זה היזק בגירי דיליה, מכל מקום כיון שהוא נזק גדול, וההוצאה לתיקונו מרובה, הרי כתבו ראשונים שבאופן כזה על העליון לתקן את הנזק (ראה לעיל. וראה לעיל: חיובה וגדרה; בהיזק מרובה, דעת הרא"ש), ובפרט שאין בהוצאה זו תועלת לחיזוק ביתו של התחתון (משפטי החושן קנה כ הערות אור אפרים, ושכן נהגו בתי הדין בארץ ישראל; עמק המשפט ג כז)^[9]. ואסור לעליון להשתמש בצינור הדולף עד לתיקונו (משכן שלום ב יג ס"ק כה). ואם הצינור משותף לשימוש כמה דיירים, כולם חייבים בתיקון הנזילה (שם).

בנזקי ירקות וכוורת

מזיקי ירק

מרחיקים את מי שריית הפשתן מן הירק, ואת הכרישים מן הבצלים (בבא בתרא כה א, ורש"י יח א ד"ה את), שמי המשרה מפסידים את הירק, והכרישים מפיגים טעם הבצלים (רמב"ם שכנים י ה; שו"ע חו"מ קנה לא)^[10].

שיעור ההרחקה חמשים אמה (רשב"א שם ד"ה מרחיקין; רמב"ן שם ד"ה הא, בפירוש ב); ויש שכתבו שהרחקת משרה יש ללמוד מנברכת הכובסים שהיא ארבע אמות (ראה לעיל: בנזקי כותלי בור ובנין), והכרישים מן הבצלים יש ללמוד מיניקת הכלאים (רמב"ן שם).

לדעת רבי יוסי

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים, שאף רבי יוסי מודה בזו, שהם כ"גירי דיליה" (ראה לעיל: חיובה וגדרה. רי"ף שם, בשם גאון; ראב"ן א א; ועוד), שהם גופם מזיקים (ראב"ן שם).

• ורוב הראשונים פוסקים להלכה שאינם גירי דיליה, ואין צריך להרחיק (רי"ף ורא"ש ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ומאירי; רמב"ם שכנים י ה; טוש"ע חו"מ קנה לא), שהכרישים אינם מזיקים עד שיגדלו, ומי המשרה עד שישהו ויסריחו (רא"ש שם ב כה).

שלשה טפחים

ומכל מקום כתבו ראשונים ששלשה טפחים - ומעט יותר (רמב"ם ושו"ע שם, וראה ט"ז שם) - צריך להרחיק המשרה מן הירק, כבור שמרחיקים אותו מן הכותל (ראה לעיל: בנזקי כותלי בור ובנין. רי"ף ונמוקי יוסף שם; רמב"ן שם כב ב ד"ה לימא; רשב"א שם ד"ה ובמשרה; רמב"ם וטוש"ע שם).

בכרישים מן הבצלים: יש סוברים שצריך להרחיק שלשה טפחים (רמב"ם שם; שו"ע שם), שכל היזק נחשב גירי דיליה בתוך שלשה טפחים (ב"ח שם מד); ויש סוברים שאין צריך (רמב"ן שם; טור שם).

מזיקי כוורת

מרחיקים את החרדל מן הדבורים (בבא בתרא כה א), היינו נטיעת חרדל מכוורת דבורים של חברו (רמב"ם ושו"ע שם), שהדבורים אוכלים את החרדל, ואוכלים את הדבש כדי להפיג את החריפות (רש"י שם יח א ד"ה ואת החרדל; סמ"ע שם סק"א).

שיעור ההרחקה חמשים אמה (רמב"ן שם כה א ד"ה הא, ועוד ראשונים שם).

לדעת רבי יוסי

רבי יוסי מתיר בחרדל (בבא בתרא שם), שאומר לו כדרך שעשית בשלך, כך אני עושה בשלי (תוספתא שם א ט, הובא בתוספות יח ב ד"ה וסבר), ועד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבורי, הרחק דבוריך מחרדלי, שהן באות ואוכלות חרדלי (בבא בתרא יח א, ושם כה ב).

ולא אמר רבי יוסי אלא לדברי חכמים שעל המזיק להרחיק, ואילו חכמים סוברים שהדבורים אינן מזיקות לחרדל, שהעלים חוזרים וצומחים (שם יח ב ורש"י). ולדעת רבי יוסי, כתבו ראשונים שבעל החרדל אינו נקרא מזיק ב"גירי דיליה", שאוכלות אותו אחר שצומח (רי"ף שם יג ב); או לפי שאינו אלא גרמא שיצטרכו הדבורים לאכול את הדבש (מאירי שם יח א ד"ה התבאר)^[11], אבל בעל הדבורים חשוב מזיק בגירי דיליה (ראה להלן: בנזקי עיר, שובך), וצריך להרחיק מהחרדל (מלחמות לרמב"ן שם; רמ"ה שם ב ל; ועוד).

ויש מהראשונים סוברים שרבי יוסי לדברי חכמים אמר שאם באו יחד, זה לעשות כוורת וזה לנטוע חרדל, שניהם צריכים להרחיק כל אחד חצי ההרחקה, כיון ששניהם מזיקים, ולדעת עצמו סבר רבי יוסי שאינם צריכים להרחיק, שאינם מזיקים בגירי דיליה, ועל הניזק להרחיק את עצמו (רש"י שם יח ב; רבינו חננאל ורבינו תם בתוספות שם)^[12].

להלכה

להלכה יש שפסק כחכמים (רי"ף שם, בשם גאון), אבל כל הראשונים פסקו כרבי יוסי, שבעל החרדל אינו צריך להרחיק (רי"ף שם, ורא"ש שם ב כה, ושאר ראשונים; רמב"ם שכנים י ה; טוש"ע חו"מ קנה לא). וכתבו ראשונים שהלכה כחכמים שהחרדל בלבד מזיק לדבורים, ולסוברים שלרבי יוסי בעל הדבורים צריך להרחיק (ראה לעיל), בזה אין הלכה כמותו (רמב"ן במלחמות שם; רמ"ה שם ב ל).

ומכל מקום יש מהראשונים סוברים ששלשה טפחים צריך להרחיק (רמב"ם שם; שו"ע שם. ראה לעיל במשרה וירק); ויש סוברים שאין צריך (רמב"ן כב ב ד"ה לימא; טור שם).

בנזקי אילנות

כדי עבודת הכרם

היתה שדה חברו נטועה גפנים, ובא לנטוע גפנים בשדהו, או שהיתה נטועה אילנות ובא הוא לנטוע אילנות, צריך להרחיק ארבע אמות (רמב"ם שכנים י ח, על פי בבא בתרא כו א; טוש"ע חו"מ קנה כה), כדי עבודת הכרם (בבא בתרא שם).

בבבל ובשאר ארצות

הדברים אמורים בארץ ישראל, אבל בבבל מרחיק שתי אמות (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שמחרישתן קצרה (רש"י שם ד"ה אבל); או מפני שבארץ ישראל רגילים לחרוש בשוורים, ובבבל חורשים בחמורים או ביד (רבינו גרשם שם).

שאר הארצות - יש מהראשונים שכתבו שהוא כבבל (נמוקי יוסף על הרי"ף שם יג א ד"ה אבל, בשם רבנו יונה); ויש שכתבו שצריך להרחיק כדי היפוך המחרשה בכל מקום לפי ארכה (טור חו"מ קנה לה), ואם אין דרכם לחרוש בין האילנות אין צריך להרחיק (בית יוסף שם; רמ"א שם).

אילנות סמוך לגפנים או שדה תבואה

בא לנטוע אילנות סמוך לגפנים של חברו, צריך להרחיק יותר (בבא בתרא כו א), משום העופות שיורדים מהאילנות לגפנים ומפסידים אותם (רא"ש שם ב כח; טור חו"מ קנה לה, וכן בשאר ראשונים שם)^[13]. וכן הנוטע סמוך לשדה תבואה של חברו (תוספות שם ד"ה אחד; רא"ש שם; טור שם ורמ"א שם כה). ואם אין דרך העופות לפרוח לגפנים אלא במקרה, אין צריך להרחיק (טור שם לו, בשם רבנו יונה).

היה גדר בינתיים

היה גדר ביניהם - זה סומך מכאן, וזה סומך מכאן (בבא בתרא כו א; רמב"ם שכנים י ח; טוש"ע חו"מ קנה כה), ואין כאן גם פריחת העופות, שאם הגדר גבוה הרי הוא מפסיק, ואם הוא נמוך מהאילן, העופות פורחים תחילה על הגדר, ואין זה גירי דיליה (סמ"ע שם ס"ק סג).

באו לנטוע בבת אחת

באו שניהם לנטוע בבת אחת, זה אילנות וזה אילנות:

• יש סוברים שכל אחד מרחיק חצי ההרחקה (רמב"ן בבא בתרא שם ד"ה הא דתנן; רשב"א שם ד"ה ולענין, בשם יש מפרשים; מגיד משנה שכנים שם, בשם הר"י מיגש);

• ויש סוברים שכל אחד מהם מרחיק כשיעור (רמ"ה שם אות קי; רשב"א שם, בשם מורו הרב; מגיד משנה שם בשם יש שכתב), שהרי עיקר ההרחקה כדי שלא יצטרך להיכנס לשדה חברו (רמ"ה שם), ועוד שהרי אפשר לזרוע שם, ונמצא מכניס בקר וכליו על תבואתו (רשב"א שם).

באו שניהם זה לנטוע וזה לזרוע - הנוטע מרחיק ארבע אמות, שהוא המזיק (רמב"ן ורשב"א שם).

הרחקת האילן מן הבור

מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - ששרשיהם מרובים - חמשים אמה, בין כשהאילן בגובה שיפוע ההר והבור בשיפולו, שהשרשים מתפשטים לבור, ובין כשהבור למעלה והאילן למטה, שמחלידים את הקרקע ומלקים קרקעית הבור (בבא בתרא כה ב ורש"י).

קציצת האילן

קדם הבור - קוצץ ונותן דמים (ראה להלן: בתשלומין), ואם אילן קדם - לא יקוץ (וראה להלן: כשאין עדיין הניזק); ספק מי קדם - לא יקוץ (שם); רבי יוסי אומר אף על פי שהבור קדם - לא יקוץ, שכשם שזה חופר בשלו, כך זה נוטע בשלו (שם), שאין צריך להרחיק אלא המזיק בגירי דיליה, וכאן בשעה שנוטע עדיין אינו מזיקו (שם יז ב ורש"י. וראה לעיל: בנזקי כותלי בור ובנין).

הלכה כרבי יוסי (שם; רמב"ם שכנים י ז; טוש"ע חו"מ קנה לב). יש שכתבו, שאפילו לרבי יוסי ראוי להרחיק, אלא שרשאי לא להרחיק (מאירי שם).

שרשים הנכנסים לשדה חברו

היה חופר בור שיח ומערה, ושרשי אילן של חברו נכנסים לשם, קוצץ ויורד (בבא בתרא כו א).

על השרשים שקוצץ, אם הם של בעל האילן או של בעל השדה, ראה ערך תקנות יהושע.

בהאפלה

הרחקת כותל מכנגד החלון

מי שהיה לו חלון - והחזיק בו בהיתר, באופן שאין עליו טענה של היזק ראיה (סמ"ע חו"מ קנד סק"ג. וראה ערך הזק ראיה) - ובא חברו לבנות כותל כנגדו, צריך להרחיק מכנגד החלון ארבע אמות (בבא בתרא כב א, ראה רא"ש ועוד ראשונים שם; רמב"ם שכנים ז א; טוש"ע חו"מ קנד כא), כדי שלא יאפיל עליו (שם ב; רמב"ם וטוש"ע שם). ואף על פי שעדיין מאפיל, אינו צריך להרחיק יותר (רשב"א שם, ובתשובות ג קנו; שו"ע שם), שכל שיעורי חכמים כך הם (רשב"א בתשובות שם. וראה ערך שעורים).

בזמנינו שחוקי התכנון מחייבים שיעורי הרחקה אחרים, יש שכתבו שצריך להרחיק על פי השיעורים הנהוגים בחוק היום, וכתבו בזה טעמים שונים: שכיון שכך נהגו צריך לעשות על פי המנהג (משפט צדק ב טו ב), וביותר שכיום כל עיר נבנית על פי תכנית עירונית, ואין כל אחד בעלים לעשות בקרקעו כרצונו (בית הדין בראשות הגר"י קוליץ, פסקי דין ירושלים ד עמ' עט ואילך); או כיון שצורת המגורים המקובלת כיום נעשה מחמת זה בחלונות יותר מוארים, וכפי שמצינו שיעור אחר בחלונות בית כנסת (עמק המשפט טז, וראה שם שכך דעת הגרי"ש אלישיב. וראה פסקי דין שם)^[14].

ויש שכתבו שכיון שהרחקות אלו אינם רק משום אורה, אלא סיבות נוספות כגון יופי הבניה, ובהרבה מקומות גרים בצפיפות ושלא כדרישת החוק, אין יכול לכופו להרחיק מכח חוקים אלו מטעם מנהג המקום, אלא אם כן עשה הוא דירתו ברשיון העיריה לפי כל כלליה ודקדוקיה (פסקי דין ירושלים ט עמ' קנג ואילך).

דוקא כשהחזיק באורה

וכתבו ראשונים שאינו דומה למזיק חברו ברשותו, כגון בחרדל ומשרה וכיוצא, שהרי מונע האור שבא מאויר שלו, אלא צריך להרחיק מפני שהחזיק באורה זו, כגון שהוא לוקח או יורש (הגהות מיימוניות שכנים ט ט, בשם ריצב"א). ויש שכתבו כיום שסתם חלונות בבניינים משותפים בזמננו יש להם חזקת אורה, שכך תוכננו ונבנו והאויר הסמוך להם נשתעבד להם, אולם חלון שהוסיף אחר כך שלא כפי התכנון אין לו זכות לאורה אלא אם כן החזיק בו כדין (משכן שלום ט א).

מן הצד

היה הכותל הראשון ממזרח למערב, ובנה כותלו מצפון לדרום, וראש עוביו כנגד החלון ומאפיל, צריך להרחיק - לצד החלון (פלפולא חריפתא שם ב יד ר) - כמלא רוחב החלון (בבא בתרא כב ב ורש"י), שהוא טפח (גירסת הרי"ף ורא"ש ושאר ראשונים בגמרא שם, וראה דקדוקי סופרים שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש גורסים אמה (ר"י מיגש שם; מאירי שם, בשם יש אומרים. וראה מאירי שם דעות נוספות). בנה כותלו כנגד החלון ממש, צריך להרחיק ארבע אמות (מאירי שם).

על אופן התיקון שלא יהיה לו היזק ראיה, ראה ערך הזק ראיה (וראה לעיל: במניעת "דוושא").

משני צדדים

עשה שני כתלים משני צדי החלון זה כנגד זה, צריך להרחיק ארבע אמות (בבא בתרא שם ורש"י). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שמרוח אחת מרחיק טפח, ומרוח השניה ארבע אמות (רמ"ה שם אות עה; רשב"א שם ד"ה לא קשיא, בשם יש מפרשים).

• יש סוברים שמשני הצדדים ארבע אמות (ר"י מיגש שם ד"ה כאן; רשב"א שם, בשם יש אומרים, ועוד).

• יש סוברים שבין שני הכתלים יהיו ארבע אמות, מלבד רוחב החלון (רמ"ה שם אות עה; רא"ש שם ב יד; טור חו"מ קנד כא).

• ויש סוברים שרוחב החלון בכלל (רמב"ם שכנים ז ה; רשב"א שם; מאירי שם בשם יש אומרים; שו"ע חו"מ קנד כג), ולא יהא אחד מהם סמוך לחלון בפחות מטפח (רשב"א שם; מגיד משנה שם).

סיכוך כנגד החלון

לא יסכך על גבי שני הכתלים, אלא אם כן הרחיק הסיכוך ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכל שכנגד החלון צריך להרחיק ארבע אמות (מגיד משנה שם), אפילו שעושה למעלה מגובה החלון (שו"ת בית דוד חו"מ פו)^[15].

העברת החלון

בא לבנות כנגד חלונות חברו, ואמר לו אפתח לך חלונות אחרים למעלה מאלו, הרי זה מעכב עליו ואומר בעת שתפתח החלונות תרעיד את הכותל, ואפילו אמר אסתור: את הכותל ואבנה חדש, ואעשה שם חלונות למעלה, ואשכור לך בית שתדור בו בינתיים, אומר לו אין רצוני שאטרח ממקום למקום (בבא בתרא ז א; רמב"ם שכנים ז ח; טוש"ע חו"מ קנד יג), ואפילו אינו משתמש בו אלא בעצים ותבן (שם; טוש"ע שם).

לפיכך אם לא היה שם טורח, ואינו צריך לפנות, כופים אותו, שזו מידת סדום, שזה נהנה וחברו אינו מפסיד (רמב"ם שם; טוש"ע שם וסמ"ע ס"ק כט. וראה ערך זה נהנה וזה לא חסר).

רשות הרבים באמצע

בא להגביה כותלו מצד רשות הרבים, ומאפיל על חלון שמצד השני של רשות הרבים, מגביה אף שאין ארבע אמות, כל שלא יציץ ויראה (ראה ערך הזק ראיה), לפי שכשזה פתח את חלונו לא היה יכול למנוע בעדו, שרשות הרבים הוא, וכל שלא יכול למחות אין זו חזקה להחזיק באויר של חברו (שו"ת הרשב"א אלף פה ואלף קלה, הובא בבית יוסף חו"מ קנה; שו"ת הרא"ש צט ו, והובאה בטוש"ע חו"מ קנד טז; שו"ע שם לא, ורמ"א שם טז וכא, וסמ"ע ס"ק לח).

חלון כנגד בית הכנסת

הבונה חלון כנגד בית הכנסת - יש מהראשונים שכתבו שאין מספיק לו בהרחקת ארבע אמות, לפי שהוא צריך אור גדול (אגודה בבא בתרא א יג, על פי תוספות שם ז א ד"ה א"ל באכסדרה; בית יוסף ושו"ע או"ח קנ ד)^[16]; ויש חולקים, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (שו"ת תורת חיים להמרח"ש א יא, הביאו בהגהות רבי עקיבא איגר לאו"ח שם).

בשותפים שחלקו ובמוכר ולוקח

על אחים שחלקו החצר אם יכול אחד לבנות כותל נגד חלון השני, ראה ערך חלוקת שותפות.

על מי שמכר בית והחצר השאיר לעצמו, או להיפך, אם יכול בעל החצר לבנות כותל נגד חלון שבבית, ראה להלן: במוכר ולוקח.

בגרמא של גירי

הרחקת סולם מן השובך

אם יש לאחד שובך בחצרו סמוך לכותל שבין שתי החצרות, וחברו בא להעמיד סולם בחצרו אצל הכותל, ירחיקנו מן השובך ארבע אמות, כדי שהנמייה - חיה קטנה כעין חתול (ערוך ערך נמיה; רמ"א שם) - לא תקפוץ מן הסולם לשובך ותהרוג את היונים (בבא בתרא כב ב, ורש"י שם; רמב"ם שכנים ט ז; טוש"ע חו"מ קנה טז), ואינו יכול לומר אני אשמור את הסולם (רמב"ן שם; נמוקי יוסף שם).

ואף רבי יוסי מודה בזה, שהוא כ"גירי דיליה" (ראה לעיל: חיובה וגדרה), שלפעמים בעוד שמניח את הסולם יושבת הנמייה בראשו וקופצת (בבא בתרא שם, ורמב"ם ושו"ע שם).

מלאכה המושכת עורבים

מי שהיה עושה מלאכה כגון הקזת דם, או מלאכת נבלות וכיוצא בהן, והעורבים באים לאכול את הדם ויושבים על אילנות של חברו, ומפסידים את הפירות, או שהיו מצרים בקולם וצפצופם - חייב לבטל אותה מלאכה או להרחיקה (בבא בתרא כג א; רמב"ם שכנים יא ה, ושם ט ז; טוש"ע חו"מ קנה לט, ושם טז), שהרי זה גרמא בנזקין שאסור (בבא בתרא שם). ואף לרבי יוסי גרמא של גירי הוא, שהאומנים מפריחים את העורבים שבאים (רשב"א שם; ריטב"א שם; שיטה מקובצת שם, בשם עליות דרבנו יונה)^[17].

נעורת פשתן ההולכת ברוח

המנפץ פשתן ברשותו, והנעורת מזיקה על ידי שהולכת ברוח - מצויה (תוספות בבא בתרא כו א ד"ה זיקא; רמב"ם שם י ב; שו"ע שם לד) - נחלקו אמוראים:

• דעת רבינא שאין צריך להרחיק לדעת רבי יוסי, שהנעורת הולכת מכח הרוח, ואין זה גירי דיליה (בבא בתרא שם);

• ודעת מר בר רב אשי ומרימר שחייב להרחיק, שהרי זה כזורה ורוח מסייעתו בשבת שחייב (בבא בתרא שם. וראה ערך זורה), ואף שפטור מתשלומין, שהוא גרמא (ראה ערך גרמא בנזקין), לענין איסורו למדים משבת (תוספות שם ד"ה מאי שנא), והוא גרמא של גירי, שבשעה שמנפץ הרוח מזומנת להוליכה (רמב"ן סוף דינא דגרמי, ושם גם בשם רבינו חננאל והרי"ף; ריטב"א בבא בתרא כו א ד"ה מתקיף); ויש ראשונים שכתבו שלמר בר רב אשי הרי זה גירי ממש (ראה שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד והמאירי. וראה ערך אש בנוגע לחיוב תשלומין).

להלכה יש פוסקים כרבינא, שכיון שהוא דבר שאינו קבוע אינו צריך להרחיק (ריטב"א שם ד"ה ולענין, בשם מורו); אבל רוב הראשונים פסקו שחייב להרחיק (תוספות שם ד"ה זיקא, בשם רבינו תם; רי"ף שם; רא"ש שם ב כז, ועוד ראשונים שם; רמב"ם שכנים יא א; טוש"ע חו"מ קנה לד), ולפיכך אם קבע מלאכה שיש בה עפר וכיוצא בו בתוך שלו צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או האבק לחברו ולא יזיקו, ואפילו הרוח מסייעת ומוליכה את העפר לחברו (רמב"ם ושו"ע שם. וראה להלן בהרחקת גורן).

על פטורו מתשלומין כשלא הרחיק, ראה ערך גרמא בנזקין.

עבודות הריסה המעלות אבק

יש מביאים ראיה מדין זה שאסור לסתור כותלו - שאינו רעוע - העומד בינו ובין חצר חברו, או סמוך לרשות הרבים, מפני שהאבק הולך ומזיק, ודומה לנעורת הפשתן (רמ"ה שם אות קח)^[18].

בנזקי עיר

הרחקת גורן קבוע

מרחיקים את הגורן הקבוע מן העיר חמשים אמה (בבא בתרא כד ב; רמב"ם שכנים י ב; טוש"ע חו"מ קנה כב), שהמוץ מזיק את בני העיר כשהוא זורה, ומייבש את הזרעים (רש"י שם ד"ה חמשים).

וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו, אלא אם יש לו חמשים אמה לכל רוח, שלא יזיק התבן לנטיעת חברו, או לנירו (בבא בתרא שם, כרב אשי; רמב"ם וטוש"ע שם), שהמוץ מייבש את הנטיעות (רבינו גרשם שם), ועושה את הניר גלל (בבא בתרא שם), שמרבה לו זבל ושורף את הזרעים שנזרעו בו (רש"י שם ב ד"ה שעושה; סמ"ע שם)^[19].

גורן שאינו קבוע

בגורן שאינו קבוע נחלקו אמוראים:

• לדעת אביי צריך הרחקה בשיעור שלא יזיק, והוא פחות מחמשים אמה (בבא בתרא שם ורש"י ד"ה בכדי);

• לדעת רב אשי אינו צריך הרחקה כלל (ריטב"א שם ד"ה מה טעם, ועוד; בית יוסף שם), והלכה כרב אשי (ריטב"א ובית יוסף שם). ויש מפרשים שאף רב אשי סובר שבגורן שאינו קבוע צריך להרחיק כדי שלא יזיק (רמ"ה שם אות ק; לחם משנה שכנים יא א בפירוש א, ובאור הגר"א חו"מ קנה ס"ק צג, בדעת הרמב"ם שם).

מקורות ריח רע

מרחיקים את הנבלות, ואת הקברות, ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה (בבא בתרא כה א; רמב"ם שכנים י ג; טוש"ע חו"מ קנה כג ויו"ד שסה ב), משום הריח הרע (רש"י שם ד"ה את). ואף רבי יוסי מודה בהרחקה זו, אם מפני שמזיק ממקומו, והרי זה כגירי דיליה (ריטב"א שם ד"ה מתני'. וראה לעיל: חיובה וגדרה), או שאף על פי שאין זה כגירי דיליה, בהיזק של רבים מודה רבי יוסי (ראב"ן א א).

בורסקי למזרח העיר

• אין עושים בורסקי אלא למזרח העיר (בבא בתרא שם), מפני שרוח מזרחית חמה ומנשבת בנחת, ואינה מביאה את הרוח לעיר (רש"י שם ד"ה אלא); או שלפי שהיא חמה ממעטת היזק ריח עיבוד העורות (רמב"ם ושו"ע שם); ויש מפרשים לפי שרוח מערבית שהיא קשה תרחיק הריח מן העיר (תוספות שם ד"ה אין). ולפיכך יש סוברים בירושלמי שהרחקת הבורסקי אינה מפני הריח, אלא מפני שאינו נוי לעיר (ירושלמי בבא בתרא ב ח, מחלוקת רבי יוחנן ורבי ינאי, כפירוש הר"א פולדא ושדה יהושע)^[20].

• רבי עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמה, חוץ ממערב שאינו עושה כל עיקר, מפני שהשכינה שם (בבא בתרא שם), או מפני שתדירה ברוחות יותר משאר צדדים (ירושלמי שם, לפירוש הפני משה ור"א פולדא. בבבלי שם דחו).

בורסקי בזמננו

יש שכתב שדוקא בזמן הש"ס היה צריך להרחיק את הבורסקי, מפני שהיו עושים מלאכתו בצואת כלבים וגם היה מגולה, אבל בזמנינו שעושים בתוך מקומות סגורים היטב ואין הריח יוצא אי אפשר לעכב בזה (שו"ת מהרש"ם א קעח).

עשן

מרחיקים את הכבשונות מן העיר חמשים אמה (תוספתא בבא בתרא א י; טוש"ע חו"מ קנה כג. הרמב"ם השמיט), משום העשן (פרישה שם).

דבורים

מרחיקים את הדבורים מן העיר חמשים אמה (תוספתא בבא בתרא א ט; טוש"ע שם. הרמב"ם השמיט)^[21].

שובך

• מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה, ולא יעשה שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח (בבא בתרא כג א), שהיונים מפסידות זרעוני הגנות (רש"י שם ד"ה מרחיקין), ואף על פי ששטות יותר, בתוך חמשים אמה מתמלא כריסן, ואינן מפסידות מכאן ולהלן (שם ורש"י).

• רבי יהודה אומר מרחיקים בית ארבעה כורים (ראה ערך בית כור), כמלא פריחת היונה בפעם אחת (שם ורש"י ד"ה מלא), שמזיקות בשיעור זה (תוספות שם ד"ה בית).

הלכה כחכמים (רמב"ם גזלה ו ט; טוש"ע חו"מ קנה כד).

הרחקת אילן לנוי העיר

מרחיקים את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה - שענפיהם מרובים (רש"י שם ד"ה חרוב) - חמשים אמה (בבא בתרא כד ב; רמב"ם שכנים י א; טור חו"מ קנה), מפני נויי העיר (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טור שם), שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה (רש"י שם ד"ה מרחיקין).

אבא שאול אומר כל אילן סרק מרחיקים חמשים אמה (בבא בתרא שם), שגנאי הוא לעיר (רש"י שם ד"ה ואילן). ואין הלכה כמותו (מאירי שם ד"ה אמר).

בירושלמי הסתפקו אם טעם ההרחקה מפני שבענפיו מאפיל על בני העיר, או משום נוי העיר (ירושלמי בבא קמא ב ז, ופני משה שם).

נוי ארץ ישראל

הרחקה זו כתבו ראשונים שאינה אלא בארץ ישראל (רמב"ן ורשב"א וריטב"א ונמוקי יוסף בבא בתרא שם; מגיד משנה שם; טור שם), ואף בארץ ישראל אינו נוהג בזמן שהיא ביד גוים (בית יוסף בבדק הבית שם), והלכה זו היא "הלכתא למשיחא" (ראה ערכו. נמוקי יוסף על הרי"ף שם יב ב ד"ה מתני'); ויש חולקים (רמ"ה שם אות צה).

תשלום על סילוק האילן

אילן הקרוב לעיר פחות משיעור זה - קוצצים אותו (רמב"ם שם), ואם האילן קדם לעיר - קוצץ ונותן דמים (בבא בתרא שם; רמב"ם שם; טור שם), ואינו יכול לומר שיתנו לו בתחילה הדמים, לפי שבני העיר יסמכו זה על זה, ואם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד לאורך ימים (בבא בתרא שם ורש"י).

היה ספק איזה מהם קדם, אין לבעל האילן דמים (בבא בתרא ורמב"ם וטור שם), שהרי חייב לקוץ, ואומרים לו הבא ראיה שקדמת, שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא בתרא שם ורש"י).

כשאין עדיין הניזק

סמיכת בור למיצר

הבא לחפור בור בצד מיצר של חברו, ואילו היה לחברו שם בור היה צריך להרחיק (ראה לעיל: בנזקי כותלי בור ובנין), נחלקו אמוראים: אביי אמר סומך, ורבא אמר אינו סומך (בבא בתרא יז ב).

ונחלקו שני לשונות בגמרא:

• ללשון ראשון בשדה העשויה לבורות לדברי הכל אינו סומך, ומחלוקתם בשדה שאינה עשויה לבורות, שלאביי כיון שאינה עשויה לבורות - אינו מזיק לו (תוספות שם ד"ה אביי), ולרבא יכול לומר לו כשם שאתה נמלכת וחפרת בור, כך אמלך אף אני.

• ללשון שני בשדה שאינה עשויה לבורות לדברי הכל סומך, ומחלוקתם בשדה העשויה לבורות, שלאביי סומך, שאפילו חכמים לא אמרו שהמזיק חייב להרחיק (ראה לעיל: חיובה וגדרה), אלא כגון שיש כבר הדבר הניזק, ולרבא אינו סומך (בבא בתרא שם ורש"י). וכן הלכה, ואינו סומך עד שירחיק מן המיצר שלשה טפחים, וכשיבוא חברו לחפור ירחיק גם הוא שלשה טפחים (רמב"ם שכנים ט י; טוש"ע חו"מ קנה יח. וכן דעת כל הראשונים שם. וראה ערך הלכה על מחלוקת אביי ורבא).

ויש סוברים שהלכה כאביי שמותר לסמוך (מלחמות לרמב"ן שם, בשם מקצת מגאונים ראשונים).

בשאר דברים המזיקים

בכל שאר המזיקים שצריכים הרחקה, ואין עדיין הדבר הניזק, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבשדה העשויה לבורות בלבד סובר רבא שאסור לסמוך, מפני שבחפירה כבר מזיק, שמקלקל הקרקע (ראה לעיל), אבל בשאר ההרחקות מותר, ואפילו לחכמים שעל המזיק להרחיק, מכל מקום אין נקרא מזיק כשאין דבר הניזק (רבינו חננאל ורבינו תם, בתוספות בבא בתרא יח ב ד"ה סבר, לגירסתם שם; המאור על הרי"ף שם ט ב ד"ה אלא; רא"ש שם ב ג; טור ורמ"א חו"מ קנה יט). ואף לאחר שבא הדבר הניזק, אין צריך להרחיק, אלא אם הדבר המזיק אין תשמישו קבוע כל כך (תוספות שם כה ב ד"ה עני).

• יש מחלקים וסוברים שבגירי דיליה אף על פי שסמך בהיתר, לכשיבא חברו אחר כך כופהו ומסלק את נזקו, ואפילו לאביי שמותר לסמוך, בנזקי "גירי דיליה" אין דין קדימה (רשב"א שם יח א ד"ה עוד, וראה שם כב ב ד"ה ועוד. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר שם, בדעת הרא"ש והטור).

• ויש סוברים שכל ההרחקות צריך להרחיק לדעת רבא גם כשאין עדיין הדבר הניזק (רש"י שם יח ב ד"ה לגירסתו; רי"ף שם ט ב, ובנימוקי יוסף שם; טור שם, בשמם; רמ"א שם, בשם יש חולקים), ואפילו לרבי יוסי, שבכל דבר שחברו עשוי לעשותו אחר כך, הרי זה כמזיקו מעכשיו בגירי דיליה, ואם קדם וסמך צריך להרחיקו (רמב"ן שם יח א ד"ה הא; שו"ת הרשב"א אלף קמד; שו"ת הריב"ש תעא; טור שם, בדעת רי"ף ורש"י).

דבר שאינו מזיק אלא מונע תועלת

כשסומך דבר שאינו מזיק אלא שמונע תועלת (ראה לעיל: במניעת "דוושא"), לדברי הכל אינו חייב להרחיק כשאין עדיין הדבר הניזק (תוספות בבא בתרא כב א ד"ה וקמא; רמב"ן שם ד"ה ואמר רב; רשב"א שם ד"ה מי).

ויש שכתבו הטעם לפי שאין נקרא מזיק, אלא מונע טוב מבעליו, וכל זמן שאין הדבר הניזק אין כאן בעלים (רמב"ן שם. וראה קצות החושן סק"ו).

במוכר ולוקח

המוכר מחצרו סמוך לדבר המזיק

עשה בחצרו אחד הדברים המזיקים, ואחר כך מכר חלק החצר הסמוך לדבר המזיק, נחלקו ראשונים:

• יש מהראשונים סוברים שאף על פי שעשה בהיתר גמור, צריך המוכר להרחיק את המזיק (רש"י בבא בתרא יח ב ד"ה בלוקח; רמ"ה שם לא; ריטב"א שם יח א ד"ה ופרקינן). ויש שנתנו טעם לדבר לפי שמוכר בעין יפה מוכר, וכאילו סילק את הזכות שהיתה לו (רמ"ה וריטב"א שם. וראה ערך מכירה: בעין יפה). ומהאחרונים יש שמסבירים, שלדעה זו עשייה בהיתר אינה מועילה, אלא שלאביי אינו צריך להרחיק כשקדם המזיק לניזק (ראה לעיל: כשאין עדיין הניזק), מפני שדין הרחקה הוא במזיק, וכשאין הדבר הניזק אינו מזיק כלל, אבל לרבא שצריך להרחיק גם כשקדם לניזק, אין כשעשה בהיתר אין זה מועיל (קצות החושן קנה ס"ק יג. וראה נתיבות המשפט קנה ס"ק יג; חזון איש חו"מ יג ס"ק טו).

• יש סוברים שכיון שעשה בהיתר גמור אינו צריך להרחיק, אפילו לסוברים שאסור לסמוך כשאין עדיין הדבר הניזק (שו"ת הריב"ש שכב, בדעת הר"י מיגש; שו"ת רבי עקיבא איגר קנא, בדעת ר"י מיגש, ורבינו חננאל ורבינו תם בתוספות).

• ויש מחלקים, שאם בשעה שמכר לחברו היה שם דבר הניזק, חייב להרחיק אף שעשה בהיתר גמור, אבל אם הלוקח עשה אחר כך את הדבר הניזק, הרי הוא עצמו הביא הנזק עליו (מלחמות לרמב"ן שם בדעת הרי"ף. וראה רבי עקיבא איגר שם וקצות החשן ס"ק יג השיטה השלישית).

בתשלומין

סילוק הנזקים ללא תשלום

כל הדברים שצריכים הרחקה, כשסמכם באיסור חייב לסלקם בלא דמים (תוספות בבא בתרא יח ב ד"ה ואי לא; שיטה מקובצת שם כה ב ד"ה אם, בשם עליות דרבנו יונה), חוץ מהסומך אילן לבור, שלדעת חכמים המצריכים הרחקה כשהבור קדם לאילן (ראה לעיל: בנזקי אילנות), הרי זה קוצץ, ובעל הבור נותן לו הדמים (בבא בתרא כה ב, וראה לעיל, שם), שלפי שאין האילן מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו לקוץ בלא דמים בשביל היזק של יחיד (רש"י שם ד"ה ונותן); או מפני שעשוי לעמוד זמן רב ויש בקציצתו הפסד מרובה (תוספות שם יח ב ד"ה ואי); או מפני שיישוב העולם באילנות, לפיכך הקלו בו שלא יקצוץ בלא דמים (רמב"ן שם יח ב ד"ה ואיכא; רשב"א שם א ד"ה כדאמר).

ויש מפרשים מפני שמצד הדין אינו צריך לקוץ אלא השרשים, אלא כדי שלא יבוא כל היום להתעצם בדין תקנו שיקוץ האילן, וכיון שמשום תקנת הבור עשו חששו להפסד מרובה של בעל האילן ותיקנו שנותן לו דמים (ריטב"א יח א ד"ה ופרקינן, בשם הרא"ה).

אש שיצאה מתנור וכיריים שהרחיקם

תנור וכיריים שהרחיק כשיעור (ראה לעיל: בבית ועלייה), ויצאה האש והזיקה, נחלקו תנאים: לדעת חכמים משלם מה שהזיק; רבי שמעון אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם (בבא בתרא כ ב). הלכה כחכמים (רמב"ם שכנים ט יא; טוש"ע חו"מ קנה א).

ואף על פי שאם הדליק אש ברשותו והרחיק משדה חברו כשיעור, פטור מלשלם (ראה ערך אש), שם הוא מדליק לצורך שעה, וכשהרחיק ועברה הדליקה הוא אנוס, אבל בתנור שתדיר הוא צריך לשמור, ואם לא שמר פושע הוא (רי"ף בבא קמא כה ב, והביאו בש"ך חו"מ קנה סק"ב, וראה שם בנתיבות המשפט סק"א).

שאר נזיקין שהרחיקם

בשאר הנזיקין אם הרחיק כשיעור, פטור מלשלם, הואיל ואין היזקם ניכר, מכיון שהרחיק פטור אפילו הזיק, וכל שעושה ברשות שלו ושלא בפשיעה אם הזיק פטור (מאירי בבא בתרא כ ב ד"ה לא יעמיד)^[22].

נמצינו למדים שחיוב תשלומי נזקים חלוקים לשלשה: מהם שאם הרחיק כשיעור פטור, ואם לא הרחיק כשיעור חייב, והם רוב הנזקים; ומהם שאפילו הרחיק כשיעור חייב, והוא היזק הניכר ונראה לעין כתנור בבית; ומהם שאפילו אם לא הרחיק פטור, והוא כל שהוא גרמא לבד (מאירי שם כג א ד"ה נמצאת).

אבל יש מהראשונים סוברים שבכל הנזקים אפילו הרחיק אם הזיק חייב לשלם, כיון שממון שלו הזיק, וכדרך שאמרו בתנור וכיריים, והוא הדין בשאר הרחקות נזיקין כל שניכר הדבר לדיינים חייב לשלם (עיטור אות מ מודעא, וטור חו"מ קנה בשמו; שו"ת הרא"ש ק ד, וטור שם בשמו).

בחזקה ומחילה

חזקת נזיקין

כל הנזיקין שחייב להרחיק, אם לא הרחיק וראה חברו ושתק, נחלקו ראשונים:

• יש מהראשונים סוברים שמחל, וכגון שסייע עמו, או שאמר לו לעשות, או שראהו ולא הקפיד - זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו (רמב"ם שכנים יא ד; רמב"ן בבא בתרא נט א ד"ה והוי, שכן קבלנו מהגאונים ומרבני ספרד, וראה מגיד משנה שם; טור חו"מ קנד טו, בשמם; שו"ע קנה לה), שדבר שאינו גזל גוף הקרקע, אינו צריך חזקת שלש שנים (רמב"ן שם), וכיון שעושה בתוך שלו אינו צריך טענה אלא שתיקה (רמב"ן שם נז א ד"ה הא), אלא שאין חזקה אלא מששהה עד שנתגלה כל ההיזק (מלחמות לרמב"ן על הרי"ף בבא בתרא ד א).

• יש סוברים שאינה מחילה עד שלשים יום (ראב"ד שכנים ז ז, לענין להאפיל).

• יש מחלקים - שאם עושה הדבר המזיק בתורת קבע, הרי זו חזקה לאלתר, ואם אינו בקבע, אינה חזקה עד שלשים יום, שמא השאילו המקום בתורת עראי (רמ"ה ב פג).

• יש חולקים וסוברים שאין חזקה מועילה לנזקים אלא בשלש שנים, ובטענת מכירה או מחילה (רשב"א בבא בתרא כג א ד"ה והא וד"ה מיהו, בשם רבותיו הצרפתים; ריטב"א שם; מגיד משנה שם בשמם; טור חו"מ קנד, בשם רבינו תם והרא"ש), אלא שיש מפרשים שכשסייע לו, או אמר לו לעשות, אף הם מודים שהרי זו חזקה מיד (ב"ח שם, בדעת הרא"ש). ויש מפרשים שאף במסייע אינה חזקה, שיכול לומר לזמן קצוב מחלתי (ט"ז שם).

• ויש סוברים שצריך חזקת שלש שנים, אבל אין צריך טענת מכירה או מחילה (ריב"ם בתוספות בבא בתרא כג א ד"ה והא).

נחשב כעשייה בהיתר

בטעם הדבר ששתיקה או שלש שנים מועילות, כתבו אחרונים שאין זה מפני המחילה, שהרי זה כאומר קרע כסותי והיפטר (ראה ערך אדם המזיק), שודאי יוכל לחזור בו שלא יקרע, אלא מפני שבשעה שמחל עשה הדבר בהיתר, וכל שאינו מזיק בידים אם עשה בהיתר צריך הניזק להרחיק עצמו (קצות החושן קנה ס"ק טו. וראה לעיל באילן שקדם לבור).

על מי חובת הבירור

אמר הניזק עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר כשראיתי מחיתי, ואתה מדחה אותי מיום ליום כדי שתקבע היזקך - על הניזק להביא ראיה, ואם לא הביא ישבע המזיק היסת (ראה ערך שבועת היסת) ויפטר (רמב"ם שכנים יא ו; טור חו"מ קנה, בשמו; שו"ע שם מג), לדעת הסוברים שחזקת נזקין לאלתר ובשתיקה, ולכן המזיק מוחזק וחזקתו ראיה, וכשנגדו הוא המוציא מחברו ועליו הראיה (מגיד משנה שם; שם סמ"ע ס"ק צג).

ויש שכתבו לדעתם, שעל המזיק להביא עדים שראה הניזק ושתק, אבל בלא זה אינו נאמן, שהרי עמדה הקרקע בחזקת בעליה בלי נזק זה, ועוד שאם לא כן לא תניח חיים לכל בריה, שיסמוך לו דבר המזיקו ולא יתוודע לו לאחר זמן ויחזיק עליו (רמ"ה א נט וב פג. וראה ערך הזק ראיה).

ולדעת הסוברים שחזקה בנזקין בשלש שנים ובטענה, כל זמן שאינו מברר שהחזיק כראוי, צריך להרחיק היזקו (טור שם, לדעת הרא"ש), שהניזק הוא המוחזק, ועל המזיק להביא ראיה (ב"ח שם בדעתם).

טוענים ליורשי המזיק

טוענים ליורש וכן ללוקח, ואם החזיק המוריש או המוכר בנזק של שכנו, אף על פי שאין היורש או הלוקח יודע אם מחל לו, טוענים לו בית דין שמן הסתם מחל לו (בבא בתרא כג א, ורמ"ה שם אות פג).

שתק הניזק שלש שנים לאחר מחאתו

מיחה הניזק, ועברו שלש שנים ולא מיחה, אינה חזקה, שאין שתיקה מועילה בחזקת נזקין אלא עם מעשה המחזיק, אבל כאן המעשה הקודם אינו מצטרף שהרי מיחה בו; אבל אם בא בטענה, כגון שאומר שמחל לו בפירוש, מועילה חזקת שלש שנים אחר מחאה ראשונה (רמ"ה שם).

נזקים שאין הדעת סובלתן

יש נזקין שאין להם חזקה, ואפילו שתק כמה שנים, לפי שאין דעתו של אדם סובלתן, וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקו היזק קבוע (רמב"ם שכנים יא ד; שו"ע חו"מ קנה לו), כגון עשן וריח בית הכסא (בבא בתרא כג א; רמב"ם וטוש"ע שם), ואין חזקה בנזקין אלא בנזקי ממון, כגון הגפת והסיד, שהנזק בכותלו של חברו, אבל עשן ובית הכסא, שהוא עצמו ניזוק ומצטער בהם, אין בהם חזקה (רמב"ן שם נט א ד"ה והוי; רמ"ה שם כב ב, או ת פ). וכן שותפים שחלקו חצר ולא תבע לשותף השני לעשות מחיצה, אינו חזקה גם בשלש שנים (רא"ש בבא בתרא א ב).

ובכלל נזקים אלו, שפיכת מים על האדם, ודברים שיש בהם סכנה (כנסת הגדולה חו"מ קנה הגהות טור ע), וכן ריח בית התבשיל שמבשלים שם להרבה אנשים בכל יום (מנחת יצחק ו קע ה).

וכתבו אחרונים שבכלל דברים שמשום סכנה, יש לדון על העמדת אנטנות סלולריות (דרכי חושן עמ' ריט), ועל עשן סיגריות (ראה אגרות משה חו"מ ח יח; ציץ אליעזר טו לט; שבט הלוי י רצה, ועוד).

גדר נזקי עשן

העשן שאמרו הוא בעשן של כבשן שהוא גדול ומזיק ביותר (תוספות בבא בתרא כג א ד"ה בקוטרא, בשם ר"י; רא"ש שם ב יח, בשם רבינו תם; טור שם בשמו); ויש שכתבו דוקא בתדיר, כגון של נחתומים ויוצרים, אבל עשן תנור וכירה של היחיד, שהעשן אינו שוהה בו רוב היום, יש לו בו חזקה (ריטב"א שם ד"ה בקוטרא, על פי ירושלמי ב ב; טור שם, בשם רמ"ה; שו"ע שם לז), וכל ששוהה רוב היום הרי זה תדיר (בית יוסף ורמ"א שם), ואף שאין עשנו רב (בית יוסף שם).

ויש סוברים שאפילו לכתחילה אינו יכול למחות בעשן שאינו תדיר (תרומת הדשן קלז; רמ"א שם, בשם יש אומרים. וראה מאירי שם כג א ד"ה עשן).

ואף עשן תדיר דוקא כשמגיע לחברו ברוח מצויה, ודוקא כשמזיק לאדם, אבל אם אינו מזיק לאדם, אף שמשחיר את כתליו, יש בו חזקה, אלא שלכתחילה יכול לעכב (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם).

גדר בית הכסא

בית הכסא שאמרו, דוקא כעין בתי כסאות שלהם, שהיו מגולים ומסריחים ביותר, אבל שלנו, שהם מכוסים ובחפירות, יש בהם חזקה (תוספות בבא בתרא שם, בשם ר"י; רא"ש שם; טור שם, בשם רבינו תם; שו"ע שם לח, וראה סמ"ע ס"ק פה), אבל לכתחילה יכול לעכב (שו"ע שם). ולסוברים שבעשן אינו יכול לעכב (ראה לעיל, דעת הרמ"א בעשן שאינו תדיר), אף בבית הכסא מכוסה אינו יכול לעכב אף לכתחילה (גר"א שם ס"ק יג). וכתבו אחרונים שאף לסוברים שיכול לעכב לכתחילה, זה דוקא אם יש ריח המונעו מדברים שבקדושה (ראה שו"ע או"ח פב), ועוד כתבו שבבית הכסא הסגור במחיצות לגמרי ופתוח לתוך ביתו הכל מודים שאין יכול לעכב אף לכתחילה (שו"ת מהרש"ם א קעח, על פי מהרי"ט בבורסקי).

ויש שאינם מחלקים בין מגולה למכוסה, אלא הדבר תלוי בריח (ריטב"א שם, בדעת הרמב"ם; רבנו ירוחם, והביאו בית יוסף).

ובזמן הזה הוא דינא דמלכותא שיש לעשות בית הכסא, ואי אפשר למחות בזה (ב"ח חו"מ קנה לח). וביארו, שאף שאין הולכים אחרי דינא דמלכותא כנגד דין תורה (ראה ערך דינא דמלכותא), מכל מקום כאן מחמת הדינא דמלכותא הוקבע המנהג כדעת הסוברים שאין יכול לעכב (שו"ת מהרש"ם שם), ונעשה דבר זה כעיקר דירתו של אדם שאין יכולים לעכב בעדו (ראה לעיל: חיובה וגדרה, בעיקר דירה. חזון איש חו"מ יג יב)^[23].

באבק ונדנוד הקרקע

כתבו ראשונים שאף בהיזק הבא על ידי האבק וכיוצא בו, ועל ידי נדנוד הקרקע, אין בהם חזקה, שאף אלו אין דעת האדם סובלת והיזקם קבוע (רמב"ם שכנים יא ד; שו"ע חו"מ קנה לו), שהאבק דומה לעשן, ונדנוד הקרקע היזקו מרובה (מגיד משנה שם), והוא הדין כל נזק גדול שאין דרך העולם לסבלו (ריטב"א בבא בתרא כג א ד"ה בקוטרא; טור שם; רמ"א שם לט).

ויש חולקים באבק ונדנוד (מאירי בבא בתרא שם, בשם יש חולקים. וראה ראב"ד שם).

כשהניזק איסנטניס

אפילו דבר שבני אדם סובלים אותו, אלא שזה איסטניס ואינו יכול לסבלו, אין לו חזקה, כגון שהחזיק לעשות מלאכת דם וכיוצא, והעורבים באים ומצירים לו בקולם, אם היה קפדן או חולה, אין לזה חזקה (רמב"ם שם ח, על פי בבא בתרא שם כג א; רא"ש שם; טוש"ע שם לט ומא), שהאיסטניסות אין מידתה זרה כל כך שנאמר בטלה דעתו אצל כל אדם (ראה ערכו. מאירי שם ד"ה והשלישי). והוא שנודע שאין דעתו של זה סובלת (רשב"א שם ד"ה א"ל; מגיד משנה שם).

אכן באופן שאצל שאר בני אדם אין נחשב זה לנזק כלל, אין יכול לעכב עליו (מאירי שם, וראה חזון איש חו"מ יד יב לגבי חולה)^[24].

חזקת שלש שנים

עשן ובית הכסא וכיוצא שאין להם חזקה, אפילו חזקת שלש שנים אין להם, אף בטענה שמכר או מחל לו, שאנחנו עדים שלא שתק זה מחמת שמכר או מחל, אלא שרוצה לערער אלא שלא נזדמן לו (רמב"ן שם ד"ה עוד; רשב"א שם ד"ה והרמב"ן; מאירי שם ד"ה זה, בשם גאוני ספרד).

ויש סוברים שיש להם חזקת שלש שנים (רמב"ן שם, בשם יש אומרים).

הערות שוליים