מיקרופדיה תלמודית:התראה

הגדרה^[1] - אזהרה שמזהירים את מי שעומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין או מלקות

הדין ומקורו

הכלל

חיבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו) אין ממיתים אותם אלא על פי עדים והתראה (סנהדרין ח ב; רמב"ם יסודי התורה ה ד’ ושם איסורי ביאה א ג), וכן חיבי-מלקיות (ראה ערכו) אין מלקים אותם אלא על פי עדים והתראה (רמב"ם שם ושם, וסנהדרין טז ד). לפיכך כשבאים עדים לבית דין ואומרים: ראינו פלוני זה שעבר עבירה פלונית, אומרים להם: התריתם בו? אם אמרו שלא התרו בו, הרי זה פטור (משנה שם מ א; רמב"ם סנהדרין יב א. וראה ערך דיני נפשות, וערך דרישה וחקירה).

התראה היא מן התורה הן במלקות והן בחייבי מיתה (סנהדרין מ ב, ושם מא א. וראה שם הדרשות מן הפסוקים).

בתלמיד חכם

לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (סנהדרין ח ב; רמב"ם איסורי ביאה א ג, ושם סנהדרין יב ב), שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר (רש"י סנהדרין שם ד"ה אלא). לפיכך סובר ר' יוסי בר יהודה שתלמיד חכם היודע שדבר זה אסור, אין צריך התראה (סנהדרין שם); וכן השונא שהרג את חברו נהרג בלא התראה, מפני שהוא כמותרה עליו ועובר על התראה, שודאי לדעת הרגו (מכות ט ב. וראה ערך רוצח).

חכמים חולקים וסוברים שאף החבר צריך התראה (סנהדרין שם). הלכה כחכמים (רמב"ם איסורי ביאה שם, וסנהדרין שם^[2]).

והוא חידוש שחידשה תורה בהתראה להבחין בברור בין שוגג למזיד (קצות החושן כח ח). לפיכך כתבו ראשונים שמה שהצריכו ללמוד התראה מן התורה, הוא בחבר, לסוברים שחבר צריך התראה, שבשאינו חבר הרי לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (תוספות סנהדרין מ ב ר"ה מנין).

בעונש שבידי שמים

עונש שבידי שמים, כגון כרת או מיתה בידי שמים (ראה ערכיהם), אין צריך התראה (ראה סנהדרין מ ב: אם אינו ענין לכרת וכו').

המתרים

נחלקו תנאים: ר' יוסי אומר לעולם אינו חייב עד שיהיו פי שני עדיו מתרים בו, שנאמר: עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים (דברים יז ו. משנה מכות ו ב); וחכמים חולקים וסוברים שאפילו התרו בו אחרים - חייב (ראה סנהדרין ט ב), ומכל מקום צריך שיתרו בו בפני עדים (ראה רמב"ם סנהדרין יב ב). יש מן הראשונים סוברים שאף לחכמים צריך שיהיה המתרה אחד מן העדים שבאים לחייבו, ונדחו דבריהם ((תוספות מכות ו ב ד"ה הוא). וכן פסקו ראשונים להלכה שבין שהתרה בו אחד מן העדים, ובין שהתרה בו אחד בפני עדים, אפילו אשה או עבד - ואפילו קרוב או פסול לעדות (רמ"ה סנהדרין ט ב בגליון) - הרי זו התראה (רמב"ם סנהדרין יב ב).

יש מהראשונים סוברים דוקא אם התרו בו כשרים לעדות (רמ"ה שם ט ב, בשם י"מ). ומתרה שאמרו, אפילו שההרוג עצמו התרה בו (ר' חננאל ורש"י מכות שם), ואפילו מפי השד (רבא במכות שם), ששמע קול המתרה ולא ראהו (רמב"ם סנהדרין שם).

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהמתרים צריכים להיות תלמידי חכמים, שידעו להתרות בו (ראה תוספות סוטה ז א ד"ה כי); ויש מן האחרונים שפירש שהדברים אמורים לסובר שצריך התראת עדים (באור הר"י פרלא לספר המצוות לרבי סעדיה גאון לא תעשה רעד).

הודעת האיסור והעונש

כיצד מתרים בו, אומרים לו: אל תעשה, שזו עבירה היא, וחייב אתה עליה מיתת בית דין, או מלקות (רמב"ם סנהדרין יב ב).

הודעת האיסור

בהודעת האיסור נחלקו ראשונים:

• יש שנראה מדבריו שאין צריך להזכיר לו את שם האיסור, אלא שזו עבירה (ראה מנחת חנוך לב, רט), או שאפילו אם צריך להזכיר לו שם האיסור, אין צריך להזכיר לו על איזה לאו הוא עובר (שו"ת בנין ציון החדשות קלד), ומכל מקום אם התרו בו משום שם אחר, או משום לאו אחר - אינה התראה (מנחת חנוך רט).

• ויש מן הראשונים סוברים, שאינו חייב אלא כשמתרים בו אל תעשה איסור זה, שצריך להזכיר שם האיסור בפירוש (תוספות מועד קטן ב ב ד"ה משום), וכן צריך להזכיר על איזה לאו הוא עובר, כגון בשבת, צריך להתרות בו שעובר על לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שמות כ י. מנחת חנוך לב).

הודעת העונש

בהודעת העונש בחייבי מיתות בית דין, נחלקו תנאים: לדעת חכמים אין צריך אלא שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין; ר' יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא מת (סנהדרין ח ב, ושם פ ב).

מותרה לעונש חמור אם הוא מותרה לדבר הקל, כגון שהתרו בו במיתה חמורה, ולבסוף נתחייב רק מיתה קלה או מלקות נחלקו בדבר אמוראים: רב שישא אמר מותרה לדבר חמור הוא מותרה לדבר הקל, ורב אשי מסופק בדבר (כתובות לג א).

היתה מיתתו בחמורה והתרוהו בקלה, יכול לומר אילו הייתי יודע שמיתתי בחמורה לא הייתי עושה דבר זה (ירושלמי סנהדרין ה א).

קבלת ההתראה

היו מתרים בו ושותק, מתרים בו ומרכין את ראשו - שהראה את עצמו בשתיקתו כמקבל התראה, וכן בהרכנתו רמז שהוא מקבלה, אלא שלא התיר עצמו בפירוש לעונש (רש"י סנהדרין פא ב ד"ה התרו), ויש לחוש שלא הבין את ההתראה - ואף על פי שאמר יודע אני - פטור, עד שיאמר יודע אני, ועל מנת כן אני עושה (תוספתא סנהדרין יא א; רמב"ם סנהדרין יב ב).

התרו בו וקיבל עליו ההתראה, דינו כמומר להכעיס (ראה ערכו), שכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה (חולין מא א). וכתבו ראשונים שמטעם זה אין מתאבלים על הרוגי בית דין, שמשקיבל ההתראה נעשה מומר להכעיס (רא"ש מועד קטן ג נט).

כל אלה שלא קיבלו עליהם ההתראה מכים אותם מכת-מרדות (ראה ערכו), הואיל וחטאו מכל מקום (רמב"ם סנהדרין יח ה. וראה ערך מכת מרדות).

חיוב המותרה

התרו בו ואמרו לו "אל תעשה" - אם פירש פטור (רמב"ם סנהדרין יב ב), ואם לא פירש - חייב (רמב"ם איסורי ביאה א ב).

ואינו חייב עד שיעשה את העבירה תיכף להתראה בתוך-כדי-דיבור (ראה ערכו), אבל אחר כדי דיבור צריך התראה אחרת (רמב"ם סנהדרין שם. וראה ערך תוך כדי דיבור, בשיעורו).

נזיר שהיה שותה יין כל היום, בהתראה אחת, אינו חייב אלא אחת; התרו בו על כל שתייה והוא שותה, חייב על כל אחת ואחת (משנה נזיר מב א, ומכות כא א; רמב"ם נזירות ה י); וכן בכל איסורי אכילה חייב על כל התראה והתראה, ואף על פי שהיא אכילה אחת ולא הפסיק (רמב"ם מאכלות אסורות יד ז), שההתראות מחלקות (ר"ן נדרים יז א); וכן בכל איסורים שבתורה (נמוק"י מכות כא א ד"ה אינו חייב אלא אחת).

שאינם צריכים התראה

בכמה חיובי מיתה או מלקות אמרו שאינם צריכים התראה.

• עדים-זוממים (ראה ערכו. כתובות לב א; רמב"ם עדות יח ד; טור חושן משפט לח).

• המגדף (ראה ערכו. כסף משנה עבודה זרה ב ט, בדעת הרמב"ם שם); ויש חולקים וסוברים שצריך התראה (רש"י ויקרא כד טו).

• הרודף אחר חברו להרגו (ראה ערך רודף), וכן מי שבא במחתרת (ראה ערכו. סנהדרין עב ב)^[3].

• המוסר (ראה ערכו) שמותר להרגו בכל מקום אף על פי שלכתחילה מתרים בו שלא ימסור (ראה רמב"ם חובל ומזיק ח י, וטוש"ע שפח י), מכל מקום אם אין פנאי להתרות בו - אין צריך התראה (מגיד משנה שם; רמ"א בשו"ע שם).

• הבועל ארמית (ראה ערכו) שקנאים פוגעים בו (מגיד משנה איסורי ביאה יב ד, בדעת הרמב"ם שם); ויש סוברים שצריכים להתרות בו (ראב"ד בהשגות שם).

• זקן-ממרא (ראה ערכו. סנהדרין פח ב; רמב"ם ממרים ג ח); ויש שכתב שצריך התראה (פירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין פט א).

• מסית (ראה ערכו. סנהדרין פח ב; רמב"ם סנהדרין יא ה).

• אנשי עיר-הנדחת (ראה ערכו) אחרי שנתברר לבית דין שרובה של העיר הודחה, שוב אינם צריכים התראה גמורה לכל אחד ואחד, אלא שולחים להם שני תלמידי חכמים ומזהירים אותם אזהרה כללית להחזירם (רמב"ם עבודה זרה ד ו).

• בן-סורר-ומורה (ראה ערכו) יש מי שכתב שאינו צריך התראה, אלא תוכחה בלבד על ידי האב והאם (שו"ת הרדב"ז א שפד), וראשונים כתבו שצריך התראה גמורה כמו כל עברות שבתורה (רמב"ם ממרים ז ז).

• בן-נח (ראה ערכו) אינו צריך התראה (סנהדרין נז ב; רמב"ם מלכים ט יד).

• מי שעבר על עבירה של חיוב כרת כמה פעמים, באופן שעל העבירה האחרונה שעבר דינו להכניס אותו לכיפה (ראה ערך חייבי מלקיות) נחלקו תנאים אם אותה עבירה, שמכניסים אותו לכיפה עליה, צריכה התראה: חכמים סוברים אין צריך להתרות בו שאם תעבור תיכנס לכיפה; ואבא שאול סובר כיפה צריכה התראה (סנהדרין פא ב ורש"י). הלכה כחכמים (רמב"ם סנהדרין יח ד,ה).

• מי שחייב מכת-מרדות (ראה ערכו), כגון שעבר על לאו שאין לוקים עליו, או שלוקים עליו אלא שלא קיבל התראה, או שעבר על איסור דרבנן - אינו צריך התראה (רמב"ם סנהדרין יח ה); ויש שכתבו שאם עבר על איסור דרבנן צריך התראה למכת מרדות (עמודי אש שם).

התראת ספק

התראה, שאף אם לא יציית המותרה, עדיין באותה שעה הדבר ספק אם עבר עברה נקראת התראת ספק.

התראת ספק ישנה בשני מובנים: א) ספק במעשה; ב) ספק באיסור.

ספק במעשה

• ספק אם המותרה יעשה את העברה - כגון האומר שבועה שאוכל ככר זו היום, ועבר היום ולא אכלה (ראה ערך שבועת בטוי) - ריש לקיש אומר אינו לוקה, משום שהוא התראת ספק (פסחים סג ב), שכשהתרו בו "אכול היום פן תעבור על השבועה", ספק אם יעבור על ההתראה אם לאו, שיכול לומר עדיין יש לי שהות ביום (רש"י פסחים שם, ושבועות ג ב).

• ספק אם יעשה המותרה מעשה אחר שעל ידו יחול האיסור - כגון האומר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו, ואכל את ככר האיסור ואחר כך את ככר התנאי, לסובר התראת ספק שמה התראה – חייב; ולסובר אין שמה התראה - פטור (רבא שבועות כח ב). הלכה שחייב (רמב"ם שבועות ד יז), שהתראת ספק שמה התראה (כסף משנה ולחם משנה שם)^[4].

• ספק במעשה פטור - כשיש ספק שמא אחר העברה יעשה מעשה שעל ידו יפטר, כתבו ראשונים שאין זו התראת ספק ולדברי הכל חייב, שאין התראת ספק אלא אם כן הוא מחוסר מעשה לחייבו. לפיכך נזיר ששתה יין אין לפטרו מטעם התראת ספק שמא ישאל לחכם על נזירותו ויעקר הנדר למפרע (ראה ערך התרת נדרים), שכיון שכבר עבר העברה יש לנו לומר שלעולם יעמוד כמו שהוא עכשיו ולא ישאל לחכם לעולם (תוספות מכות טו ב ד"ה במאי וד"ה ועבר).

ספק באיסור

• ספק איזהו האיסור - מי שנסתפק לו איזהו אביו, והיכה את זה, וחזר והיכה את זה (ראה ערך מכה אביו ואמו) - נחלקו תנאים: לחכמים חייב, ולר' יהודה פטור (ברייתא יבמות קא א), ואמרו שנחלקו בהתראת ספק (ראה מכות טז א, וחולין פב ב, ושם צא א), שהרי יש כאן שתי התראות, וכל אחת התראת ספק היא (רש"י יבמות שם, ומכות שם), ולחכמים שמה התראה הואיל וממה נפשך עובר, שהרי אחד מהם אביו הוא (רש"י יבמות וחולין שם), ולר' יהודה אין שמה התראה (מכות וחולין שם)^[5].

• ספק בגוף האיסור - ההורג את הנפש, שאמרו בטעם שהורגים אותו, ואין חוששים שמא הרג את הטרפה (ראה ערך רוצח), שהוא מפני שהולכים אחר הרוב (ראה חולין יא ב), וכתבו ראשונים שאם לא היינו הולכים אחר הרוב, לא היתה מועילה בדיקת הנרצח לראות אם אינו טרפה, לסוברים התראת ספק אינה התראה, שהרי בשעת ההתראה היה ספק (תוספות שם ד"ה וכי).

• ספק בשם האיסור - הפיגול והנותר והטמא (ראה ערכיהם) שבללם זה בזה ואכלם, אמר ריש לקיש שפטור, ואפילו התרו בו, שאי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו (זבחים עח א), ואמרו בגמרא שסובר התראת ספק אין שמה התראה (זבחים שם).

הערות שוליים