מיקרופדיה תלמודית:חזקת ממון

הגדרה^[1] - ממון שיש לנו ספק של מי הוא, אין מוציאים אותו מידי המוחזק בו

גדרה ומקורה

גדרה

ממון שיש לנו ספק של מי הוא, אין מוציאים אותו מידי המוחזק בו, אפילו כשחזקתו אינה הוכחה שהממון שלו (ראה להלן: בדררא דממונא. וראה ערך חזקת מטלטלים), אלא המוציא מחברו עליו הראיה (ראה ערכו. בבא קמא מו א ועוד), ועליו להביא עדים לברר את הספק (רש"י גיטין מח ב ד"ה המוציא).

וכן בספק אם חייב לחברו ממון, אין מוציאים מידו, אלא מעמידים הממון על חזקתו, היינו בחזקת בעליו (כתובות יב ב, ורש"י שם יב ב ד"ה מאי, ושם עה ב ורש"י, ושם עו א).

מקורה

אמר רבי שמואל בר נחמני: מנין למוציא מחברו עליו הראיה, שנאמר מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם (שמות כד יד), יגיש ראיה אליהם (בבא קמא מו ב), והוא התובע (רש"י בבא קמא שם ד"ה בעל).

רב אשי אמר שסברא היא, שמי שכואב לו הולך לבית הרופא (בבא קמא שם).

במקום שאין סברא

כתבו אחרונים, שלהלכה שאין מוציאים ממון אפילו כשהרוב מסייע לתובע (ראה ערך אין הולכים בממון אחר הרוב), וכן אפילו כשטען התובע ברי והנתבע שמא (ראה ערך ברי ושמא. וראה להלן: במקום רוב, חזקה ועוד), למדו חזקת ממון מן המקרא, לפי שסברת רב אשי אינה שייכת במקום רוב או ברי ושמא (פני יהושע גיטין שם).

כשהספק רק מחמת טענות

במקום שמבלי טענות בעלי הדין לא היה ספק לבית דין, והדבר עומד בחזקת הנתבע, כתבו אחרונים שפשוט מסברא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולדברי הכל אין צריך לימוד על כך (תורת חיים בבא קמא מו ב).

חזקה שאינה מבררת

כתבו אחרונים שחזקת ממון אינה מבררת את הספק, אלא שאי אפשר להוציא מידי המוחזק (פני יהושע כתובות עו ב, ורש"י ד"ה כלה; קונטרס הספיקות א ה - ו; נתיבות המשפט לד ס"ק טו, עה סק"ד; שו"ת חתם סופר אהע"ז א פ).

בעלות מכח חזקת ממון

• יש סוברים שכשמעמידים את הממון בחזקתו, כודאי ממון הוא נחשב אצלו (ראה שו"ת הרמ"ע מפאנו פ בחזקת מרא קמא), ואף שיתכן שאינו שלו, אנו דנים בו כאילו הוא שלו (קונטרס הספיקות שם, ושערי יושר ה א בדעתו), שלא אסרה תורה משום גזל מה שבדיני ממון הוא שלו (קונטרס הספיקות שם ו, ושערי יושר שם בארוכה)^[2].

• יש מי שכתב שרק הזכות להשתמש בו היא שלו, אבל בכל מה שמסתעף מעצם קנין הממון עדיין הדבר בספק (שערי יושר שם ח).

• יש מי שכתב שאין הממון שלו בודאי, אך אינו חושש משום גזל, לפי שלא אסרה תורה ספק גזל, ומכל מקום אם אין הספק עתיד להתברר, זוכה בממון מצד יאוש הבעלים (תשובת נתיבות המשפט בשו"ת חמדת שלמה או"ח ב).

• ויש מי שכתב שלדעת הסוברים שאם תפס מן המוחזק מוציאים מידו (ראה ערך תפיסה), חזקת ממון מבררת שהדבר של המוחזק (ישועות יעקב חו"מ כה).

ספק ממון שנתפס ואינו בעין

תפס התובע את הממון והזיקו או אכלו, כתבו אחרונים שאף לסוברים שאין תפיסה מועילה (ראה ערך הנ"ל), אינו חייב לשלם, שחזקת ממון אינה מבררת, ואין להוציא ממנו מספק (דברי חיים דיני תפיסה ג, ואמרי בינה דיני יום טוב כא ו, ודיני הלואה עז, על פי כנסת הגדולה יו"ד סא הגהות בית יוסף מד בשם דמשק אליעזר), ויש חולקים (פתח הבית מו סוף ענף ו. וראה ערך חזקת מרא קמא: בדמי הדבר).

חזקה בקרקעות

אף קרקע שנולד בה ספק של מי היא, מעמידים אותה בחזקת המחזיק בה (ראה כתובות כ א, והיינו כל שאין חזקת מרא קמא. וראה בבא בתרא לב ב והלכתא כוותיה דרבה בארעא, ורשב"ם ותוספות שם. וראה קצות החושן פב ס"ק יג).

היתה ידועה שהיא של אדם אחר, וספק אם יצאה ממנו, מעמידים אותה בחזקתו (כתובות שם בבר שטיא, ותוספות שם ד"ה ואוקי; בבא בתרא שם, לדעת התוספות שם; רשב"ם בבא בתרא קה ב ד"ה דהתם; תוספות בבא מציעא קג א ד"ה פרדיסי) - בחזקת מרא קמא (חזקת הבעלים הראשונים אפילו כשאין הממון בחזקתם. ראה ערכו) - לפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת, שקרקע אינה נגזלת (רשב"ם שם).

אבל החזיק בה המחזיק שלש שנים ולא מיחו בו הבעלים הראשונים, וטוען שלקחה מהם, שמעמידים אותה בידו (רמב"ם טוען ונטען יא ב, על פי בבא בתרא כח א; טוש"ע חו"מ קמ ז. וראה ערך חזקת קרקעות), כתבו ראשונים שיצאה מחזקת בעלים הראשונים ועומדת בחזקת המחזיק, והמערער הוא המוציא מחברו ועליו הראיה (עליות דרבנו יונה בבא בתרא עמ' קח; רמב"ן בבא בתרא כח א; ריטב"א שם; ר"ן שם. לדעת רבי ישמעאל שלמדים חזקת שלש שנים משור המועד^[3], וכן כתב ברשב"א בבא בתרא לב ב ד"ה א"ל, אף להלכה).

בדררא דממונא

ספק בלא טענותיהם

כשבלא טענותיהם נולד הספק מעצמו (ראה ערך דררא דממונא, ושם עוד פירושים בדררא דממונא) נחלקו תנאים:

המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר קודם שמכרתי ילדה והולד שלי, וזה אומר אחר שלקחתי ילדה והולד שלי - לדעת סומכוס חולקים (בבא מציעא ק א)^[4], ולדעת חכמים רואים ברשות מי עומדת, והמוציא מחברו עליו הראיה (שם)^[5].

מוחזק בבעלי חיים

• יש מהראשונים מחלקים, שאם הלוקח מוחזק וטוען שמא, אין חזקתו מועילה, לפי שהגודרות - בעלי חיים - אין להן חזקה (ראה בבא בתרא לו א. וראה ערך חזקת מטלטלין: בבעלי חיים), אלא שאם טוען ברי, כיון שיש ספק בדבר בלא טענותיהם, אין להוציא מידו (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה וליחזי), או שהדברים אמורים בבהמה המסורה לרועה שיש בה חזקה (ראה ערך הנ"ל, שם. ריטב"א שם ד"ה וליחזי תירוץ א).

• ויש סוברים שלא אמרו שהגודרות אין להן חזקה אלא כשאין לו אלא טענת חזקה, אבל כאן שהפרה ודאי קנויה לו, ויש ספק גמור לפנינו על הולד, אף בגודרות הוא מוחזק (ריטב"א שם תירוץ ב; ר"ן שם)^[6].

מקרים נוספים

מחלוקת זו נחלקו סומכוס וחכמים בכמה מקומות, אם ממון המוטל בספק חולקים, או שהמוציא מחברו עליו הראיה:

• שאל מחברו פרה ושכר ממנו פרה, ומתה אחת מהן, ואין ידוע אם היא השאולה וחייב, או השכורה ופטור (ראה ערך שואל וערך שוכר. בבא מציעא צז ב, ופירוש המשניות לרמב"ם ח ב).

• שור שנגח פרה ונמצא עוברה בצידה, ואין ידוע אם קודם ילדה, או שמחמת הנגיחה הפילתו, לסומכוס משלם רבע נזק לולד (בבא קמא מו א), שהתם משלם חצי נזק (ראה ערך תם וערך קרן), וחולקים (רש"י שם ד"ה ורביע)^[7].

• שור שרדף אחר שור, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר בסלע לקה, או שרדפוהו שנים, תם ומועד, הניזק אומר מועד הזיק וחייב בנזק שלם, והמזיק אומר תם הזיק ואיני חייב אלא חצי נזק (בבא קמא לה ב, וראה שם עוד ספיקות).

לסומכוס שניהם מוחזקים

בטעמו של סומכוס כתבו ראשונים שממון המוטל בספק הרי זה כאילו שניהם מוחזקים בו (תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה לימא).

טענותיהם בברי או בשמא

נחלקו אמוראים בדעת סומכוס:

• יש סוברים שאף שהתובע והנתבע טוענים ברי, אמר סומכוס יחלוקו (רבי חייא בר אבא בבבא קמא לה ב, ורבה בר רב הונא בבבא מציעא ק א);

• ויש סוברים שלא אמר אלא כשהתובע טוען ברי והנתבע שמא (רב פפא בבבא קמא שם), שהורע כחו (רש"י שם ד"ה רישא דקאמר), או כששניהם טוענים שמא (רבא בבבא מציעא שם).

טען הנתבע ברי והתובע טען שמא, לדברי הכל מודה סומכוס שאין מוציאים מידו (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה רישא נמי).

להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כחכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה (רבינו חננאל בבא קמא לה ב; תוספות בבא קמא מו א ד"ה המוציא, ובבא בתרא לה א ד"ה ומאי שנא; רי"ף בבא קמא כ א, ורא"ש שם ה א; ריטב"א בבא בתרא לה א ד"ה ומ"ש; רמב"ם נזקי ממון ט ב, ושם ג ו, ומכירה כ יג; טוש"ע חו"מ רכג א), או שאף סומכוס מודה כשהנתבע מוחזק (מאירי בבא מציעא ק א, בדעת הרי"ף והרמב"ם. וראה באור הגר"א חו"מ רכג סק"א, בדעת הרמב"ם שם, ושו"ע שם ב בשם יש מי שאומר);

• ויש פוסקים כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים, ואין מעמידים בחזקת ממון (רשב"ם בבא בתרא צב א ד"ה לשחיטה, ושם קסו ב ד"ה תיקו, וראה רש"י בבא מציעא פ א ד"ה תרווייהו, ותוספות שם ד"ה ואי; הגהות אשר"י בבא קמא ה א ד"ה פרה. וראה ספר המקח כ, ובמשפטי שבועות ה וכ).

בירושת בכור

בכור שהיה מוחזק בממון שיש בו ספק אם בכור נוטל בו פי שנים (ראה בבא בתרא קכו א, במלוה שעמו. וראה ערך ירושת הבכור), נוטל הבכור ממנו חצי חלק בכורה (בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות ג ה; טוש"ע חו"מ רעה ז), ואף לדעת חכמים תקנת חכמים היא שחולקים (תוספות שם ד"ה ובמלוה). ויש מפרשים הטעם, לפי שהבכור והפשוט שניהם באים לירש מכח המת, וכיון שאין הבכור יכול לטעון טענת ברי שזכה בו, בחזקת שניהם הוא עומד (יד רמה שם צד).

וכן בספק אם ראובן הוא היורש או שמעון, שהם חולקים (ראה בבא בתרא קנח ב, וראה ערך ירושה), כתבו ראשונים שהרי זה אפילו האחד מוחזק בנכסים (רא"ש יבמות ד ח; טוש"ע אבהע"ז קסג ג), שכיון שהנכסים היו בחזקת המת ושניהם באים בטענת ספק, ואם הוא כדברי האחד אין לשני זכייה בהם, הרי זה ספק וספק וחולקים (רא"ש שם).

המוחזק

שותפים

בית ועליה של שנים שנפלו, ואין ידוע אלו אבנים של בעל הבית ואלו של בעל העליה - חולקים בשוה (בבא מציעא קטז ב; רמב"ם שכנים ד ב; טוש"ע חו"מ קסד ג), ואפילו נפלו לרשות אחד מהם, לפי ששותפים אין מקפידים (בבא מציעא שם; טור שם), אלא כל אחד מפקיר רשותו לחברו להניח שם חפציו, ולכן גם ברשותו הם (רש"י שם ד"ה לא), וחצרו של כל אחד מהם כחצר של שניהם (ר"ן ונמוקי יוסף בבא מציעא שם, בשם הרשב"א).

וכתבו אחרונים שכל זה דוקא בשותפים, שההשאלה קיימת כל זמן השותפות ואפילו אין החפץ מונח, אבל הפקיד חפץ אצל חברו, אף על פי שחצר הנפקד מושאלת למפקיד (ראה ערך פקדון), בעל החצר מוחזק (נתיבות המשפט קסד סק"ז. וראה ערך חצר).

חזקה במעשה קנין

היה רכוב על גבי בהמה, הרי הוא מוחזק בה (ראה בבא מציעא ב א, ושם ח ב, ורמב"ם טוען ונטען ט ז, ושו"ע חו"מ קלח א), וכן אם מנהיג את הבהמה (ראה בבא מציעא שם, ורמב"ם וטוש"ע שם), ואף על פי שאינו אוחז בה אלא מכישה במקל או מנהיגה בקול, מאחר שזהו מעשה קנין בבהמה (ראה ערך משיכה. נתיבות המשפט שם סק"ב).

תפיסה הראויה לקנין

היה תפוס בממון באופן שאילו בא לקנותו בכך אין זה מעשה קנין, כתבו ראשונים שאינו נחשב מוחזק בו (תוספות בבא מציעא ח ב ד"ה או דילמא; רמב"ן בספר הזכות על הרי"ף כתובות מג א, ור"ן שם; קונטרס הספיקות ח א, בדעת תוספות ורא"ש כתובות פה א, ושכן כתב הריב"ש. וראה שערי יושר ה טו שהאריך בגדר הדין), ולכן החזיק בשטר הכתוב על שם חברו וטוען שקנאו, להלכה שאין שטרות נקנים במסירה אלא בכתיבה ומסירה (ראה ערך קנין שטרות) - אינו נאמן, שכיון שאין תפיסתו קנין, אינו מוחזק אלא בנייר (רמב"ן בספר הזכות ור"ן שם).

תפיסה בספק קנין

וכן אם היה רכוב על גבי בהמה, אינו נחשב למוחזק בה אם אינו ראוי לקנותה ברכיבתו (תוספות בבא מציעא ח ב ד"ה או דילמא. וראה ערך מטלטלים וערך משיכה).

וכן אמר לחברו משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה במכר או במתנה, שספק אם קנאם (ראה בבא מציעא ט ב), מעמידים בחזקת מרא קמא (רא"ש בבא מציעא א כד; וראה טוש"ע רב יד), לפי שאם אינה משיכה לקנות אף תפיסה אין כאן, ונמצאת אף חזקתו מסופקת (קונטרס הספיקות שם ב), מלבד במציאה ובהפקר, שתפיסת ספק מועילה כנגד אחר שאין לו טענה (ראה רא"ש שם, וטוש"ע שם יג).

וכן אם מכר מטלטלים, והיו בכליו של לוקח ברשות מוכר או בכליו של מוכר ברשות לוקח, שספק אם קנאם בתורת חצר (ראה בבא בתרא פה ב, וראה ערך חצר), מעמידים בחזקת מרא קמא, לפי שאם אינו קונה אף חזקת ממון אין לו (קונטרס הספיקות שם, בדעת רמב"ן במלחמות בבא בתרא שם).

כששניהם מוחזקים

שנים אוחזים בטלית

שנים אוחזים בטלית, וכל אחד טוען אני מצאתיה, שחולקים בה (ראה בבא מציעא ב א, וראה ערך ספק ממון), כתבו ראשונים ששניהם מוחזקים בה בשוה (תוספות שם ד"ה וזה, בשם ריב"ם; תוספות הרא"ש שם ד"ה זה וד"ה וזה), או שכל אחד מוחזק בחציה (רמב"ן בבא מציעא ו א ד"ה מדקאמרינן), לפיכך כשאמר זה כולה שלי וזה חציה שלי, שזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רבע (ראה בבא מציעא שם), אין הטוען חציה שלי נאמן במיגו שהיה יכול לטעון כולה שלי, לפי שאין אומרים מיגו להוציא, שעל החצי שהם דנים עליו זה מוחזק בו כמו זה (תוספות שם; תוספות הרא"ש שם. וראה רמב"ן וריטב"א שם^[8]).

שנים אדוקים בשטר

וכן המלוה והלוה שאדוקים בשטר חוב מקויים, המלוה אומר הוצאתיו להיפרע בו ממך^[9], והלוה אומר פרעתיו וממני נפל - יחלוקו (בבא מציעא ז א; רמב"ם מלוה יד יד; טוש"ע חו"מ סה טו), שהמלוה שמחזיק במקצת השטר הוא כמוחזק במקצת החוב (דברי משפט שם סא א, על פי שו"ת הרשב"א ב רנד).

ברי ושמא בשנים אוחזים

שנים אוחזים, וטען האחד ברי והאחר שמא, כתבו ראשונים שאף שלהלכה אין ברי עדיף להוציא ממון (ראה להלן: במקום רוב וכו', וראה ערך ברי ושמא), אבל כששניהם אוחזים - ברי עדיף, כיון שאין לאחד מהם חזקת ממון גמורה (רמב"ן בבא בתרא לד ב, וריטב"א בבא מציעא ב ב, ושער משפט קלח סק"ג, ונחל יצחק צא ד בדעתם), שהרי אף חברו מוחזק עמו (נחל יצחק שם ענף ה), והוא שתפסו בשפת הבגד, אבל אם תפסו כל אחד מחצית הבגד, כל אחד מוחזק גמור על מה שבידו (שער המשפט שם; נחל יצחק שם ענף ח, וצב ו ענף א).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בשנים אוחזים אין ברי עדיף (שער משפט שם בדעת תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה לימא וקטז ב ד"ה לימא, אבל בנחל יצחק צא שם ענף ה דחה).

בספק בשטר ובזמן

ספק איבדה כתובתה

שטר חוב שיש בו ספק אם נפטר מהחוב, נחלקו תנאים מי נקרא מוחזק:

אשה שקינא לה בעלה - שאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני - ונסתרה (ראה ערך השקאת סוטה), ומת בעלה, ואי אפשר להשקותה מי סוטה לברר אם נטמאה (ראה ערך הנ"ל), וספק אם איבדה כתובתה (ראה ערך כתובה וערך סוטה) - בית שמאי אומרים נוטלת כתובתה, ובית הלל אומרים מתוך שאינה שותה אינה נוטלת כתובתה (סוטה כד א ועוד), שבית שמאי סוברים שטר העומד לגבות כגבוי הוא (סוטה כה א ועוד), ובעל השטר מוחזק בנכסים, ויורשי הבעל הם התובעים, ועליהם להביא ראיה (רש"י שם); ובית הלל סוברים שאינו כגבוי (סוטה שם ב), והיא התובעת, ועליה להביא ראיה (רש"י שם).

הלכה כבית הלל (רמב"ם סוטה ב ז). יש מהראשונים שפסק הלכה כבית שמאי (מרדכי יבמות נב), ותמהו עליו ונדחו דבריו (ראה בית יוסף חו"מ סז, וב"ח חו"מ יב, וש"ך שם ס"ק יז ועוד).

ספק בשטר כשיש טענת מיגו או רוב

היה לבעל השטר טענת מיגו (ראה ערכו), לדברי הכל נקרא מוחזק, כגון המוציא שטר חוב על חברו שחייב לו מנה, שאם הביא הלוה עדים שפרע לו מנה, השטר בחזקת פרוע (ראה שבועות מב א. וראה ערך שטר חוב), מכל מקום אם לא היה הפרעון בפני עדים, נאמן המלוה לומר חוב אחר פרע לי, במיגו שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם (שבועות שם; רמב"ם מלוה ד ט; טוש"ע חו"מ נח א).

ואף לסוברים שאין אומרים מיגו להוציא (ראה ערך מגו: מיגו להוציא) - לפי שחזקת ממון עדיפה (קצות החושן פב סק"ט) - במקום שיש לו שטר אין זה להוציא אלא להחזיק (שו"ת הרשב"א ב רנד, ובתשובות המיוחסות לרמב"ן ק), ששטר העומד לגבות כגבוי (סמ"ע פב ס"ק מה; תקפו כהן קל; כנסת הגדולה חו"מ פב כללי מיגו נז, על פי תוספות בבא בתרא לב ב ד"ה והילכתא. וכן הוא בקצות החושן פב סק"ח וסק"י, ושם פג סק"ה), ואף שהלכה שאינו כגבוי, היינו כשרצה להוציא על ידי השטר בלבד, אבל כשיש לו מיגו, כגבוי הוא (כנסת הגדולה שם, וקצות החושן יב סק"א ופג שם).

בספק בביטול המקח

ספק באומדן המבטל קנין

שכיב מרע שנתן כל נכסיו לאחרים, שאמדו חכמים דעתו שעל מנת כן נתנם שאם יעמוד מחוליו יחזרו אליו (ראה בבא בתרא קמו ב ורשב"ם, וראה ערך מתנת שכיב מרע), והיה ספק אם יש לו עוד נכסים - אינו יכול לחזור בו (ראה בבא בתרא קמח ב, ורמב"ם זכייה ח כ, וטוש"ע רנ, וראה ערך הנ"ל). וכתבו ראשונים הטעם, שאין מבטלים מעשיו שעשה בקנין גמור אלא על ידי אומדנא ברורה (עליות דרבנו יונה שם; רא"ש שם ח כא), וכשאנו מסופקים אין כאן אומדנא ברורה (שיטה מקובצת שם), ואין ספק מוציא מידי ודאי (מחנה אפרים צדקה ד; חזון איש אהע"ז מט ס"ק יב).

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאפילו כשהמתנה גמורה והאומדנא מסופקת אין מוציאים מידו, לפי שגדול כחה של חזקת ממון, שאפילו ספק אומדנא מועיל להחזיק את הממון בחזקת בעליו (תרומת הדשן שכא, בטעם האור זרוע בבא בתרא ט קפד, בשם רבינו ברוך מארץ יון, וכן דעת הרמב"ם זכייה ט יט, והשו"ע רנ ג), ולא אמרו שאינו יכול לחזור בו, אלא מפני שיש הוכחה שלא כל הנכסים נתן, מאחר שנתנם בקנין, שעל כל נכסיו אין שכיב מרע צריך קנין (ראה קצות החושן שם ס"ק יא בשם הרשב"א, וראה שם עוד בשם נמוקי יוסף. וראה ערך מתנת שכיב מרע).

חוב כתובה בספק מקודשת

המקדש אשה ונמצא עליה אחד מהמומים הפוסלים בנשים, או אחד מהנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, שהיא ספק מקודשת (ראה כתובות עג ב, וטוש"ע אהע"ז לט ה. וראה ערך קדושין), וצריכה גט מספק, אינה גובה כתובתה, שספק ממון להקל, שהמוציא מחברו עליו הראיה (כתובות שם, ורש"י ד"ה גבי).

במקום רוב, חזקה ועוד

כנגד רוב

הולכים באיסורים אחר הרוב, אבל אין הולכים בממון אחר הרוב (ראה בבא בתרא צב א מחלוקת רב ושמואל, והלכה כשמואל, ראה ערך אין הולכים בממון אחר הרוב), אלא אחר המוחזק (תוספות בבא בתרא כג ב ד"ה חוץ), שכיון שהמיעוט מצטרף עם חזקת ממון, אין הולכים אחר הרוב (תוספות בבא קמא כז ב ד"ה קמ"ל).

ואף על פי שרוב עדיף מחזקה דמעיקרא (ראה ערך רוב), חזקת ממון עדיפה יותר, לפי שאמרו בה המוציא מחברו עליו הראיה, ורוב אינו ראיה (תרומת הדשן שמט. וראה שם אריה שם, שרוב אינו ודאי. וראה ערך הנ"ל), או לפי שחזקת ממון שהיא עכשיו, עדיפה מחזקה דמעיקרא שאינה אלא מכח מה שהיה מקודם (שב שמעתתא ד כד). לפיכך אם אין חזקת ממון המתנגדת לרוב, הולכים אחר הרוב אף בממון (תוספות בבא קמא שם, ובבא מציעא כג א ד"ה והא, ובבא בתרא שם; רמב"ן בבא בתרא כג ב ד"ה רוב; ר"ן בבא מציעא כד ב ד"ה מי; תרומת הדשן שם).

וכן אין הדברים אמורים אלא כשהחזקה של המוחזק היא ודאית, אבל אם יש ספק בעצם החזקה, שאם נלך אחר הרוב איננו מוחזק כלל, הולכים אחר הרוב (שב שמעתתא ד ז, וקצות החושן רנח א).

כנגד חזקת מרא קמא

מטלטלים שנולד בהם ספק, מעמידים אותם בחזקת מרא קמא (ראה ערכו), היינו מי שהיו בעליהם מקודם, אבל אם הם עכשיו ברשות אחר, אין מוציאים אותם מחזקתו (בבא מציעא ק א, וראה ערך חזקת מרא קמא: במקום מוחזק), אלא אם כן יש ספק בחזקתו, שאז מעמידים בחזקת מרא קמא (שו"ת מהרי"ט א קנא. וראה לעיל: המוחזק, בספק קנין).

כנגד הודאת בעל דין

הודה הנתבע - חייב לשלם (תוספתא בבא מציעא א י; גיטין מ ב, ועוד, וראה ערך הודאת בעל דין), ואינו יכול שוב לחזור בו (נמוקי יוסף על הרי"ף בבא מציעא ב א ד"ה אינו).

האומר נתתי דבר זה לפלוני, והלה אומר לא נתת לי, והיה המקבל מוחזק - יש מהאחרונים סוברים שכיון שיש כאן הודאה נגד הודאה, מעמידים הדבר בחזקת המוחזק (קצות החושן פח סק"ט); ויש חולקים, כיון שבעצמו הודה שאינו שלו, אין חזקת ממון מועילה ומעמידים את הדבר בחזקת מרא קמא (נתיבות המשפט שם סק"ד^[10]).

כנגד חזקת הגוף

חזקת ממון עדיפה מחזקת הגוף, ואין מוציאים ממון בחזקת הגוף (מאירי כתובות יב ב, וראה להלן דברי הראשונים על רוב עם חזקה. וראה שו"ת מהרי"ט חו"מ כ, ואהע"ז מ, וראה שב שמעתתא ד פרקים ד-ט בדעת רש"י ותוספות), שהרי אין הולכים בממון אחר הרוב, וכל שכן אחר החזקה (רמב"ן במלחמות כתובות כב א; שו"ת לחם רב קמו; פני יהושע כתובות עה ב ד"ה טעמא).

ולכן האשה שהתאלמנה או התגרשה, היא אומרת בתולה נישאתי וכתובתי מאתים, והבעל או יורשיו אומרים, אלמנה נישאת וכתובתך מנה (ראה ערך אלמנה וערך כתובה), אין לה אלא מנה (כתובות טז א; רמב"ם אישות טז כה; טוש"ע אהע"ז צו טו), ואין מעמידים אותה על חזקתה ובתחילה בתולה היתה (רש"י שם), שאין הולכים אחר חזקת הגוף במקום חזקת ממון (ראה כתובות עה ב ורש"י לדעת רבי יהושע, ושם טז א שאף רבן גמליאל אינו חולק בברי וברי).

היו לתובע רוב וחזקה, מוציאים הממון מן המוחזק (תוספות ישנים כתובות טז א; בעל המאור ורמב"ן במלחמות על הרי"ף שם ה ב; רמב"ן ורא"ה ור"ן בשם הרשב"א, ותוספות רי"ד ומאירי כתובות טז א, וריטב"א שם י א), ויש שכתבו בטעם הדבר שכיון שיש רוב נחשבת טענת המוחזק לטענת שמא, וברי ושמא ברי עדיף כשחזקת הגוף מסייעתו (ראה תוספות ישנים שם, וראה פני יהושע שם לתוספות ד"ה כיון).

ויש מהראשונים סוברים שמחלוקת תנאים בדבר: לרבן גמליאל חזקת הגוף עדיפה, ולרבי יהושע חזקת ממון עדיפה (רש"י ותוספות כתובות עה ב, ופני יהושע ד"ה טעמא בדעתם, ושיטה מקובצת שם בדעת רש"י; פני יהושע שם, ושם לו א, לתוספות ד"ה החרשת בדעת רש"י שם לו א, ותוספות שם בשם ר"י לדעתו. ומפרשים דברי רבן גמליאל אף בלא ברי ושמא), והלכה כרבן גמליאל (כתובות יב ב). ואף שאין הולכים בממון אחר הרוב, חזקת הגוף עדיפה (ראה חזון איש אהע"ז פב ס"ק יב), או שאפילו אם הרוב עדיף כשהוא נגד החזקה, אבל כשאינה נגד הרוב - החזקה עדיפה (פני יהושע כתובות עו ב לתוספות ד"ה כל שנולד).

אף לדעה זו לרבן גמליאל חזקת הגוף מוציאה מחזקת ממון דוקא כששניהם טוענים שמא, אבל טענו שניהם ברי אין מוציאים על ידי חזקת הגוף (שם טז א, וראה פני יהושע שם).

במקום הכחשת עדים

חזקת ממון במקום הכחשת עדים, כגון שנים מעידים על שטר שהוא פסול, ושנים מעידים שהוא כשר, שמעמידים הממון בחזקת בעליו (ראה כתובות כ א, וראה ערך הכחשה), כתבו ראשונים שאפילו לסוברים בתרי ותרי - שנים נגד שנים - שהוא ספק דאורייתא, ואין מעמידים על חזקה קודמת (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אין מוציאים מהמוחזק (רמב"ן בבא מציעא ו א ד"ה ואפשר, וכעין זה בריטב"א כתובות שם בשם רמב"ן).

כנגד חזקת כשרות

העידו שנים על אחד שנפסל לעדות בעבירה (ראה ערך פסולי עדות), ושנים אחרים אמרו לא עשה עבירה זו:

• יש מהראשונים סוברים שאין מוציאים ממון בעדותו (רמב"ם עדות יב ג; טוש"ע חו"מ לד כח), ואין מעמידים אותו על חזקת כשרות (ראה ערכו. רי"ף כתובות כב א. וכן כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר קלו בדעת הרמב"ם וטוש"ע הנ"ל), שחזקה כנגד חזקה היא, ואין עושים מעשה להוציא ממון, או לפי שחזקת ממון עדיפה (רמב"ן שם ור"ן שם ומאירי שם, שני פירושים). ולדעה זו אם אין עדותו להוציא ממון סומכים עליה (שו"ת רבי עקיבא איגר קלו; שער משפט לד ס"ק טו).

• ויש מהראשונים חולקים וסוברים שמעמידים אותו על חזקת כשרות (הלכות גדולות עדות; רבינו חננאל הובא במלחמות ובר"ן כתובות שם; תוספות שם בשם ר"י; בעל המאור שם), שחזקת כשרות עדיפה מחזקת ממון (רמב"ן שם בדעת רבינו חננאל).

כנגד חזקה דהשתא

הכותב נכסיו לאחרים, הוא אומר שכיב מרע הייתי, ועמדתי מחוליי והנני חוזר בי (ראה ערך מתנת שכיב מרע), ומקבל המתנה אומר בריא היית ואינך יכול לחזור בך, נחלקו תנאים:

• רבי יעקב אומר על המקבל להביא ראיה (בבא בתרא קנג ב. וכן דעת חכמים שם א לדעת רב הונא שם קנד א), ואף לסוברים שהולכים אחר חזקה דהשתא (ראה ערך חזקה (ב)), ועכשיו בריא הוא, אין מעמידים אותו על חזקתו, לפי שמעמידים הממון על חזקתו (קדושין עט ב), והנותן הוא המוחזק (רשב"ם בבא בתרא קנד א ד"ה רבי מאיר), שחזקת ממון עדיפה (ריטב"א בבא בתרא שם ד"ה קמיפלגי; שו"ת מהרי"ט א קכח וחו"מ ח. וראה בבא בתרא קנג ב, ורשב"ם שם בדעת אביי), או לפי שחזקה דהשתא זו גרועה היא משאר חזקות, שהיא עשויה להשתנות (שו"ת הר"ן סו, הובא בבית יוסף יו"ד רא, ובשב שמעתתא ג יא. וראה ערך חזקה (ב)).

• רבי מאיר ורבי נתן סוברים, שאם בריא הוא עכשיו, עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה (רבי נתן שם קנג ב, וגמרא שם קנד א בדעת רבי מאיר. וכן דעת חכמים שם קנג א לדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא שם קנד א), שהולכים אחר חזקה דהשתא (רשב"ם שם קנד א ד"ה רבי מאיר. וראה שם קנג א וב, ורשב"ם שם בדעת רבה).

וכן להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שעל המקבל להביא ראיה (רי"ף בבא בתרא שם; מאירי בבא בתרא קמו ב; קצור פסקי הרא"ש בבא בתרא שם בדעת הרא"ש, וראה בית יוסף וב"ח רכא שהקשו עליו; רמב"ם זכיה ט כב; טור ורמ"א חו"מ רנא ב), שחזקת ממון עדיפה (שו"ת מהרי"ט שם ושם)^[11]; ויש פוסקים שאם בריא עכשיו, על הנותן להביא ראיה (רשב"ם שם קנג ב ד"ה תולים; הגהות מיימוניות זכיה ט כב, בשם הראב"ן וראבי"ה, ורבינו מאיר; אור זרוע בבא בתרא שם קצט).

כשהמקבל מוחזק

לדעת הסוברים שעל המקבל להביא ראיה, אם היתה המתנה מטלטלים והיו בידי המקבל, המקבל נאמן, במיגו שהיה יכול לומר שלי הם (רמב"ם זכיה ט כג; טור ורמ"א חו"מ רנא ב).

ואם אין לו מיגו, כגון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו, על המקבל להביא ראיה (כסף משנה שם כב בדעת הרמב"ם; ש"ך שם סק"ו בדעת הטור והרמ"א), כיון שאם זו מתנת שכיב מרע הרי אינה קונה אלא לאחר מיתה, ונמצא שלא יצאה מרשות הנותן (ש"ך שם); ויש שכתב שכיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באה לידו, חזר הנותן להיות המוציא מחברו, ועליו הראיה, מאחר שהמטלטלים ברשות המקבל (מגיד משנה שם).

כנגד חזקה דרבא

קטן בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שחזקה שהביא סימנים וגדול הוא^[12] - והיא נקראת "חזקה דרבא" על שם אומרה - ומכר נכסיו ומת, וטוענים יורשיו שקטן היה ואין המכירה כלום:

• יש סוברים שהדין עם הלקוחות (תוספות בבא בתרא קנד ב ד"ה ועוד; רמב"ם מכירה כט טז, וראה בית יוסף רלה יז), לפי שחזקה דרבא מועילה להוציא ממון (מחנה אפרים אישות א; נודע ביהודה מהדורה קמא אהע"ז סא), ועדיפה מרוב (נודע ביהודה שם), או שכיון שהוחזק גדול לכל דבר, בחזקת גדול הוא אף להוצאת ממון (שו"ת בית אפרים אהע"ז קל).

• יש סוברים שאין מוציאים ממון על פי חזקה דרבא (שיטה מקובצת בבא בתרא שם, בשם הרא"ש), ואין המכירה קיימת אלא אם כן בדקוהו בחייו ונמצא שיש לו סימנים (שו"ת הרא"ש לג ה).

• ויש סוברים שאף בדיקתו אינה ראיה, שמא הביא סימנים אחר המכירה (רשב"ם ורמב"ן וריטב"א בבא בתרא קנד א), שבמקום חזקת ממון אין סומכים על חזקה דהשתא אף אם מסייעת לה חזקה דרבא (נודע ביהודה מהדורה קמא חו"מ ד; שו"ת רבי עקיבא איגר ז).

כנגד ברי ושמא

חזקת ממון העומדת נגד ברי ושמא, שהתובע טוען ברי והנתבע טוען שמא, שלהלכה אין ברי עדיף (ראה ערך ברי ושמא), הרי זה לפי שחזקת ממון של הנתבע עדיפה מברי של התובע (קצות החושן נט סק"א); ויש סוברים שאם אין לו גם חזקת מרא קמא, ברי ושמא ברי עדיף (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר בבא מציעא כא ב ד"ה ויש לי).

מוחזק בממון שאינו שלו

דמי פדיון בכור שהתערב ומת

אין מוציאים מספק מידי המוחזק, אפילו כשהממון ממה נפשך אינו שלו:

שתי נשים, של שני אנשים, שילדו שתיהן בכור והתערבו, ונתנו האבות כל אחד בפדיון בכור חמש סלעים לכהן אחד, ואחר כך מת אחד מן הבנים בתוך שלשים יום, שהכהן צריך להחזיר לאביו של זה שמת (ראה בכורות מח ב, וראה ערך פדיון הבן), יכול הכהן לדחות כל אחד מהם ולומר לו לא שלך מת, אלא אם כן יכתבו האבות הרשאה זה לזה (שם; רמב"ם בכורים יא כו; טוש"ע יו"ד שה כט. וראה ערך הרשאה).

שני יוסף בן שמעון שהלוו

וכן שני אנשים ששמם יוסף בן שמעון שהלוו לאחד, ונמצא אצל הלוה שובר על שטר אחד שנפרע, לכל אחד יכול לומר שטרך הוא הפרוע (בבא בתרא קעג א ורשב"ם; רמב"ם מלוה כד ח; טוש"ע חו"מ מט ז. וראה ערך שני יוסף בן שמעון).

שכיב מרע שאמר תנו ליוסף בן שמעון

שכיב מרע שאמר תנו מאתים דינר ליוסף בן שמעון, והיו שם שני יוסף בן שמעון, שניהם חולקים בשוה (תוספתא בבא בתרא יא ז, וראה רמ"א חו"מ רנג כט, ובש"ך ס"ק לט).

ממון שנדון בכל דאלים גבר

שנים שהיו מריבים על ספינה העומדת בים, זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא, ובא אדם שלישי וחטפה - בלא טענה (ראה רשב"ם בבא בתרא לה ב ד"ה אין מוציאין, ועליות דרבנו יונה שם עמ' קסב) - נחלקו אמוראים:

• חכמי נהרדעא אמרו אין מוציאים אותה מידו, שמא אף להם אין חלק בה, מאחר שהם מכחישים זה את זה (בבא בתרא לה ב ורשב"ם);

• ורב אשי אמר מוציאים אותה ממנו, הואיל ולא טען כלום (בבא בתרא שם, ורשב"ם שם). הלכה כרב אשי (טוש"ע חו"מ קלט ב, וראה רמב"ם טוען ונטען טו ד שהביא דין זה בקרקע, וכן הוא בטוש"ע קמו כב).

גזל לוה או קנה מאחד מחמשה

גזל אחד מחמשה בני אדם, וכל אחד טוען ממני גזלת, שלדעת רבי טרפון מניח הגזלה ביניהם ומסתלק (יבמות קיח ב, וראה ערך גזל), לא יוכל לדחות לכל אחד ולומר לא ממך גזלתי, מפני שעל חפץ בעין לא אמרו שיכול לדחות (נתיבות המשפט עו סק"ד), או לפי שעשה איסור קנסוהו (שער משפט קלט סק"ב). והוא הדין כשהגזלן עצמו אומר גזלתי מאחד מכם ואיני יודע ממי (ראה שם ושם).

וכן אמר לשנים לויתי מאחד מכם ואיני יודע ממי, והם אינם תובעים אותו, צריך להניח ביניהם והם יחלוקו (ש"ך עו סק"ז טו), וכן כתבו ראשונים שאם לקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק (רמב"ם מכירה כ ב; טוש"ע חו"מ רכב ב).

ויש חולקים וסוברים שבחוב של הלואה יכול לדחות לכל אחד, שאין כאן חפץ בעין, אלא חיוב הגוף לשלם (נתיבות המשפט שם; שער משפט עו סק"ג. על חיובו לצאת ידי שמים ראה ערך דיני שמים).

ברי ושמא כשהממון אינו שלו

במה דברים אמורים שאין מוציאים מידי המוחזק אפילו כשודאי הוא חייב לאחד מהם, בברי וברי או בשמא ושמא, אבל כשהתובע טוען ברי והנתבע שמא, מוציאים מידו (ראה ש"ך חו"מ צא ס"ק יב, בדעת הרמב"ם מלוה ט ה), ואין הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך, שאין אומרים בו ברי עדיף (ראה לעיל: במקום רוב, חזקה כו'. וראה ערך ברי ושמא), לפי שכאן אין להעמיד את הממון בחזקתו, שהרי סוף סוף הוא חייב בודאי, ובזה אומרים ברי עדיף (ש"ך שם וצב ס"ק יד).

וכתבו אחרונים שכן הדין לענין רוב, שאף שאין הולכים בממון אחר הרוב (ראה לעיל שם), במקום שהוא ודאי חייב, והספק למי, הולכים אחר הרוב (שם אריה קונטרס רוב וספק בממון יד).

במוחזק בדבר שכנגד הדמים

משכון שביד המלוה

מלוה שהוא מוחזק במשכון, והלוה מוחזק במעות ההלואה, נחלקו ראשונים מי מהם נחשב למוחזק, שזה שכנגדו ייחשב כמוציא מחברו ועליו הראיה:

• יש סוברים שהמשכון שעומד להחזרה כמי שהוחזר הוא, והמלוה הוא המוציא מחברו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן פד; מהרי"ק צד; שו"ע חו"מ עב כג, וראה דעה א ברמ"א שם יח);

• ויש סוברים שהמלוה נאמן (שו"ת הרשב"א א תתקצח ואלף מ; רמ"א שם יח, בשם יש אומרים; ש"ך שם ס"ק קט, בדעת הרמב"ם מלוה יג ג, ומגיד משנה שם, ובדעת בעל התרומות מט ב), מאחר שבעל חוב קונה משכון (ראה ערך משכון), הרי הוא מוחזק בו, והלוה הוא המוציא מחברו (שו"ת הרשב"א אלף מ), ואף שיש סוברים שאין בעל חוב קונה משכון שבשעת הלואתו (ראה ערך משכון), מכל מקום הוא מוחזק בו לענין שנאמן עליו עד כדי דמיו בלא מיגו (ש"ך שם ס"ק קט), ועוד שהוא קנוי לו לכמה דברים, כגון לקדש בו את האשה (באור הגר"א שם ס"ק קיג).

חזקת המלוה בשבח שהשביחו היתומים

וכן בעל חוב שבא לגבות מקרקע היתומים והיה שם שבח, יתומים אומרים אנו השבחנו ואין לבעל חוב לגבות השבח אלא בנתינת דמים, ובעל חוב אומר אביכם השביח - על היתומים להביא ראיה (בבא מציעא קי ב; רמב"ם מלוה כא ז; טוש"ע חו"מ קטו ד. וראה ערך אפותיקי), לפי שבין כך בעל חוב נוטל את הקרקע (רש"י שם), וכיון שהקרקע לגבייה עומדת, כמו שגבאה הוא (גמ' שם ורש"י) והמלוה נקרא מוחזק (בעל התרומות ג ו, והובא בש"ך קטו ס"ק לג).

דמי דבר היוצא מהמוחזק בתקנת חכמים

היה הדבר עומד לצאת מן המחזיק, אבל לא מן הדין אלא מתקנת חכמים, ויש ספק בדמים שחברו חייב לשלם לו בעד הדבר, הרי זה נקרא מוחזק, ועל חברו להביא ראיה, כגון לקח קרקע סמוך למצר חברו, שיש רשות לבן המצר ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו (ראה ערך בר מצרא), וטען הלוקח לי הוזילה ואתה צריך לתת לי כפי שוויה, והמצרן אומר שכך היה מוכרה לכל אדם, כתבו ראשונים שעל המצרן להביא ראיה (רא"ש בבא מציעא ט כד; טוש"ע חו"מ קעה ז)^[13], ואין אומרים שמאחר שבין כך המצרן מסלקו על הלוקח להביא ראיה, אלא הקרקע ברשות לוקח, ותקנת החכמים אינה אלא לאחר שכבר באה לרשותו, ואין להוציא ממנו (רא"ש שם).

דמי שכירות בית

השכיר ביתו לחברו, המשכיר אומר בעשרה זוז השכרתי לך, והשוכר אומר בחמשה - המשכיר נאמן, לפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת (מרדכי בבא מציעא, הובא בדרכי משה שיז, וברמ"א שם ב, וש"ך שם סק"ה. וראה ערך חזקת מרא קמא וערך שכירות).

בהקדשות, מצוות ואיסורים

מוחזק שהקדיש

ספק ממון שאחד מוחזק בו, ועמד והקדישו, כתבו ראשונים שאפילו לדעת הסוברים שאם תפסו האחר אין מוציאים מידו (ראה ערך תפיסה), כיון שהקדישו המוחזק חל ההקדש, ואפילו תפסו אחר כן השני, אין ההקדש מתבטל (ראה תוספות בבא מציעא ו א ד"ה והא הכא, בדין כל דאלים גבר (ראה ערכו), וראה סמ"ע קלח ס"ק יד שהוא הדין בספק ממון, וראה אמרי בינה דיני דיינים מ בכל חזקת ממון, וראה ש"ך שם סק"ט), אם מפני שחל הקדשו מספק, וספק איסור להחמיר (דברי חיים חזקת קרקעות ו), או מפני שאף אם לפי האמת אינו שלו, יש לו שם בעלים לעשות בחפץ כאדם העושה בשלו, ואף לכלותו, ואנו קוראים בו וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ (ויקרא כז יד), שדרשו בו: מה ביתו שלו, אף כל שלו (ראה בבא קמא סח ב ועוד, וראה ערך דבר שאינו שלו: בהקדש).

מוחזק באתרוג לענין דין לכם

• קנה אתרוג והיה ספק בדין אם נקנה לו, והלוקח מוחזק, לדעת הסוברים שאם תפסו המוכר מוציאים מידו (ראה ערך תפיסה), הרי זה כממון שלו, ויוצא בו ידי חובתו אף ביום ראשון של סוכות שצריך שיהיו הארבעה מינים שלו (ראה ערך נטילת לולב), ולדעת הסוברים שאין מוציאים מידו, אינו יוצא בו, לפי שאין חזקת ממון מועילה להחשיב האתרוג כממון ודאי של המחזיק (שו"ת חמדת שלמה חו"מ ו).

• ויש מצדדים לומר שאין זה תלוי בדין תפיסת השני, שאפילו לסוברים שאין מוציאים מידו, כיון שבידו לעשות בו כחפצו, ואף להקדישו (ראה לעיל מחלוקת), נחשב כשלו לענין אתרוג (אמרי בינה דיני יום טוב כא ז. וראה כסף משנה בכורות ב ו). וכן להיפך, אף לסוברים שמוציאים מידו, כיון שאם יזיקנו המוכר או יאכלנו לא יצטרך לשלם, שעכשיו הוא המוחזק לסוברים כן (ראה לעיל: גדרה), אין זה קרוי שלו לענין אתרוג (אמרי בינה שם ו).

בעלות בחזקת ממון לקידושי אשה

קידש אשה בממון שזכה בו על ידי חזקת ממון, כתבו אחרונים שהדבר תלוי אם כשתפסו האחר מוציאים מידו, שלסוברים שמוציאים מידו - מקודשת, שהממון שלו, ואם תפסו השני וקידש בו - אינה מקודשת, ולסוברים שאין מוציאים מידו, קידושי שניהם ספק (קונטרס הספיקות א ח).

ויש שכתבו שאפילו אם אין מוציאים מידו, מכל מקום אם קידש בו הראשון בעודו מוחזק בו - מקודשת, שעל ההשתמשות בפועל הוא בעלים ודאי, וכן אם תפסו השני וקידש בו מקודשת, כיון שאין מוציאים מידו, והרי הוא עכשיו כבעלים (שערי יושר ה ח. וראה ערך תפיסה אם לתופס יש חזקת ממון), ולסוברים שמוציאים מידו, ותפסו השני וקידש בו, ספק מקודשת, לפי שאם באמת ממונו הוא, יכול לקדש בו אף על פי שהראשון בעלים ודאי על ההשתמשות (שערי יושר שם).

בגוי

חזקת ממון של ספק גוי

ספק גוי (ראה ערכו), כגון אסופי (ראה ערכו) שנמצא בעיר שיש בה גויים (ראה ערך אסופי), כתבו ראשונים שאם רוב העיר גויים - נדון כגוי גם לענין ממון, שאם נגח שורו לשור של ישראל, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם (תוספות יומא פה א ד"ה לא; שיטה מקובצת כתובות טו ב, בשם הרמב"ן והרשב"א ועוד; מאירי קדושין עג ב; מגיד משנה איסורי ביאה טו כו. וראה ערך גוי), ואף על פי שאין הולכים בממון אחר הרוב, מכל מקום כיון שמטעם רוב אנו מחזיקים אותו לגוי שוב אין לו חזקת ממון (ראשונים הנ"ל בשיטה מקובצת כתובות שם).

ויש שהוסיף טעם, שהוא עצמו מסופק אם הוא גוי או ישראל (מגיד משנה שם), ולא אמרו שאין הולכים בממון אחר הרוב אלא בישראל גמור (מאירי שם).

ספק בחזקת הממון

ויש שפירש בדעת ראשונים אלה, שדין זה שגוי משלם לעולם נזק שלם למדוהו ממה שנאמר: רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג ו), שדרשו: ראה שבע מצוות שנצטוו בהן בני נח ולא קיימון, עמד והתיר ממונם לישראל (בבא קמא לח א. וראה ערך בן נח וערך גוי), הרי זה מדין הפקר (קצות החושן רנח סק"א), וכיון שספק לנו אם הוא מוחזק - אין חזקתו כלום (שם, ובשב שמעתתא ד ז. וראה לעיל: כנגד רוב).

גזל הגוי והפקעת הלואתו

ויש שפירשו שלדעתם אין לגוי חזקת ממון כלל בכל מקום (רי"ט אלגזי בכורות ב טז, וראה קונטרס הספקות ו ד), לפי שלדעתם גזל הגוי מותר מן התורה (ראה ערך גזל הגוי מחלוקת בדבר), אבל לסוברים להלכה שגזל הגוי אסור מן התורה יש לגוי חזקת ממון (רי"ט אלגזי שם), או שמכל מקום כיון שהוא ספק הרי זה כהפקעת הלואתו שמותר במקום שאין חלול השם (תשובות רבי מרדכי מ"מ דק"ק לבוב בסוף ספר ברוך טעם), ועוד שאין האיסור בגזל הגוי אלא שירחיק הישראל עצמו מהרגל גזילה (תשובות ברוך טעם שם).

ויש שפירש הטעם שאין לגוי חזקת ממון לפי שחזקת ממון אינה אלא כשיש חזקה שכל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו (ראה ערך חזקת מטלטלים. שערי יושר שער ה טו, וראה לעיל: בדררא דממונא), וכיון שגוי חשוד על הגזל (ראה ערך גוי), אין מה שהממון נמצא ברשותו עושה אותו למוחזק (שערי יושר שם).

הערות שוליים