מיקרופדיה תלמודית:טופח; טופח על מנת להטפיח

הגדרה^[1] - משקה בשיעור מועט שאין בו אלא כדי ללחלח את הנוגע בו, או שיש בו גם כדי ללחלח את הנוגע במה שנגע בו

גדרו

משקה טופח הוזכר בכל מקום בנוגע לדינים שנאמרו במשקה, כגון טומאה או איסור וכדומה (ראה ערך משקה), שאף אם אין בו אלא לחות בשיעור ידוע חשוב כאילו הוא בעין (ראה בפרקים הבאים). ויש שהוזכר: טופח ומטפיח (עדיות ד ו), או: טופח להטפיח (גיטין טז א; עבודה זרה ס ב), או: טופח על מנת להטפיח (ברכות כה ב; יומא עח א). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שטופח, היינו משקים שנשפכו לארץ, או על גבי כלי, ולא נבלעו יפה, שאם יש בהם ממש, שכשמניח ידו עליהם נדבקים בידו ונעשית לחה, כשיעור שאם יניח ידו על הבגד או על הכלי לא יהא ניכר מקום הנחת ידו, זהו משקה טופח, ואם ניכר מקום הנחת ידו, זהו טופח על מנת להטפיח (רב האי גאון כלים ח ג; ערוך, טפח ב).

• יש מפרשים שטופח היינו שלא ניגב לגמרי (רש"י גיטין טו ב ד"ה דאיכא), וטופח על מנת להטפיח הוא שאם טפח בו בידו יעלה בה משקה שיוכל להטפיח דבר אחר (רש"י עבודה זרה עב א ד"ה ומשקה).

• ויש מפרשים שטופח הוא שהמקום לח כדי שיניח ידו עליו ותעלה בה לחלוחית (רמב"ם שביתת עשור ג ד), ונקרא טופח לפי שמלחלח את כף היד ששמה טפח (פירוש המשניות לרמב"ם עדיות (קאפח) שם; המדריך המספיק, טפח, בשמו), וטופח על מנת להטפיח הוא שמלחלח כף היד בשיעור שאם יגע בה בכפו השניה מלחלח גם אותה (רמב"ם שביתת עשור שם, ופירוש המשניות שם).

מקורו

שיעור טופח, או טופח על מנת להטפיח, במקום שאמרו שחשוב כאילו המשקה בעין, כתבו ראשונים שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות חגיגה כא ב ד"ה כעוביה, בשם ר"י)^[2].

כשיעור לטומאה והכשר

טומאת משקין

משקה טופח, שדינו כאילו הוא משקה בעין, מצינו בכמה מקומות לענין טומאת-משקין (ראה ערכו), שכל דבר שהיה עליו משקה טופח, ונגעה בו טומאה - או שהיה בתוך אויר כלי חרס טמא (ראה ערך טומאת כלים) - נטמא המשקה, ודינו כדין משקים טמאים, שגזרו עליהם שאף אם נגע בהם דבר שהוא ראשון או שני לטומאה נעשו הם עצמם ראשון לטומאה, ומטמאים את האוכל להיות שני (ראה טהרות א ט, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) ד י, ורמב"ם טומאת אוכלין ט י), וכן אם נגע בהם כלי - נטמא (ראה כלים ח ג-ד, ושם י ח, ותוספתא טהרות שם ג א, ורמב"ם כלים יג יב).

משקה טופח לענין זה, פירשו ראשונים שהיינו שיש בו כדי לטפוח בו את היד כשיגע בו (פירוש המשניות לרמב"ם כלים ח ג, ושם י ח, וטהרות א ט).

בטל לגופו

הסך שמן טמא וטבל, והרי השמן על בשרו, שאין השמן נטהר במקוה (ראה ערך השקה), נחלקו תנאים באיזה שיעור אמרו שאינו בטל לגופו:

• יש אומרים כדי סיכת אבר קטן (בית שמאי בעדיות ד ו) בטל, אבל יותר מכן אינו בטל וטמא (כן משמע מפירוש הראב"ד שם, בפירוש הראשון), או: שבשיעור זה חשוב ואינו בטל, אבל פחות מכן טהור (ראב"ד שם, במסקנה).

• יש אומרים משקה טופח (בית הלל במשנה שם), שאם נשאר ממנו משקה טופח הרי השמן בטומאתו, ואם לא נשאר ממנו כדי להטפיח ממנו בטל במיעוטו (רמב"ם טומאת אוכלין ב כח), שעל ידי טבילת האדם נטהר השמן (תוספות יום טוב שם, בדעת הרמב"ם והראב"ד), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים משקה טופח ומטפיח (רבי יהודה משום בית הלל במשנה שם).

הכשר אוכלים

אף הכשר אוכלים לקבל טומאה על ידי אחד משבעה משקים (ראה ערך הכשר) שיעורו במשקה טופח (מכשירין ג ה; רמב"ם שם יד ט), היינו אפילו לא באו עליו מים משנעשה אוכל אלא בשיעור זה בלבד (כן משמע מפסחים כ א, וחולין לו ב). ונחלקו אחרונים אם הוא בטופח, ואפילו לא על מנת להטפיח (משנה אחרונה שם, בדעת הרמב"ם); או שהוא רק בטופח על מנת להטפיח (חסדי דוד לתוספתא מכשירין (צוקרמאנדל) ב ג).

כשיעור לענין איסור

איסור קריאת שמע ותפילה כנגד מי רגלים

באיסור קריאת שמע או תפילה ודברי תורה כנגד מי רגלים לאחר שנפלו על הקרקע (ראה ערך צואה), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהאיסור הוא כל זמן שמטפיחים, אבל נבלעו בארץ, או יבשו על גבי אבנים בחמה - מותרים (ברייתא אחת בברכות כה א, ורש"י ד"ה נבלעו וד"ה יבשו; מספר אמוראים בגמ' שם; כן משמע מרבי אבא בשם רב בירושלמי ברכות ג ה).

• יש אומרים שהאיסור הוא כל עוד לא נבלעו, ואם נבלעו - מותר (תנא קמא בברייתא אחרת שם).

• ויש אומרים שהאיסור הוא כל זמן שמטפיחים (רבי יוסי בברייתא שם).

ופירשו בתלמוד ששתי הדעות האחרונות נחלקו ביניהם בטופח על מנת להטפיח (מסקנת הגמ' שם ב).

מי רגלים שנפלו על בגדיו

אף במי רגלים שנפלו על בגדיו, כתבו ראשונים שאסור בטופח על מנת להטפיח (כן משמע מתוספות ברכות כב ב ד"ה ממתין; משנה ברורה שם סק"ב).

ישיבה על טיט לח ביום הכפורים

באיסור רחיצה ביום-הכפורים (ראה ערכו) אמרו שהוא הדין שאסור לישב על גבי טיט לח (יומא עח א; רמב"ם שביתת עשור ג ד; טוש"ע או"ח תריג ט), לפי שלחלוחית הטיט הוא עונג קרוב לרחיצה (רש"י שם ד"ה על גבי), ופירשוהו בטינה - טיט - מטפחת, ובטופח על מנת להטפיח (גמ' שם), אבל בפחות מכן מותר, שאין איסור להצטנן ולהקר אלא במקום שיש שם לחות מים (מאירי שם). וכן כתבו ראשונים להלכה, שטיט שהוא לח ביותר כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה בה לחלוחית, שאם ידביק אותה לידו האחרת תדבק בה לחלוחית, אסור לישב עליו (רמב"ם שם), ואם לאו - מותר, אף על פי שיש בו קצת לחלוחית (טור שם), שאין שם עונג רחיצה (ב"ח שם).

בחיבורי משקים

לטומאה וטהרה

משקה טופח - שאין בו על מנת להטפיח (רש"י עבודה זרה עב א ד"ה ומשקה); ויש מפרשים: אפילו על מנת להטפיח (כן משמע מתוספות גיטין טז א ד"ה הנצוק) - אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (טהרות ח ט; גיטין שם, ועבודה זרה שם; רמב"ם טומאת אוכלין ז ה).

• לטומאה, פירשו ראשונים כגון עריבה ארוכה ובשני ראשיה משקים, אחד טמא ואחד טהור, ומשקה טופח מחברם, אינו חיבור לטמא הטהורים (ראה ערך טומאת משקים. רש"י גיטין שם ד"ה אינו), או שאם היה משקה מכאן, ומשקה מכאן, ומשקה טופח באמצע, ונגע טמא במשקה הטופח, משקים שמכאן ומכאן טהורים, אף על פי שמחוברים לו (רש"י עבודה זרה שם ד"ה אינו; ר"ש טהרות שם), או שאם נטמאו אלו לא נטמאו אלו (פירוש הרא"ש שם).

• לטהרה, נחלקו ראשונים: יש מפרשים לענין מקוה (ראה ערכו), כגון שני מקוואות שאין באחד מהם ארבעים סאה - שהוא שיעור מקוה - ומשקה טופח מחברם, אינו חיבור (רש"י גיטין שם; פירוש הרא"ש טהרות שם, בפירוש השני); ויש מפרשים לענין השקה (ראה ערכו) [לטהר מים טמאים על ידי חיבורם למי מקוה], שאם היו מחוברים על ידי משקה טופח - אינו חיבור (תוספות חגיגה כא ב ד"ה כעוביה, ויבמות טו א ד"ה עירוב, וגיטין שם ד"ה הנצוק; פירוש המשניות לרמב"ם טהרות שם; ר"ש שם).

נטילת ידים

בנטילת-ידים (ראה ערכו) - שהדין הוא שאם נטל מקצת ידו וניגבה, וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כשהיתה, לפי שאין נטילה לחצאין (גיטין טו ב; רמב"ם מקואות יא ז; טוש"ע או"ח קסב ג) - נסתפקו בתלמוד אם ידים טהורות לחצאין (גמ' שם), והספק הוא בנטל מקצת ידו ועדיין משקה טופח, או שיש בו טופח להטפיח, שאף אם טופח להטפיח חיבור, מכל מקום לענין נטילה ספק הוא אם הנטילה כתיקונה לחצאין (גמ' שם טז א). להלכה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח, הרי זו טהורה (רמב"ם שם; כלבו כג, בשם הראב"ד), שלדעתם הספק נפשט שטופח להטפיח חיבור אף לענין נטילה, או שספק דרבנן הוא והולכים להקל (מגיד משנה שם), וכן הלכה (שו"ע שם), ודוקא בדיעבד, אבל לכתחילה אסור (מגן אברהם שם סק"ה).

• ויש אומרים שתנאים נחלקו בדבר, ויש הסובר שאין מוסיפים על מים ראשונים, אלא צריך שיהא שם רביעית (השגות הראב"ד שם, בדעת רבי יוסי בתוספתא ידים (צוקרמאנדל) א א), והלכה כמותו, ואין טופח להטפיח מועיל כאן, לפי שאין בו שיעור נטילה (ראב"ד שם).

טבילה

אף לענין טבילה (ראה ערכו) מצינו שחיבור על ידי משקה טופח להטפיח חשוב כביאת כל גופו במים, שכן פירשו ראשונים אותה ששנינו: האוחז באדם ובכלים והטבילם - טמאים (מקואות ח ה), שלא באו מים במקום אחיזתו (ר"ש ורא"ש שם), ואם הדיח את ידיו - במים קודם אחיזתו (ר"ש ורא"ש שם) - טהורים (משנה שם; רמב"ם שם ב יא; טוש"ע יו"ד קכ ב, ושם קצח כח), שהטעם הוא לפי שהמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה, ואין כאן חציצה (ר"ש ורא"ש ומאירי שם; תורת הבית הארוך ז ז; טוש"ע יו"ד קצח כח), וכגון שיש בו טופח על מנת להטפיח (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם, לפי ב"ח שם, וש"ך שם ס"ק לח)^[3]. וכן אותה ששנינו במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות: הטביל בו את המיטה, אף על פי שרגליה שוקעות בטיט העבה – טהורה, מפני שהמים מקדמים (מקואות ז ז), יש מן הראשונים מפרשים שכבר קדמו המים ונדבקו ברגלי המיטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם מים מחוברים למקוה, הלכך אינה חציצה, כדרך שאמרו בהדיח ידיו במים (רא"ש שם), והרי הוא כמניח רגליו ברצפה או בקרקע שאינו צריך להגביה רגליו, שהרי טופח על מנת להטפיח מחברם (מאירי שם).

יין נסך

ביין-נסך (ראה ערכו) - שאסור בהנאה, ואוסר תערובתו בכל שהוא (ראה ערך יין נסך וערך סתם יינם) - משקה טופח הוא חיבור, אף על פי שאינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (ראה לעיל. עבודה זרה עב א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהדברים אמורים אף בטופח שאין בו על מנת להטפיח (כן משמע מרש"י שם ד"ה ומשקה, ותוספות שם ב ד"ה אמר, בשם רבנו תם).

• ויש מפרשים שלא אמרו אלא בטופח על מנת להטפיח (בית יוסף יו"ד קכג יז, בדעת הסמ"ג לאוין קמח), ופירשו כן אותה שאמרו בגוי שנמצא בגת של ישראל, ולא היה בה יין אלא משקה טופח, שאם היה טופח על מנת להטפיח צריך הדחה (ראה ערכו) ונגוב (ראה ערכו), ואם לאו די בהדחה בלבד (עבודה זרה ס ב; רמב"ם מאכלות אסורות יב כז; טוש"ע יו"ד קכט יג), שהטעם הוא שאם הוא טופח שאין בו להטפיח, אף על פי שיין הוא, ושייך בו ניסוך, מכל מקום אינו חיבור לאותו הבלוע בתוך הגת (תוספות שם ד"ה אי, בשם רשב"ם).

וכן אותה שאמרו: יין כיון שהתחיל להמשך - מצד העליון של גת לצד התחתון - עושה יין נסך (עבודה זרה נה ב), פירשו ראשונים שאף אם לא נגע הגוי אלא בחרצנים וזגים נאסר הכל, והוא שיש בהם טופח על מנת להטפיח, שמחבר את הכל (סמ"ג שם; טוש"ע יו"ד קכג יז); ויש מן הראשונים סוברים שאף אם יש בו טופח על מנת להטפיח אינו אוסר אלא מקום מגעו (טור שם, בשם הרמב"ן).

בחיבורי אוכלים

חיבורי אוכלים על ידי משקים, הרי הם חיבור לטומאה קלה, ואינם חיבור לטומאה חמורה (זבחים קה ב; רמב"ם אבות הטומאות יא ו), ופירשו ראשונים שאם יש חצי זית נבלה מכאן, וחצי זית נבלה מכאן, ומשקה טופח באמצע שנוגע בשניהם, הרי זה מחברם לטמא אוכלים ומשקים הנוגעים באחד מן החצאים הללו, אבל לא לטמא אדם וכלים (רש"י שם ד"ה חיבורי וד"ה ואין חיבור).

קטפרס

עריבה שהיא קטפרס - שצידה האחד נמוך כעין מדרון (ר"ש טהרות ח ח) - והבצק מלמעלה, ומשקה טופח מלמטה, שלש חתיכות בכביצה אינן מצטרפות, ושתים מצטרפות (משנה שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאם היתה בעריבה לחלוחית של משקים, ושלש חתיכות של בצק טמא באותו השיפוע וכולן כביצה, אינן מצטרפות זו לזו כדי שיטמאו את המשקה שתחתיהן ויטמא את העריבה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• ויש מפרשים כגון שהיה משקה טופח בצד הנמוך, והיינו בצק שבלילתו רכה, ומשקה שלו טופח, ולמעלה בצק שבלילתו עבה, ואין בו משקה טופח, ושלש חתיכות הן שבין שלשתן כביצה, אחת שמשקה שלה טופח, ושתים שאינו טופח, סדורות זו אצל זו, והטופח מלמטה והאמצעית נוגעת בה, והעליונה אינה נוגעת אלא באמצעית - אינו חיבור, אבל אם היה משקה טופח מלמעלה הרי המשקה זב בשלשתן ומחברן (ר"ש שם; רא"ש שם).

במשקה שקרש

משקה טופח שדינו כמשקה בעין, נאמר אף לענין משקה שקרש, שדינו כאוכל (ראה ערך אוכל: משקה שקרש), שאם נשארה בו לחות יש שדינו כמשקה, וכן שנינו: הרוטב - מרק שכשנקרש נעשה כעין דבק (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות ג א) - והגריסין - תבשיל של פול שדרכו להיקרש כשמתקרר (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - והחָלָב - שאם נשאר זמן מה נקרש (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - בזמן שהם משקה טופח, הרי אלו תחילה (משנה שם; תוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ב ד; רמב"ם טומאת אוכלין ט ב), שדינם כמשקים, שאם נטמאו נעשו ראשון לטומאה (ראה ערך טומאת משקין).

מי חטאת

מי-חטאת (ראה ערכו) - שמטמאים במגע ובמשא (ראה ערך מי חטאת) - שהגלידו, נחלקו הגירסות:

• יש גורסים שאף אם משקה טופח - טהורים (תוספתא שם ו, לגירסתנו וגירסת הראב"ד בתשובות ופסקים עמ' עו), ופירשו ראשונים שכיון שהגלידו אין ראויים להזאה (תשובות ופסקים לראב"ד שם).

• ויש גורסים: מים טמאים שהגלידו, ואין בהם משקה טופח - טהורים (תוספתא שם, לגירסת ר"ש ורא"ש טהרות ג ב).

הערות שוליים