מיקרופדיה תלמודית:חשד

הגדרה^[1] - האיסור לחשוד בחברו והמצוה לדונו לכף זכות

איסור חשד

אסור לחשוד בחברו, אלא צריך לדון אותו לכף זכות (ראה להלן. שאילתות מ). והחושד בכשרים - והוא הדין החושד את חברו ואין בו (שמות רבה ג יג) - לוקה בגופו (שבת צז א ויומא יט ב), מידה כנגד מידה, הוא נתן מום בעמיתו מה שאין בו, כך ינתן בו מום, שילקה בגופו (יפה תואר לשמות רבה שם), שכן מצינו במשה רבנו שאמר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וגו' (שמות ד א), וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שמאמינים בני מאמינים הם, ולקה בגופו, שנאמר: וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וגו' וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שם ו. שבת שם). ולא לשם אות ומופת בלבד נעשה הדבר, אלא להענישו על שחשדם (שאילתות שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלא יחשוד אדם בחברו, שמא כשר הוא בדבר, והחושד בכשרים לוקה בגופו (ספר היראה לרבנו יונה).

• ויש מפרשים שדוקא כשחושד באדם שהוא בחזקת כשרות ולא ראה בו שום דופי, אמרו: החושד בכשרים לוקה בגופו, וכגון בבני ישראל שחשדם משה רבנו (ראה לעיל), מה שאין כן באדם שאינו ידוע לו ואינו מכירו (תשובות הרב אב"י מד).

מעכב את התשובה

"החושד בכשרים" הוא אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה (מסכת דרך ארץ שבמחזור ויטרי; רי"ף יומא ו א מדפי הרי"ף; רמב"ם תשובה ד ד), לפי שאין חזקתו לשוב מעוון זה, שהוא דבר קל בעיני רוב בני אדם, ונמצא חוטא והוא מדמה שאין זה חטא, שהוא אומר מה עשיתי לו, ואין כאן אלא חשד, שמא עשה או לא עשה, ואינו יודע שזהו עוון, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל עבירה (רמב"ם שם)^[2].

פיוס

החושד את חברו בדבר שאין בו, צריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לברכו, שכן מצינו שאמר עלי הכהן לחנה לאחר שחשדה בשכרות: וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ (שמואל א א יז. ברכות לא ב; רי"ף שם; רא"ש שם ה ח), וכן אמר לה: לְכִי לְשָׁלוֹם (שמואל שם), מכאן שהיה צריך לפייסה (פני יהושע שם). וכתבו ראשונים שצריך אדם למחול לכל החושדים אותו (ספר היראה לרבנו יונה).

כשמעורר חשד

כשאדם נותן לבני אדם אמתלא לחשדו ולדבר עליו, אין החושדים אותו לוקים בגופם, אף על פי שהוא כשר (רבנו מנוח תפלה ה ו), ואם עשה דברים ניכרים - המעוררים חשד - מותר לחשוד בו (מהר"י ברונא לח, על פי שבת נו א). וכתבו ראשונים שאדם שאינו חס על ממון חברו, כגון אותו תלמיד שהיה נוטל ידיו ומנגבן בכסות של חברו, יש לחוש בו לכל דבר שבממון, אף על פי שהוא תלמיד חכם, ולא עוד אלא שאדם רשאי לחשדו, שהרי הוא מביא עצמו לידי כך (מאירי בבא מציעא כד א, על פי גמ' שם)^[3].

לדון לכף זכות

הוי דן את חברך לכף זכות, שנאמר: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט טו. שבועות ל א; ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קעז; סמ"ג עשין קו; חינוך רלה), ולא בדין בעלי דינים - בלבד (ראה להלן) - הכתוב מדבר, אלא ברואה את חברו עושה דבר שאפשר להכריעו לצד עבירה ולצד זכות, שצריך להכריעו לזכות, ולא לחשדו בעבירה (רש"י שם ד"ה הוי דן). ואף על פי שממקרא זה למדנו שמצוה על הדיין הדן בעלי דינים להשוותם לכל דבר (ראה ערך דיני ממונות: השוואת בעלי הדין), יש בכלל מצוה זו אף החיוב לדון חברו לכף זכות, שלא לפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב (ספר המצוות שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהיא מצות עשה מן התורה (שערי תשובה לרבנו יונה ג ריח). ואף על פי שעיקר מצות 'בצדק תשפוט עמיתך' שהיא להשוות בעלי הדין אינה נוהגת אלא בזכרים שעליהם מוטלת החובה לדון (ראה ערך בית דין), החיוב לדון לכף זכות, שבכלל מצוה זו, נוהג אף בנקיבות (חינוך שם), שמהאמור: עמיתך, בלשון יחיד, למדים שלא בבעלי דין - בלבד - הכתוב מדבר, אלא - אף - בשפיטת השכל על דבר שאתה רואה בחברך (קרבן אהרן לתורת כהנים שם).

• ויש מפרשים שמפסוק זה למדים דיני בית דין, אלא שיש בו סרך רמז לדבר אחר, שיהא דן חברו לכף זכות, ואינה אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. מאירי שבועות שם).

שכר

הדן את חברו לכף זכות, דנים אותו לזכות (שבת קכז ב), שהגומל יגמלהו כפי הראוי לו (חיבור התשובה למאירי עמ' 91), וזה אחד מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (גמ' שם א), והרי זה בכלל הבאת שלום בין אדם לחברו, ששנינו שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (פאה א א. גמ' שם ב, ורש"י ד"ה הכי גרסינן), שמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואומר לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוין - יש שלום ביניהם (רש"י שם).

כשנוטה לכף חובה

בחיוב לדון את חברו לכף זכות נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדברים אמורים הן באדם שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, והן באדם בינוני שפעמים עושה רע ופעמים עושה טוב (רבנו יונה לאבות א ו), שכן שנינו: הוי דן את כל האדם לכף זכות (משנה שם), ובין שהדבר שקול לזכות ולחובה, ובין שהדבר נוטה לכף חובה, אם יש צד שאתה יכול לדונו לכף זכות, יש לך לומר שלטובה נתכוין (רבנו יונה שם), או שאם הדבר נוטה לכף חובה, יהא אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה (שערי תשובה לרבנו יונה ג ריח).

• ויש אומרים שאם המעשה מכריע לכף חובה, ראוי לדונו כפי ההכרע (מאירי שבת קכז ב, ובחיבור התשובה עמ' 85), שאם הדבר ניכר לעיניים שהוא ענין רע או דבר עבירה אי אפשר לדונו לזכות (רבנו בחיי לאבות שם), אבל אם אין בדבר הכרע אלא מצד האומד, צריך לדונו לכף זכות (מאירי שבועות ל א). ואותה ששנינו הוי דן את כל האדם לכף זכות אינה אלא מידת חסידות (פירוש המשניות לרמב"ם שם; חיבור התשובה שם, בשמו). ואף הם מנו בין מידותיו של תלמיד חכם שהוא דן את כל האדם לכף זכות (רמב"ם דעות ה ז), שלדעתם אין זו חובה מן הדין, אלא מדרכי החסידות היא, ומידה טובה הראויה לתלמיד חכם, ומצות עשה של 'בצדק תשפט עמיתך' (ראה לעיל) אמורה באדם שאתה יודע שאינו רשע, אלא הוא מן הבינונים, שמן הדין חייב לדונו לכף זכות (חפץ חיים בפתיחה עשין ג בבאר מים חיים בדעת הרמב"ם)^[4].

מי שרוב מעשיו לרעה

אדם שרוב מעשיו הם לרוע, או שבחנתו ומצאת כי אין יראת אלקים בלבו, יש להכריע מעשיו ודבריו לכף חובה (שערי תשובה שם; מאירי וברטנורא אבות שם), שנאמר: בצדק תשפט עמיתך, שהוא בדומה לך, אבל אם הוא רשע מצוה לדון אותו לכף חובה (קרבן אהרן לתורת כהנים שם). ואם הוא רשע ונתפרסמו מעשיו, אף אם כל צדדי המעשה שעשה מורים לטוב, ויש בו צד אפשרות רחוקה לדון אותו לרע, ראוי להישמר ממנו, ושלא להאמין בו שהוא טוב, ועל זה אמר שלמה: כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ (משלי כו כה. פירוש המשניות לרמב"ם שם; חיבור התשובה שם, בשמו), ואפילו מעשהו כולו טוב, ואין נראה לחוש בו שום צד עוון, יש לדונו לכף חובה, ולומר לפנים עשה, ולא נתכוין למצוה אלא לשום עצמו בחזקת הטובים, ואין תוכו כברו (רבנו יונה שם)^[5].

המפורסם במעשים טובים

היה עושה המעשה נודע כצדיק ומפורסם במעשים טובים, אף אם כל צדדי המעשה שעשה מורים שהוא מעשה רע, ואינך יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה, צריך לדונו לטובה, ועל כגון זה אמרו החושד בכשרים לוקה בגופו (ראה לעיל: איסור חשד. פירוש המשניות לרמב"ם שם; חיבור התשובה למאירי עמ' 86, בשמו), ולא עוד אלא שאפילו המעשה נוטה לכף חובה מכל עבר שהוא, ידינוהו לטובה לומר כי שוגג היה, וודאי עשה תשובה, כמו שאמרו: אם ראית תלמיד חכם שעשה עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שודאי עשה תשובה (ברכות יט א), כיון שהוא תלמיד חכם, ועד עתה לא אירע דבר קלקלה בידו (רבנו יונה אבות שם).

טעות בספרי מחברים

הלומד באחד מספרי המחברים ונראה לו בו טעות או שיבוש, כתבו ראשונים שבכלל "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הוא שלא ידון את המחבר לכף חובה, אלא יתלה הטעות בעצמו (פירוש ר"י בר"ש אבות א ו, בשם ה"ר ישראל).

כשבאים לדון וכשנפטרים ממנו

בשעה שבני אדם באים לפני הדיין לדין, לא ידון אותם בדעתו לכף זכות (תוספות יום טוב אבות א ח), וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים (משנה שם; רמב"ם סנהדרין כג י; טוש"ע חו"מ יז י), ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכיון שהם בעיניו כרשעים יחפש רמאותו של כל אחד מהם, ועל ידי כך ירד לאמיתות הדין (תוספות יום טוב שם); וכשנפטרים ממך יהיו בעיניך כצדיקים, כשקיבלו עליהם את הדין (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וידון כל אחר מהם לכף זכות (רמב"ם שם; טוש"ע שם) לומר שכל אחד מהם היה סבור בלבו שטענתו צודקת, ולא במרד ובמעל טען, שהרי כשהדיין פסק שלא כטענתו קיבל עליו הדין (מאירי אבות שם). ואף אם הדבר ברור שבמזיד תבעו שקר, או כפר שלא כדין, יש לך לומר שמשום מלוה ישנה שהיתה לו עליו עשה כן (סמ"ע שם ס"ק כד), ואם נתחייב אחד מהם שבועה ונשבע, אל תאמר שלשקר נשבע (רש"י ורבנו בחיי וברטנורא שם), שאף על פי שיש כאן מקום לחשדו, הרי זה בכלל "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (תוספות יום טוב שם)^[6].

הערות שוליים