מיקרופדיה תלמודית:טביעות קול

הגדרה^[1] - הכרת אדם על פי קולו

מהותה

הכרת אדם על פי קולו מכונה בתלמוד טביעות עין של קול (גיטין כג א וחולין צו א, לגירסתנו)^[2]; ויש גורסים: טביעות קול (רי"ף חולין שם, ועוד). וכשם שסומכים על טביעות-עין (ראה ערכו), כך סומכים על טביעות קול, ואם הוכר אדם על פי קולו, סומכים על ההכרה - ואף על פי שהשומע אינו מכיר את הקול הזה עצמו, אלא שמדמה את הקול ששומע עתה לקול ששמע מכבר (בית אפרים אה"ע א ח; תפארת צבי (ר' צדוק) יו"ד טז ה; מרחשת ב ו ה) - שהרי סומא מותר באשתו, ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה על סמך טביעות קול (גמ' שם ושם)^[3].

עדות

עדות על פי טביעות קול, לסוברים שדנים על פיה (ראה להלן: בעדות), נחשבת כעדות ידיעה, ולא עדות ראיה (נתיבות המשפט פא סק"ז; שו"ת חתם סופר חו"מ ב; שער משפט לה סק"ד; רש"ש סנהדרין סז א; ועוד), כיון שאינו מכיר קול זה עצמו, אלא שמדמה קול זה לקול המוכר לו מכבר (מרחשת ב ו ו)^[4].

תיאור הקול

טביעות קול אינה ניתנת לתיאור, לפיכך מי שלא הכיר את בעל הקול, ומתאר את קולו בפני המכירים אותו, שהיה קולו עב וכעסן, וכיוצא, אין זה בגדר טביעות קול (קהלת יעקב (קרלין) ו; גליא מסכת ט).

קולות שאין אדם ניכר בהם

אין אדם ניכר על פי קול נשימותיו וכיוצא (תשובות רבי אליעזר מטלז יט), וכן כשמדבר בלחש ונשתנה קולו, אי אפשר להכירו בטביעות קול (מים חיים עבודה זרה ה ג, בדעת רש"י), וכל מקום שיש לומר שנשתנה קולו מחמת בגרותו וזקנותו, אין סומכים על הכרת קולו (קהלת יעקב שם; דברי חיים א אה"ע לב, על פי בבא בתרא קסז ב).

כתיבת גט

שמעו אדם אומר כל השומע קולי יכתוב ויתן גט לאשתי, שאם אין זו שעת הסכנה, ואין לחוש לעיגון, אין כותבים גט לאשתו, שמא צרתה היא שהשמיעה הקול (גיטין סו א) כדי לקלקלה (רש"י שם ד"ה צרה), הרי זה אף כשהכירו קולו, ואף לסוברים שסומכים על טביעות קול להתיר עגונה (ראה להלן: בעדות), מכל מקום כיון שיש חשש שהצרה משנה קולה לקול בעלה בכוונה כדי לקלקלה, אין סומכים על טביעות הקול (רמזי אבי עזרי, נשים יז; מרחשת ב ו יג, בדעת הרמב"ם). ולא אמרו שיכול להעיד על פי טביעות קול אלא כששמע לפי תומו את חברו שמכירו בקולו, אבל אם הכמינו עדים מאחורי הגדר כדי להעיד על פלוני, אין סומכים על הכרתם, שאפשר שהכניסו שם אדם אחר, והלה שינה קולו במכוון לקולו של פלוני (שו"ת חתם סופר שם, בדעת רש"י, על פי הרמב"ן עה"ת בראשית כז יב)^[5].

כשסותר לטביעות עין

הכרה על פי טביעות קול שעומדת בסתירה להכרה בטביעות עין, כגון אדם שבא לעיר והכירוהו על פי קולו שהוא פלוני, אבל על פי מראהו אינו נראה שזה הוא, נחלקו בו אחרונים:

• יש אומרים שיש בכך ריעותא בטביעות הקול, ואף כשיש סיבה לשינוי מראהו, כגון אם יצא בלא חתימת זקן וחזר בחתימת זקן, אין סומכים על טביעות הקול (עבודת הגרשוני קי; פתחי תשובה חו"מ רפ סק"א, בשמו; דברי חיים א אה"ע לב).

• ויש אומרים שכיון שיש לתלות שינוי מראהו באיזו סיבה, הרי זו טביעות קול גמורה, ודנים על פיה (שבות יעקב א ק; מרחשת ב ו יג).

כשאינו רגיל בקול

סומכים על הכרת אדם על פי טביעות קולו אף כשאין מכיר הקול רגיל עמו (שבות יעקב שם; נודע בשערים קמא יד ג)^[6].

התרת אשה לבעלה

הסומא מותר באשתו, וכן שאר בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה - אף כשאין האשה נמצאת בבית המיוחד לה, ויש מקום להסתפק שמא אחרת היא (ים של שלמה חולין ז כו) - על פי הכרה בטביעות קול (גיטין כג א וחולין צו א), שנותן דעתו להכירה על פי קולה (רש"י חולין שם ד"ה בטביעות), וכן האשה מותרת בבעלה בלילה על פי הכרת קולו (קהלת יעקב (אלגאזי) עדות חכמים ט קכד; כתב סופר אה"ע לא)^[7], ומותר לסומא לסמוך על טביעות קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון (שבות יעקב שם; נודע בשערים שם), וכן בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה הראשון, אף על פי שעדיין אינם רגילים זה עם זו (קהלת יעקב שם).

סומא

שליח סומא, נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שאם הוא מכיר את הבעל והאשה בטביעות קול כשר להולכת הגט (רב יוסף בגיטין כג א), וכן הלכה (טוש"ע אה"ע קמב יא, ובית שמואל ס"ק יח).

• ויש אומרים שלעולם פסול להביא את הגט, לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו (רב ששת בגמ' שם), שלדעתם סומא אינו בר הכרה לעולם (מגיד משנה גרושין ז יט), או שלדעתם אין סומכים על טביעות קול בשליחות הגט להתיר אשת איש (מרחשת ב ו ח).

אף עם הארץ - שאין מחזירים לו אבדה בטביעות עין (ראה ערך טביעות עין: המכירים) - סומא מותר באשתו, וכן כל עם הארץ מותר באשתו בלילה על פי טביעות קול, שאין כאן חשש שקר (רמב"ן ורשב"א חולין צו א; ריטב"א ור"ן גיטין כז א, וחולין שם), וכן כשר להיות שליח להולכת הגט, אם הוא עושה שליחותו בחינם, שאין לחשוש בו שמשקר (ראה ערך הנ"ל: שם. בית אפרים אה"ע א ח), או שדוקא בגט שאבד חוששים שמתוך שהוא סבור שודאי לא נאבד עוד גט באותם השמות טועה הוא בדמיונו וסבור שמכירו, ולכן אין אנו סומכים על טביעות העין של עם הארץ (ראה ערך הנ"ל: שם), מה שאין כן בשליח להולכת הגט המכיר את הבעל בטביעות קול (קרבן נתנאל לרא"ש גיטין שם; תורת גיטין קמב יא)^[8].

הסומא הרי הוא כבריא לכל ענייני טוען-ונטען (ראה ערכו), ונשבע כל מיני שבועות, ונשבעים על טענותיו (רמב"ם טוען ה יב; התרומות לו א ב; טוש"ע חו"מ צו ה), שהרי הוא מבחין בקולו של מי שהלוהו, ומי שלוה ממנו (התרומות שם).

הסומא רשאי לסמוך על עדותו של עד אחד באיסורים כשמכירו על פי טביעות קול, ואין לו לחשוש שמא גוי הוא (מחנה חיים עד).

מושלך בבור

היה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, שהרי אלו יכתבו ויתנו (משנה גיטין סו א; רמב"ם גרושין ב יג; טוש"ע אה"ע קמא יט), ואין חוששים שמא צרתה היא שהשמיעה הקול כדי לקלקלה, לפי שבשעת הסכנה כותבים ונותנים גט אף על פי שאין מכירים (גמ' שם), הדברים אמורים כשידעו אותו (רמב"ם שם), שהכירוהו בטביעות קול שהוא פלוני (גט פשוט קכ סק"כ, ומכתב מאליהו א ט, בדעת הרמב"ם; מרחשת ב ו, בדעת רש"י והרמב"ם), לפיכך אף על פי שלא אמר את שמו, סומכים על הכרתם בטביעות קול ליתן גט לאשת אותו פלוני (גט פשוט ומכתב מאליהו ומרחשת שם)^[9].

בעדות

עדות על פי טביעות קול, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שעדים המעידים על פי הכרת קולו של אדם - עדותם כשרה, כדרך שעדים מעידים על פי טביעות עין (ראה ערך טביעות עין: גדרה ומהותה. שו"ת ר"י מיגש קמט, על פי חולין צו א), והסומא שפסול לעדות (ראה ערך סומא וערך פסולי עדות) הרי זה אף על פי שהוא מכיר את הקול - ויודע הוא בטביעות קול (ראה לעיל: מהותה) - שהתורה פסלתו (כן משמע מהרמב"ם עדות ט יב, וטוש"ע חו"מ לה יב), אבל מי שיכול לראות, מעיד על פי טביעות קול (שער משפט לה סק"ד, ומחנה חיים א עד, ורש"ש סנהדרין סז א, בדעת הרמב"ם והטוש"ע). ולכן אם שמעו עדים מאחורי הגדר שאדם הודה לחברו מנה, והם לא ראוהו אלא שמכירים את קולו, מחייבים אותו על פיהם (שו"ת ר"י מיגש שם, על פי סנהדרין כט ב; שבות יעקב א ק, על פי בבא בתרא קסז ב), וכן בעדות עגונה, שהכירו את פלוני על פי קולו והעידו עליו שמת, מתירים את אשתו (שו"ת ר"י מיגש שם; שבות יעקב שם; פני משה יבמות טז ו, וסנהדרין ז יב; ועוד). וכן עדי קידושין שלא ראו את פני האשה אלא הכירו את קולה, הרי זו מקודשת (שו"ת הרשב"א א אלף קעט, לפי אמרי בינה, עדות מז, ואחיעזר ג טו), וכן בדיני נפשות, כגון ששמעוהו מקלל ומגדף (שו"ת ר"י מיגש שם), שאף אם עדות על פי טביעות קול אינה עדות ראיה אלא עדות ידיעה (ראה לעיל: מהותה), סומכים עליה, שכן אף עדות ידיעה מועילה בדיני נפשות (רש"ש סנהדרין סז א, על פי שבועות לד א ותוספות שם).

• ויש אומרים שאין מעידים על האדם על ידי הכרת קולו (תשובות הגאונים (קורניל) פג), שנאמר: והוא עד או ראה או ידע (ויקרא ה א), שאין מחייבים אלא בעדות ראיה או ידיעה, אבל קול אינו בכלל ראיה ולא בכלל ידיעה, ואין זו עדות ברורה, שאפשר שאדם אחר היה ונדמה לעדים שזה הוא (תשובות הגאונים שם, על פי משנה מכות ה ב). לדעה זו לעולם אין סומכים על טביעות קול, הן בדיני נפשות (תשובות הגאונים שם; רמ"ה שם), והן בדיני ממונות (תשובות הגאונים שם; כן משמע מהרמ"ה שם; ברכת רצה פז, על פי סנהדרין מז א), והן בחיוב מלקות (תשובות הגאונים שם), והוא הדין בעדות אשה (רמ"ה שם, על פי יבמות קכב א; קרן אורה יבמות שם; באר אברהם נב). וכתבו ראשונים שזה שהסומא מותר באשתו, ובני אדם מותרים בנשותיהם בלילה על פי טביעות קול (ראה לעיל: מהותה), וכן סומא שכשר להוליך את הגט, ולהכיר הבעל והאשה על ידי טביעות קול (ראה לעיל: שם), הרי זה משום שבאלו אין טביעות הקול נצרכת לענין עדות, אלא לענין דבר התלוי באדם עצמו - המכיר בטביעות קול - לעשותו (רמ"ה שם)^[10].

כשמכחיש העדות

העידוהו על פי טביעות קול - לסוברים שסומכים עליה (ראה לעיל) - והוא מכחיש וטוען שלא הוא בעל הקול, נחלקו בו הדעות:

• יש אומרים שמקבלים עדותם אף על פי שמכחישם (שו"ת ר"י מיגש קמט; שבועת יעקב א ק; שער משפט לה).

• ויש אומרים שאין מקבלים העדות כנגדו (פתחי תשובה חו"מ רס סק"א; בית יצחק אה"ע א עב ג; בית אפרים אה"ע ח), ואף על פי שסומכים על טביעות עין במקום הכחשה, כגון שהעידו העדים שזה הוא שהרג את הנפש, שהורגים אותו על פיהם (ראה ערך טביעות עין: גדרה ומהותה) אף על פי שהוא מכחישם, בטביעות קול יש לומר שהעד טועה בהכרתו, כיון שאינם מכירים קול זה עצמו, אלא מעידים שהוא דומה לקול שהם מכירים (ראה לעיל: מהותה. בית אפרים שם).

עדי מסית

עדי מסית (ראה ערך מסית ומדיח), שמעמידים אותם מאחורי הגדר, ומדליקים לו נר בבית הפנימי כדי שיהיו רואים אותו ושומעים את קולו (ראה סנהדרין סז א, ורמב"ם עבודה זרה ה ג), פירשו ראשונים שאם לא ראוהו אינם יכולים לחייבו בעדותם אף על פי ששמעו קולו, שיכול לומר לא היה זה אני (רש"י שם ד"ה הן רואין), ואף על פי שהכירו את קולו, אין הורגים אותו על ידי טביעות קול, אם לפי שאין סומכים על טביעות קול לענין עדות (רמ"ה שם), או לפי שאין דנים דיני נפשות על פי טביעות קול (ראה לעיל. קצות החושן פא ס"ק יג), או משום שאין מקבלים עדות על פי טביעות קול כשהנידון מכחישה (בית יצחק שם).

הערות שוליים