מיקרופדיה תלמודית:חטאת

הגדרה^[1] - קרבן שחייב היחיד או הציבור להביאו לכפרה במקרים מסויימים או בזמנים קבועים

חטאת

הקרבנות שבשם חטאת

בשם חטאת נקראים בתורה כמה קרבנות, בין של יחיד בין של ציבור, הבאים לכפר על חטא. ויש שאינם באים לכפר על חטא ונקראים בשם חטאת, לפי שעבודתם כעבודת קרבן חטאת (ראה ערך מחסרי כפרה, וראה כריתות כו א, ביולדת ובמצורע).

סתם חטאת בכל מקום היא הבאה על שגגת דבר שזדונו כרת (רש"י זבחים ח א ד"ה מי), ונקראת גם חטאת חלב (ראה נדרים ד א), וכן נקראת חטאת קבועה (ראה הוריות ח ב, ורמב"ם שגגות א ג).

חיובה על השוגג

כל העובר בשגגה על אחת ממצוות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבים עליה כרת (ראה ערך חייבי כריתות), הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א א), שנאמר: וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וכו' אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ וגו' (ויקרא ד כז - כח).

• אין חייבים חטאת בשגגת דבר שזדונו כרת אלא על עבירה שיש בה לא תעשה (רמב"ם שגגות א ב); ויש מן הראשונים שתלו הדבר במחלוקת תנאים (תוספות יומא פו א ד"ה חוץ. וראה ערך חייבי כריתות).

• אין חייבים חטאת על שגגת לא תעשה אלא אם כן יש בה מעשה (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א ב). ונחלקו אמוראים בדעת תנאים אם צריך מעשה לחיוב חטאת (סנהדרין סה א).

• אינו חייב חטאת על עבירה בשוגג אלא אם כן נודע לו אחר כך שחטא בודאי, שנאמר: אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ וגו' (ויקרא ד כג, כח. כריתות ז ב, ושם יט א), ואם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא, אינה מכפרת (רש"י שבת עב א ד"ה והרי).

אחד האיש ואחד האשה שוים בחטאת (משנה כריתות י ב).

חטאת אינה באה אלא על חטא, ואינה באה בנדר ונדבה (ראה משנה חולין מא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד ח. וראה טור או"ח א).

הקרבן

היחיד מביא כשבה או שעירה, והנשיא - היינו המלך - שעיר (ראה ערך שעיר נשיא), ומשיח, היינו כהן גדול שעשה מעשה בשגגת הוראתו, ובית דין הגדול (ראה ערכו) ששגגו בהוראה ועשו הקהל על פיהם, מביאים פר (ראה ערכים: פר כהן משיח; פר העלם דבר של ציבור; שגגת הוראה), ובעבודה זרה, היחיד והנשיא והמשיח מביאים שעירה, ובית דין מביאים פר לעולה ושעיר לחטאת (משנה הוריות ט א; רמב"ם שגגות א ד, יב א).

אחד יחיד ששגג באחת מאלו או מרובים (יבמות ט א והוריות ח א; רמב"ם שגגות א ה).

כל כבשי ושעירי חטאת, בין של יחיד בין של ציבור, אינם אלא בני שנתם (תורת כהנים על במדבר טו כט).

כל חטאת יחיד היא נקבה, חוץ משעיר נשיא, ופר כהן משיח, ופר יום הכפורים (ראה ערכיהם); וכל חטאות הציבור הם זכרים, מן העז או מן הבקר, ואין בהם מן הכבשים (רמב"ם מעשה הקרבנות א טו)^[2].

אין מביאים נסכים (ראה ערכו) עם החטאת (מנחות צ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ב ב, ג. וראה ערך נסכים).

הפרשתה וקדושתה

אף על פי שאין החטאת באה בנדר ונדבה וחיוב עליו להביאה, מכל מקום צריך שיתפיס הבהמה בנדר (ראה נדרים יג א), היינו שאין הקדושה חלה עליה ממילא (תוספות שם ד"ה מרבה), וצריך להקדישה (פירוש הרא"ש שם ד"ה חטאת).

החטאת היא בכלל קדשי קדשים (זבחים מז א, ורש"י ד"ה קדשי קדשים; רמב"ם מעשה הקרבנות א יז. וראה ערך קדשי קדשים), ומשעה שהוקדשה יש בה מעילה (משנה מעילה ט א; רמב"ם מעילה ב ו. וראה ערך מעילה).

הקרבתה ואכילתה

כל חטאת בהמה של יחיד טעונה סמיכה (ראה מנחות צב א, ורמב"ם מעשה הקרבנות ג ו, וראה ערך סמיכה), אבל חטאות הציבור אין טעונות סמיכה, חוץ מפר העלם דבר של ציבור (ראה ערכו), ושעיר המשתלח (ראה ערכו. מנחות שם; רמב"ם שם י). בשעירי עבודה זרה (ראה ערכו) נחלקו ראשונים (מנחות שם ב). הלכה שאין בהם סמיכה (רמב"ם שם).

שחיטת החטאת בצפון (ראה זבחים מז א, ושם נב ב, ושם מח א, רמב"ם מעשה הקרבנות ה ג. וראה ערך שחיטה). אף קבלת הדם של החטאת בצפון (משנה זבחים מז א; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ב. וראה ערך קבלה).

החטאת הרי היא כשאר הקרבנות, שאינם קרבים אלא ביום (רש"י זבחים צח א ד"ה חטאת).

לשמה

חטאת שנזבחה שלא לשמה פסולה (זבחים ב א; רמב"ם פסולי המוקדשין טו א). והוא הדין בשינוי בעלים, ששחט חטאת ראובן לשם שמעון (זבחים שם; רמב"ם שם ג).

ודווקא כששחטה לשם זבח אחר, כגון לשם שלמים (ראה רמב"ם שם ד), אבל שחטה סתם - כשרה (זבחים מו ב). שחטה לשם חולין כשרה, אבל אינה עולה לבעלים לשם חובה (זבחים מו ב; רמב"ם שם).

מלבד ששה הדברים שכל קרבן נזבח לשמם (ראה זבחים מו ב), בחטאת צריך שתהיה מחשבתו גם לשם חטא (זבחים מו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד יא). שחטה לשם חטא אחר, כגון חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם, נחלקו אמוראים אם כשרה או פסולה (זבחים ג ב, ז א, ט ב ומנחות ג ב)^[3].

הקדמתה

הקרבת החטאת קודמת לשאר קרבנות (זבחים פט א). וכן בשעת הפרשה - מפריש החטאת תחילה, ואחר כך העולה (זבחים שם).

דם החטאת קודם לדם העולה (זבחים פט א; רמב"ם תמידין ומוספין ט ה), אבל איברי עולה קודמים לאימורי חטאת, כשנזרקו דמי שניהם (רש"י שם).

דם חטאת ואיברי עולה, או דם עולה ואימורי חטאת, נסתפקו בגמרא איזה מהם קודם (ראה זבחים פט ב). הלכה שאיזה שירצה יקדים (רמב"ם שם. וראה ערך מקודש).

כפרתה

החטאת מכפרת על החוטא כפרה גמורה (ראה כריתות כה א).

חייבי חטאות שעבר עליהם יום הכפורים, חייבים להביא לאחר יום הכפורים (משנה כריתות שם; רמב"ם שגגות ג ט).

בעלי חטאות בעת שמביאים קרבנותיהם אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו ודוי דברים (רמב"ם תשובה א א. וראה ערך ודוי וערך תשובה).

החטאת מכפרת גם על חייבי-עשה (ראה ערכו) (רבא זבחים ז א), אבל אינה מכפרת עליהם כפרה קבועה כעולה (זבחים ז ב, ורש"י שם ו א ד"ה מקופיא), ויש לו להביא עולה כדי להשלים הכפרה (זבח תודה שם).

בזמן הזה

רשימה בפנקסו

אף בזמן שאין בית המקדש קיים, מי שעבר עבירה שחייבים עליה חטאת, יש עליו חיוב להביא חטאת לכשיבנה בית המקדש בימיו, וכן אמרו: האוכל חלב בזמן הזה, צריך שיכתוב לו שיעור, שאם אכל כזית בינוני לא יכתוב מחוייבני חטאת, אלא יכתוב כזית בינוני אכלתי, שמא יבוא בית דין אחר וירבה בשיעורים (יומא פ א ורש"י), היינו שיבנה בית המקדש בימיו, ויתחדש בית דין, ותתחדש הלכה ויאמרו שאינו חייב קרבן אלא על כזית גדול, ונמצא מביא חולין לעזרה (ראה רש"י יומא שם ד"ה אי נימא וד"ה אלא).

ואמרו באחד מן התנאים שהטה את הנר בשבת בשוגג, וכתב על פנקסו: אני פלוני בן פלוני קראתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה (שבת יב ב).

נתינת צדקה כשיעור חטאת

וכתבו הפוסקים שבזמן הזה מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שחילל את השבת, או שבא על הנדה - יתענה ארבעים יום, ולא רצופים אלא שני וחמישי, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ויתן צדקה כשיעור חטאת (שו"ת מהר"ם למברג תלא; רמ"א או"ח שלד כו, וראה רמ"א יו"ד קפה ד), היינו כפי מה שקונים הפחות שבכבשים באותו זמן (מגן אברהם שלד ס"ק לד).

אמירת פרשת חטאת

כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת (מנחות קי א, וראה מגילה לא ב). וכן כתבו הפוסקים להלכה, שטוב לומר פרשת חטאת (טוש"ע או"ח א ה).

אפילו אם אינו יודע שחטא, יקרא מספק, ואם חטא - תכפר עליו; ואם לא חטא - יתנו לו שכר כקורא בתורה (בית יוסף שם), אלא שאחר פרשת חטאת לא יאמר יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל כאילו הקרבתי חטאת, כדרך שאומר בשאר הקרבנות (טור שם).

ויש שכתבו שיאמר דרך תנאי, אם אני חייב חטאת יהי רצון לפניך שתהא מקובלת לפניך קריאתי כאילו הקרבתי חטאת בזמנה, וממילא נשמע שאם אינו חייב חטאת לא יהא אלא כקורא בתורה (ב"ח שם. וראה באר היטב שם שכן הסכימו כמה אחרונים).

ויש חולקים וסוברים שלא יאמר כלל, לפי שמשמע שאם אינו חייב חטאת יהא נדבה, ואין חטאת באה נדבה (ט"ז שם סק"ז), ועוד שהרי אינו חייב חטאת אלא אם כן נודע לו בודאי שחטא (מגן אברהם שם ס"ק יא. וראה ערך קרבנות).

חטאת העוף

חיובה וחשיבותה

בשם חטאת העוף נקראים החטאות שדינן לבוא מן העוף (ראה זבחים צ א). חטאות העוף באות לעולם עם עולה.

יש שעיקר החיוב הוא חטאת בהמה, וכשאין ידו משגת לקנות בהמה, באים העופות תחתיה (ראה רש"י זבחים שם ד"ה כל מקום), כגון בקרבן עולה ויורד (ראה ערכו), וכן במצורע (ראה ערכו). ויש שעיקר החיוב הוא חטאת העוף, כגון בזב (ראה ערכו) וזבה (ראה ערכו) ויולדת (ראה ערכו).

תורים קודמים לבני יונה בכל מקום (כריתות כח א), אלא שתורים אינם כשרים אלא גדולים, ובני יונה כשהם קטנים (חולין כב ב; רמב"ם איסורי מזבח ג ב).

חטאת העוף באה בין מן הזכרים בין מן הנקבות (תוספתא תמורה א כ).

מליקתה

חטאת העוף כיצד היתה נעשית, היה מולק את ראשה ממול ערפה, ואינו מבדיל הראש מן הגוף (משנה זבחים סד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ז ו. וראה ערך מליקה).

מלק והבדיל נחלקו תנאים אם החטאת פסולה (משנה זבחים סד ב תוספתא זבחים ז ה). הלכה שאם הבדיל פסל (רמב"ם שם).

על סמיכה שאינה נוהגת בקרבן עוף, ראה ערך סמיכה.

הזאת דמה

חטאת העוף אין בה קבלת הדם בכלי (זבחים צב ב. וראה ערך קבלה), ואין הזאת דמה באצבע כחטאת בהמה (פירוש הראב"ד והרז"ה קנים שם, וראה ערך הזאה), אלא אוחז בעוף עצמו ומזה (רש"י זבחים סד ב ד"ה ומזה).

מקום הזאתה הוא על קיר התחתון של מזבח החיצון, למטה מחוט הסקרא (משנה קנים א א). היזה דמה למעלה מחוט הסקרא - פסולה (משנה זבחים סו א; רמב"ם פסולי המוקדשין ז ה)^[4].

מיצוי דמה

שיירי הדם היו מתמצים על היסוד (משנה שם סד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ז ו. וראה ערך מצוי), שמקרב בית מליקתו לקיר המזבח ודוחקו בקיר, והדם מתמצה ויורד ליסוד (רש"י זבחים שם ד"ה היה), או שסוחט בין אצבעותיו וניצוק הדם הולך למרחוק (רש"י מנחות ב ב ד"ה הזאה)^[5].

מיצה דמה למעלה מחוט הסקרא, הדבר תלוי במחלוקת (זבחים סג ב, ומנחות ג א). וכן במיצה דמה שלא לשמה או במחשבת פסול, הדבר תלוי במחלוקת ( זבחים סד ב, ומעילה ט א, ורש"י ותוס' שם). הלכה - מיצוי חטאת העוף מעכב, ומחשבת פסול פוסלת בו (רמב"ם פסולי המוקדשין יג ה).

חטאת העוף אין למזבח אלא דמה, וכולה לכהנים (זבחים סד ב; פסחים נט א; רמב"ם מעשה הקרבנות ז ז), ואין בה הקטרה (ראה ערכו) על גבי המזבח (רש"י פסחים שם ד"ה הכא. וראה ערך הקטרה (א) כרך י).

חטאת העוף, אף על פי שבמליקתה נעשית נבלה, הותרה לכהנים (זבחים מד ב; מנחות עג א. רמב"ם מעשה הקרבנות ז ז. וראה ערך מליקה וערך נבלה). - חטאת העוף הבאה על הספק

חיובה וגדרה

מחוסרי-כפרה (ראה ערכו), שמביאים עולה וחטאת מן העוף, מביאים אותם אף על הספק (ראה משנה כריתות ז ב). על של עולה מתנה: אם חייב תהא לחובתו, ואם לאו תהא נדבה; אבל של חטאת אינו יכול להתנות, שאין חטאת באה נדבה (ראה לעיל: חטאת), וחייב להביאה מספק (רש"י כריתות שם ד"ה מביאה).

האשה שהיו עליה ספק חמש לידות, או ספק חמש זיבות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים (כריתות ח א; רמב"ם מחוסרי כפרה א י), אף על פי שקרבן ודאי מביאה על כל אחת ואחת (ראה כריתות ט ב).

הספק

חטאת העוף הבאה על הספק מצינו בין בספק אם נתחייב בה מתחילה, ובין בספק אם נתכפר בחטאתו שהביא על הודאי.

ספק בחיוב - ספק יולדת (ראה ערכו), כגון אשה שהפילה, ואין ידוע מה הפילה, אם ממין פטור או ממין חובה, או שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, ואין אחת מהן מכרת נפלה, מביאות כל אחת חטאת העוף מספק (כריתות ז ב, ורמב"ם מחוסרי כפרה א ז).

ספק בכפרה - כגון ספק נזרק הדם משחשכה - ופסולה (ראה ערך זריקה) - ספק לא חשכה, הרי זה מביא חטאת העוף ספק (תוספתא כריתות ב ז).

הקרבתה וקדושתה

חטאת העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה, ואינה נאכלת (כריתות ז ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ז י). ומטמאה מספק בבית הבליעה, כנבלת עוף טהור (תוספתא זבחים ז כא. וראה ערך בית הבליעה וערך נבלת עוף טהור)^[6]. ואסורה בהנאה (רש"י כריתות כו ב ד"ה ואסורה; רמב"ם מחוסרי כפרה א ז).

חטאות הציבור

חטאות הציבור יש מהן חטאות חיצונות ונאכלות, והן שעירי ראשי חדשים (ראה ערך שעיר ראש חודש) ושל מועדות (ראה משנה זבחים נב ב. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות א טז), ויש מהן חטאות פנימיות ונשרפות, והן פר העלם דבר של ציבור (ראה ערכו), ושעירי עבודה זרה (ראה ערכו), ושעיר יום הכפורים (ראה ערכו) שחברו משתלח (ראה רמב"ם שם).

יש מהן שאינן באות לכפר על עבירת מצוה ידועה (ראה זבחים לט ב. וראה כריתות כד ב), ושזמנן קבוע, ודוחות את השבת וטומאת מת (תמורה יד א, ויומא נ א. וראה רמב"ם ביאת מקדש ד י), והם שעירי ראשי חדשים ושל רגלים ויום הכפורים, אלא שהנאכלים שבהם באים בטומאה, ואינם נאכלים בטומאה (פסחים עו ב), ויש - פר העלם ושעירי עבודה זרה - שבאים לכפר על עבירת מצוה ידועה, ואין זמנם קבוע, ואינם דוחים לא את השבת ולא את הטומאה (תמורה יומא ופסחים שם).

חטאות הציבור נקראו אף חטאות הקהל (ויקרא ד כא, ותורת כהנים שם), והן אלו שכל ישראל או רובם חייבים (רש"י יבמות ט א ד"ה ת"ל), או ששבט אחד חייב (ראה ערך פר העלם וערך שעירי ע"ז), אבל לא בני עיר אחת אפילו הם מרובים (יבמות שם ורש"י).

חטאות הציבור, ככל קרבנות הציבור, באים מתרומת הלשכה (ראה שקלים ד א, וראה ערך קרבנות ציבור וערך תרומת הלשכה), אלא שבפר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה נחלקו בהם תנאים אם גובים מעות מכל אחד ואחד, או שבאים מתרומת הלשכה (מנחות נב א). הלכה שגובים מכל אחד ואחד (רמב"ם שקלים ד ב).

חטאות הציבור אינן אלא מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים (רמב"ם מעשה הקרבנות א טו), וכן אינן אלא מן הזכרים, ככל קרבנות הציבור (משנה תמורה יד א, וראה ברייתא שם טו א; רמב"ם שם. וראה ערך הנ"ל).

סמיכה (ראה ערכו) אינה בחטאות הציבור, שכל קרבנות הציבור אין בהם סמיכה (משנה שם צב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג י. וראה ערך סמיכה).

חטאת נזיר^[7]

חיובה

הנזיר כשימלאו ימי נזירותו, חייב להביא מלבד כבש לעולה ואיל לשלמים (ראה ערך איל נזיר) כבשה לחטאת, שנאמר: וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' וגו' וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת וגו' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וגו' (במדבר ו יג - טז. משנה נזיר מה א; רמב"ם נזירות ח א).

חטאת נזיר אין מתפיסים אותה בנדר (נדרים ד א דלא מתפיס ליה כו').

כפרתה

חטאת נזיר באה להתירו באיסורי נזיר (כריתות ח ב), ולדעת ר' אליעזר בן יעקב נמנה הנזיר בכלל מחוסרי-כפרה (ראה ערכו), שכל זמן שלא הביא קרבנו אסור ביין ובתגלחת ולהיטמא למתים (כריתות ח ב, וראה ערך מחוסרי כפרה).

חטאת נזיר אינה באה לכפר על חטא (תורת כהנים חובה ח).

חטאת מצורע^[8]

חיובה

המצורע (ראה ערכו) אחר שנרפא מצרעתו ונטהר (ראה ערך טהרת מצורע), חייב להביא ביום השמיני לטהרתו - מלבד כבש לאשם וכבש לעולה (ראה ערך אשם מצורע, וערך עולת מצורע) - כבשה לחטאת, שנאמר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וגו' וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת (ויקרא יד י, יט). ואם אין יד המצורע משגת - מביא חטאת העוף (כריתות י ב; רמב"ם שגגות י ג ומחוסרי כפרה א ג, וראה ערך השג יד).

חטאת מצורע טעונה נסכים (מנחות צ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ב ב. וראה ערך נסכים). וכן טעונה מנחת נסכים (ראה ערכו. מנחות צא א; רמב"ם שם ו).

כפרתה

חטאת מצורע מכפרת עליו (ערכין יז ב, וכריתות ט ב). ומכל מקום אין החטאת באה לכפר על חטאו, שכבר נתכפר לו העון בצער נגעו, אלא להתירו בקדשים (סוטה טו א).

הקדמתה

חטאת מצורע הקרבתה היא אחר אשמו, כסדר הכתוב בתורה (ראה מנחות ה א, וראה רמב"ם מחוסרי כפורים ד ב). הקדים חטאתו לאשמו, תעובר צורתה - היינו שיניחנה עד למחר, ותיפסל בלינה (ראה ערך עבור צורה) - ותצא לבית השרפה (מנחות שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ה ג).

חטאת מצורע קודמת לעולתו (ראה תוספות פסחים נט א ד"ה דכתיב). הקדים עולתו לחטאתו, מה שעשה עשוי (פסחים שם).

חטאות הפנימיות

חטאות הפנימיות - והן קרבנות חטאת, שדמם טעון הזאה ונתינה בפנים, בהיכל - חמש הן: (א) פר כהן משיח; (ב) פר העלם דבר של ציבור; (ג) שעירי עבודה זרה; (ד) פר יום הכפורים; (ה) שעיר יום הכפורים (ראה ערכיהם. וראה רמב"ם מעשה הקרבנות א טז). ונקראו חטאות הפנימיות (ראה זבחים ד א, ושם צב א), לפי שדמן טעון הזאה ונתינה בפנים, בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב (רש"י שבועות ז א ד"ה הואיל), ויש שדמן טעון גם הזאה לפני ולפנים, בקודש הקדשים, על בין-הבדים (ראה ערכו), והן פר ושעיר של יום הכפורים (ראה ערך הזאה (א)). אין בחטאות הפנימיות זריקה על המזבח החיצון (עי' זבחים ד א, ורש"י ד"ה וישנן).

חטאות הפנימיות נקראות גם בשם פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (ראה משנה זבחים מג א, ושם מז א, ושם קד א, ומעילה ט א ועוד. וראה ערך פרים ושעירים הנשרפים), או חטאות הנשרפות (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יא), לפי שבשרן טעון שריפה בבית-הדשן (ראה ערכו), ואסור באכילה (רש"י זבחים מז א ד"ה פרים הנשרפים).

חטאות החיצונות

חטאות חיצונות הן קרבנות חטאת, שדמם ניתן על מזבח-החיצון (ראה ערכו). בשם זה נקראות כל החטאות סתם (ראה זבחים י ב, ומנחות כא א), בין של יחיד בין של ציבור, שדמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות מזבח החיצון (ראה ערכו. וראה משנה זבחים יב ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ז. וראה ערך מתן דמים), ונקראו אף חטאות הנאכלות (ראה משנה זבחים צב א), לפי שבשרן נאכל לכהנים (ראה להלן, וראה ערך אכילת קדשים). ולא מצינו חטאת חיצונה נשרפת, אלא במלואים (ראה ערכו), שהיו על פי הדיבור (ראה רש"י שמות כט יד, ויקרא ט יא. וראה ערך מלואים), והוראת-שעה (ראה ערכו. רמב"ן שמות שם).

כיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט, ונותן הדם (ראה ערך מתן דמים), ומפשיט (ראה ערך הפשט ונתוח), ומפריש האמורים (ראה ערכו), ומולח, וזורק על גבי האשים, ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה בעזרה (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א. וראה משנה זבחים נג א), ונאכלים בכל מאכל ליום ולילה עד חצות (משנה זבחים נג א)^[9].

חטאות המתות

מהותן וגדרן

חטאות המתות הן: (א) ולד חטאת; (ב) תמורת חטאת; (ג) מתו בעליה; (ד) נתכפרו בעליה; (ה) עברה שנתה (הוריות ו ב, תמורה טז א, פסחים צז ב). ונתנו ראשונים סימן: ותמנ"ע (סמ"ג לאוין שמה; ריטב"א יומא נ א ד"ה כולם). הלכה למשה מסיני (ראה ערכו) שחטאות אלו הולכות למיתה (נזיר כה ב ועוד; רמב"ם פסולי המוקדשין ד א), אף על פי שכל מותר חטאת הולך לקיץ-המזבח (ראה רש"י פסחים צז א ד"ה כאילו, וראה ערך מותרות וערך קיץ המזבח).

כיצד הן מתות, לא שיהרגן בכלי או בידו, אלא יכניסן לבית ונועל עליהן עד שימותו (רמב"ם פסולי המוקדשין ד א; סמ"ג לאוין שמה). וכן אמרו: כונסה לכיפה והיא מתה מאליה (קדושין נה ב, ורש"י ד"ה כחטאת; רמב"ם שם ו יח. וראה ערך כיפה), שאין נותנים לה מזונות (רש"י קדושין שם), או שמאכילים אותה שעורים עד שכריסה נבקעת (ראה רש"י סנהדרין קיב ב ד"ה היו)^[10].

המקריב אחת מחטאות אלו עובר בעשה (נזיר כה ב, תמורה יח א). מלבד העשה עובר אף משום איסור חולין בעזרה (ראה שו"ת אחיעזר יו"ד יג. וראה ערך חלין בעזרה).

דינם

• חטאות אלו אסורות באכילה (בכורות טז א).

• וכן אסורות בהנאה לכתחילה, אך אם נהנו - פטורים מקרבן מעילה (משנה תמורה כב א, ומעילה י ב; רמב"ם מעילה ג ד. וראה ערך מעילה).

• חטאות המתות אינן עושות תמורה, שאם התפיס בהן בהמה אחרת אינה קדושה (משנה תמורה כא ב, ומעילה י ב; רמב"ם תמורה א ב. וראה ערך תמורה).

• כל הזבחים שנתערבה בהם אחת מחטאות המתות, אפילו נתערבה אחת ברבוא, ימותו כולם (משנה זבחים ע ב, וראה ערך תערובת קדשים).

ולד חטאת

ולד חטאת שהוא מחטאות המתות, הרי זה כשהקדיש בהמה ריקנית, ואחר כך נתעברה וילדה (רש"י יבמות עח א ד"ה אי), שקדושת הולד היא מכח האם (רש"י תמורה כה א ד"ה אבל), לפיכך אפילו עדיין לא נתכפרו הבעלים, אינם יכולים להתכפר בולד, לפי שאינו ראוי לכפרה, שלא הפרישו מתחילה לכך (רש"י מעילה י ב ד"ה ולד).

אבל הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה מתכפר בה, רצה מתכפר בולדה (מנחות פא א, תמורה י א)^[11].

תמורת חטאת

תמורת חטאת היא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו: הרי זו תמורת זו (ראה משנה תמורה כו ב, ורמב"ם תמורה ב א, וראה ערך תמורה), שאף על פי שבשאר קרבנות יש שתמורותיהם כיוצא בהם (ראה תמורה יז ב), בחטאת הלכה למשה מסיני שתמות (ראה משנה תמורה כא ב, ומעילה י ב).

מתו בעליה

חטאת שמתו בעליה לאחר שהפרישוה, הלכה למשה מסיני שתמות (ראה תמורה כא ב, ומעילה י ב), אף על פי שבשאר קרבנות מצינו שמקריבים אותם לאחר מיתה (ראה זבחים ה א, וראה ערך חייבי קרבן).

אף כשמתו הבעלים לאחר שחיטת החטאת, קודם מתן דמים, יש לה דין חטאת שמתו בעליה ופסולה (יומא נ א).

נתכפרו בעליה

המפריש חטאתו ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה - תמות (משנה תמורה כב ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד א,ח).

המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ולא הספיק להקריב את השניה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, יביא איזו מהן שירצה (תמורה טו א). ונחלקו תנאים על אותה שניה - רבי אומר שתמות, וחכמים אומרים שתרעה עד שיפול בה מום, ויפלו דמיה לנדבה, כדין מותר חטאת (משנה תמורה כב ב). הלכה כחכמים (רמב"ם פסולי המוקדשין ד ח).

אבדה ממנו ולא מן הרועה - אינה אבודה, וכל שכן אם אבדה מן הרועה ולא אבדה ממנו (תמורה כב ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד י). אבדה ממנו ומן הרועה, ואחד בסוף העולם מכיר בה, הרי זה ספק (תמורה שם), לפיכך תמות (רמב"ם שם יב).

היתה החטאת גנובה או גזולה בשעת כפרה, ואחר כך חזרה, אינה מתה אלא רועה (תמורה כב ב; רמב"ם שם ט), שלא שמעו ממשה רבינו אלא אבודה (רמב"ם שם).

שעברה שנתה

חטאת שעברה שנתה, שמנו אותה בין החטאות המתות (ראה תמורה כא ב, ומעילה י ב), נאמר בכבשי ושעירי חטאת שאינם כשרים אלא בני שנתם (ראה ערך חטאת), שלא הספיק להקריבם עד שעברה שנתם (רבנו גרשום).

בפר חטאת, שזמן כשרותו הוא בתוך שלש שנים (ראה פרה א ב מחלוקת תנאים, וראה ערך פר), מצדדים ראשונים שאם עברו שנותיו, אף על פי שפסול, מכל מקום לא נאמרה בו ההלכה שימות (תוספות יומא סה ב ד"ה משום).

חטאת שעברה שנתה, לדעת ריש לקיש אינה מתה, אלא תרעה עד שיפול בה מום, ותימכר (פסחים צז א), ואפילו נתכפרו הבעלים באחרת, אינה מתה (ראה תמורה שם, ורש"י ד"ה תנן וד"ה עברה). ואותה ששנינו: חטאת שעברה שנתה, אם כיפרו הבעלים - תמות (משנה שם כא ב), פירש רבא לדעת ריש לקיש אינה אלא כשאבדה אחר שעברה שנתה, והפריש אחרת תחתיה (תמורה כב א, ראה רש"י ותוספות שם בביאור דעתו).

להלכה כתבו ראשונים כדעת ריש לקיש, שהמפריש חטאתו ועברה שנתה תרעה (רמב"ם פסולי המוקדשין ד ז). ויש מן הראשונים שכתבו, שלדעת רבי שמעון, חטאת שעברה שנתה מתה בכל ענין שהוא, ואפילו לא נתכפרו הבעלים באחרת (תוספות פסחים צז ב ד"ה אלא, בסופו).

חטאת שאינה ראויה ליקרב

מלבד חמש חטאות המתות שמנו חכמים, מצינו עוד חטאות שאמרו בהן שמתות:

• האשה שנדבה בנזיר (ראה ערכו), והפרישה את חטאתה (ראה ערך חטאת נזיר), ואחר כך הפר לה בעלה - החטאת תמות (משנה נזיר כד א; רמב"ם נזירות ט ט. וראה ערך הפרה).

• האב שהדיר את בנו קטן בנזיר (ראה ערך נזירות), והפריש עליו קרבנותיו, ולא רצה הבן בנזירות זו, ומחה הוא או קרוביו, או גילח הוא או שגלחוהו קרוביו - החטאת תמות (ראה משנה נזיר כח ב, ורמב"ם נזירות שם יב).

• האומר בהמה זו חציה חטאת וחציה עולה - תמות (ראה תמורה כו א, ראה רש"י ותוספות שם).

• בהמה שיש ספק שמא יצאה מירושלים, ורוב בהמות היוצאות ממנה זבחים הם (ראה קדושין נה א, ורש"י ד"ה ה"ג, וראה ערך ירושלים), אם נקבה בת שנתה היא, שיש לחוש שמא חטאת היא, כונסה לכיפה והיא מתה מאליה (קידושין שם ב; רמב"ם פסולי המקודשין ו יח).

בדמי חטאת

דין חטאות המתות נאמר גם בדמי חטאת, ולכן כל מקום שאילו היתה חטאת היתה מתה, אם הפריש דמים ואמר הרי אלו לחטאת, הדמים ילכו לים המלח (נזיר כד א, תמורה כב ב; תוספתא מעילה א ח; רמב"ם פסולי המוקדשין ה א).

דמי חטאת שהולכים לים המלח, לא נהנים מהם, ולא מועלים בהם, כמו בחטאות המתות (נזיר כח ב; משנה מעילה יא א).

בחטאות הציבור

חטאות המתות יש מהן שלא ימצאו כלל בחטאות-הצבור (ראה ערכו), שאי אתה יכול לומר ולד חטאת בציבור, שאין חטאת נקבה בציבור, ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בציבור, שאין ציבור עושים תמורה, ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בציבור, שאין הציבור מתים (הוריות ו ב, ותמורה טז א; רמב"ם פסולי המוקדשין ד א. וראה ערך חטאות הצבור).

חטאת שכיפרו בעליה, ושעברה שנתה – שמתה, היינו ביחיד ולא בציבור (משנה תמורה טו א).

חטאת ציבור שנתכפרו בעליה - נחלקו תנאים אם תמות (משנה יומא סב א, ותמורה טו א).

הלכה שאין חטאת ציבור מתה (רמב"ם פסולי המוקדשין ב ב).

בחטאת העוף

חטאות המתות יש מהן שלא ימצאו כלל בחטאת-העוף (ראה ערכו), שאי אתה יכול לומר בה ולד חטאת, שהרי אין ולד יוצא מגופה (מאירי קדושין יג ב), ולא תמורת חטאת, שאין עוף עושה תמורה (פירוש הרא"ש קנים ב ה, וראה ערך תמורה), אבל חטאת שמתו או נתכפרו בעליה תיתכן אף בחטאת העוף, ואף הן מתות (משנה קנים ב ה, וראה יומא מא ב).

ויש מן הראשונים שכתבו, שבחטאת העוף לא נאמרה ההלכה למשה מסיני שתמות (הר"י מאורלינ"ש, הובא בפירוש הרא"ש קנים שם; וראה שער המלך פסולי המוקדשין ד ה). וכן מצינו שמנו בין הדברים שבין בהמה לעופות, שהבהמה יש בה חטאת מתה, מה שאין כן בעופות (תוספתא תמורה א יט).

הערות שוליים