מיקרופדיה תלמודית:זומר

הגדרה^[1] - איסור מלאכת קציצת ענפים מן האילן בשבת ובשביעית

גדרו

עניינה

זמירה היא קציצת ענפים יבשים מן הגפן (רש"י מועד קטן ג א ד"ה זימור^[2])’ וקציצת ענפים יבשים משאר אילנות נקראת קרסום, והוא כמו זימור בגפן (רש"י מועד קטן שם ד"ה מקרסם, ור"ש שביעית ב ג, וברטנורא שם, וכן הוא בערוך ערך קרסם בפי' ב^[3]).

ויש מפרשים שקרסום הוא כריתת השיבולת ביד כשמניח התבן, כמו כרסום (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם, וכן הוא בערוך שם בפי' א), או קטיעת ירקות וכריתת מה שעלה על פני הארץ (פירוש המשניות לרמב"ם שבת יב ב), ולפירושים אלה קרסום אינו מענין זמירה כלל.

מטרתה

בזמירה עצמה יש מהאחרונים מפרשים ששני אופנים הם, יש זמירה של קציצת ענפים יבשים, והוא כמו מנכש בזרעים, שעוקר העשבים הרעים כדי שהטובים יצמחו יותר; ויש שקוצץ במקום ידוע כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב, והוא מסדר של נטיעה (אגלי טל זורע סק"ד, על פי פירוש המשניות לרמב"ם שביעית ד ה. וראה להלן בשבת ובשביעית); ויש מהאחרונים שכתב שיש מין זמירה אחר, והוא שכורתים את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, ותכליתה לא להרבות הפירות ולהשביח את האילן, אלא כדי להאריך קיומו של האילן על ידי קציצת הענפים שיונקים את ליחותו (שבת הארץ קונטרס אחרון יא, ובתשובותיו משפט כהן סז, ראה שם בארוכה).

בשבת

הזומר בשבת

הזומר בשבת - חייב (שבת עג ב; רמב"ם שבת ז ז וט) כדרך שחייב בכל מלאכות שבת (ראה ערך אבות מלאכות וערך שבת).

חיובו משום אב או משום תולדה

הזומר הוא מלאכה אחת עם הזורע והנוטע והמבריך והמרכיב (ברייתא בשבת עג ב), ואם עשאם כולם בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת (שבת שם; רמב"ם שבת ז ט ושגגות ז ז. וראה ערך זורע).

ובגדר חיובו נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהזומר הוא אב מלאכה, כמו הזורע והנוטע והמבריך והמרכיב, שכל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד שכל אחד מהם להצמיח דבר הוא מתכוין (רמב"ם שבת שם ג, וראה שם הלכה ט), וכיון שהזומר את האילן הוא כדי שיצמיח, הרי זה מעין זורע (רמב"ם שם ח ב).

• ויש מפרשים שהזומר הוא תולדה של נוטע, כיון שלהצמיח האילן הוא זומר (רש"י שבת שם ד"ה זומר; רבינו חננאל שם; חידושי המיוחס לר"ן שבת שם), שבזומר הרי אותו המקום שזומר באילן מתגדל ומוסיף פירות ונמצא כנוטע (רבינו חננאל שם), אלא שהנוטע גופו אף הוא חשוב כזורע, אם מפני שהזורע אב בזרעים והנוטע אב באילנות (רש"י שם ד"ה כולן, וראה ערך זורע), או שהזומר הוא תולדה של תולדה, היינו תולדה של נוטע, והנוטע תולדה של זורע (רבינו חננאל שם, וראה ערך הנ"ל וערך נוטע).

מהאחרונים יש שמשווים דעת הסוברים שהזומר הוא אב לסוברים שהוא תולדה, שהזמירה של קציצת ענפים יבשים אינה אלא תולדה, שאין זו מסדר הנטיעה אלא מפני שנתייבשו הוצרך לקצצם, אבל הזמירה של כריתת האילן במקום ידוע כדי שיתחזק כחו ויתן פריו בעתו לרוב הוא אב, שהרי זה מדרכי הנטיעה, כהמבריך והמרכיב שהם אבות מלאכות (אגלי טל זורע סק"ד^[4]).

משום מה מתרים בו

הזומר במזיד נחלקו ראשונים משום מה מתרים בו:

• יש סוברים שצריך להתרות בו משום נוטע דוקא, ואם התרו בו משום עצמו, היינו משום זומר, אינו חייב (תוספות בבא קמא ב א ד"ה ולר"א בתירוץ ב. וראה ערך התראה).

• ויש סוברים שאף אם התרו בו משום זומר חייב (תוספות הרא"ש מועד קטן ב ב, וראה שם בהערות, וכן הוא לתירוץ א בתוספות בבא קמא שם).

ואם התרו בו משום זורע - יש סוברים שאינו חייב (חידושי המיוחס לר"ן שבת עג ב); ויש סוברים שאף אם התרו בו משום זורע חייב (שיטה מקובצת בבא קמא שם בד"ה עוד כתוב).

חייב אף שלא התכוין לכך

הזומר חייב אפילו לא נתכוין להצמיח הגפן, שכיון שבודאי מצמיח הרי הוא חייב משום נוטע (תוספות מועד קטן ב ב ד"ה חייב).

הזומר ומשתמש בעצים

הזומר וצריך לעצים - חייב שתים, אחת משום נוטע, ואחת משום קוצר (שבת עג ב ושם נתבאר; רמב"ם שבת ח ד. וראה ערך קוצר); ואם אינו צריך לעצים, אינו חייב משום קוצר אלא משום זומר לבד, אפילו לדעת הסוברים מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו) חייב, לפי שאינו נקרא קוצר כלל אם אינו צריך לעצים (תוספות שבת שם ד"ה וצריך. וראה ערך הנ"ל וערך מלאכה שאינה צריכה לגופה).

הזומר באופן שקשה הזימור לאילן

הזומר באופן שקשה הזימור לאילן - יש סוברים שמכל מקום חייב משום נוטע, כיון שצומח במקום שזומר, אף שמקלקל יותר באילן (מהרש"ל סנהדרין כו א בפירוש דברי התוספות שם ד"ה לעקל), ואף שהנצר שיוציא משרשיו יהיה בגרעון כח מהראשון, מכל מקום כיון שגורם להוציא נצר חייב (חפץ ה' לבעל אור החיים שם); ויש חולקים וסוברים שזומר כשמקלקל באילן פטור משום נוטע (מהרש"א שם, וגורס ומפרש בתוספות בענין אחר^[5]).

בשביעית

מקורה וחיובה

זמירה בשביעית אסורה מן התורה, שנאמר: וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר (ויקרא כה ד), וכל הזומר בשביעית עובר על לא תעשה זו (רמב"ם שמיטה א א) ולוקה (שם ב), מלבד מה שעובר אף על עשה של וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא שם ב), שעובר עליה בכל עבודת קרקע בשביעית (ראה ערך שמטה), ונמצא עובר על עשה ועל לא תעשה במלאכה זו (רמב"ם שם א).

הלא תעשה נמנה בין הלאוין (ספר המצות לאוין רכא; סמ"ג לא תעשה רסז; החינוך מצוה שכז). ואף שזמירה בכלל זריעה, והרי כבר נאמר שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע (ויקרא שם ד), פרטה התורה זמירה לומר לך שרק על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב בשביעית ולא על שאר התולדות (מועד קטן ג א; רמב"ם שם ג).

זמירה זו היא אב או תולדה

זמירה בשביעית לאחר שכבר כתובה בתורה, נחלקו ראשונים בגדר חיובה:

• יש סוברים שנקראת אב (רש"י שבת סח א ד"ה דאית ביה אבות; ריטב"א מועד קטן ב ב ד"ה אמר), ואף שבשבת לדעתם זומר הוא תולדה (ראה לעיל: בשבת; חיובו משום אב וכו' דעת רש"י ועוד), הרי זה מפני שבשבת אין המלאכות כתובות בתורה, אבל כאן שהיא כתובה הרי זו אב (ראה ריטב"א מועד קטן שם).

• ויש סוברים שאף שזמירה מפורשת בתורה, מכל מקום אינה אלא תולדה, שאין קוראים אבות אלא לאותן מלאכות שהן עיקריות, כזריעה וקצירה (שיטה למועד קטן שם), ואפילו לסוברים שבשבת הזומר הוא אב (ראה לעיל שם דעת הרמב"ם), הרי זה מפני שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואנו הולכים אחר הכוונה, וכוונת הזמירה והזריעה אחת היא, אבל בשביעית שאין בה דין של מלאכת מחשבת, אינה אב אלא תולדה (אגלי טל זורע סק"ב).

הקוצץ את כל הענפים

הזמירה הנהוגה בזמן הזה, שהיא קציצת כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, ותכליתה להאריך קיום האילן, שלא יינקו הענפים את ליחותו, ולא כדי להרבות פירות ולהשביח האילן - יש מהאחרונים סוברים שאינה אסורה בשביעית מן התורה, שאינה בכלל הזמירה האמורה בתורה, שהיא חתיכת חלקים מהזמורות, ולא כולם, והרי בשביעית אין אסור אלא המפורש בתורה (שבת הארץ קונטרס אחרון יא, על פי מועד קטן ג א שמה שלא מפורש בתורה הוא בשביעית תולדה^[6]), ויש מהאחרונים שכתב שאין הבדל בין קוצץ מקצת ענף לקוצץ כולו, והכל בכלל זמירה האסורה בתורה (בית רידב"ז לפאת השלחן א כ).

הכורת אילן כדי שיגדלו אחרים שלצידו

הכורת אילן אחד כדי שיגדלו האחרים, כגון שהם קרובים זה לזה יותר מדאי, ומוציא אחד או שנים מביניהם כדי שהשאר יגדלו ויתעבו - יש שכתב שהרי זה אסור מן התורה, ואין הבדל בין זומר וכורת מקצת מן האילן כדי שיגדל הוא, לבין כורת את כולו כדי שיגדלו האחרים (תוספות יום טוב שביעית ד ד, וכן כתב בפאת השלחן כ מו בדעת הרמב"ם).

ויש חולקים וסוברים שאין זימור אלא כשעל ידי עבודה זו עצמה גדל האילן עצמו, אבל מה שמרויח המקום בשביל האחרים אינו זימור (פאת השלחן שם בדעת הר"ש והברטנורא, וכעין זה בשבת הארץ בקונטרס אחרון יא).

על אופן כריתת האילן בדרך שלא תהיה עבודת הקרקע, ראה ערך שביעית.

האם האיסור בשאר אילנות הוא מהתורה

אחד בכרם ואחד בשאר אילנות לוקים מן התורה על הזמירה (רמב"ם שמיטה א ב, וכן דעת הרשב"ם בבא בתרא פ ב ד"ה הלכך, וריטב"א שם), וכן שנינו: והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו - שכן כתוב: כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ לזיתך (שמות כג יא) - להקיש אליהם, מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בלא תעשה, אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה (מכילתא דרשב"י משפטים עמ' 157).

אמנם יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהזימור מן התורה אינו אסור בשביעית אלא בגפן, אבל בשאר אילנות הוא מדרבנן, שזהו הקרסום שנחשב בין המלאכות שאינן אסורות אלא מדרבנן, שהוא קיצוץ ענפים יבשים בשאר אילנות, כזימור בגפנים (ראה רש"י מועד קטן ג א ד"ה מקרסמין, ור"ש ורא"ש וברטנורא שביעית ב ג^[7]).

שלא לשם עבודת האילן

הזומר שלא לשם עבודת האילן, אלא מפני שהוא צריך להשתמש בזמור לקשר בה הזיתים שבבית הבד וכיוצא בו - מותר (ראה סנהדרין כו א, ובמאירי שם עמ' 96), ובלבד שלא יערים (מאירי שם, על פי הגמרא שם).

וכתבו ראשונים שלא אמרו אלא שעושה בענין כזה שודאי קשה לאילן, שאילו היה משביח אסור אפילו כשצריך לעצים (תוספות שם ד"ה לעקל).

אין מפרקים בשביעית

אין מפרקים בשביעית (שביעית ב ב; תורת כהנים ריש פרשת בהר, וברייתא במועד קטן ג א; רמב"ם שמיטה א ה) מדרבנן (גמרא שם; רמב"ם שם), ונחלקו המפרשים בביאור איסור זה:

• יש שכתבו שהוא הסרת העלים מעל האילן להקל משאו (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם, ור"ש וברטנורא שם).

• יש שכתבו שהוא פירוק העלים שלא יעשו צל לפירות ויתבשלו בחמה (תוספות הרא"ש מועד קטן ג א).

• ויש מפרשים פירוק זה שלא בהורדת עלים כלל אלא פירוק אבנים מעיקרי האילן (רש"י מועד קטן שם ד"ה מפרקין, וכן כתב הר"ש משנץ לתורת כהנים ריש פרשת בהר בפירוש ב^[8]).

רבי שמעון אומר נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית (משנה שביעית שם), וזה עצמו הוא הפירוק שאוסר תנא קמא, ורבי שמעון מתיר (פירוש המשניות ור"ש וברטנורא שם), לפי שאינו מבריא את האילן בכך אלא מצילו מהפסד (ירושלמי שביעית ב ב שהוא כמציל מן הדליקה, וראה תוספות יום טוב סוף פרק ב); ויש מפרשים שאין חכמים ורבי שמעון חולקים, שבעלים מן האילן אף רבי שמעון אוסר, ובעלה מן האשכול אף חכמים מתירים (מלאכת שלמה שם בשם ה"ר יהוסף, וכן כתב הגר"א בשנות אליהו שם, ובתפארת ישראל למשניות שם), לפי שכשהעלה סמוך לאשכול ומזיק על ידי זה לאשכול מותר לתלשו, שניכר הדבר שאין כוונתו אלא לאשכול ולא להשביח האילן (תפארת ישראל שם).

אין מזרדין בשביעית

אין מזרדין בשביעית (שביעית ב ג; תורת כהנים ריש פרשת בהר, וברייתא במועד קטן ג א; רמב"ם שמיטה א ה) מדרבנן (גמרא שם; רמב"ם שם).

הזירוד הוא שמחתך ענפים יבשים ולחים (רש"י מועד קטן שם ד"ה מזרדין; ריבמ"ץ שביעית שם) להקל מהאילן (ריבמ"ץ שם^[9]); ויש שכתבו זירוד הוא בענפים דקים העולים בעיקר האילן ומכחישים האילן (ר"ש משנץ לתורת כהנים ריש פרשת בהר).

אין מפסלים בשביעית

אין מפסלים בשביעית (שביעית ב ג; תורת כהנים ריש פרשת בהר^[10]) מדרבנן (גמרא מועד קטן שם).

פיסול זה יש מפרשים שנוטל את הפסולת (הר"ש והברטנורא שם), היינו שכורת מה שיבש מן הענפים (פירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש מפרשים פיסול מלשון פְּסָל לְךָ (שמות לד א), שנוטל כל הענפים כדי שתתעבה קורת האילן (ר"ש ורא"ש וברטנורא שם בפירוש ב).

הערות שוליים