מיקרופדיה תלמודית:חודש
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1]
- הלבנה כשנתחדשה, או הזמן של חודש ימים
שלושה מובנים לחודש:
- יש שקוראים בשם חודש ללבנה שנראית אחר המולד (ראה ערכו), כאילו נתחדשה עכשיו.
- יש שחודש נקרא כל משך הזמן שמחידוש הלבנה במולד זה עד חידושה במולד הבא.
- ויש שקוראים חודש לכל תקופת זמן של שלושים - או עשרים ותשעה (ראה להלן: חודש שמזמן לזמן) - יום.
הלבנה שנתחדשה
בין במקרא ובין בלשון חכמים יש שקוראים את הלבנה שנראתה מחדש אחר שנסתרה בשם חודש.
במקרא:
- הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות יב ב), הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש (רש"י שם, בפירוש הראשון), שבשעת מולד הלבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת (רש"י מנחות כט א ד"ה ראש חדש), ונתקשה בו משה והראהו המקום (רבי עקיבא במכילתא בא, פסחא א; תנא דבי רבי ישמעאל בגמ' שם); או שמשה הראה את החודש לישראל ואמר להם: כזה יהיו רואים וקובעים את החודש לדורות (רבי ישמעאל במכילתא שם).
- תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ (תהלים פא ד) - בחידוש הלבנה (רש"י שם), וכן אמרו: איזהו חג שהחודש מתכסה בו? זה ראש השנה (ראש השנה ח ב).
- הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר (שמואל א כ ה), חידוש הלבנה (רש"י שם), וכן מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ (שם כז), ממחרת חידוש הלבנה (רש"י שם).
ויש שקראו במקרא ליום ראש חודש בשם חודש סתם (ספר העיבור ב א):
- מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת (מלכים ב ד כג. ספר העיבור שם), מכאן שחייב אדם להקביל פני רבו (ראה ערך כבוד רב) בראש חודש (סוכה כז ב).
- בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ (שמות טז א), שכך וכך ימים עברו מראש החודש, שעיקר שם החודש נמסר על ראשו, ושאר ימי החודש הולכים אחרי ראשו ותלוים בו, ונקראים על שמו (ספר העיבור שם, בדרך הראשון).
וכן בלשון חכמים נקרא חידוש הלבנה בשם חודש:
- אב ובנו שראו את החודש (משנה ראש השנה כב א).
- מי שראה את החודש (משנה שם).
- החודש שנראה ולא נראה בזמנו (גמ' שם כ א), והכוונה על הלבנה שנתחדשה (כן משמע מרבנו חננאל שם).
ויש שקראו בלשון חכמים בשם חודש ללבנה בכל הימים שהיא גדלה והולכת מעת חידושה ואילך:
- עד כמה מברכים על החודש - על הלבנה בהתחדשה (ראה ערך ברכת הלבנה. רש"י סנהדרין מא ב ד"ה על החדש) - עד שתתמלא פגימתה (גמ' שם), שמכאן ואילך אין לברך מחדש חדשים, שכבר נושנת היא (רש"י שם ד"ה עד שתתמלא; מאירי שם).
- שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב (דברים טז א), שמור תקופת ניסן של חמה שתהא בתוך חידושה של לבנה. שאביב (ראה ערכו) הוא ניסן של חמה, מפני בישול התבואה שמתבכרת בו, ואמרה תורה שמור שיהא ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה, ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת, וכמה ימי חידושה ארבעה יום, מכאן ואילך היא ישנה (רב שמואל בר רב יצחק בגמ' שם יג ב, ורש"י ד"ה שמור את).
חודש של לבנה
חודש בתורת משך זמן אין ראוי לומר אלא על חודש של לבנה, שהמלה חודש חצובה מחידוש, והלבנה היא המתחדשת, והוא הזמן שבין מולד למולד, מעת שהלבנה נדבקת בחמה עד שהיא נדבקת פעם אחרת (ספר העיבור ב א), ואין לשמש חודש כלל (ראב"ע (הארוך) שמות יב ב), וחדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר: עֹלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ (במדבר כח יד), ונאמר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים (שמות יב ב. רמב"ם קידוש החודש א א), שחודש בחדשו משמעו כשתתחדש לכם ראייה בירח, אחר שנסתר באור השמש, ויראה לעינים, אז תקריבו עולת ראש חודש, והחודש הזה לכם שנאמר על ניסן, הרי הזה מורה על הלבנה, שאמר לו ה' כזה ראה (ראה לעיל: הלבנה שנתחדשה), שלא כרוב האומות שחדשיהם חדשי החמה, ואין להם דבר המתחדש (המפרש שם)[2].
זמן החודש
חדשה של לבנה הוא תשעה ועשרים יום ומחצה ושבע מאות ותשעים ושלשה חלקים (רמב"ם שם ו ג, ושם ח א; טור או"ח תכז), כשהיום מחולק לעשרים וארבע שעות, והשעה מחולקת לאלף ושמונים חלקים (רמב"ם שם ו ב). ואף על פי שאמרו על הירח שפעמים בא בארוכה ופעמים בא בקצרה (ראש השנה כה א; רמב"ם שם יז כג), פעמים יוסיף ופעמים יגרע (רמב"ם שם), שנאמר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ (תהלים קד יט), שמש הוא שיודע מבואו, ירח לא יודע (גמ' שם; רמב"ם שם), הרי זהו החשבון המדוקדק, אבל לפי חשבון העיבור בקירוב ובמהלך האמצעי, משיתקבץ הירח והחמה עד שיתקבצו פעם שניה הם תשעה ועשרים יום, ושתים עשרה שעות מיום השלשים, ותשצ"ג חלקים מהשעה השלש עשרה, וזהו הזמן שבין כל מולד ומולד (רמב"ם שם ו א,ג, על פי ראש השנה כה א, לגירסתנו).
תחילת החודש
תחילת החודש היא באותו לילה שבו תיראה הלבנה אחר שנסתרה (רמב"ם שם א ג), ואי אפשר לומר שראש החודש יהיה משעת המולד, ויהיה מקצת היום מחודש שעבר ומקצתו מהחודש הבא, שנאמר: עַד חֹדֶשׁ יָמִים (במדבר יא כ), ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים (רבנן דקסרי משום רבי אבא במגילה ה א; רמב"ם שם ח א; טור שם)[3].
חודש חסר ומלא
ולפיכך עושים חדשי הלבנה מהם חודש חסר ומהם חודש מלא - ונקרא גם חודש מעובר (שביעית י ב) - חודש חסר הוא תשעה ועשרים יום בלבד, ואף על פי שחדשה של לבנה יתר על זה בשעות, וחודש מלא שלשים יום, ואף על פי שחדשה של לבנה פחות מזה בשעות, כדי שלא לחשב שעות בחודש, אלא ימים שלמים (רמב"ם שם ח ב; טור או"ח תכז)[4]. ואף בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה (ראה ערך קדוש החדש), אפילו כשלא נראית הלבנה בליל שלשים ואחד, אין לך חודש של לבנה יותר משלשים יום (רמב"ם שם א ג), ואם קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד אינו מקודש, שנאמר: מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם וגו' אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי (ויקרא כג ב), אותם - יום שלושים או יום שלושים ואחד, אלה הם מועדי, ואין אלה, יום כ"ט או יום ל"ב, מועדי (תורת כהנים אמור פרק י ד, וקרבן אהרן שם).
בלשון בני אדם
אף בלשון בני אדם אין חושבים את השעות לחדשים, שאף על פי שבחודש חסר עדיין מקצת יום השלשים הוא מהחודש העבר מכל מקום חושבים כולו לחודש הבא, ולכן מי שאמר לאשתו הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חודש זה, ובא משחשכה ביום עשרים ותשע - היינו בתחילת ליל שלושים - אין אומרים עדיין הוא בתוך החודש שחדשה של לבנה הוא עשרים ותשעה יום ומחצה (רש"י מגילה ה א ד"ה שעות); וכן הנודר שאיני שותה יין חודש זה, אסור בשאר ימי החודש, אבל ביום ראש חודש יהיה מותר, אף על פי שהיה החודש חסר (רמב"ם נדרים י ג, על פי נדרים ס ב).
ראש חודש
היה החודש חסר, עושים את יום השלשים ראש חודש של החודש הבא (ראה ערך ראש חדש), ואם היה מלא, עושים שני ימים ראש חודש, יום שלשים, הואיל ומקצתו ראש חודש, ויהיה תשלום החודש המלא שעבר, ויום שלשים ואחד, והוא ראש החודש הבא (רמב"ם קדוש החדש ח ד; טור או"ח תכז).
מנין ימי החודש
מנין הימים של החודש מתחיל אחרי חודש מלא מיום שלשים ואחד ולא מיום השלושים (רמב"ם שם; טור שם; רמ"א שם).
בלשון בני אדם
אמנם בלשון בני אדם היום הראשון של ראש חודש, אף על פי שהוא מכלל החודש הראשון, מכל מקום, כיון שקוראים אותו ראש חודש, חושבים אותו בכלל החודש הבא, ולכן הנודר שלא לשתות יין בחודש זה, והוא עומד באמצע החודש, והחודש היה מלא, כיון שהגיע היום הראשון של ראש חודש מותר לשתות בו (תוספות נדרים ס ב ד"ה חדש זה, בסתם; פירוש הרא"ש שם ד"ה קא משמע; ר"ן שם ד"ה מהו; טוש"ע יו"ד רכ ד)[5].
חודש שמזמן לזמן
חודש האמור בתורת זמן של חיי האדם אין מובנו חודש מחדשי העולם, שהם חדשי הלבנה, אלא חודש ימים משנולד, מעת לעת, כגון בערכין (ראה ערכו), שנאמר בהם: וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ (ויקרא כז ו), ופחות מבן חודש אינו נערך (משנה ערכין ה א; רמב"ם ערכין א ג), הכוונה לחודש שלם, ואין הולכים אחר חדשי העולם (תוספות ערכין יט א ד"ה לערכין); וכן בפדיון הבן, שנאמר בו: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה (במדבר יח טז); וכן בבכורי מדבר, שנאמר בהם: פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה (שם ג מ), וכל מניני התורה בשנות האדם נמנים לא בשנות העולם אלא מיום היוולדו (רמב"ן עה"ת שמות ל יב, על פי ערכין יח ב).
ערכין
חודש זה בערכין הרי הוא עם יום השלשים, שיום זה נחשב כלמטה הימנו, ואין לו ערך עד שיהיה בן שלשים ואחד יום (משנה ערכין יח א; רמב"ם שם א ג), היינו בן חודש ויום אחד (גמ' שם ב), שלמדים מבן ששים שנאמר בו: וָמַעְלָה (ויקרא כז ז. רש"י בכורות מט א ד"ה מספקא).
פדיון הבן
בפדיון הבן נחלקו תנאים ביום השלושים:
- יש אומרים שיום שלושים כלמטה הימנו, ואם מת הבן בתוך יום השלושים, אף על פי שכבר נתן לכהן את פדיונו - יחזיר (תנא קמא במשנה בכורות מט א), שלמדים בגזרה שוה "חודש" "חודש" מבכורי מדבר (ראה לעיל), שנאמר שם וָמָעְלָה (במדבר ג מ), ויום שלושים כלמטה הימנו (גמ' שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה ומעלה), וכן הלכה (רמב"ם בכורים יא יז; טוש"ע יו"ד שה יב).
- ויש אומרים שאם נתן - לא יטול, ואם לא נתן - לא יתן (רבי עקיבא במשנה שם), שלדעתם הדבר ספק אם למדים ממדבר, שהרי יש כאן שני-כתובים-הבאים-כאחד (ראה ערכו) - בערכין ובבכורי מדבר, ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, או שאין מלמדים היינו למקום אחר, אבל בכורי מדבר ובכורי דורות הם ענין אחד, שאלה ואלה בכורות הם, ולכן הדבר ספק אם יום שלשים כלמטה הימנו, או כלמעלה הימנו (גמ' שם, לדעה זו)[6].
נפל
מחודש האמור בפדיון הבן יש למדים אף לענין נפל, ונחלקו בו תנאים:
- יש אומרים שכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, שנאמר: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה (במדבר יח טז. רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא שבת (ליברמן) טו ז, וגמ' שם קלה ב, וירושלמי יבמות יא ז), וסמכה דעתם לדבר תורה, שלא ציוה המקום למנות הבכורים כדי לפדותם אלא לאחר שלשים יום (במדבר רבה ד ג), וכן הלכה, ויום שלושים כלמטה הימנו, כמו בפדיון הבן (מסקנת הגמ' שם קלו א; רמב"ם מילה א יג, ושם יבום א כב, ושם רוצח ב ו, ושם אבל א ו; טוש"ע יו"ד שמ ל, ושם שעג ד, ושם שעד ח, ושם שעח ו, ושם אה"ע קנו ד).
- ויש אומרים שאין הדבר תלוי בשלשים יום, אלא בחדשי ההריון, אם כלו לו חדשיו או לא (חכמים, לפי מסקנת הגמ' שם, ותוספות נדה מד ב ד"ה הא, לדעה זו).
אף באבלות אין מחשבים שעות, ואם מת בתחילת יום שלשים ואחד, אף על פי שלא הגיעה שעת לידתו, מתאבלים עליו (שו"ת חתם סופר יו"ד שמג); וכן לפטור את אמו מחליצה, כשמת הולד ביום השלשים דינו כבתוך שלשים, שלא יצא מספק נפל, ואינו פוטר מהחליצה (תוספות יבמות לו ב ד"ה מת, ובכורות מט א ד"ה מת, על פי יבמות שם, לגירסתנו; רמב"ם יבום א ה; טוש"ע אה"ע קנו ד), ואף כאן אין מחשבים שעות (חתם סופר שם)[7].
נתינת בכור בהמה לכהן
אף זמן של נתינת בכור בהמה דקה טהורה לכהן (ראה ערך בכור בהמה טהורה) למדים מפדיון הבן שהוא שלשים יום, ועד שלשים יום ישראל חייב לטפל בבכור בהמה דקה (משנה בכורות כו ב; רמב"ם בכורות א יד; טוש"ע יו"ד שו ב), שנאמר: בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה וגו' לְצֹאנֶךָ (שמות כב כח-כט), כשם שבכור בניך מצותו לאחר שלשים, אף בכור צאנך נתינתו לאחר שלשים (גמ' שם, ורש"י ד"ה מלאתך).
נזירות
סתם נזירות שהיא שלושים יום (ראה משנה נזיר ה א, וראה ערך נזירות), נחלקו בו התלמודים:
- לדעת הבבלי, מכיון שנאמר בנזיר עַד מְלֹאת הַיָּמִם (במדבר ו ה), אנו דורשים: אלו הם ימים שצריכים למלאות, הוי אומר שלשים (נזיר ו ב), כלומר חודש, שפעמים הוא משלושים יום, ופעמים חסר אחד (תוספות שם ד"ה שהן), אלא שכיון שכתוב 'עד מלאת' הדבר תלוי אם עד-ועד-בכלל (ראה ערכו); ולסוברים עד ולא עד בכלל, סתם נזירות עשרים ותשעה יום (גמ' שם).
- ולדעת הירושלמי נזירות נלמדת בגזרה-שוה (ראה ערכו) "ימים" "ימים" מהכתוב ביפת תואר: וּבָכְתָה וגו' יֶרַח יָמִים (דברים כא יג), מה להלן ימים שלושים (ראה להלן) אף כאן שלושים, שהוא חודש (ירושלמי נזיר א ג)[8].
נדוי
נדוי (ראה ערכו), שאינו פחות משלשים יום (ראה נדוי), למדים מהכתוב שנאמר במתאוים: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם (במדבר יא כ. ירושלמי מועד קטן ג א).
יפת תואר
ירח האמור בתורה ביפת תואר: וּבָכְתָה וגו' יֶרַח יָמִים (דברים שם), הוא שלושים יום (ספרי שם; יבמות מח ב; רמב"ם מלכים ח ה), שמכיון שאין חודש הלבנה פחות מכ"ט י"ב תשצ"ג (ראה לעיל: חודש של לבנה), וכיון שנכנס ביום שלושים מקצת היום ככולו והוי משלושים, ולכן "ירח" הנזכר בכתוב הוא שלושים יום (תוספות ישנים שם אות א).
בלשון חכמים
חודש בלשון חכמים, נחלקו בו ראשונים:
- יש אומרים שאינו אלא חסר, של עשרים ותשעה ימים, וחדשי הבחנה שהם של שלשים יום אף על פי שהם מדרבנן (ראה ערך הבחנה), וכן ירחי לידה שהם של מאתים ושבעים יום (ראה נדה לח א), הרי זה מפני שטורח הוא לפרש תשעים יום ומאתים ושבעים יום אמרו בקצרה בלשון של חדשים (תוספות כתובות עא א ד"ה רבי, בפירוש הראשון, על פי ראש השנה יט ב; פסקי תוספות שם רנ).
- ויש אומרים שבמקום שאינו מוכח שהוא של חסר, סתמו של שלשים יום אף בלשון חכמים (תוספות שם, בפירוש השני)[9].
חדשי העיבור
בחדשי עיבור האשה נחלקו הדעות:
- יש אומרים שאף לסוברים שבחודש התשיעי אפילו יכנס בו יום אחד אפשר שתלד, שהיולדת לתשעה יולדת למקוטעים (ראה ערך נפל), מכל מקום שמונה החדשים של העיבור הם של שלושים יום (כן משמע מהרמ"א אה"ע קנו ד, ובית שמואל שם סק"ה).
- ויש אומרים שאף כל חדשי העיבור הם של חדשי השנה, היינו אחד מלא ואחד חסר (בית שמואל שם, בדעת הרמב"ן).
חדשי נערות
ששה חדשים שאמרו שיש בין נערות לבגרות (ראה ערך בוגרת), נחלקו בהם הפוסקים:
- יש אומרים ששה חדשים שלמים הם (בית שמואל ד ס"ק יט, ושם לז סק"ה).
- ויש אומרים שארבעה חדשים שלמים ושני ימים משני חדשים, היינו יום אחד מסוף חודש הראשון, ויום אחד מתחילת חודש האחרון, נחשבים לששה חדשים (חלקת מחוקק ד ס"ק יב)[10].
נדרים
בנדרים, שהולכים אחר לשון בני אדם (ראה ערך נדרים), הנודר שאיני טועם חודש אחד, אסור מיום ליום (משנה נדרים ס א; טוש"ע יו"ד רכ ה), ונחלקו ראשונים בפירושו:
- יש אומרים שאסור שלשים יום גמורים מעת לעת (רמב"ם נדרים י ג; רשב"א שם סג א; מאירי שם ס א, בשם יש מפרשים).
- ויש אומרים שאסור עד אותו יום בחודש הבא, ואם עמד בשמיני לחודש ואמר חודש עלי אסור, הרי הוא אסור עד שמיני לחודש הבא (פירוש הרא"ש שם ד"ה אם אמר; מאירי שם), ובחודש חסר יהיו עשרים ותשעה יום, ובמלא - שלשים (מאירי שם; ש"ך שם ס"ק יג, בדעת הראשונים והשו"ע).
יום כחודש וחודש כשנה
יום אחד בחודש חשוב חודש, שנאמר: בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (בראשית ח יג), שעדיין לא נכנס אלא יום אחד בחודש והוא קוראו חודש.
ושלשים יום בשנה, לסוברים - וכן הלכה (ראה ערך שנה) - שחשובים שנה, אף הם למדים מיום אחד בחודש שחשוב חודש, שחודש למנוייו, ושנה למנוייה (ראש השנה י ב), שכשם שהחודש אחד מן המנויים שלו חשוב חודש, שהחודש נמנה בימים, כמו שכתוב: עַד חֹדֶשׁ יָמִים (במדבר יא כ), כך השנה אחד מן המנויים שלה חשוב שנה, והשנה נמנית בחדשים, כמו שכתוב: לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב ב. רש"י ראש השנה שם ד"ה חדש וד"ה ושנה). ולכן במנין שני ערלה (ראה ערכו) ורבעי (ראה ערכו) אין מונים השנים מראש השנה לראש השנה, אלא שלשים יום לפני ראש השנה חשובים שנה (גמ' שם; רמב"ם מעשר שני ט ח; טוש"ע יו"ד רצד ד)[11].
הלואה
שלושים יום בשנה חשובים שנה אף לענין הלואה, שסתם הלואה שלושים יום (ראה ערך הלואה), שנאמר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ט), ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת שמיטה, אלא לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו, שקרוייה שנה, ואיזו זו המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתבעו בפחות משלושים יום, ששלושים יום בשנה חשובים שנה (מכות ג ב, ורש"י ד"ה שהוא כזו).
שטרות
בשטרות ותנאים של בני אדם כתבו ראשונים שאין אומרים בהם שלושים יום בשנה חשובים שנה, שלא אמרו כן אלא בשנה שנאמרה בתורה ובדברי תורה (ר"ן וריטב"א ראש השנה י א).
שלושים יום
שלושים יום נקבעו בכמה מקומות כזמן לשיעור מסויים, מבלי שהוזכר שם חודש.
להפסק
יש ששלושים יום משמשים שיעור להפסק, שאחרי זמן זה נקרא חידוש בדבר, כגון בברכות הראייה שמברכים בזמן שרואה הדבר לפרקים (ראה משנה ברכות נד א) שהוא משלשים יום לשלשים יום (גמ' שם נט ב; רמב"ם ברכות י טו; טוש"ע או"ח רכד יג).
לקביעות
ויש ששלושים יום הם שיעור זמן של הרגל וקביעות, שאחר זמן זה כבר אין נראה הדבר כחדש וכעראי (כן משמע מתרומת הדשן כה, ובאור הגר"א או"ח קכח ל), כגון כל ששהה בעיר שלושים יום שנקרא יושב העיר (בבא בתרא ח א).
בטבע האדם
ויש שקבעו זמן זה של שלשים יום מחמת טבע האדם, כמו עד שלשים יום אדם מעמיד על עצמו שלא לבעול, ויבמה שאמרה לא נבעלתי - נאמנת, מכאן ואילך אינו מעמיד על עצמו, והוא נאמן כשאמר בעלתי (יבמות קיא ב).
שייכות לזמן
ויש ששלושים יום לפני זמן מסויים יש לו שייכות לאותו הזמן, כמו שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום (פסחים ו א).
בלשון בני אדם
בלשון בני אדם כשאמר עד שלושים יום, כגון שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד שלושים יום, הדבר ספק אם נתכוין לשלשים יום מעת לעת, ואם אמר לה בתחילת יום ראשון לחודש, ונתנה לו המעות בסוף ליל ראשון לחודש שני היא מגורשת, שהרי היא עדיין בתוך שלשים יום, או שלשים יום כמו שרגילות האנשים לומר, שאין מקפידים על הלילה שעבר מיום הראשון וכוונתו היתה עד סוף החודש, ואינה מגורשת, ולכן צריכה מספק גט שני (טור אה"ע קמג בשם הר"ם כהן; שו"ע שם ז).
זמן הכנה
יש שאמרו שלושים יום כזמן שנותנים לאדם להתכונן, כגון משכיר בית שצריך להודיע לשוכר שלושים יום קודם שרוצה להוציאו, וכן שוכר למשכיר שרוצה לצאת (בבא מציעא קא ב)[12].
הערות שוליים
- ↑ יג, טורים ד-כב.
- ↑ ויש שכתב מנין שהחודש הזה בחודש לבנה הוא ולא בחודש חמה, שהרי "הזה" פירושו כזה ראה וקדש, ואיזהו שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, הוי אומר זה לבנה; ועוד, שאין חודש אלא דבר שמתחדש, והלבנה מתחדשת ולא החמה (יראים רנט).
- ↑ ראה בירושלמי (ראש השנה ב ח) דרשות אחרות מכתובים לענין זה.
- ↑ איזה חודש חסר ואיזה מלא, ראה ערך קדוש החדש.
- ↑ על כתיבה בשטרות ביום ראש חודש עצמו, ראה ערך גט וערך ראש חודש; על שמות החדשים במספר ראשון, שני וכו', ועל שמות החדשים שעלו מבבל, ראה ערך זכירת יציאת מצרים וערך לוח השנה; על חודש של חמה, ראה ערך אביב וערך לוח השנה, וערך עבור שנה וערך קדוש החודש וערך תקופות.
- ↑ וראה ערך פדיון הבן בדרכי חישוב יום השלושים.
- ↑ ויש סוברים שיום שלשים כלאחריו ואינו נפל ליבום (תוספות שם ושם, בשם הלכות גדולות).
- ↑ על מקצת יום שלושים אם הוא כשלושים, ראה ערך נזיר.
- ↑ מהאחרונים יש שכתב לחלק: שבמקום שהזכירו חכמים חודש אחד הוא של שלשים יום, אבל כשהזכירו קיבוץ של חדשים, כמו בתשעה ירחי לידה וכיוצא, הם של חדשי השנה, אחד מלא ואחד חסר (מעיל צדקה ה).
- ↑ בקביעת וסת, שהאשה חוששת לעונה בינונית, שהיא שלשים יום, אם היא חודש של שלושים יום, או שתלוי בקביעת אותו החודש, אם מלא או חסר, ראה ערך וסת.
- ↑ על פרטי הדינים של שלשים יום לפני ראש השנה בנוגע לערלה ורבעי, ראה ערך ערלה.
- ↑ על שלושים יום בתורת זמן בית דין, ראה ערך זמן בית דין.