מיקרופדיה תלמודית:חלדה

הגדרה^[1] - פסול שחיטה, על ידי שהסכין מכוסה בשעת שחיטה^[2]

חלדה היא אחד מחמשה הדברים הפוסלים את השחיטה (חולין ט א; רמב"ם שחיטה ג א; טוש"ע יו"ד כג א), בין בבהמה ובין בעוף (כן משמע מחולין ל ב), והבשר נבלה (משנה שם לב א), וככל חמשה הדברים פסולו הוא הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. חולין כז א)^[3].

הכיסוי

עיקר פסול חלדה נאמר בכיסוי הסכין על ידי הסימנים - הגרגרת (ראה ערכו) או הושט (ראה ערכו) - שתורת שחיטה נאמרה בהם (ראה ערך שחיטה), וכן שנינו: שחט אחד מהם, והחליד את הסכין תחת השני - ששחט סימן ראשון בהבאה, וכשחזר ובא לעשות הולכה תחב ראש הסכין בין סימן שני לצואר (תוספות חולין ל ב ד"ה או) - ופסקו, נבלה (רבי ישבב במשנה שם לב א, ובתוספתא שם (צוקרמאנדל) ב ט; רבי עקיבא שם ושם, לאחר שהודה לרבי ישבב). ולא זו בלבד, שאינה כדרך שחיטה לפי שפסקו מלמטה למעלה, אלא אפילו החליד הסכין בין סימן לסימן ושחט את התחתון כהלכתו, מלמעלה למטה, והוציא את הסכין וחתך העליון כדרכו - שחיטתו פסולה (גמ' שם ל ב, ורש"י ד"ה ופסקו; רמב"ם שחיטה ג ט; טוש"ע יו"ד כד ז), שהיה לו לשחוט כדרכו, הקנה תחילה ואחריו הושט (רבנו גרשום שם ד"ה אמר רב יהודה). והוא הדין אם שחט העליון תחילה מלמטה למעלה, והוציא הסכין ושחט התחתון (טור שם, על פי התוספתא שם), וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני הסימנים ושחטם מלמטה למעלה, או ששחט התחתון מלמטה למעלה והעליון כהלכתו, שהרי זו בכלל חלדה (ש"ך שם סק"ו, על פי התוספתא שם).

החליד תחת העור

החליד את הסכין תחת העור, שהכניס ראש הסכין בין העור לסימנים (הלכות גדולות, שחיטת חולין, עמ' תריב במהדורת מכון ירושלים), ושחט שני הסימנים כדרכם (רמב"ם שם י), נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים ששחיטתו כשרה (רב יהודה אמר רב בגמ' שם), שכיון שהעור אינו בתורת שחיטה, לא הקפידה בו תורה (המכריע ה; רבנו יהונתן שם).

• ויש אומרים שהדבר ספק (כן משמע מבי רב בגמ' שם), שיש להסתפק אם העור, כיון שאינו בכלל שחיטה, אינו מעכב, או שכיון שהוא מגוף הבהמה - שחיטתו פסולה (מגיד משנה שם), וכן הלכה, והיא ספק נבלה (רי"ף שם; תורת הבית הארוך ב א; רמב"ם שם; שו"ע שם ח, לפי ש"ך סק"ז, ופלתי ס"ק יב), הואיל ואין הסכין מגולה (רמב"ם שם)^[4].

החליד תחת מטלית

ולדעה זו, נסתפקו בתלמוד כשהחליד את הסכין תחת מטלית (ראה להלן), אם אף כאן שחיטתו פסולה, או שאין מטלית דומה לעור, לפי שאינה מגוף הבהמה (גמ' שם, ורש"י ד"ה מהו), ולא נפשט הספק, לפיכך הולכים בו להחמיר (רש"י שם ד"ה תיקו), והרי זו ספק נבלה (רמב"ם שם)^[5].

החליד תחת צמר

ולדעה שיש להסתפק בהחליד תחת העור, נסתפקו בתלמוד כשהחליד את הסכין תחת צמר מסובך, אם שחיטתו פסולה (גמ' שם), או שכיון שהצמר עומד להיגזז - אין דינו כעור (רא"ש שם), ולא נפשט הספק, ולפיכך הולכים בו להחמיר (רש"י שם ד"ה תיקו), והרי זו ספק נבלה (רמב"ם שם)^[6]. ואף בעופות נהגו למרוט הצוואר שלא יחליד תחת הנוצה, למרות שיש צער-בעלי-חיים (ראה ערכו) בדבר (מרדכי שם תרד); וכתבו ראשונים שאין לעשות כן, אם ניתן לשחוט בלא זה (אור זרוע א שפו; דרכי משה יו"ד כג סק"ז, בשמו; רמ"א שם ו), משום צער בעלי חיים (אור זרוע שם; דרכי משה שם, בשמו).

צורת השחיטה

השוחט בראש הסכין, לפי שחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול, צריך להיזהר שלא יכנס תחת העור ויחתוך הסימנים בראש הסכין, שהרי הוא מתכסה מן העור הנשאר שלם, ושחיטתו פסולה משום חלדה (התרומה ה; סמ"ג עשין סג; סמ"ק קצז; טוש"ע שם ט), ומכל מקום אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור, כיון שהסכין במקום ששוחט בה כנגד הסימנים אינה מכוסה (התרומה שם; סמ"ג שם); ויש מן הראשונים שמחמיר אף בזה (יראים תנו; טוש"ע שם, בשם יש מי שמחמיר), שאף על פי שהסכין מגולה כנגד הסימנים, הרי זו נבלה (יראים שם), ויש לחוש לדבריו לכתחילה (שו"ע שם)^[7].

במיעוט סימנים

החליד במיעוט סימנים^[8], נסתפקו בתלמוד אם שחיטתו כשרה, ולא נפשט הספק (חולין ל ב), ונחלקו ראשונים בפירוש הענין.

להלכה כתבו ראשונים שכיון שהספק לא נפשט הולכים בו להחמיר (רש"י שם ד"ה תיקו), וכיון שנחלקו בפירוש ספק זה, יש לאסור כל חלדה, בין במיעוט ראשון, בין במיעוט אחרון (מרדכי תרד), ולכן כתבו הפוסקים ברוב אופני החלדה במיעוט סימנים, ששחיטתו פסולה מספק (רמב"ם שחיטה ג י; טוש"ע שם יא), מלבד בהחליד תחת המיעוט האחרון ופסקו, לאחר ששחט רוב הסימנים בהכשר, ששחיטתו כשרה, אלא שלכתחילה ראוי לחוש לדעת האוסרים (שו"ע שם), ובמקום שפשט המנהג לאסור בדיעבד (רא"ש שם, שכן המנהג באשכנז וצרפת) אין לפרוץ גדרם (בית יוסף שם), והמנהג להטריף כל חלדה בין במיעוט ראשון, בין במיעוט אחרון (רמ"א שם).

מיעוט קנה

כשהחליד בתחילת שחיטתו בקנה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא אמרו שהשוחט מיעוט סימנים בחלדה שחיטתו פסולה, אלא במיעוט של הושט, שפסלותו במשהו (ראה ערך ושט), אבל במיעוט של הקנה לא פסל, שהרי אמרו: מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו, שחיטתו כשרה (חולין כח א. המכריע ה; מאירי שם ל ב; דרישה שם סק"ב; ש"ך שם ס"ק יג; פרי חדש שם ס"ק יט), ודוקא אם שחט הקנה תחילה, אבל שחט הושט והחליד במיעוט הראשון של הקנה, וגמר השחיטה כדרכו - שחיטתו פסולה, כיון שבאמצע השחיטה שחט שחיטה פסולה (ריב"ש קפז ומגיד משנה שם יג, בדרך השני, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שאף אם החליד בתחילת השחיטה במיעוט הקנה, שחיטתו פסולה (הפרדס (עהרנרייך) עמ' קמז, בשם כמה ראשונים; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (כהנא) עמ' קעא; מרדכי חולין תכד), ואפילו אם הוציא הסכין וגמר השחיטה במקום אחר כהלכתה, הואיל ולא התחיל השחיטה כראוי ונתקלקל עסק השחיטה על ידו (הפרדס שם, בשם כמה ראשונים).

והמנהג להטריף כל חלדה, בין בקנה בין בושט (רמ"א שם), שאין אנו בקיאים בבדיקת הושט (ש"ך שם; באור הגר"א שם ס"ק יא)^[9].

בספק וחשש

ספק

ספק חלדה אסור ככל ספק של תורה, ואפילו לסוברים שדבר שהוא הלכה למשה מסיני ספקו להקל (ראה ערך הלכה למשה מסיני: תקפה), הלכות שחיטה כיון שעיקרן מן התורה דינן כשל תורה ממש (פרי מגדים שם. וראה ערך שחיטה), והרי זה בכלל שאמרו: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה (חולין ט א. פרי מגדים, פתיחה להלכות שחיטה, בתחילתו).

חרש שוטה וקטן

אף בחרש שוטה וקטן ששחיטתם פסולה (משנה שם ב א) אמרו הטעם שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו (גמ' שם ב), היינו שיחלידו הסכין בין סימן לסימן, ויחתכו הסימנים מלמטה למעלה, שאי אפשר להבחין בה אחר השחיטה (רבנו גרשום שם ד"ה שמא ידרוסו).

טבח

ומכל מקום בטבח שאינו יודע הלכות שחיטה, שאסור לאכול משחיטתו (ראה ערך שחיטה), לא אמרו אלא שמא ישהה או ידרוס (גמ' שם ט א), ולא אמרו שמא יחליד, שהחלדה ניכרת אחר השחיטה, שאם החליד תחת צמר או עור ושחט, הרי הצמר והעור נשארו שלמים למעלה (ראב"ן רט).

במליקה

מליקת קרבן עוף כהלכתו

במליקת קרבן עוף - שהיא בציפורן ומן העורף (ראה ערך מליקה) - אין חלדה פוסלת (רש"י חולין כ ב ד"ה לא אמרן; רשב"א שם א), שעיקר מליקה היא על ידי חלדה, שבשעה שחותך המפרקת נחלדת הציפורן בתוך העצם, ועוד שחותך הסימנים ממטה למעלה והיא חלדה (שו"ת הרדב"ז א רנד).

כשמלק בסכין

כשמלק בסכין, ששנינו שהיא נבלה (משנה זבחים סח א) כשובר מפרקתו (חולין כח א), אין אומרים שכשמגיע לסימנים יהא כשוחט את הטרפה שאינה מטמאה משום נבלה, לפי שאין זו שחיטה כלל (גמ' שם כ ב), יש מהאמוראים הסוברים שהטעם הוא מפני שהוא מחליד (רב הונא בגמ' שם), ונחלקו ראשונים במהות חלדה זו:

• יש מפרשים שלאחר שנתפרקו פרקי העצם ננעצת הסכין תחת העצם, שאין העצם מתפשט לכאן ולכאן, וכשחותכת הסכין תחת העצם הרי זו חלדה (רש"י שם ד"ה שהוא), לפי שהסכין מכוסה (התרומה ה ורוקח שפ ב, בשם רש"י), והיינו כשאין הסכין רחבה, שבסכין רחבה אינה מתכסה (תוספות שם ד"ה מפני, וזבחים סח א ד"ה מלק; התרומה ורוקח שם); ולסוברים שהטעם אינו משום מחליד, הרי זה מפני שאף על פי שאין העצם מתפשט כל כך לגלות בית השחיטה, מכל מקום הסכין נראית ומגולה כל זמן חתיכתו (רש"י חולין שם ד"ה הא מיגליא, בדעת רבא) כיון שאין עליה שום דבר שלם (התרומה שם, בדעת רבא).

• יש מפרשים שהחלדה היא לפי ששוחט הסימנים מלמטה למעלה (תוספות חולין שם, וזבחים שם; רבנו גרשום וריטב"א ותוספות הרא"ש חולין שם), שהתורה אמרה לשחוט מצד הצואר, וכששוחט מצד אחר שכנגדו, הרי זה כאילו שוחט מלמטה למעלה (שיטה מקובצת זבחים שם, בשם ר"י); ולדעה החולקת אין זו חלדה כיון שהסכין מגולה (ריטב"א שם).

• ויש מפרשים שהחלדה היא לפי שנועץ ראש הסכין משום שאינו רוצה לחתוך רוב בשר קודם הסימנים (רש"י מכת"י זבחים שם; תוספות שם ושם, בשמו), שבמליקה חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר (ראה ערך מליקה), ומתכסה הסכין מרוב הבשר שנשאר שלם (התרומה שם); ולדעה החולקת אין זו חלדה, לפי שיכול לשמור עצמו שלא תתכסה הסכין במקום ששוחט בו (כן משמע מהתרומה שם).

הערות שוליים