מיקרופדיה תלמודית:טועה בדבר מצוה

הגדרה^[1] - הבא לעשות מצוה וטעה ועשה עבירה, שאינו חייב להביא כפרה על שגגתו

הדין ומקורו

הבא לעשות מצוה, ושגג ועשה עבירה שחייבים עליה חטאת (ראה ערך חטאת וערך חיבי קרבנות), כגון שבא למול בשבת תינוק שזמן מילתו בשבת, ומל תינוק שאין זמנו בשבת, שאין מילתו דוחה שבת (ראה ערך מילה), נחלקו תנאים: יש המחייבים חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת קלז א); ויש הפוטרים (רבי יהושע במשנה שם). ותנאים שאחריהם נחלקו מהי המחלוקת:

• יש אומרים שאם לא עשה מצוה כל עיקר, הכל מודים שחייב - שאף על פי שהוא טרוד במצוה וטעה בה, כיון שלא עשה מצוה – חייב; ולא נחלקו אלא כשעשה מצוה, שיש הפוטרים (משנה שם, לגירסתנו, וגירסת רב הונא בגמ' שם; רבי שמעון בתוספתא שבת (ליברמן) טו י, וירושלמי שבת יט ד, ופסחים ו ח; רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם, לגירסתנו), מפני שלדעתם הטועה בדבר מצוה ועשה מצוה - פטור (רש"י פסחים עב א ד"ה ור' יהושע). ושני הצדדים למדו דבריהם מעבודה זרה - שהוקשו כל החטאות שבתורה לחטאת עבודה זרה (ראה ערך חטאת. רש"י שבת שם ד"ה אלא מעבודה זרה, על פי הוריות ח א) - המחייבים סוברים מה עבודה זרה אמר בה הכתוב לא תעשה, ואם עבר ועשה - חייב, אף בכל חטאות העובר חייב; והפוטרים סוברים שדוקא בעבודה זרה שלא עשה מצוה חייב, מה שאין כן במי שעשה מצוה - שפטור (גמ' שבת שם, ורש"י ד"ה ור' יהושע).

• ויש אומרים שאם עשה מצוה, הכל מודים שפטור, ולא נחלקו אלא כשבא לעשות מצוה ולא עשאה (משנה שם, לגירסת רב יהודה בגמ' שם; רבי מאיר בגמ' שם). ושני הצדדים למדו דבריהם מעבודה זרה, שהמחייבים סוברים שכל שאמר הכתוב לא תעשה, כעבודה זרה, ועבר ועשה - חייב; והפוטרים סוברים שדוקא בעבודה זרה שאינו טרוד במצוה חייב חטאת, מה שאין כן במי שהיה טרוד במצוה (גמ' שבת שם), ומתוך טרדו טעה ועבר עבירה ולא עשה את המצוה, שאינו חייב חטאת (רש"י שם ד"ה הכי גרסינן).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהטועה בדבר מצוה ועשה מצוה - פטור (רבנו חננאל שם ד"ה ור' יהושע; רמב"ם שגגות ב ח, לפי מרכבת המשנה שם; מאירי שם ופסחים עא ב, ויבמות לד א); ויש פוסקים שאף על פי שלא עשה מצוה - פטור (רמב"ם שם, לפי לחם משנה שם ורמ"ע מפאנו קה; רבנו ירוחם א ב).

טעם הפטור

בטעם פטור הטועה בדבר מצוה אמרו מפני שעשה ברשות (רבי יוסי במשנה סוכה מא ב; רמב"ם שגגות ב ח) של מצוה שהיה טרוד בה (רש"י פסחים עב ב ד"ה ברשות), שסבור היה שברשות בית דין הוא עושה (ברטנורא שבת יט ד). ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שכיון שהוא בהול לקיים מצות עשה דאורייתא (ראה להלן: המצוה), הרי זה כמו אנוס (טעם המלך שופר ב).

• ויש מפרשים שכיון שהוא טרוד במצוה, הרי זה כאילו עשה את העבירה בלא כוונה, והרי זה כמתעסק (ראה ערכו) שהוא פטור מחטאת (ערוך לנר סוכה מב א; אור שמח שבת א ח)^[2].

איסורו

ואם הטועה בדבר מצוה, עבר על איסור, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף על פי שהוא פטור- אסור (רבנו ירוחם שם), דהיינו שאף על פי שאינו חייב חטאת עבר על איסור דאורייתא (יש סדר למשנה פסחים ו ב; ערוך לנר סוכה מג א) שאינו אנוס גמור, אלא הוא קרוב לאונס ואינו חשוב שוגג, ולכן פטרתו תורה מחטאת ומשאר קרבנות, אבל איסור ודאי עבר (אחיעזר ג פג ג).

• ויש אומרים שאותה שגזרו חכמים בשופר שלא יתקע בו בשבת, וכן בלולב שלא יטלנו בשבת, גזירה שמא יעבירם ארבע אמות ברשות הרבים (ראה סוכה מג א) הרי זה באופן שאינו טועה בדבר מצוה, שחששו שיעבירם לאחר שכבר קיים המצוה (אשכול (אויערבך) ב עמ' 23; סמ"ג עשין מב ומד), אבל באופן שהוא טועה בדבר מצוה לא חששו, שהרי הוא פטור מחטאת (אשכול שם), שהטועה בדבר מצוה לא עבר על איסור כל עיקר (טעם המלך לולב ח א).

מעילה

אף לענין קרבן מעילה הטועה בדבר מצוה פטור, ולכן אם אכל עולת העוף, והיה סבור שחטאת העוף היא - פטור מקרבן מעילה (סוכה מב א, ורש"י ד"ה פטור), ויש מהאחרונים שכתב שהוא הדין בגלות (ראה ערכו) - שהוא חיוב של כפרה (ראה ערך הנ"ל) - אם טעה בדבר מצוה - פטור (צפנת פענח כלאים י י).

טומאת מקדש וקדשיו

בטעם שהקיל הכתוב בטומאת-מקדש-וקדשיו (ראה ערכו), שאין מביאים עליה חטאת קבועה אלא קרבן עולה-ויורד (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהוא לפי שהוא טועה בדבר מצוה, שכן האוכל קדשים, או שבא למקדש להשתחוות, או להקריב קרבן, עוסק הוא במצוה, ולכן הקיל בו הכתוב כשהוא עני להביא חטאת העוף ועולת העוף במקום חטאת בהמה (ראה ערך קרבן עולה ויורד. רמב"ן עה"ת ויקרא ה ז)^[3].

תשלומי תרומה

בתשלומי תרומה אמרו שהטועה בדבר מצוה פטור, ולכן אם היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה, הפוטרים בטועה בדבר מצוה פוטרים אף כאן (רבי יהושע בתרומות ח א, לפי פסחים עד ב, ויבמות לד א).

כשהעקירה בשבת היא טעות

טעה בדבר מצוה ועשה בשבת עקירה ברשות הרבים, ולאחר שסיים עשיית המצוה עשה את ההנחה, כתבו אחרונים שפטור מחטאת, שהרי העקירה היתה בפטור (ערוך לנר סוכה מב א; הר המוריה שגגות ב ס"ק כב; נפש חיה או"ח ז)^[4].

כשנודע לו קודם שעשה המצוה

טעה בדבר מצוה, ונודע לו קודם שעשה המצוה - לסוברים שאינו פטור אלא אם כן עשה מצוה (ראה לעיל) - ועשיית המצוה אסורה עליו מדרבנן, יש מצדדים לומר שהתירו לו לעבור על איסור דרבנן כדי להציל עצמו מחיוב חטאת (צל"ח פסחים עא ב, ומהר"ם שיק חו"מ כג, על פי שבת ד א).

עשה מצוה

הבא למול בשבת תינוק שזמן מילתו בשבת, ומל תינוק שאין זמנו בשבת, שאין מילתו דוחה שבת (ראה ערך מילה), נחלקו תנאים: יש המחייבים חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת קלז א); ויש הפוטרים (רבי יהושע במשנה שם). ותנאים שאחריהם נחלקו מהי המחלוקת:

• יש אומרים שהדברים אמורים כשהיה זמנו למול בערב שבת, שיש הפוטרים - הואיל ועשה מצוה (כן משמע מהגמ' שם, ופסחים עב א) - אבל אם היה זמנו למול אחר השבת, הכל מודים שחייב (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שבת שם), שהרי לא עשה מצוה (גמ' שם), שכן מילה תוך שמונה אינה מצוה, כיון שלא הגיע זמנו למול עדיין (רש"י שם שהוא חייב). ואף על פי שאינו צריך הטפת-דם-ברית (ראה ערכו), שהרי נחתכה ערלתו ויצא מספק ערלה כבושה (ראה ערך הנ"ל), אין כאן טעות בדבר מצוה הואיל ולא נתחייב במצוה עדיין (מאירי שם). ונחלקו אחרונים: יש סוברים שאף אם מקיים מצות מילה כשמל בתוך שמונה (ראה רמ"א יו"ד רסב א) חייב חטאת, שאינו נפטר אלא אם כן עשה מצוה המוטלת עליו, אבל כאן שאין מצוה בהקדמתה, ואדרבה מצוה לאחרה, אינו חשוב עשה מצוה להפטר מחטאת (חידושי סוגיות חתם סופר, טועה בדבר מצוה); ויש סוברים שחייב חטאת לפי שלא עשה מצוה כל עיקר, שהמל בתוך שמונה אינו אלא כמחתך בשר (שאגת אריה נב,נד), או שאף על פי שקיים מצות מילה, אינו חשוב עשה מצוה, לפי שלא נתקיימה המצוה אלא בהגיע היום השמיני, והוא מהול אז, וכיון שביום השבת עצמו עדיין לא עשה המצוה, אינו נפטר מחטאת (צל"ח פסחים שם, בדעת הרמ"א).

• ויש אומרים שלא נחלקו אלא כשהיה זמנו למול לאחר השבת, שיש המחייבים הואיל ולא עשה מצוה, ויש הפוטרים אף על פי שלא עשה מצוה, אבל אם היה זמנו למול בערב שבת, הכל מודים שפטור, הואיל ועשה מצוה (רבי מאיר בגמ' שם).

ויש מהאמוראים שפירש לדעה זו, שדוקא במל של אחר השבת בשבת יש הפוטרים, שאף על פי שבשעה שמל אין בעשייתו מצוה, הרי למחר יש בעשייתו מצוה, מה שאין כן בנתחלף לו שפוד של צלי בשפוד של איסור שאין מצוה אף למחר (שמואל קפודקיא בירושלמי פסחים ו ה).

להלכה

להלכה, אם מל של ערב שבת בשבת פטור מחטאת (ראה לעיל: הדין ומקורו), מל של אחר השבת בשבת, נחלקו ראשונים אם חייב (ראה לעיל: שם); או פטור (כן משמע מרמב"ם שגגות ב ח; רבנו ירוחם א ב)^[5].

שחט חולין לשם פסח בשבת

ערב פסח שחל להיות בשבת, ושחט בו חולין לשם פסח, לדעה שאף כשלא עשה מצוה פטור משום טועה בדבר מצוה, אף כאן פטור מחטאת (פסחים עב ב, לדעת רבי מאיר), אף על פי שלא עשה מצוה כל עיקר (שפת אמת שם א).

אכל עולת העוף

עולת העוף שנמצאת בין אגפיים - בין עופות של חטאת (רש"י סוכה מב א ד"ה אומר היה) - והיה סבור שחטאת היא ואכלה, יש מהאמוראים האומר בשם תנאים, שפטור מקרבן מעילה, אף על פי שלא עשה מצוה (רב הונא בדעת רבי יוסי בגמ' שם). לסוברים להלכה שדוקא כשעשה מצוה פטור (ראה לעיל: שם), כיון שבאכילת העוף לא עשה מצוה, הרי זה חייב (כפות תמרים שם).

הוציא לולב מרשות לרשות בשבת

יום הראשון של סוכות שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, יש מהתנאים שאמר שפטור מחטאת לפי שהוציאו ברשות (רבי יוסי במשנה סוכה מא ב), וכיון שטעה בדבר מצוה הרי זה פטור (רש"י שם ד"ה שהוציאו). וכתבו ראשונים שלדעת הסוברים שאין הטועה בדבר מצוה פטור אלא אם כן עשה מצוה, הדברים אמורים שיצא בו אחר כך וקיים מצותו (ריטב"א שם מב א), שאף על פי שעשה את המצוה לאחר שגמר את ההוצאה, הרי זה חשוב עשה מצוה (ערוך לנר שם; קול רמ"ז שם); ויש סוברים שלעולם אינו פטור אלא אם כן עשה את המצוה בשעת ההוצאה (שאגת אריה כו; מרכבת המשנה שגגות ב י). להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כתנא זה (רמב"ם שגגות ב י; מאירי סוכה מא ב, בשם יש פוסקים); ויש שאינם פוסקים כמותו (הלכות גדולות, לולב, עמ' רב במהדורת מכון ירושלים; ראבי"ה לולב תרפב; מאירי שם, בשם רוב מפרשים, והסכים עמם), שהוא יחיד בדבר, ואין הלכה כיחיד (ראה ערך הלכה א: על פי הרוב. ראבי"ה שם), והמוציא חייב חטאת (מאירי שם).

מל סמוך לסוף היום

מל בשבת סמוך לסוף היום, והיה סבור שיגמור למול בעודו יום, ולא הספיק לגמרה, יש מהאחרונים שכתב שחשוב שעשה מצוה אף על פי שעדיין אין כאן מצוה, כיון שהוא יכול לגמור המילה למחר (הגהות רא"מ הורויץ שבת קלג ב).

כשנדוע שהוא בן גרושה

אותה ששנינו: היה אוכל בתרומה, ונודע לו שהוא בן גרושה, שפטור מתשלומי תרומה (רבי יהושע בתרומות ח א), ללשון אחת בתלמוד פטור משום שהוא טועה בדבר מצוה (פסחים עב ב, ורש"י ד"ה ור' יהושע; ריבמ"צ ור"ש תרומות שם), אף על פי שלא עשה מצוה (כן משמע מהמאירי יבמות לד א). ונחלקו ראשונים: יש הפוסקים כן (כן משמע מהברטנורא שם); יש הפוסקים שאין הלכה כן, שהרי לא עשה מצוה (מאירי שם).

נתחלף שפוד נותר בצלי

נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי - קודש הראוי לאכילה, ואכילת-קדשים (ראה ערכו) מצוה היא (ראה ערך הנ"ל. רש"י פסחים עב ב ד"ה בשפוד) - נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שחייב חטאת (רבי שמעון בן לקיש בגמ' שם; רבי יוחנן בגמ' שם, ללשון הראשונה), אף על פי שטעה בדבר מצוה, כיון שלא עשה מצוה (רש"י שם ד"ה חייב), שבאכילת נותר אין אף לחלוחית מצוה (רש"י ד"ה דמחייב), ולדעתם ההלכה שכל שלא עשה מצוה - חייב (ראה לעיל. חזון איש או"ח קכד לדף עב ב), וכן הלכה (רמב"ם שגגות ב טז).

• ויש אומרים שפטור (רבי יוחנן בגמ' שם, ללשון השניה), שלדעתם ההלכה שאף אם לא עשה מצוה - פטור (ראה לעיל. חזון איש שם).

אם חשוב מצוה

טעה בדבר מצוה ועשה מצוה, שהוא פטור, מכל מקום אינו נחשב שקיים המצוה, כיון שמצוה-הבאה-בעברה היא (ראה ערכו. חמדת שלמה או"ח כא; מהר"י אסאד או"ח קצז; מהר"ם שיק או"ח רצה)^[6].

ואם עשה מצוה מן התורה, באופן שמדרבנן לא יצא, יש שכתב שחשוב שעשה מצוה, כיון שמן התורה נתקיימה המצוה (ישועות יעקב או"ח תרנא ה).

הטעות

טועה ולא עוקר

שאר כל הזבחים ששחטם בשבת לשם פסח, שיש הסוברים שפטור מחטאת (ראה לעיל: עשה מצוה), הרי זה בטועה - שמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לקרבן אחר (רש"י פסחים עא ב ד"ה ואם) - אבל בעוקר חייב (גמ' שם עב א; רבי מנא בירושלמי פסחים ו ה)^[7], היינו שהיה יודע שזה קרבן אחר הוא, ושחטו לשם פסח (כן משמע מרש"י שם), שנעלמה ממנו שבת, או שהיה סבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת (כן משמע מרש"י שם עא ב ד"ה אם), שעוקר אינו חשוב טועה בדבר מצוה (רש"י שם עב א ד"ה מה), שהרי יודע הוא שאין קרבן זה עולה לפסח (מאירי שם). וכן במילה בשבת אינו פטור אלא כשהיה סבור שתינוק זה זמנו למול בשבת, אבל אם יודע שהוא של ערב שבת אלא שכסבור שמותר למול מילה שלא בזמנה בשבת - חייב, שאין זה טועה אלא עוקר (רידב"ז שם). ואף אם היה לו עוד תינוק שהגיע זמנו למול בשבת, חייב על מילת התינוק שזמנו למול בערב שבת, כיון שלא נגרמה טעותו על ידי התינוק האחר אלא על ידי טעותו בדין (עונג יום טוב כא). וכן הפסח ששחטו בשבת שלא לשמו - שהקרבן פסול (ראה ערך קרבן פסח), ונמצא שחילל שבת בשוגג, שהיה סבור שכשם שמותר לשחוט הפסח לשמו כך מותר לשחטו שלא לשמו (רש"י פסחים עא ב ד"ה הפסח) - הרי זה חייב חטאת (משנה שם), אף לדעת הסוברים שפוטר את הטועה בדבר מצוה (ראה לעיל: הדין ומקורו), שדוקא בטועה פוטרים, אבל לא בעוקר (גמ' שם עב א, בדעת רבי יהושע)^[8].

כשאינו ראוי לקיום המצוה

שחט בשבת אחד משאר זבחים לשם פסח, ולא היה ראוי לפסח - כגון ששחט עגל או איל בן שתי שנים או נקבה (רש"י שם עא ב ד"ה אם אינן) - נחלקו תנאים לדעת הסוברים שהטועה בדבר מצוה פטור:

• יש אומרים שהם מודים שחייב חטאת (סתמא דמשנה שם; רבי שמעון בגמ' שם עב ב), והדברים אמורים בטועה וכסבור שקרבן פסח הוא (גמ' שם עב א), שזה אינו טועה בדבר מצוה, שהכל יודעים שאין זה כשר לפסח (רש"י שם עא ב ד"ה אם אינן), וכן הלכה (רמב"ם שגגות ב יב).

• ויש אומרים אחד זבחים הראויים לפסח, ואחד זבחים שאינם ראויים - פטור (רבי מאיר בגמ' שם עב ב), הואיל והוא טרוד במחשבת לבו מאז הופרשו ויודע שעליו להקריבם, טועה ושוחטם לשם פסח (רש"י שם ד"ה פטור)^[9].

השוחט בשבת לשם אימורי ציבור

השוחט בשבת לשם אימורי ציבור - ששחט שאר זבחים לשם תמידים ומוספים האמורים בשבת (רש"י פסחים עא ב ד"ה אימורי) - אפילו הסוברים שהטועה בדבר מצוה פטור, מודים כאן שחייב חטאת, ואינו דומה לשוחט שאר זבחים לשם פסח שפטור (ראה לעיל), לפי שאימורי ציבור יש להם קצבה (רבי יהושע במשנה פסחים עא ב), שכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, ולכן אינו חשוב טועה אלא שוגג, שלא היה לו לטעות בדבר (רש"י שם ד"ה שיש), מה שאין כן בשאר זבחים לשם פסח, שהפסח אין לו קצבה (רבי יהושע במשנה שם), שהכל צריכים לכך, והרי הוא רואה אנשים רבים עוסקים בכך, וטרוד להתעסק במצוה, ולכן אף על פי ששחט הוא פסחו כבר, כל שמצא זבח זה עומד בעזרה, וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא (רש"י שם)^[10].

מדוע פסח הוא דבר שאין לו קצבה, נחלקו אמוראים:

• יש מפרשים שלא נתנה תורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה (רבי ירמיה בירושלמי שבת יט ד), שכל חבורה עושה לה פסח, ומתוך כך טעה וסבר שקרבן זה הוא פסח של חבורה אחרת, ואף אם יש מעט פסחים בעזרה - פטור (פני משה שם).

• ויש מפרשים שאין אתה יכול לעמוד על מניינם (רבי יוסי בירושלמי שם) של הפסחים הנמצאים בעזרה, ומתוך כך טעה וסבר שאף זה פסח הוא, ולא נאמרו הדברים אלא כשהיו שם בעזרה הרבה פסחים באותה שעה, שמתוך כך לא היה יכול לעמוד על מניינם (פני משה שם).

ואם שחט הזבחים לשם אימורי ציבור קודם שנשחטו אימורי הציבור - פטור, שלא אמרו שחייב בחטאת אלא כשקדם ושחט את אימורי הציבור בתחילה (רבי אמי בגמ' שם עב א), שכבר אינו טרוד ועסוק בשחיטתם (רש"י שם ד"ה הכא), אבל אם שחט זבחים לשם אימורי ציבור קודם שנשחטו אימורי הציבור - פטור (כן משמע מהגמ' שם ורש"י שם ומאירי שם).

וכן מי שהיו לו שני תינוקות למול, אחד למולו בערב שבת, ואחד למולו בשבת, שאם שכח ומל של ערב שבת בשבת פטור מחטאת לסובר שהטועה בדבר מצוה פטור (ראה לעיל: עשה מצוה), אף על פי שתינוקות יש להם קצבה - שיודע הוא שאין לו למול בשבת אלא אחד (רש"י ד"ה תינוקות) - הדברים אמורים כשקדם ומל של ערב שבת, שבאותה שעה עדיין יש לפניו זה של שבת שהוא טרוד בו (רבי אמי בגמ' שם עב א), שבשעה שמל את של ערב שבת טרוד היה באחד מהם, שיודע הוא שהיום חובת האחד עליו (רש"י שם ד"ה הכא), אבל אם קדם ומל של שבת, ואחר כך מל של ערב שבת - חייב (רש"י שם ד"ה על מה; מאירי שם), שכיון שלאחר שמל את של שבת אין טרדת המצוה מוטלת עליו, אינו טועה בדבר מצוה (רש"י שם), ולא נאמרו הדברים שצריך שתהא טרדת המצוה מוטלת עליו אלא בטועה בדבר שיש לו קצבה, אבל טעה בדבר שאין לו קצבה, כגון פסח, אף על פי שכבר שחט פסחו, וטעה וסבר שאף זבח זה פסח הוא - פטור (כן משמע מרבי אמי שם; רש"י שם עא ב ד"ה שיש).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאינו פטור אלא כשטרדת המצוה מוטלת עליו, ולפיכך כשקדם ומל של שבת תחילה, או כשקדם ושחט אימורי ציבור תחילה - חייב, כיון שהם דברים שיש להם קצבה, כדעת ר' יהושע (מאירי שם עב א, שכן כתבוה רבים).

• יש פוסקים במילה שכל שהיה לו תינוק למולו בשבת - פטור, ואין הפרש בין שמל של ערב שבת תחילה, או שמל של שבת תחילה (רמב"ם שגגות ב ח, לפי ברכת אברהם לרבי אברהם בן הרמב"ם א, וכסף משנה ולחם משנה שם).

• יש פוסקים שלעולם אין הפרש איזה מהם הקדים תחילה, אלא שבמילה לעולם פטור, ואפילו מל של שבת תחילה, אבל בזבחים לעולם חייב, ואפילו אם שחט לשם אימורי הציבור קודם ששחטם (רמב"ם שם ושם, לפי לחם משנה שם י; מאירי פסחים עב ב), ששגגת אימורי ציבור במקום זריזות הוא, שאין הטעות קרובה בו, וכמעט שהוא קרוב למעילה (מאירי שם).

• ויש פוסקים שאף דבר שיש לו קצבה פטור, ולכן אף על פי שכבר מל של שבת, וכבר שחט אימורי הציבור, הרי זה פטור, שלא אמרו שהשוחט לשם אימורי ציבור חייב, אלא לדעה שהטועה בדבר מצוה חייב (רמב"ם שם ושם, לפי רמ"ע מפאנו קה).

המוציא את הלולב לרשות הרבים בשבת

המוציא את הלולב לרשות הרבים ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת - שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת (רש"י סוכה מא ב ד"ה שהוציאו) - שפטור מחטאת (רבי יוסי במשנה שם), לפי שהוא טועה בדבר מצוה (רש"י שם), אמרו בתלמוד שלא נאמרו הדברים אלא כשלא יצא בו עדיין, כגון שהפכו - ואין יוצאים מצות נטילת לולב שלא בדרך גידולו (ראה ערך נטילת לולב) - אבל אם יצא בו קודם שהוציאו - חייב (אביי בגמ' שם מב א, ורש" ד"ה לא שנו), שכבר אינו טרוד במצוה לעשותה, ושוב אינו טועה בדבר מצוה (רש"י שם). ומכל מקום להלכה פסקו ראשונים בסתם, שאם הוציאו כדי לצאת בו - פטור (רמב"ם שם ב י), ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שאינו פטור אלא אם כן עדיין לא יצא בו (כסף משנה שם).

• יש מפרשים שלא יצא, כיון שלא נתכוין לצאת ידי חובה, ומצות-צריכות-כונה (ראה ערכו. כפות תמרים סוכה שם, בתירוץ הראשון).

• ויש מפרשים שאף על פי שכבר יצא בו - פטור (לחם משנה שם, וכפות תמרים סוכה שם, בתירוץ השני והשלישי), כדרך שפטור, לדעתם, כשקדם ומל של שבת תחילה (ראה לעיל), שכיון שהוא סבור שלא יצא, והולך אצל בקי ללמוד ממנו סדר נטילת הלולב, ראוי לפטרו (כפות תמרים שם, בתירוץ השלישי), או שפטור משום שלמרות שיצא בגוף המצוה, עדיין נענוע לפניו וטרוד במצוה הוא, וטועה וסובר שעדיין לא יצא בה כל עיקר (כפות תמרים שם, בתירוץ השני).

כשהיה לו לשאול

הבא על יבמתו ונמצאת נדה, יש מהאמוראים סוברים שפטור מחטאת, אבל הבא על אשתו ונמצאת נדה - חייב (רבי יוחנן בפסחים עב ב), אם בא עליה סמוך לוסתה (ראה ערך וסת), אף על פי שטעה בדבר מצוה, שהרי חייב אדם לשמח את אשתו לדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה (ראה ערך עונה. גמ' שם), שבני ישראל מוזהרים אז לפרוש מנשותיהם (ראה ערך וסת. רש"י שם ד"ה ומשני), ונמצא שאין המצוה מוטלת עליו אז (רש"י שם ד"ה אי הכי). ואף על פי שלא היה יודע שהוא סמוך לוסתה - חייב, לפי שהיה לו לשאלה, שאין אשה בחזקת טהרה לבעלה אלא כשהוא יודע שאינה סמוך לוסתה (תוספות שם ד"ה באשתו, בשם ר"י), מה שאין כן ביבמתו שהוא בוש ממנה לשאלה (גמ' שם, ורש"י ד"ה בזיז), וכן הלכה (רמב"ם שם ז)^[11].

כשאין זמנה בהול

טעה בדבר מצוה שאין זמנה בהול - שאין זמן קבוע למצוה (רש"י יבמות לד א ד"ה אבל הכא) - יש אמוראים אומרים שחייב (רב ביבי בר אביי בפסחים עב ב; סתמא דגמ' יבמות לג ב), ולפיכך אותה ששנינו: שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו את של זה לזה ואת של זה לזה, שהם חייבים חטאת משום אשת איש (משנה יבמות לג ב), הדברים אמורים אף לסוברים בתינוקות שפטור אף כשלא עשה מצוה (ראה לעיל: עשה מצוה), שלא פטר אלא כשזמנו בהול - שהיה טרוד למול את של שבת כדי שלא יעבור זמנו (רש"י שם לד א ד"ה בזמנו), שכיון שמילה שעתה עוברת, אדם טרוד בה הרבה, ואין דרכו לדקדק (מאירי שם) - מה שאין כן בנשים שהוחלפו שאין זמנם בהול (גמ' שם), שהרי בנישואין אין זמן קבוע למצוה, והיה להם לדייק (רש"י שם ד"ה אבל הכא).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שכל שזמנו בהול, אינו מדקדק ופטור מחטאת (רמב"ם שם), ואם אין זמנו בהול, חייב (כן משמע מהרמב"ם שם).

• יש פוסקים שפטור, אף על פי שאין זמנו בהול (רי"ף ורא"ש שם ג ט, לפי רמ"ע מפאנו קה).

• יש פוסקים שכל שעשה את המצוה שנתכוין לה, כמו ביבמתו נדה, פטור אף כשאין זמנו בהול, ודוקא כשהמצוה שנתכוין לה עשאה בגוף אחר, כגון בתינוקות שהעבירה נעשית בגוף זה והמצוה בגוף אחר, אינו פטור אלא כשזמנו בהול ואינו מדקדק (רמב"ם שם, לפי מרכבת המשנה שם, והר המוריה שם ס"ק יח, ושפת אמת פסחים שם).

• ויש פוסקים שאם עשה מצוה פטור אף כשאין זמנו בהול, ודוקא כשלא עשה מצוה אינו פטור אלא אם כן זמנו בהול, ולכן בנשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחופה - חייב, שהרי לא עשה מצוה ואין זמנו בהול, וכן באוכל תרומה ונמצא בן גרושה שלא עשה מצוה - חייב, אלא אם כן אכלה בערב פסח שזמנו בהול, ופטור אף על פי שלא עשה מצוה (מאירי יבמות לד א, בשם יש פוסקים; זבח תודה פסחים שם, בדעת הרמב"ם).

כשאין זמנה קבוע

מצוה שאין זמנה קבוע אף על פי שמצוה להקדימה ככל האפשר, אינה כמצוה שזמנה בהול (חמדת שלמה יו"ד א), וכן מצות צדקה אין זמנה בהול (חמדת שלמה שם; רש"ש וחשק שלמה שבת ב א)^[12].

המצוה

טעה בדבר מצוה שפטור - באופנים מסויימים - הוזכר בתלמוד בכמה מצוות:

• מילה (משנה שבת קלז א).

• שחיטת קרבן פסח, ושאר קרבנות ציבור (משנה פסחים עא ב).

• אכילת קדשים (פסחים עב ב; סוכה מב א).

• אכילת תרומה (פסחים שם; יבמות לד א).

• נטילת לולב (משנה סוכה מא ב).

• ביאת יבום, ופריה ורביה, ושמחת עונה (פסחים שם).

הכשר מצוה

אף כשהוא טרוד בהכשר מצוה, כגון שהוציא הלולב לרשות הרבים כדי להוליכו אצל בקי ללמוד אופן נטילתו, הרי זה טועה בדבר מצוה (כן משמע מהמשנה סוכה מא ב, ותוספות שם מב א ד"ה אמר).

שיירי מצוה

היה טרוד בנענועי הלולב בסוכות (ראה ערך נטילת לולב), כגון שכבר קיים מצות נטילת לולב, ועדיין צריך לנענע, וטעה והוציאו לרשות הרבים, כתבו ראשונים שחייב חטאת שאין זה טועה בדבר מצוה, כיון שהנענועים אינם אלא שיירי מצוה ואינם מעכבים (ראה ערך הנ"ל. תוספות שם לט א ד"ה אבל, ותוספות הרא"ש שם, על פי גמ' שם מב א). ובמקום שהמנהג שמהלכים כל היום והלולב בידם (ראה ערך נטילת לולב), הרי זה טועה בדבר מצוה, ופטור (ירושלמי פסחים ו ה, וסוכה ג יא), כיון שיש כאן קצת מצוה (קרבן העדה שם ושם); וכן המוהל שהשאיר ציצין שאין מעכבים את המילה, וחזר ומל אותם בשבת, והרי זה חילל שבת (ראה ערך מילה), טועה בדבר מצוה הוא; וכן במצה אם הוציאה לאחר שכבר אכל כזית - פטור (ירושלמי שם ושם), שאף על פי שכבר יצא ידי חובתו, מצוה יש באכילת-מצה (ראה ערכו) כל הלילה (ראה ערך הנ"ל. רידב"ז שם ושם).

מצוה דרבנן

הטועה בדבר מצוה דרבנן, נחלקו אחרונים אם חייב חטאת (טעם המלך שופר ב ולולב ח; ישועות יעקב או"ח תרנג סק"ה); או פטור (שאילות שמואל ח; אחיעזר ג כג ב, על פי התוספות שם), ואף כשאינו עסוק במצוה עצמה אלא בהכשר מצוה דרבנן - פטור (כן משמע מהאחיעזר שם)^[13].

מצוה שאינה מוטלת עליו דוקא

אף במצוה שאינה מוטלת עליו דוקא, אלא יכולה להיעשות על ידי אחרים - פטור, ולכן אכל עולת העוף וסבור שחטאת העוף היא - פטור, ואף על פי שאפשר שיאכלנה אחר (גמ' סוכה מב א, לגירסת התוספות שם ד"ה מהו).

מצוה שאינה מוטלת על האדם שיעשנה

מצוה שאינה מוטלת על האדם שיעשנה, אלא שאם בא לידו דבר מסויים, חייב במצוה זו, כגון שחיטה, שאם ירצה לא ישחט (ראה ערך שחיטה), וכן ציצית שאם ירצה לא ילבש בגד של ארבע כנפות, ולא יתחייב בציצית (ראה ערך ציצית), נחלקו בה אחרונים:

• יש אומרים שאין בה הפטור של טועה בדבר מצוה (אחיעזר ג פג ג).

• ויש אומרים שפטור (עמק יהושע ד; עמודי אור צז ג), ולכן היוצא בשבת לרשות הרבים בטלית שאינה מצויצת כהלכתה פטור מחטאת, לסוברים שטועה בדבר מצוה ולא עשה מצוה - פטור (עמק יהושע שם).

הערות שוליים