מיקרופדיה תלמודית:טחול

הגדרה^[1] - אבר פנימי בגוף בעלי חיים

צורתו ומהותו

מיקומו

הטחול נתון בצד שמאל בגוף בעלי חיים (ערוך, טחל), וכן שנינו באברים (ראה ערכו) של קרבן עולה (ראה ערכו) הטעונים הקרבה על המזבח (ראה ערך הנ"ל וערך אברים), שהדופן הימנית של הבהמה הכבד (ראה ערכו) תלוי בה, והדופן השמאלית הטחול תלוי בה (תמיד ד ג; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ח).

צורתו

טחול של בהמה, ראשו האחד עבה והשני דק, כבריית הלשון (רמב"ם שחיטה ו יט, על פי חולין נה ב; טוש"ע יו"ד מג ב). הראש העבה הוא למעלה (רש"י חולין מב ב ד"ה אבל ניקב, ונה ב ד"ה בסומכיה) לצד ראש הבהמה (מאירי שם נה א), ונקרא דד הטחול (כן משמע מחולין צג א, ורש"י ד"ה על הדד), ומחובר בגבהו במקום עביו לכרס (ראה ערכו), ולחלב (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה חות), והראש הדק הוא לצד הזנב (מאירי שם נה א).

טחול העוף עגול הוא כמו עינב, ואינו כטחול הבהמה (רמב"ם שחיטה י י; טוש"ע שם ו).

טריפות

בהלכה דנו על טחול של בהמה או עוף, בעיקר לענין טריפות, בניקב או חסר וכדומה (ראה בפרקים הבאים), או לענין הכשרו לאכילה, לפי שיש בו מראה אדמומית, ונראה כריבוי דם (ראה להלן: הכשרו לאכילה), וכן לענין גידים ועורקים וקרומים שבו, שיש שאסורים משום דם, או משום חלב (ראה ערך חוטין).

איבר מן החי

וכן מצינו שטחול נקרא איבר לענין איסור אכילה של אבר-מן-החי (ראה ערכו. משנה חולין סח א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ב), או לענין מום של מחוסר-אבר (ראה ערכו. רמב"ם איסורי מזבח ב יא). ומכל מקום באיברים של אדם, שחשיבותם בתורת איבר היא לענין טומאת אהל, ואין חשובים איברים אלא כשיש להם בשר גידים ועצמות (ראה ערך טומאת אהל וערך טומאת מת) אין הטחול בכלל, אלא דינו כשאר בשר (ראה ערך אברים).

איבר שהנשמה תלויה בו

וכן אין הטחול אבר-שהנשמה-תלויה-בו (ראה ערכו), שכן אמרו בעבדי אדוניהו: וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו (מלכים א א ה), שהיו כולם נטולי טחול (סנהדרין כא ב, ועבודה זרה מד א), שניטל על ידי סם מפני שהטחול מכבידו לאדם (רש"י סנהדרין שם ד"ה נטולי).

פעולת הטחול

בפעולת הטחול בגוף אמרו בתלמוד שהטחול שוחק, ונחלקו הגירסאות:

• יש גורסים: הטחול שׁוֹחֵק (ברכות סא ב, לפירוש הראבי"ה, שאלות ותשובות קס), שהוא שוחק הסממנים (ראבי"ה שם), וכן אמרו במדרש: ברא ריחים של גרוסות בעולם, וכנגדן טחול שוחק (ראבי"ה (דבליצקי) שם, בשם המדרש).

• ויש גורסים: הטחול שׂוֹחֵק (גמ' שם, לפירוש רש"י שם ד"ה שוחק, וראבי"ה שם, בשם רבותינו), או: משחק (גמ' שם, לגירסת פירוש ספר יצירה לרבי משה בוטריל ג ח, בשם גמרות ספרדיות דווקניות), והוא לשון שחוק (רש"י שם), וכן אמרו במדרש שהאדם בטחולו יצחק (בתי מדרשות א עמ' קצז).

בטריפות בהמה

ניטל הטחול

בטריפות שמנו חכמים בבהמה, שיש אברים שאם ניטלו - טריפה (ראה ערך חסורה וערך טרפה וערך נטולה), אין הטחול בכלל, ואף אם ניטל הטחול - כשרה (משנה חולין נד א, וגמ' שם מב ב; רמב"ם שחיטה ו כ; טוש"ע יו"ד מג א), שנאמר: וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה וגו' (ויקרא יז טו), מה נבלה שאין כמוה חיה, אף טרפה שאין כמוה חיה, יצאה זו שכמוה חיה (תורת כהנים שמיני פרק ג ט), שאינו אבר-שהנשמה-תלויה-בו (ראה ערכו. ראה לעיל: צורתו ומהותו).

נבראה בלא טחול

והוא הדין אם נבראה הבהמה בלא טחול (הלכות גדולות, טריפות, עמ' תרלא במהדורת מכון ירושלים; רוקח שצט; איסור והיתר נב יא, בשם תשובות הגאונים; ט"ז שם סק"ב; נקודות הכסף שם ד"ה והשבתי), שכל אבר שנאמר בו שאם ניטל מותרת הבהמה, קל וחומר אם חסר מתחילת ברייתה (רמב"ם שם ח כד).

ניקב הטחול

ניקב הטחול, נחלקו בתלמוד:

• יש אומרים - שהוא לעולם (פרי חדש שם סק"ד; נודע ביהודה קמא יו"ד יז) - טריפה (רב עוירא בשם רבא בחולין נה א), אף על פי שאם ניטל כשרה (ראה לעיל), לפי שניקב חמור מניטל לגמרי, שעל ידי הנקב הולך ומוסיף מכאוב, והחולי רב בגופה (רש"י שם ד"ה הוא), ואין סופו להתרפאות (רבנו יהונתן שם נד א), ושוב אינה חיה (תורת הבית הארוך ב ג; מאירי שם נה א), ואף אם ניטל אחר כך לגמרי, אינה חוזרת להכשירה, לפי שהנקב בטחול מכאיב הבהמה יותר מנטילתו עד שהיא נטרפת בו, ושוב אין לה תקנה (ר"ן שם עו א).

• ויש אומרים שאינו טריפה אלא אם ניקב בראש העבה (ראה לעיל: צורתו ומהותו), אבל ניקב בראש הדק - כשרה (מסקנת הגמ' שם ב), אפילו ניקב כאיסר (הגהות מהרש"ל לשערי דורא פט), שהראש העבה שנשאר שלם יש לו כח להבריא הדק, אבל הדק אין לו כח להבריא העבה (הגהות שערי דורא שם א ד"ה וגם, בשם תורת הבית שהובא בטור), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם שחיטה ט י; טוש"ע שם ב).

וביארו ראשונים שהעבה הוא כל מה שדבוק לכרס (ראב"ן חולין רנה; ראבי"ה, תשובות וביאורי סוגיות אלף פט; אור זרוע א תכב; שו"ע שם ג, בשם יש מי שכתב), ולא יותר (אור זרוע שם, בשם הראבי"ה; שו"ע שם), והדק הוא מה שאינו דבוק לכרס (איסור והיתר הארוך נב יא, בשם תשובות הגאונים; הגהות שערי דורא פט).

אף החלק הדק שבראש העבה, כתבו אחרונים שדינו כעבה (ט"ז שם סק"א; צמח צדק יו"ד מג, בדעת תורת הבית הארוך).

כשאינו מפולש

ניקב שאמרו, היינו מפולש, אבל ניקב נקב שאינו מפולש, אם נשתייר בו כעובי דינר זהב - כשרה (חולין נה ב; רמב"ם שחיטה ו יט; טוש"ע שם ב), היינו שנשתייר בעובי דפנו שלא יצא המחט לחוץ, ויש הגנה כנגדו כעובי דינר (רש"י שם ד"ה ואי), אפילו הנקב רחב כאיסר (ראב"ן חולין רנה), שסופו להתרפאות (לבוש שם ב), פחות מכאן הרי הוא כמפולש, וטריפה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שיעור עובי דינר זהב, כתבו ראשונים שהוא כפלים משל כסף (תוספות זבחים קטז ב ד"ה גבה, ובכורות נ א ד"ה דמזדבנא, על פי חולין שם), ושלא נתבאר כמה הוא, והולכים בו להחמיר (תורת הבית הארוך ב ג; טוש"ע שם), אלא שמכל מקום יש לנו לומר שכל שניקב עד מחציתו - כשרה, שכל שיור הוא פחות מחציו (תורת הבית הארוך שם; תורת חטאת פט א; ט"ז שם סק"ז; פרישה שם סק"ג); ועוד שמן הסתם עובי דינר זהב אינו כמחצית עביו של טחול (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם), וכתבו אחרונים שמשערים בחצי עביו של אותו טחול במקום שהוא עב (ש"ך שם סק"ז), היינו במקום שניקב (ש"ך שם, על פי פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א).

נקרע הטחול או נימוק

אם נקרע הטחול, או נימוק, כתבו ראשונים שאם הוא בראש העבה – טריפה, ובראש הדק - כשרה, כדרך שאמרו בניקב (אור זרוע א תכב, בשם השערים; הגהות אש"רי חולין ג מה; רמ"א שם), וכן כל מקום שאמרו בטחול טריפה משום נקב, אפילו לא ניקב אלא נימוח, או שיש בו בועה מלאה מוגלה - טריפה (איסור והיתר הארוך שם יב, בשם הר"א ממיץ שכתב בשם רבנו תם), וכן כל מקום שהבשר רע ונרקב, דינו כניקב (רמ"א שם).

נשתנה מראה הטחול

והוא הדין אם לקה הטחול בשינוי מראה (הגהות אש"רי שם, בשם השערים), היינו שינוי בשר, שדינו כניקב (רמ"א שם), שהבשר לקוי מחמת השינוי (ט"ז שם סק"ה), ונפסדה צורתו (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ה), ונחשב כאילו נתמסמס (ש"ך שם סק"ד), ומכל מקום אם נשתייר במראהו כעובי דינר זהב - כשרה, כדרך שאמרו בניקב (הגהות אש"רי שם). וכן אם יש מים בטחול, אפילו עכורים וסרוחים, אם הבשר סביביו שלם - כשרה (אור זרוע שם; רמ"א שם), והיינו כשנשתייר בו כדינר זהב (תורת חטאת פט א; ט"ז שם; ש"ך שם סק"ה), ואין אומרים שסופו להרקיב כולו (ט"ז שם).

נקב שניכר שהוא מתחילת ברייתו

עגלים שיש להם נקב מפולש בטחול בראש העבה, ונמצא תמיד במקום מסויים, וסביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול וניכר שנבראו כך, נחלקו הפוסקים:

• יש מתירים, לפי שאינו נקרא בשם נקב אם נברא כך, אלא שם חסרון יש עליו, והרי אם חסר הטחול כולו כשרה (ראה לעיל), ומה לי חסר כולו, ומה לי חסר מקצתו (ט"ז יו"ד מג סק"ב).

• ויש אוסרים, שמא נעשה הנקב מנגיחת בהמה, וקרום עלה עליו אחר כן, והרי זה ספק דאורייתא (נקודות הכסף שם ד"ה והשבתי; פרי חדש שם סק"ב).

צורתו משונה

טחול שהיה משונה בצורתו, כגון שהיה עגול או מרובע וכיוצא - כשר, כיון שאין בו שום ליקוי (חכמת אדם יד לב).

בטריפות עוף

בטחול העוף, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין נקב פוסל בו, לפי שעגול הוא כעינב, ואינו כטחול הבהמה (רמב"ם שחיטה י י; תורת הבית הארוך ב ג, בשמו; מאירי חולין נה א; רבנו ירוחם טו ה כא, בשם יש מי שהורה). ואי אפשר לחלק בו בין צד העבה לצד הדק, לפיכך אינו בכלל שאמרו: כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדם בעוף (ראה חולין נו א), לפי שלא נאמר כלל זה אלא באיברים שבעוף הדומים לשל בהמה (תורת הבית הארוך שם; מאירי ור"ן שם), וכיון שלא הוזכר פסול נקב בטחול אלא בבהמה, בעוף כשר (ר"ן שם)^[2].

• ויש אומרים שכיון שנקב פוסל בטחול של בהמה בצד העבה, ובשל עוף אין צד עבה או דק, אפשר שהנקב פוסל בו, ושבכל מקום שיינקב - טריפה (תורת הבית שם, שכן משמע מהגמ'; בדק הבית לרא"ה שם), שהרי מכל מקום עוף טחול יש בו, ואף על פי שאי אפשר לחלק בו, נעשה הכל כעביו (ר"ן שם), והוא הדין בשאר ליקויים (בדק הבית שם).

אף להלכה נחלקו הפוסקים:

• יש הפוסקים כדעה הראשונה (טוש"ע יו"ד מג ו).

• יש הפוסקים שמכתחילה יש להחמיר (ים של שלמה שם"ג פה).

• יש הפוסקים כדעה השניה, ושאף בדיעבד היא טריפה (פרי חדש שם ס"ק יא).

• ויש שכתבו שהלכה כדעה הראשונה, אך מכל מקום בעל נפש יחמיר לעצמו (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ט; ש"ך שם סק"י).

ניטל הטחול, כשר לדברי הכל (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ט).

הכשרו לאכילה

הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כריבוי דם, דינו כשאר כל בשר לכל דבר, ואין צריך אלא מליחה (ראה ערכו. כן משמע מתורת הבית הארוך ג ג; טוש"ע יו"ד עד א), וכן דרשו: ה' מַתִּיר אֲסוּרִים (תהלים קמו ז), מה שאסרתי לך התרתי לך, אסרתי לך את הדם, התרתי לך טחול (ויקרא רבה כב י), כדרך שאמרו כן בכבד (ראה ערכו). ואף על פי שבכבד אמרו שקורעו שתי וערב, ומניח חיתוכו למטה וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו (ראה חולין קיא א), הרי זה מפני שדם כנוס לתוכו, אבל טחול אין בו דם (גמ' שם, ורש"י ד"ה והני), ומראה אדמומית שבו לאחר המליחה אינו מחמת דם (תורת הבית הקצר שם), ואינו אלא שומן (חולין שם)^[3]. ומותר לבשלו - לאחר מליחה (מגיד משנה מאכלות אסורות ו ט) - אפילו עם הבשר, שאינו דם אלא בשר הדומה לדם (רמב"ם שם)^[4].

מליחה

ואם צריך מליחה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שצריך מליחה (רמב"ם שם, לפי מגיד משנה שם; תורת הבית הארוך שם), שדוקא בגוף הטחול אמרו שהוא שומן, אבל דם היוצא ממנו יש בו איסור לאו, כמו כל דם האברים (תוספות שם ד"ה אבל, על פי כריתות כא ב), ומטעם זה צריך מליחה (תורת הבית הארוך שם), וכן הלכה (טוש"ע שם), ומותר למולחו עם שאר בשר (רמ"א שם).

• יש אומרים שמותר אף בלא מליחה (ריטב"א שם קיא א, בדעת רש"י שם ד"ה והני).

• ויש אומרים שטחול אינו יוצא מידי דם לעולם אפילו במליחתו, ואסור לבשלו בקדירה לכתחילה אפילו הדיחו ומלחו, אלא צולהו עד שיזוב דמו, ואחר כך יכול לבשלו (הפרדס (עהרנרייך) עמ' קסז), וכן יש שכתבו שהמנהג שלא לאכול טחול אלא צלי ולא מבושל (ים של שלמה חולין ז יא, בשם תיקונים ורוקח ומהרי"ח)^[5].

הערות שוליים