מיקרופדיה תלמודית:טומאת אהל

הגדרה^[1] - טומאת אדם או כלים וכיוצא בהם הנמצאים עם המת באוהל, או שהם נמצאים תחת אויר השמים, והמת מאהיל עליהם או שהם מאהילים עליו; והם נטמאים מן המת, אף על פי שלא נגעו בו

במת ובשאר הטומאות

טומאת אוהל אינה נוהגת אלא במת בלבד, ולא בשאר טומאות (כלים א ד; רמב"ם טומאת מת א י)^[2].

הנטמא באוהל המת טמא טומאת שבעה, שנאמר: וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יד. רמב"ם טומאת מת א א).

לדעת רבי יהודה בן בתירא אף תקרובת עבודה זרה [דבר שהקריבו ומסרוהו לעבודה זרה לשם דורון] מטמאה באוהל, וכן יין נסך (ראה ערכו. עבודה זרה ל ב, לב ב); ואין הלכה כדבריו (רמב"ם שם ואבות הטומאות ו ז).

גדרה

סוגי האהלים

טומאת אוהל האמורה בכל מקום היא באחת משלש דרכים:

כאשר היתה הטומאה עם אדם או עם כלי וכיוצא תחת אוהל אחד; כשאדם או כלי האהילו על הטומאה; או כשהטומאה האהילה על אדם או על כלי (רמב"ם טומאת מת א י,יא).

כשהטהור עם המת באוהל למדים מהאמור: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא (במדבר יט יד), בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה שלא מצינו דוגמתה בשאר טומאות שמטמא באוהל (ילקוט שמעוני חקת רמז תשסב, וזית רענן שם; ספרי שם), והוא עיקר האוהל האמור בתורה (רש"י חולין קכה ב ד"ה אמאי).

ולגבי המאהיל על המת דרשו: מנין שהמאהיל על המת טמא, תלמוד לומר: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת וגו' יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט טז), זה המאהיל על פני המת, שלא נאמר "יגע במת בשדה" אלא "על", ללמדך שבמאהיל על המת הכתוב מדבר (נזיר נג ב; המפרש שם ד"ה דתניא; תוס' שם ד"ה האי).

ולגבי מי שהמת מאהיל עליו דרשו: מנין שמי שהמת מאהיל עליו טמא, תלמוד לומר: וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט יד. ילקוט שמעוני שם רמז תשסג, בשם ספרי זוטא), ש"באהל יטמא" משמעו שהטומאה עצמה היא האוהל (זית רענן שם).

ביאת מקצת

אף הבא מקצתו לאוהל, הרי זה נטמא, שנאמר: וכל אשר באהל, זה הבא כולו; ונאמר: כל הבא אל האהל, זה הבא מקצתו, ש"כל הבא" משמע כל שבא אפילו מקצתו (ספרי חקת קכו, ופירוש רבינו הלל), ואפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאוהל המת, נטמא כולו (נזיר מג א; רמב"ם טומאת מת א יא; סמ"ג עשין רלא), שאוהל המת הוא כמלא טומאה, והמושיט ידו בפנים, כאילו נגע במת (תוס' נזיר שם ד"ה בבית, ופירוש הרא"ש שם)^[3].

אבל אם לא נכנס לאוהל - טהור, וכן אמרו: הבא אל האהל, יכול מרחוק כשירצה לבוא אל האוהל אפילו עומד מרחוק יטמא, תלמוד לומר וכל אשר באהל (ילקוט שמעוני חקת רמז תשסב, וזית רענן).

וכן אם האהילה ידו על המת, נטמא כל גופו (משנה למלך טומאת מת א י).

שיעורו ליטמא

אף על פי שאין אוהל מביא טומאה על טהרות הנמצאות בתוכו יחד עם הטומאה אלא אם יש בו טפח על טפח (ראה להלן: שיעור האוהל), על עצמו מביא טומאה בכל שהוא (אהלות טז א,ב; רמב"ם טומאת מת א י).

טומאה שמקצתה בחוץ

טומאה שמקצתה בבית ומקצתה בחוץ, הבית טמא, אף על פי שאין בבית אלא פחות מכשיעור, כיון שהשיעור כולו מחובר, והוא גוף אחד (אהלות י א, ופירוש המשניות לרמב"ם שם). ואפילו שיער המת שאם פרש מן המת אינו מטמא (ראה ערך מת), בזמן שהוא מחובר למת, והיה המת בחוץ ושערו בפנים אפילו כל שהוא, הבית טמא, שהשיער הוא יד להכניס הטומאה לבית (אהלות ג ד ורא"ש; תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ד ז; רמב"ם ג יג. וראה ערך ידות הטומאה).

במטמאים שנחלקו

כלל שנינו בצירוף טומאות מן המת שנחלקו: כל שהוא משם אחד, כגון אוהל ואוהל מצטרף ומטמא, וכל שהוא משני שמות, כגון מגע ואוהל, או משא ואוהל, אינו מצטרף וטהור (אהלות ג ג, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא; עדיות ג א; רמב"ם טומאת מת ד יד).

ולדעת ר' דוסא בן הרכינס אף משם אחד אינו מצטרף, וכן שנינו: היה מאהיל על כשני חצאי זיתים, או שמאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, ר' דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים (אהלות שם, ועדיות שם).

וכן שנינו: כל המטמאים באוהל, כגון כזית מן המת ורובע עצמות [רבע הקב של עצמות מת, שנלקט מעצמות שיש בהם רוב בניינו של מת, או רוב מניינו של מת] ומלא תרוד רקב [כף גדולה המכילה מלוא חופניים עפר רקבון של מת] (ראה ערך טומאת מת) שנחלקו והכניסם לתוך הבית, ר' דוסא בן הרכינס מטהר, וחכמים מטמאים, והוא שיהיו בבית בבת אחת (אהלות שם; חולין קכד ב ורש"י ד"ה כל; רמב"ם שם ד ח).

הלכה כחכמים (פירוש המשניות לרמב"ם אהלות ועדיות שם; רמב"ם שם).

אוהל המביא והחוצץ

סוג האהל

כל המאהילים מביאים את הטומאה (ספרי חקת קכו; ילקוט שמעוני שם רמז תשסב), שנאמר: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וגו' (במדבר יט יד), ודרשו: מנין לעשות כל המאהילים כאוהל שאף אהלים שאינם עשויים מפשתן בדומה למשכן (ראה ערך טמאת אהלים) מביאים את הטומאה, היה ר' יצחק אומר: מה מצורע הקל שאינו אלא אב הטומאה, והנוגע בו אינו טמא אלא טומאת ערב (ראה ערך טומאה: הטומאות וחומרתן) עשה בו כל המאהילים כאוהל (ראה ערך מצורע), מת החמור (ראה ערך טומאת מת) אינו דין שנעשה בו כל המאהילים כאוהל (ספרי שם; רש"י שבת כח א ד"ה וחוטן; תוס' שם ד"ה א"כ, וסוכה כא א ד"ה יליף).

וכן שנינו: הזיזים והגזיריות, והם קורות הבולטות מן הכותל, והשקיפים והסלעים, והשובכות של יונים שיוצאים מן הכותל - מביאים את הטומאה (אהלות ח ב, ופירוש המשניות לרמב"ם (קאפח), ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא; ערוך ערך זיז (הא'); רמב"ם טומאת מת יג ג); וכן כלים ובהמה וחיה שמתו (אהלות ח ג; רמב"ם שם ד); ואילן שיש ברוחב ענפיו טפח (תוס' נדה נז א ד"ה אילן, ור"ש אהלות ח ב, בשם תוספתא; רמב"ם טומאת מת יג ב).

אוכלים טהורים מביאים את הטומאה, ור' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורים שאין רגילים לעשות מהם אוהל (אהלות ח א, ותפארת ישראל ס"ק כד; תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יג ה).

הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת יג ג).

אדם

אדם נעשה אוהל להביא את הטומאה (אהלות ו א, ופירוש המשניות שם, ובאהלות יא ד, ושם טו י; רמב"ם טומאת מת יג ד), וכן בהמה וחיה ועופות מביאים את הטומאה (אהלות ו א; רמב"ם שם ג).

בתוספתא שנינו: ר' אליעזר אומר היו נזיר ומת תחת כרסו של גמל, אין הנזיר מגלח על טומאה זו (ראה ערך נזיר טמא); ואין חייבים עליה על טומאת מקדש וקדשיו (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ט א, והובא בר"ש אהלות ח ב; רמב"ם טומאת מת יט ו). ובטעם הדבר כתבו הראשונים שכל ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם, או מן הבהמה, או מן הכלים (ראה לעיל) - הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה, ומהן גזירות והרחקות, ואין הדברים כולם אמורים אלא לענין טומאת תרומה וקדשים בלבד (רמב"ם טומאת מת יט ו, וראה רמב"ם נזירות ז ו,ז). וכתבו האחרונים שזה שאהלים אלו מביאים את הטומאה הוא מדין תורה, אלא שכיון שאין הטומאה מפורשת בתורה, אין הנזיר מגלח עליה (קרית ספר טומאת מת שם; חזון איש אהלות י סק"ח).

ויש שכתבו שכל דבר הנייד, כמו אדם ובהמה, וכן כלים שעומדים להיטלטל, אינם מביאים את הטומאה אלא מדבריהם, שגזרו בהם משום אוהל קבוע (מרכבת המשנה טומאת מת יט א).

ויש ראשונים שכתבו שדברי ר' אליעזר אינם להלכה (ר"ש אהלות ח ב).

חציצה מהטומאה

כשם שהאוהל מביא את הטומאה על כל מה שתחתיו, כך הוא מציל על כל מה שחוצה לו, וחוצץ בין הטומאה ובין הכלים שעל גביה, ואף כלים שכנגד הטומאה טהורים (אהלות ו א, ט ג; רמב"ם טומאת מת יב א, ושם יט א), שנאמר: כָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא (במדבר יט יד), שדוקא מה שבאוהל טמא, אבל מה שחוצה לו טהור (אדרת אליהו שם; חידושי רבינו חיים הלוי טומאת מת כ א).

ואף הנוגע באוהל מלמעלה טהור, לפי שהאוהל חוצץ בפני הטומאה (סדרי טהרות דף צז ע"ב).

וכן אם היתה הטומאה על גבי האוהל וכלים תחתיו - הכלים טהורים, שהאוהל חוצץ בפני הטומאה (אהלות ו א, ט ג; רמב"ם שם יב א).

כל אוהל המביא את הטומאה חוצץ בפני הטומאה, והוא שמביא את הטומאה מן התורה, אבל אם אינו מביאה אלא מדרבנן - אינו חוצץ, וכל אוהל שאינו מביא אינו חוצץ (ראה ר"ש אהלות ח ב, ורמב"ם טומאת מת יג ב. וראה להלן: שאינו מתקיים).

ויש אהלים שמביאים ואינם חוצצים, והם: אוהל העשוי מדבר המקבל טומאה, או אדם וכלים (ראה אהלות ו א, ושם ח א,ג; רמב"ם טומאת מת יג ג).

ויש אהלים שחוצצים ואינם מביאים את הטומאה, כגון חבילי המיטה, והסריגות שבחלונות (אהלות ח ד; רמב"ם טומאת מת יג ח). חבילי המיטה הם החבלים שמסרגים אותה בהם, כעין חלונות (רא"ש אהלות שם), והסריגות שבחלונות הן הסבכות שהם כמעשה רשת (פירוש הר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם).

העשוי מאליו

אוהל שאינו עשוי בידי אדם, דהיינו שלא התכוין אדם לעשותו אוהל (רש"י סוכה כ ב ד"ה בידי אדם; פירוש המשניות לרמב"ם אהלות ג ז), כגון חור שחררוהו מים או שרצים וכיוצא, וכן אם צבר אבנים או קורות ונעשה בהן חלל טפח (רמב"ם טומאת מת יג א), נחלקו בו תנאים:

לדעת חכמים אוהל הוא; ור' יהודה אומר שכל אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אוהל להביא את הטומאה (אהלות ג ז; סוכה כ ב ורש"י ד"ה וכן; תוס' שם כא א ד"ה יליף).

וכן לענין לחצוץ בפני הטומאה, לדעת ר' יהודה אוהל שאינו עשוי בידי אדם אינו חוצץ, ולדעת חכמים חוצץ (ר"ש אהלות ג ז; תוס' סוכה כ ב ד"ה תנן).

לדעת חכמים, אוהל שאינו עשוי בידי אדם חשוב אוהל אף על פי שלא חשב עליו לדור תחתיו (מהר"ם מרוטנבורג אהלות ג ז).

הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת יג א).

שאינו מתקיים

אוהל שאינו מתקיים אינו אוהל (רמב"ם טומאת מת יג ה; רא"ש אהלות ח ה, יג ה), לפיכך כיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אינם מביאים את הטומאה, ואינם חוצצים, לפי שהם נימוחים ואינם מתקיימים (אהלות ח ה, ור"ש ופירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם שם).

הזרעים והירקות המחוברים, חוץ מן הירקות שמנו, והם האירוס והקיסוס וירקות חמור ודלעת יונית, אינם מביאים את הטומאה, ולא חוצצים (אהלות ח א,ה; רמב"ם טומאת מת יג ג). יש ראשונים שכתבו בטעם הדבר לפי שאינם מתקיימים בימות החמה ואין בהם ממש, והרי הם כמו כיפת הברד והשלג וכו', מה שאין כן הירקות שמנו, שמתקיימים בימות החמה כבימות הגשמים (רמב"ם שם ב; פירוש המשניות לרמב"ם אהלות שם).

בטיסה

בטיסה במטוס, יש שכתבו שיש בזה טומאת אהל, ואסור לכהן לטוס במטוס שעובר מעל בית קברות, או כשיש מת במטוס בתא המטען (חזון איש אבן העזר קמד סק"ט; קובץ תשובות ב יו"ד ס); יש שהסתפקו בזה (אגרות משה יו"ד ב קסד); ויש שכתבו שבשעת הדחק יש להקל, משום שהמטוס אינו מקבל טומאה, וחוצץ מפני הטומאה, או משום שהאדם נע כל הזמן, ואין באופן זה טומאת אהל (מלמד להועיל ב קלג; ציץ אליעזר יב סב. וראה ארץ צבי א צג); ויש שכתבו שהמיקל יש לו על מי לסמוך (חלקת יעקב יו"ד רט; תשובות והנהגות ג שמז. וראה ערך אהל זרוק). ואם יש ספק אם המטוס עובר מעל בית קברות – מותר לכהן לטוס בו, כי זה נחשב כספק טומאה ברשות הרבים שספקו טהור (ארץ צבי שם).

ויש שכתב שיכול ליתן תחתיו דף מעץ שאינו מקבל טומאה, וזה חוצץ בפני הטומאה (ארץ צבי א צג; הר צבי יו"ד רפ), ויש שחלקו על עצה זו (מנחת שלמה א עב)^[4].

בבתי חולים

בבתי חולים שבימינו שיש חשש שנמצא בהם מת, יש בכל בית חולים בעיה של טומאת אהל, ולכן יש שכתבו שאין לכהן להיכנס לבית חולים שמא יש שם מת, וכל שכן אם ידוע שיש בהם מת שאסור להיכנס לבית החולים (תשורת שי א תקנט; אגרות משה יו"ד א קסו; שבט הלוי ה קפד; דברי יציב יו"ד רכח; משנה הלכות ד קמו, ו רה,רז).

ולצורך מצות ביקור חולים יש שכתבו שאפשר להיכנס אם אין ידוע שיש עתה מת בבית החולים (תשורת שי א תקנט. וראה אגרות משה יו"ד א קסו; שבט הלוי ה קפד; דברי יציב יו"ד רכח); ויש שכתבו שבימינו שבתי החולים גדולים ומצוי מאוד שיש שם אדם שנפטר, או שנמצא מת במכון הפתולוגי או במכוני המחקר אסור להיכנס גם לצורך מצות ביקור חולים (משנה הלכות ד קמו, ו רה,רז. וראה מנחת שלמה שם).

וישנם בזמנינו בתי חולים שיש בהם סידור לכהנים של אמצעי הפרדה וחציצה מהטומאה (ראה טהרת הכהנים כהלכתה יד ח-ט).

המביא ואינו חוצץ

מקבל טומאה

כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה מן התורה (רש"י ותוס' סוכה יג ב ד"ה ירקות; תוס' שבת כז ב ד"ה ואין; ר"ש ורא"ש אהלות ח ג; רמב"ם טומאת מת יג ד, ובפירוש המשניות אהלות שם); ולפיכך בהמה וחיה שמתו, ואוכלים טמאים או טהורים שהוכשרו לקבל טומאה (ראה ערך הכשר. ר"ש אהלות ח א; פירוש המשניות לרמב"ם ורא"ש שם ג; רמב"ם שם), וכן כלי עץ המקבלים טומאה, כגון שידה תיבה ומגדל וכיוצא, שאינם מחזיקים ארבעים סאה, ופשוטי כלי עור ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת (ראה ערך טמאת כלים) וכיוצא בהם, אף על פי שהם נעשים אוהל להביא את הטומאה (ראה לעיל: אוהל המביא והחוצץ) אינם חוצצים (אהלות ח ג, ור"ש ורא"ש; רמב"ם שם).

אוכלים טהורים שלא הוכשרו חוצצים בפני הטומאה (ר"ש ורא"ש אהלות ח א; רמב"ם טומאת מת יג ג).

אהל

יריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהם עשויים אהלים, חוצצים בפני הטומאה (אהלות ח א; רמב"ם יג ג).

"עשויים אהלים" שאמרו שחוצצים הכוונה שהם נטויים כנטיית האוהל, שנטויים בשיפוע, או שיש להם כתלים (ראה אהלות ז ב; ר"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא אהלות ח א,ג; רמב"ם טומאת מת יג ד), שדוקא כשיש לאוהל דפנות הרי הוא חוצץ (מרכבת המשנה טומאת מת טז ה, ובקונטרס תורת האוהל יא; חזון איש אהלות ט ס"ק יד); ויש שכתבו שאף כשאין לאוהל אלא עמודים המעמידים אותו, הרי זה חשוב נטוי כאוהל (אליהו רבא אהלות ז ב).

אדם וכלים

אדם וכלים נעשים אהלים לטמא, אבל לא לטהר, דהיינו שמביאים את הטומאה ואינם חוצצים בפניה, בין שהיו הם עצמם גוף האוהל, בין שלא היו אלא עמודי האוהל (אהלות ו א, ופירוש המשניות לרמב"ם; רמב"ם טומאת מת יב א), שכל שנסמך על גבי אדם או כלים, אינו חשוב אוהל לחצוץ בפני הטומאה (ר"ש ורא"ש אהלות ו א).

ואפילו כלים שאין מקבלים טומאה כל עיקר, כגון כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה (ראה ערך טומאת כלים), אינם נעשים אהלים לטהר. כיצד, נדבך שהוא לוח או אבן גדולה ורחבה שארבעה בני אדם נושאים אותו, או שנתון על גבי ארבעה כלים, ואפילו הם כלי אבנים והטומאה תחתיו, כלים שעל גביו טמאים, ואם הטומאה על גביו, כלים שתחתיו טמאים (אהלות ו א, ור"ש ופירוש המשניות לרמב"ם; רמב"ם טומאת מת יב א).

וכן אדם שאינו מקבל טומאה, כגון נכרי, אינו נעשה אוהל לחצוץ בפני הטומאה (שו"ת נודע ביהודה קמא יו"ד צד; מים טהורים ו א; תפארת ישראל אהלות ו א סק"ב).

וכן פשוטי כלי עץ, אינם נעשים אהלים לטהר (ר"ש אהלות ה ו; תפארת ישראל אהלות יב א סק"א; חזון איש כלים כ סק"ב, ושם אהלות א ס"ק יד); ויש שכתבו שפשוטי כלי עץ אינם בכלל כלים, והם נעשים אהלים לטהר (ראה ר"ש אהלות טו ב; כסף משנה ומרכבת המשנה טומאת מת כא ו, בדעת הרמב"ם והראב"ד שם).

עם דפנות אהלים

כלים טהורים

כלים שאינם מקבלים טומאה מצילים כשהם חלק מדפנות אהלים, דהיינו שחוצצים בפני הטומאה כשהם מונחים באוהל שיש לו דפנות (אהלות ה ה, ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם טומאת מת כא ג), שאף על פי שכלים אינם נעשים אהלים לטהר (ראה לעיל: המביא ואינו חוצץ), מצילים הם עם דפנות אהלים (מהר"ם מרוטנבורג אהלות י ד), לפי שכשהכלי הוא עם דפנות אהלים, הרי הוא יוצא מתורת כלי להיחשב אוהל (חזון איש אהלות ג ס"ק יג). וכתבו האחרונים שהצלת כלים עם דפנות אהלים היא הלכה למשה מסיני (סדרי טהרות דף צב א).

וכן כלי שהוא סמוך לכותלי האוהל, מציל עם דפנות האוהל (אהלות ה ו; רמב"ם טומאת מת כא ג,ד).

כלים טמאים

אין הכלים מצילים עם דפנות אהלים אלא כשהם טהורים, כגון כלי אבנים וכלי עץ גדולים מאוד, שאינם מקבלים טומאה (אהלות ה ה, ור"ש ורא"ש).

הצלה באוהל המת

צמיד פתיל

שלשה דברים מצילים באוהל המת, ומה שבתוכם אינו נטמא: דברים הבלועים; המוקפים צמיד פתיל [כלי חרס טהור שיש עליו מכסה מהודק היטב]; או אהלים (תוספתא כלים בבא קמא (צוקרמאנדל) ו יב; רמב"ם טומאת מת כ א)^[5].

כלי מוקף צמיד פתיל שהכסוי שלו מוצמד עליו יפה ודבוק בו (רש"י חולין כה א ד"ה הא, ובמדבר יט טו; פירוש המשניות כלים י א), המונח בבית שהטומאה בתוכו, הכלי וכל מה שבתוכו טהור (ראה רמב"ם טומאת מת כ א), שנאמר: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא (במדבר יט טו), משמע שאם יש עליו צמיד פתיל - טהור, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בכלי חרס בלבד, שאינו מיטמא אלא דרך פתחו, ולפיכך אם פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל, הרי זה מציל על מה שבתוכו (ראה ערך טומאת כלים. רמב"ם טומאת מת כא א).

וכן כל הכלים שאינם מקבלים טומאה, כגון כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכיוצא בהם, וכן כלי עץ גדולים מאוד מצילים בצמיד פתיל (כלים י א; רמב"ם שם).

אבל כלים המקבלים טומאה מגבם אינם מצילים בצמיד פתיל (ראה חולין כה א, ורש"י ד"ה טהור), ואפילו כלי חרס שהיה טמא, והקיפו בצמיד פתיל - אינו מציל, לפי שכלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה (ראה חגיגה כב א, ורש"י ד"ה כלי, ורמב"ם טומאת מת כג א).

טומאה שבתוכו

אין צמיד פתיל לטומאה, שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא; ואף באופן שהכלי לא נטמא אינו מציל על הטומאה (תוספתא כלים בבא קמא (צוקרמאנדל) ו י; חולין עא א; ר"ש אהלות ח ו; רמב"ם טומאת מת כ א,ח)^[6].

אהלים

אהלים שמצילים באוהל המת כיצד, בית טמא שיש בו אוהל, כל הכלים שבתוך האוהל טהורים (רמב"ם טומאת מת כ א). וכן בית שחילק את גובה חלל הבית במחיצה, סמוך לקרקע, ויש בין המחיצה לקרקע טפח על טפח על רום טפח, והיתה הטומאה למעלה מן המחיצה, כלים שבין המחיצה והארץ טהורים שהאוהל מציל (אהלות טו ה; רמב"ם שם ו).

וכן אם חילקו מן הצדדים או כלפי הקורות, והיתה הטומאה בבית, כלים שבמחיצה טהורים (אהלות טו ד; רמב"ם טומאת מת כד ב).

הצלת אהלים, למדים אותה בקל וחומר מכלי המוקף צמיד פתיל, אם הכלים שבתוך הכלי המוקף ניצלו, קל וחומר לכלים שתחת אהלים; ויש הבדל בין אהלים לכלים, שהכלים אינם מצילים אלא בצמיד פתיל, דהיינו בכסוי מודבק היטב, והאהלים מצילים אף בכיסוי בלבד (רמב"ם טומאת מת כא א).

כלי הפוך

כל הכלים שאינם מקבלים טומאה המצילים בצמיד פתיל, אם היו כפויים על פיהם מצילים על כל מה שתחתיהם עד התהום (ראה כלים י א; רמב"ם טומאת מת כא ג).

חלל האהל

שיעור האוהל

אוהל שחללו טפח על טפח על רום טפח מרובע, מביא את הטומאה, וחוצץ בפני הטומאה (אהלות ג ז; תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) ז ב, הובאה בר"ש שם ו א; רמב"ם טומאת מת יב א. וראה ערך טומאה רצוצה), שאין קרוי אוהל אלא טפח על טפח ברום טפח או יתר על זה (רמב"ם שם).

ודוקא מרובע, שיש ברחבו טפח ובארכו טפח, אבל אם רחבו פחות מטפח, אף על פי שארכו כמה טפחים, ויש בשטחו יותר מכדי טפח על טפח, אינו חשוב אוהל (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא אהלות שם). וכן אוהל עגול אינו מביא את הטומאה אלא אם כן יש בו ריבוע של טפח על טפח (אהלות טו ב, לפירוש אליהו רבא).

וכן אם האוהל פחות מרום טפח, או שהוא פחות מטפח על טפח, אף על פי שהוא גבוה כמה טפחים, אינו מביא את הטומאה, וכלים שתחת האוהל בצד הטומאה טהורים, וכן אינו חוצץ בפני הטומאה, ולכן כלים שלמעלה מהאוהל כנגד הטומאה טמאים; וכן אם הטומאה על גבי אוהל זה וכלים תחתיו, כל שכנגד הטומאה טמא, שהרי אין שם אוהל שיחוץ בפני הטומאה (רמב"ם טומאת מת יב א).

שיעור האוהל הוא דבר תורה (ברכות יט ב; רמב"ם טומאת מת יב א), וכתבו הראשונים שהוא הלכה למשה מסיני כשאר כל השיעורים (רש"י שבת טז ב ד"ה בעובי, וסוכה י א ד"ה טפח).

מדידת החלל

רום טפח שאמרו בחלל האוהל (ראה לעיל: שיעור האוהל) נחלקו בו הראשונים:

• יש שכתבו שנמדד מהקרקע, וכל שיש טפח בין הקרקע לאוהל, הרי זה מביא את הטומאה וחוצץ בפניה, ואין הטומאה ממעטת את החלל (רש"י סוכה י א ד"ה טפח על טפח, נדה כו א ד"ה טפח, ואילך; ר"ש ורא"ש אהלות ג ז; הון עשיר אהלות ג ז, בדעת הרמב"ם). ודוקא אם לא ביטל את הטומאה שם, אבל אם ביטלה שם, הרי זו טומאה רצוצה, ובוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, ואינה מתפשטת באוהל, ולפיכך ארון של מת שאין חלל טפח בין הטומאה לכיסוי הארון אין הכיסוי חוצץ כיון שביטל את הטומאה שם (ראה ברכות יט ב; רמב"ם טומאת מת יב ו, וחידושי רבי חיים הלוי שם יב א).

• ויש ראשונים שכתבו שאם אין טפח בין הטומאה לאוהל, הרי זו טומאה רצוצה, ובוקעת ועולה, ואינה מביאה את הטומאה לצדדים (רש"י סוכה ד א ד"ה הכי גרסינן, חולין קכה ב ד"ה אילימא וד"ה ותהוי; תוס' בבא בתרא ק ב ד"ה ורומן, בשם ר"י וריב"ם, וחזון איש אהלות ו ס"ק כא, בדעתם; ראב"ד טומאת מת ז ד, ושם יב א; רמב"ן ור"ן בבא בתרא כ א), שצריך חלל טפח פנוי, ואם הטומאה ממעטת את החלל, הרי זו טומאה רצוצה (ראב"ד שם).

אדם

אדם, נחלקו בו תנאים:

• לדעת בית הלל אדם חלול הוא, והצד העליון שבו מביא את הטומאה, שחללו חשוב חלל אף על פי שבני מעיו ממלאים אותו (עדיות ד יב וראב"ד; אהלות יא ג, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא), ורואים אותו כשני טבלאות זה על זה, שהעליון מביא את הטומאה (ראב"ד עדיות שם; ראב"ד טומאת מת יז ד).

• ובית שמאי אומרים שאינו מביא את הטומאה, שאין חלל גופו חשוב חלל (אהלות שם, ורבי עובדיה מברטנורא שם ד).

הלכה כבית הלל (רמב"ם טומאת מת יח ב), ולכן אדם שהשקיף בעד החלון והאהיל על הטומאה מביא את הטומאה לבית, ונטמא כל הבית (אהלות יא ד; רמב"ם שם).

התפשטות הטומאה

בתוך האהל

טומאה הנמצאת באוהל, כל אשר באוהל נטמא, שנאמר: אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא (ראה במדבר יט יד ורש"י), ואפילו אם האוהל גדול הרבה (טוש"ע יו"ד שעא א).

ואף הבלועים בקרקעיתו של בית, הרי הם טמאים, שקרקע האוהל כמוהו עד התהום, שנאמר: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל, ונאמר: וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, ודרשו: אם הבא לאוהל טמא, אשר באוהל לא יהא טמא, מה תלמוד לומר: כָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל, לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו. כיצד, הטומאה בבית וכלים טמונים בקרקעיתו אפילו תחת מאה אמה - טמאים (ספרי במדבר חקת קכו; רמב"ם טומאת מת כ ו).

אהלים מחוברים

שני אהלים הנוגעים זה בזה ברוחב טפח מצטרפים, כגון חביות הגבוהות טפח מן הארץ, ונוגעות זו בזו ברוחב טפח, שאם הטומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא, שכיון שנוגעות זו בזו ברוחב טפח, נחשבות הן כולן כאוהל אחד (אהלות טו ג, ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם טומאת מת יז ו).

אבל אם האהלים נוגעים זה בזה בפחות מטפח, כגון טבלאות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן שאין במקום מגען רוחב טפח, והן גבוהות מן הארץ טפח, וטומאה תחת אחת מהן, כלים שתחת הראשונה טמאים, ושתחת השנייה טהורים (אהלות טו ב, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא; רמב"ם שם ה).

מאוהל לאוהל

שני בתים

שני בתים הסמוכים זה לזה, ואין פתח או חלון בכותל שביניהם (ראה להלן: דרך חלון או ארובה), וטומאה באחד מהם - הכלים שבשני טהורים; וכן בית ועלייה על גביו, וטומאה באחד מהם - כלים שבשני טהורים (ראה אהלות ג ז, ושם ז א, ושם יג א, ואילך; רמב"ם טומאת מת יד א, ושם כ ו), שהרי אינם באותו אוהל, אלא הם תחת אוהל אחר (רמב"ם שם כ ו), והתורה אמרה: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא (במדבר יט יד), וכלים הללו אינם באוהל המת (פתח האהל ז ו ד"ה ומה).

מחיצה

וכן אוהל שעשה בו מחיצה, כגון בית שחצצו בנסרים או ביריעות, דהיינו שהעמידה כנגד הכתלים, או שחילק את גובה חלל הבית למטה מן התקרה במחיצה, והטומאה בבית, כלים שבחצץ, היינו בין המחיצה לכותל או לתקרה - טהורים; שהנסרים או היריעות חוצצים, ולכן הכלים שבחצץ הרי הם כמו כלים שחוץ לבית, וכמו כלים שעל הגג (אהלות טו ד, ור"ש ורא"ש; רמב"ם טומאת מת כד ב).

דרך חלון או ארובה

הבאת הטומאה

שני בתים שיש חור בכותל שביניהם, וכן בית ועלייה על גביו, ויש ארובה בתקרה שבין הבית לעלייה, וטומאה באחד מהם - השני טמא (אהלות י ד, ושם יג א; רמב"ם טומאת מת יד א). ואפילו אם היה בית אחר או עלייה אחרת פתוחים לבית השני, ובתים אחרים פתוחים לאותו בית או עלייה, וכן עד עולם - כולם טמאים (רי"ף הלכות טומאה ב א; רא"ש שם ט; טוש"ע יו"ד שעא א).

שיעורו

אין חלון מביא את הטומאה אלא אם כן יש בו טפח על טפח מרובע, שאין טומאה נכנסת לאוהל ולא יוצאת ממנו בפחות מטפח על טפח (תוספתא אהלות (צוקרמאנדל) יא י, והובאה בפירוש המשניות לרמב"ם אהלות י ב, ובר"ש שם ג; רמב"ם טומאת מת יד א). במה דברים אמורים בחלון שעשה אותו האדם לתשמיש, אבל העשוי למאור שיעורו כמטבע הנקרא פונדיון, והוא פחות מטפח, ואם הוא עשוי מאליו שיעורו כמלא אגרוף, והוא יותר מטפח (אהלות יג א, ופירוש המשניות לרמב"ם; סוכה כא א, ורש"י ד"ה כמלא; רמב"ם טומאת מת שם).

וכן ארובה שבין בית לעלייה שיעורה בפותח טפח (ראה אהלות י ד, ורמב"ם טומאת מת יד א); והוא שעשאה אדם לתשמיש, אבל תקרה שנפחתה מאליה, שיעורה להביא את הטומאה כמלא אגרוף, וכן אם עשויה למאור, שיעורה כפונדיון (רמב"ם טומאת מת טז ג. וראה פירוש המשניות לרמב"ם אהלות יג א, ורמב"ם טומאת מת יד א).

מלקות

הבאת הטומאה מבית לבית דרך חלון, היא מן התורה (מגן אברהם או"ח שמג סק"ב; שו"ת שער אפרים צג; שו"ת שבות יעקב א פה; חכמת אדם קנט ה; שו"ת חתם סופר יו"ד שמ). וכן כל השיעורים האמורים בחלון (ראה לעיל) הלכה למשה מסיני הם (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יז יב, ופתח האוהל שם, בדעתו; קרית ספר טומאת מת יד; שו"ת חתם סופר שם).

וכן כתבו הראשונים שאם נכנס הכהן לאוהל שנכנסה לו הטומאה מאוהל אחר דרך חלון או פתח, והטומאה עצמה היא בבית אחר, הרי זה לוקה (רמב"ם טומאת מת אבל ג ג; האשכול (רצב"א) טומאת כהנים נג; כלבו קיד ב).

סורגים

חלון העשוי לתשמיש, ובו מחיצה מסורגת, אם יש במקום אחד אויר של טפח על טפח מרובע, הרי זה מביא ומוציא את הטומאה, ואם לאו, הרי הוא כסתום (רמב"ם טומאת מת יד ד).

מת שלם

• יש שכתבו בדעת ראשונים שלא נאמרו כל השיעורים של חלון להביא את הטומאה אלא בכזית מן המת, אבל מת שלם או יותר מכזית שיעורו להביא את הטומאה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (ראה ראב"ד טומאת מת טו א, ושם טז ו בהשגה אחרונה, ומרכבת המשנה שם ושם, וחזון נחום אהלות יג, ופתח האהל ב ב, בדעתו).

• ורבים מהראשונים כתבו שאין חילוק בין כזית למת שלם (שאילתות אמור קג, הובא ברי"ף ורא"ש הלכות טומאה, ובאשכול הלכות טומאת כהנים; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא אהלות ג ו. וראה טוש"ע יו"ד שעא א).

סתימתם

סתימת החלון

חלון העשוי לתשמיש שמביא את הטומאה מבית לבית אם יש בו טפח (ראה לעיל: דרך חלון או ארובה), אם סתם את כולו, או שמיעטו משיעורו, דהיינו שסתם מקצתו עד שנשאר בו פחות מפותח טפח, סתימה זו חוצצת בפני הטומאה (אהלות יג ה; בבא בתרא יט ב, ושם כ א; רמב"ם טומאת מת טו א; טוש"ע יו"ד שעא א). וכמה תנאים נאמרו בסתימה החוצצת:

• צריך שתהא הסתימה עשויה מדבר שאינו טמא, ואינו מקבל טומאה, שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (ראה אהלות יג ה; בבא בתרא יט ב; רמב"ם טומאת מת טו א).

• שתהא דבר שאדם מבטלו במקומו, ואין בדעתו לפנותו (ראה בבא בתרא יט ב, ורמב"ם טומאת מת שם), ושתהא מתקיימת, דהיינו שתוכל לעמוד בלא סמיכה (תוס' בבא בתרא שם ד"ה רואין, בשם ר"י; רמ"א יו"ד שעא א).

ראוי לשימוש

כל דבר שאינו ראוי לבעליו להשתמש בו הוא עצמו, או לתתו לבהמתו - ממעט בחלון, אבל דבר הראוי לו או לבהמתו - אינו מבטלו, ואינו ממעט בחלון (בבא בתרא יט ב; רמב"ם טומאת מת טו א,ב,ד). ואף דבר שאינו ראוי לו, אם הוא מקלקל את הכותל, עתיד הוא ליטלו ואינו מבטלו, ואינו חוצץ (ראה בבא בתרא כ א, ורמב"ם טומאת מת טו א); אבל כשאינו ראוי לו אלא לדבר שאינו מצוי ברוב הזמנים, מסיח הוא דעתו הימנו וחוצץ (יד רמה בבא בתרא שם אות מג).

בבית

טומאה בכותל

כותל המשמש את הבית, דהיינו שהכותל בנוי מעל לקרקע שעל ידי בניית הכותל נעשה הבית (פירוש המשניות לרמב"ם ורבי עובדיה מברטנורא אהלות ו ו), ידון מחצה על מחצה, שאם היה הכותל פונה לאויר העולם, שהוא מפסיק בין הבית לחצר או לגינה, שנמצא שצידו האחר של הכותל פונה לאויר והיתה הטומאה בתוכו מחציו ולפנים - הבית טמא, והעומד מלמעלה על ראש הכותל טהור, ואף על פי שהטומאה רצוצה היא בתוך הכותל, והוא עומד כנגדה, הרי זה כעומד על גג הבית, וטהור כיון שהטומאה מתפשטת לכיון הבית; שחצי הכותל שכלפי פנים מטילים אנו אותו אחר הבית ומחשיבים את הטומאה שבו כמונחת באוהל, ואינה חשובה כטומאה רצוצה, ולכן אינה בוקעת ועולה (אהלות ו ג, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא; מהר"ם מרוטבורג אהלות ד א; רמב"ם טומאת מת כד ה).

ואם היתה הטומאה בתוך הכותל מחציו ולחוץ - הבית טהור, והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא, שהרי לא פשטה הטומאה בכל הבית, וכיון שאינה כמונחת באוהל המת הרי היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה (אהלות ו ג, ור"ש ורא"ש; רמב"ם טומאת מת שם).

ור' יהודה חולק ואומר שלעולם כל הכותל לבית שאפילו כשהטומאה מחציו ולחוץ, הבית טמא והעומד על הכותל טהור (אהלות ו ג, ופירוש המשניות לרמב"ם). הלכה כחכמים (רמב"ם טומאת מת כד ה).

טומאה זו שבכותל מדין תורה היא, מהלכה למשה מסיני (פתח האהל ב ד), ודינה כטומאה המפורשת בתורה (חידושי רבינו חיים הלוי טומאת מת כד ד ד"ה אלא). וכן אמרו בטומאה בכותל שהנזיר מגלח אם נטמא בה (ראה ערך נזיר טמא); וחייבים עליה על ביאת מקדש (ראה ערך טומאת מקדש וקדשיו).

כלים בכותל

שני בתים וטומאה באחד מהם, וכלים בכותל שביניהם, אם הם מחציו וכלפי הטומאה - טמאים, ואם הם מחציו וכלפי טהרה - טהורים, מחצה על מחצה - טמאים (אהלות ו ד; רמב"ם טומאת מת כד ד).

הערות שוליים