מיקרופדיה תלמודית:טומאת ערב; טומאת שבעה

הגדרה^[1] - טומאות שהטמא בהן יכול לטבול ביום שנטמא בו, ולהיטהר מהן בהערב-שמש, וטומאות שהטמא בהן טמא שבעת ימים, ואינו יכול להיטהר מהן אלא בסופם

אדם טמא, הן שטומאתו יוצאת מגופו, והן שקיבל אותה מאחרים על ידי מגע (ראה ערכו) או משא (ראה ערכו) וכיוצא, או שנטמא על ידי התעסקות מסוימת, כגון השורף פרה-אדומה (ראה ערכו) וכיוצא (ראה ערך טומאה), וכן כלי שטף (ראה הערך טומאת כלים) - היינו כלים שיש להם טהרה במקוה (ראה ערך טבילה) - שקיבלו טומאה, אינם טמאים אלא לזמן: יש שטומאתם טומאת ערב, היינו שאפשר להם לטבול ולהיטהר מיד ביום שנטמאו בו, ויש שטמאים טומאת שבעה, היינו שאינם יכולים להיטהר אלא בסוף שבעת ימים.

אף על פי שטומאת שבעה חמורה היא מטומאת ערב, יש בטומאת ערב חומר לגבי טומאת שבעה, שטומאת ערב היא מרובה, וטומאת שבעה מועטת היא (תורת כהנים שמיני ח, וברייתא בגמרא שבת סד א; ספרי במדבר יט טז), והדברים אמורים לענין מגע, שכל הנטמאים מחמת מגע טומאתם טומאת ערב היא, ואין טומאת שבעה במגע אלא במגע המת בלבד (ראה להלן: טומאת שבעה. רש"י שם ד"ה נרבה).

טומאת ערב

כל הטמאים טומאת ערב, אינם נטהרים אלא על ידי טבילה במי מקוה (ראה ערכו), ואפילו ביום שנטמאו בו (ראה ויקרא כב ד-ז, ורמב"ם אבות הטומאה י א), ונטהרים בכך לחולין ולמעשר שני, ועדיין טמאים הם לתרומה ולקדשים עד הערב-שמש (ראה ערכו. ראה פרה יא ד, ויבמות עד ב, ורמב"ם תרומות ז ב, ומעשר שני ג ד, ואבות הטומאה שם וב ועוד. וראה ערך טהרה) - היינו שקיעת-החמה (ראה ערכו) או צאת-הכוכבים (ראה ערכו. ראה ערך הערב שמש) - שהוא גמר טהרתם (ראה יבמות עה א, ורש"י שם ד"ה לא ידענא, וראה פירוש המשניות לרמב"ם זבים ב), וכל טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, קרוי טבול-יום (ראה ערכו. ראה גמרא יבמות עד ב ועוד, ורמב"ם אבות הטומאה שם א וב ועוד), והוקלשה טומאתו, אבל אינו טהור גמור אלא בהערב שמש (ראה ערך טבול יום).

הטמאים בטומאה זו

כל ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה) - שיש לו טהרה במקוה (ראה ערך טבילה) - אינו טמא אלא טומאת ערב (ר"ש וברטנורא אהלות א א), ואף הטמא מחמת מת, אם ראשון לטומאה הוא, כגון אדם שנטמא באדם טמא מת וכיוצא (ראה ערך טמא מת וערך טומאת מת), טמא טומאת ערב (ראה רמב"ם טומאת מת ה י, ובפירוש המשניות אהלות א ג).

וכן כתבו ראשונים שכל הטמא מחמת מגע - באב הטומאה (ראה ערך אבות הטומאות וערך טומאה. רמב"ם אבות הטומאה י א) - כגון הנוגע בשרץ, ובנבילה, ובשכבת זרע, ובזב, ובטמא מת וכיוצא, אינו טמא אלא טומאת ערב (רש"י שבת סד א ד"ה שהיא, וכעין זה ברמב"ם שם) - חוץ מכלי הנוגע באדם טמא מת שנעשה אב הטומאה (ראה ערך טומאת מת. וראה אהלות א ג, ורמב"ם טומאת מת ה ב וד), וטמא טומאת שבעה (ראה אהלות א ג, ורמב"ם שם) - וכן הטמאים מחמת התעסקות, והם העוסקים בשחיטת פרה-אדומה (ראה ערכו), ובשריפתה (רמב"ם פרה ה א וד), ובשריפת פרים-ושעירים-הנשרפים (ראה ערכו), והמשלח את השעיר לעזאזל (ראה ערך שעיר המשתלח), טמאים טומאת ערב (ספרי במדבר יט ז, לפירוש רבנו הלל שם ועוד, וראה ענף הלל שם אות פג; רמב"ם פרה ה ד).

ודברים הללו מפורשים הם בתורה, שנאמר: וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ וגו' אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ וגו' אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ וגו' נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר (ויקרא כב ד - ז^[2]), וכן נאמר בכלי שנטמא בשרץ: בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (שם יא לב), וכן נאמר בהרבה מאבות-הטומאות (ראה ערכו) שהנטמא בהם טמא עד הערב (ראה ערך טהרה עמ' ג, ושם שברבים מהם מוזכרת אף הטבילה), וכן נאמר בפרה אדומה: וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ וגו' וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (במדבר יט ח, וכן שם י באוסף את אפר הפרה).

ארץ העמים

ארץ-העמים (ראה ערכו) - שגזרו עליה טומאת מת (ראה ערך ארץ העמים) - לסוברים שגזרו עליה משום אוירה, והנכנס לתוכה בשידה תיבה ומגדל טמא (ראה ערך הנ"ל: אוירה), אין הנטמא שם טעון הזאת שלישי ושביעי (נזיר נד ב), ואין בו טומאת שבעה - אלא טומאת ערב - ואינו טעון אלא טבילה והערב שמש (רמב"ם טומאת מת יא ב).

ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא בנטמא באוירה, אבל אם נטמא בגושה של ארץ העמים (ראה ערך הנ"ל: הגוש) טמא טומאת שבעה (רמב"ם שם); ויש שנראה מדבריהם שלסוברים שגזרו עליה משום אוירה, אף הנטמא בארץ העמים במגע ובמשא אינו טעון הזאת שלישי ושביעי (ראה תוספות נזיר כ א ד"ה לימא).

משכבם ומושבם של זבים ונדה ויולדת

אף משכבם ומושבם של זב וזבה ונדה ויולדת - שהוא אב הטומאה (ראה ערך טומאה וערך מדרס) - אינו טמא אלא טומאת ערב (ראה תורת כהנים זבים ח, וראב"ד שם, וערוך ערך טמא, וגמרא בבא קמא כה ב, ורש"י ד"ה ליהני).

הטמאים בטומאה היוצאת מגופם

אף הטמאים בטומאה היוצאת מגופם, כשהם ראשון לטומאה, אינם טמאים אלא טומאת ערב, והם: בעל-קרי (ראה ערכו. פסחים סז ב; רמב"ם קרבן פסח ו ה), ובכללו אשה המשמשת מיטתה (ראה ערך בעל קרי: משמשת. נדה מא ב, וראה רמב"ם אבות הטומאה ה ט), והפולטת שכבת זרע (ראה ערך הנ"ל: פולטת. ראה נדה מא ב ומב א, ורמב"ם שם יא-יב), וכן זב (ראה ערכו) בעל ראייה אחת (ראה מגילה כ א), שדינו כבעל קרי (ראה ערך זב: מספר הראיות), שנאמר בבעל קרי: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז. וראה דברים כג יא - יב), ונאמר במשמשת: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (ויקרא טו יח).

אבל זבה (ראה ערכו) קטנה - היינו אשה שראתה דם יום אחד או יומיים, בתוך אחד עשר ימי זיבה (ראה ערך זבה: זבה קטנה) - אינה כזב בעל ראיה אחת, ואינה יכולה לטבול ביום ראייתה, לפי שהיא צריכה שימור של יום אחד מראית דם (ראה ערך הנ"ל, שם), ולכן אינה טובלת אלא למחרת (מגילה כ א).

טומאת שבעה

אף הטמאים טומאת שבעה אינם נטהרים אלא בטבילה בסוף שבעה ימים לטומאתם - ויכולים לטבול ביום השביעי, חוץ מנדה ויולדת זכר, שאינן יכולות לטבול עד ליל שמיני (ראה ערך טבילה) - ובהערב שמש (ראה להלן, וראה ערך טהרה), ויש שטעונים עוד מעשים לטהרתם, והם הזאה לטמא מת, ותגלחות למצורע (ראה ערך טהרה).

הטמאים מחמת המת, ובכל האופנים

כל הנטמאים במת, בין אדם ובין כלים, טמאים טומאת שבעה (אהלות א א, ורמב"ם טומאת מת ה א ואילך, וראה ערך טומאת מת), הן הנטמא במת שלם, והן הנטמא בחלקים מן המת המטמאים (ראה ערך אבי אבות הטמאה וערך מת. רמב"ם שם), וכן הנטמא בקבר (ראה ערכו. רמב"ם שם ז א), ובגולל-ודופק (ראה ערכו. משנה נזיר נד א; אהלות טו ט; רמב"ם שם ו ד).

וכן שנינו: כל המטמא באוהל (ראה ערך אבי אבות הטמאה וערך מת), מטמא - את הנטמא ממנו - טומאת שבעה, ויש שאינו מטמא באוהל, ומטמא טומאת שבעה (תוספתא נדה ו), כגון עצם כשעורה מן המת, שאינו מטמא באוהל (ראה ערך עצמות), והנוגע בו טמא טומאת שבעה (כלים א ד. וראה רמב"ם טומאת מת ה א. וראה ערך טומאת מת).

וכן כל המתטמא מחמת המת, והוא אב הטומאה (ראה ערך טומאה, וערך טומאה בחבורים: בטומאת מת, וערך טומאת מת: חרב כחלל), הרי זה טמא טומאת שבעה (ראה רמב"ם טומאת מת ה ט, ופירוש המשניות אהלות א ג, על פי אהלות א א ואילך), כגון שנגע בכלים שנטמאו במת (במדבר יט טז. אהלות שם; רמב"ם שם ג), או שנגע באוהל המת (אהלות ז ב, ושם טו ב; רמב"ם טומאת מת יח ז; הקדמה לפירוש המשניות טהרות (במלאכת שלמה אות ה)), או כלים שנגעו באדם טמא מת (אהלות א ג; רמב"ם שם ה ב). וכן אדם הנוגע באדם בשעה שהוא נוגע במת, שהוא אב הטומאה מדין טומאה-בחבורים (ראה ערכו), הרי זה טמא טומאת שבעה (עבודה זרה לז ב; רמב"ם שם^[3]).

בטומאת מת שמדרבנן

וכן המתטמא מחמת המת בטומאה שמדברי סופרים, כגון הנטמא בבית-הפרס (ראה ערכו) ובסככות-ופרעות (ראה ערכו), טמא טומאת שבעה (משנה נזיר נד א; רמב"ם נזירות ז ו); ויש אומרים שהנטמא בארץ-העמים (ראה ערכו) - במגע או במשא (רמב"ם נזירות שם, וטומאת מת יא ב) - טמא טומאת שבעה (ראה משנה שם, וגמרא שם ב, ורמב"ם שם ושם, וראה לעיל: טומאת ערב; ארץ העמים. וראה ערך ארץ העמים). וכן הנטמא במדורות-הגויים (ראה ערכו) טמא טומאת שבעה (ר"ש אהלות יח ט).

הטמאים מחמת טומאה היוצאת מגופם

ואלו הטמאים מחמת טומאה היוצאת מגופם שטומאתם טומאת שבעה: זב, וזבה, ונדה, ויולדת, ובועל נדה, ומצורע בימי ספורו (אליה רבה ריש כללי טומאות, וראה להלן המקורות על זה מהתלמוד והרמב"ם).

• זב בעל שתי ראיות, או בעל שלש (ראה ערך זב: מספר הראיות), טמא טומאת שבעה (ראה מגילה ח א; רמב"ם מחוסרי כפרה ג א), שנאמר: וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר (ויקרא טו יג).

• זבה גדולה (ראה נדה סז ב, ושם סט א ועוד; רמב"ם איסורי ביאה ו יא), שנאמר: וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר (ויקרא שם כח).

• נדה (נדה מא ב; רמב"ם שם ב,ו), שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ (ויקרא שם יט).

• יולדת זכר (ראה רמב"ם מטמאי משכב ומושב ה ב,ד), שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא יב ב).

• בועל-נדה (ראה ערכו. פסחים סח א; יומא ו א, וראה רמב"ם שם ג ב. וראה ערך בועל נדה), שנאמר: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא טו כד).

• מצורע בימי ספורו (ראה נגעים יד ב-ג; רמב"ם טומאת צרעת יא ב), שנאמר: וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וגו' וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא יד ח-ט).

מקצת היום נחשב ככולו לעניין טומאה זו

נדה שראתה דם סמוך לשקיעת החמה, יום זה עולה לה לשבעת ימי נדתה, ואינה צריכה למנות אלא ששה והוא (רש"י ראש השנה י א ד"ה סוף, על פי ברייתא בגמרא שם. וראה נדה סו א: ראתה יום אחד, תשב ששה והוא), שבתחילת טומאתה עולה לה סוף היום למנין (ברייתא בגמרא ראש השנה שם), וכן בועל נדה מונה מקצת יום הביאה ככולו, כדין נדה, ואפילו בא עליה סמוך לשקיעת החמה, וטובל ביום השביעי, או בליל שמיני, לסוברים כן (יומא ו א, ורש"י ד"ה בועל). וכן בטמא מת, היום שנטמא בו הוא הראשון לשבעת ימי טומאתו, ושני ימים לאחריו מזים עליו הזאת שלישי (ראה ערך הזאה (ב). ראה יומא ח ב, ורש"י ד"ה בשלמא וד"ה אלא). וכן ביולדת זכר, יום הלידה הוא הראשון לשבעת ימי טומאתה, וטובלת בליל שמיני (ראה ויקרא יב ב-ג). וכן במצורע בימי ספורו, יום הבאת הצפרים והתגלחת הראשונה (ראה ערך טהרת מצורע: סדר הטהרה), הוא היום הראשון לשבעת ימי ספורו (ראה ערך הנ"ל).

הערות שוליים