מיקרופדיה תלמודית:יהא מונח עד שיבא אליהו

הגדרה^[1] - ממון שאין בעליו ידועים, יש שאמרו שיהא מונח ביד המוחזק בו או ביד בית דין עד שיתברר הספק

הכלל וגדרו

בכמה אופנים של ספק-ממון (ראה ערכו) אמרו שהממון יהא מונח עד שיבוא אליהו, בניגוד לאופנים אחרים של ספק בממון, שאמרו בהם המוציא-מחברו-עליו-הראיה (ראה ערכו) וכללים אחרים. ובביאור המושג נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהממון יהא מונח - ביד המוחזק בו, או ביד בית דין (ראה בפרקים הבאים) - עד שיבוא אליהו (ראה ערכו) ויאמר של מי הוא (רבנו חננאל בבא מציעא ג א ד"ה תוב; רש"י שם לז ב ד"ה פסידא; שו"ת הרי"ף נג), וכן מצינו בהרבה מקומות שאליהו הנביא, שיתגלה לפני ביאת המשיח, יברר ספיקות בהלכה, בין ספיקות בדין, ובין ספיקות במציאות (ראה ערך אליהו).

• ויש מפרשים יהא מונח עד שיבוא אליהו, היינו עד שתיוודע האמת (כן משמע מרש"י שם ד"ה ואם; פסקי ריא"ז בבא קמא ט ה יז; כן משמע מטור חו"מ רסז ושם ש), שכיון שהדין נותן שיהא מונח לזמן ארוך, בודאי יודה הרמאי לחברו או יתפשרו (דרישה חו"מ ש סק"ב, וסמ"ע שם סק"ז, בדעת הטור).

בשנים שהפקידו

שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, ולאחר זמן כשבאו ליטול פקדונם, זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים - והשומר אומר איני יודע, באופנים שאמרו שאין השומר חייב להחזיר מאתים לכל אחד מהם מספק (ראה בבא מציעא לז א, וערך ספק ממון וערך פקדון) - נחלקו תנאים^[2]:

• יש אומרים שנותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו (תנא קמא במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שאלה ה ד; טוש"ע חו"מ ש א).

• ויש אומרים שאין הדין כן, שאם כן מה הפסיד הרמאי - שלא יודה לעולם על האמת (רש"י שם לז א ד"ה מה), שהרי קיבל את שלו (רש"י שם ג א ד"ה ר' יוסי) - אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו (רבי יוסי במשנה שם לז א), ויפסיד הרמאי (רש"י שם ג א ד"ה ר' יוסי), והוא קנס (ראה ערכו) שקנסוהו כדי שיודה (כן משמע מהגמ' שם ובבא בתרא צד ב); ואף אם מתו המפקידים לא יחזיר לבניהם, שאם כן לא יודה (תוספות גיטין מד ב ד"ה נטייבה).

אצל מי יהא מונח

יהא מונח שאמרו בפקדון, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שיהא מונח אצל הנפקד (רמב"ם שם; ריטב"א בבא מציעא לז ב; מאירי שם ג א; שיטה מקובצת שם לז ב, בשם הראב"ד; שו"ע שם).

• ויש אומרים שלא יהא מונח בידו אלא ביד בית דין, שאם לא כן לעולם יערים אדם בפקדון - באופן זה - ויאמר איני יודע (מרדכי שם רעד, בשם אור זרוע, שכתב בשם המיימוני; רמ"א שם, בשם יש אומרים; תומים עו סק"ג, על פי בבא מציעא ג א)^[3].

כשאינו נתבע

כשאין המפקידים תובעים אותו, אלא אמר להם מעצמו שניכם הפקדתם אצלי, אחד מנה ואחד מאתים, ואיני יודע של מי המנה ושל מי המאתים, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף כאן נותן לכל אחד מהם מנה, והשלישי יהא מונח עד שיתברר של מי הוא (טור שם).

• ויש אומרים שאם אין תובעים אותו כלל יחלוקו, ואין אומרים יהא מונח, כיון שאין כאן רמאי (ש"ך שם סק"ה).

בספק למי חייב

הגוזל ואינו יודע ממי גזל

הגוזל אחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי גזל, וכל אחד מהם אומר אותי גזל, שנחלקו בו תנאים, אם משלם הגזילה לכל אחד ואחד (רבי עקיבא במשנה יבמות קיח ב); או שמניח גזילה ביניהם ומסתלק (רבי טרפון במשנה שם), ביארו בתלמוד שלדעה זו אין הכוונה שיוציאנה מידו ויקחוה כולם וילכו (בבא מציעא לז ב), שאם כן נמצא זה מוציאו מידו כדי להפסיד לנגזל עולמית (רש"י שם ד"ה ושקלי), אלא יניח (גמ' שם). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שיניח הגזילה בפניהם בבית דין ויאמר בררו של מי הוא, ויטול ומסתלק מן הדין, והגזילה יניח בידו עד שיבוא אליהו (רש"י שם ד"ה אמר; המאור שם).

• ויש מפרשים שיניחוה ביד בית דין (תוספות בבא קמא קג א ד"ה אבל; שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הראב"ד; ריטב"א שם; מאירי שם ג א) עד שיודו לאחד (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד)^[4].

לצאת ידי שמים

ואותה ששנינו: אמר לשנים גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו (משנה שם לז א) הדברים אמורים בבא לצאת ידי שמים (גמ' שם; ירושלמי יבמות טו ט), שמאליו בא לימלך מה יעשה ולא ייענש, שאומרים לו ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהם, שאם תהא מונחת עד שיבוא אליהו נמצא הנגזל מפסיד על ידך (רש"י שם ד"ה הכא), אבל בדין אינו נותן אלא גזילה אחת, והם חולקים אותה ביניהם, שהרי אין אחד מהם יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם (רמב"ם גזלה ד י; טוש"ע חו"מ שסה ב).

ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שמן הדין יהא מונח עד שיבוא אליהו, אלא שאם ירצו התובעים יחלקו ביניהם (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים שלא אמרו כאן יהא מונח עד שיבוא אליהו, לפי שלא אמרו כן אלא כשתובעים אותו, שבודאי אחד מהם רמאי, מה שאין כן כשהם עצמם אינם יודעים שנגזלו, ואין כאן רמאי (ש"ך שם סק"ג).

הקונה ואינו יודע ממי קנה

לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם, ואין יודע מאיזה מהם לקח, וכל אחד תובע אותו דמי המקח ואומר אני הוא בעל המקח, שהדין הוא שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק (ראה יבמות קיח ב), כתבו ראשונים שהיינו שיהיו הדמים מונחים עד שיודו, או עד שיבוא אליהו (רמב"ם מכירה כ ב; טוש"ע חו"מ רכב ב), אלא שנחלקו ביד מי יהיו מונחים:

• יש אומרים שיהיו מונחים בידו (רמב"ם שם, ועוד ראשונים, לפי ש"ך שם סק"ה, והסכים עמם; פסקי רי"ד בבא מציעא לז א)^[5].

• יש אומרים שיהיו מונחים בידו, או ביד בית דין (אור זרוע ג, בבא מציעא קיח).

• ויש אומרים שיהיו מונחים ביד בית דין (רמב"ם שם, לפי מגיד משנה שם; ריטב"א בבא מציעא לז ב; שו"ע שם).

הלווה ואינו יודע ממי לוה

לוה משנים בבת אחת מזה מנה ומזה מאתים, וכשבאו לתובעו כל אחד אומר שלי המאתים - אם היתה ההלואה בשטר אחד שכתבו בו שלש מאות - שבאופן זה אין הלוה חייב לשלם לכל אחד מהם מאתים (ראה ערך ספק ממון) - נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו (שו"ת הרמב"ן (שעוועל) סא; התרומות לט ב ב; טוש"ע חו"מ עו א). וכן באומר לשנים אחד מכם הלוה לי מנה ואיני יודע איזהו - באופן שאינו חייב לפרוע לכל אחד מהם (ראה ערך הנ"ל) - יש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שיהא הממון מונח עד שיבוא אליהו (תומים מט ס"ק טז, בדעת הנמוקי יוסף בבא בתרא פ ב).

כשאין התביעות נוגעות זו לזו

לא אמרו יהא מונח עד שיבוא אליהו בספק למי חייב, אלא במקום שהספק הוא על שתי תביעות הבאות כאחת, כגון בשנים שהפקידו אצל אחד וכדומה (ראה לעיל), מה שאין כן במקום שכל אחד תובע את שלו ואין לו ענין עם חברו, שכן אמרו בדין "חנוני על פנקסו" - כגון בעל הבית שאמר לחנוני תן לפועלי בסלע מעות, והחנוני אומר נתתי, והפועל אומר לא נטלתי, ושניהם תובעים את בעל הבית - ששניהם נשבעים ונוטלים (משנה שבועות מה א; רמב"ם מלוה טז ה; טוש"ע חו"מ צא א). ולא אמרו שיוציאו הממון מבעל הבית ויהא מונח עד שיבוא אליהו, אף על פי שיש כאן בודאי רמאי (בבא מציעא ג א, לגירסתנו), שכיון שאין לפועלים ולחנוני תביעה זה על זה אלא כל אחד מהם תובע את שלו מבעל הבית בטענת ברי והוא טוען שמא, ופשע בעצמו להאמין לכל אחד מהם, בדין הוא שיטול כל אחד מהם בלא שבועה, אלא שחכמים תיקנו שישבעו (ריטב"א שם).

בשנים מוחזקים

שנים אוחזים בטלית, וכל אחד טוען אני מצאתיה, או אני לקחתיה, ששנינו שכל אחד מהם נשבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו (ראה משנה וגמ' בבא מציעא ב א, וערך ספק ממון), פירשו בתלמוד ששנו כן אף לדעת התנאים הסוברים בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים וכל אחד אומר שהמאתים שלו, שהמנה השלישי יהא מונח עד שיבוא אליהו (ראה לעיל: בספק למי חייב) - אף על פי שחשוב כאילו שניהם מוחזקים בו, שהנפקד תופסו בחזקת שניהם (כן משמע מתוספות שם ד"ה יחלוקו) - שלא אמרו כן אלא בשנים שהפקידו, שהמנה השלישי הוא בודאי של אחד מהם (בבא מציעא ג א), ואין החלוקה יכולה להיות אמת, שאין דרך שיקנה לו חברו החצי אחרי שהוא ביד הנפקד (תוספות שם ב א ד"ה ויחלוקו) - ולא משום שקנסו את הרמאי, אלא משום שאין אנו יודעים של מי הוא, ואם אתה אומר יחלוקו אתה מפסיד את האחד בודאי (רשב"א שם ג א; ריטב"א שם), שקודם שנודע מחלוקתם ידוע לנפקד שהוא של אחד מהם (רא"ש שם א א; טור חו"מ קלח), ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח עד שיבוא אליהו (ריטב"א (החדשים) שם) - מה שאין כן בשנים אוחזים בטלית, שיש לומר שהגביהו אותה שניהם יחד (גמ' שם), לפיכך יחלוקו שאפשר שיצא הדין לאמתו (רשב"א שם). וכן לדעת התנאים הסוברים בשנים שהפקידו שהכל יהא מונח עד שיבוא אליהו (ראה לעיל: בספק למי חייב), אף על פי שבודאי יש לכל אחד מהם מנה, אין לומר שכל שכן בשנים אוחזים בטלית, שאפשר שהיא של אחד מהם בלבד, ואין לחברו חלק בה, שתהא מונחת עד שיבוא אליהו, לפי שלא אמרו כן לדעתו אלא בשנים שהפקידו, שיש כאן בודאי רמאי (גמ' שם ג א) - לפיכך קנסוהו גם במה שהוא שלו (תוספות שם ד"ה התם) - מה שאין כן בשנים אוחזים בטלית וכל אחד טוען אני מצאתיה, שאפשר שהגביהו אותה שניהם יחד (גמ' שם), וכל אחד סבור שהוא הגביה קודם (תוספות שם), או בכל אחד אומר אני לקחתיה, שאפשר שלשניהם נתרצה המוכר (ריטב"א (החדשים) שם).

באבדה

מצא אבדה שיש בה סימנים, באופן שחייב להכריז עליה ולהשיבה לבעליה (ראה ערך אבדה: הכרזת האבדה), אם הכריז ולא באו הבעלים, תהא מונחת אצלו עד שיבוא אליהו (רמב"ם גזלה יג י, על פי משנה בבא מציעא כט ב; טוש"ע חו"מ רסז טו). וכן שנינו לענין החיוב לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תיפסד (ראה ערך הנ"ל: שמירת האבדה והטיפול בה), שאם מצא כלי כסף או נחושת - משתמש בהם, לפי שמתעפשים בקרקע, אבל כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהם עד שיבוא אליהו (משנה שם, ורש"י ד"ה לא יגע בהן; רמב"ם שם יב; טוש"ע שם יט). דין זה נלמד מהכתוב: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב. סמ"ע שם ס"ק טו; באר הגולה שם; באור הגר"א שם ס"ק כא), שכיון שיש בו סימן יש לחוש כל שעה שמא יבא בעליו, לכך יהא מונח עד שיבוא אליהו (ש"ך שם ס"ק יג; באר הגולה שם).

סימנים וסימנים יניח

אף אותה שאמרו: סימנים וסימנים יניח (בבא מציעא כח א) פירשו ראשונים שאם באו שנים ונתנו סימניה, יניח עד שיבוא אליהו (רש"י שם ד"ה יניח; סמ"ג עשין עד; אור זרוע ג, בבא מציעא עו; מאירי ונמוקי יוסף שם); ויש מפרשים שלא יתננה לא לזה ולא לזה אלא יניחנה מוצאה אצלו (רבנו חננאל שם; פסקי ריא"ז ב ה ז), ותהא מונחת עד שיודה האחד לחברו, או יעשו פשרה ביניהם (רמב"ם שם יג ו; שו"ע שם ח), או עד שיביא האחד עדים (רמ"א שם), ואף אם הביא עד אחד שהיא שלו, הרי העד האחד כמי שאינו, ויניח (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי זה כמי שיש לזה שני עדים ולזה שלשה, ששנים כשלשה ושלשה כשנים (הגהות מרדכי בבא מציעא תיז). וכן אם הביא זה עדים וזה עדים וסימנים, יש שכתבו בדעת ראשונים שסימנים במקום עדים אינם כלום, ויניח (הגהות מרדכי שם, לפי דרכי משה שם סק"א; רמ"א שם).

מצא דבר שאין בו סימן

אף במצא דבר שאין בו סימן דרך הינוח, שאמרו: כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול - שכשיבא בעליו לא ימצאנו, וסימן אין בו שיכריז, לפיכך יניחנו ובעליו יבוא ויטלנו (רש"י בבא מציעא לז ב ד"ה לכתחלה) - ואם נטל לא יחזיר (כן משמע מגמ' שם וכה ב), פירשו ראשונים שהיינו שיהא מונח בידו עד שיבוא אליהו (רש"י שם לז ב ד"ה ואם נטל; רשב"א וריטב"א ומאירי שם כה ב; ראב"ד גזלה טו א,ו; סמ"ג עשין עד; מגיד משנה שם ושם; טור חו"מ רס, ורמ"א שם י), שאין לומר שיהא שלו, שהרי מתחילה באיסור בא לידו (רש"י שם לז ב ד"ה ואם), כדרך שאמרו כן ביאוש-שלא-מדעת (ראה ערכו. מגיד משנה שם ו)^[6].

בשטרות

המוצא שטר חוב שאינו שלו בין שטרותיו, ואינו יודע מה טיבו, אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה, או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש (ראה ערכו) ביניהם ושכח, יהא מונח - בידו - עד שיבוא אליהו (משנה בבא מציעא כ א, ורש"י ד"ה יהא מונח, ושם כ ב ד"ה ואם יש; רמב"ם מלוה טז יא; טוש"ע חו"מ סה א); ולא יחזיר לא לזה ולא לזה (רש"י שם ד"ה יהא מונח); וכן בשטרי מקח וממכר, ושטרי אריסות וקבלנות בהמה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) א ח; מגיד משנה שם; ש"ך שם סק"א). ואף על פי שבשנים אדוקים בשטר, מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך, אמרו שהדין שוה לשנים אוחזים בטלית וכל אחד אומר שלי הוא, שיחלוקו (ראה בבא מציעא ז א) - כיון ששניהם מוחזקים, והחלוקה יכולה להיות אמת, שאפשר שפרע לו החצי (ראה תוספות שם ב א ד"ה ויחלוקו), והרי אף כאן הנפקד תופסו בחזקת שניהם - פירשו אחרונים ששטר הנמצא ביד שליש אין זה חשוב כשניהם מוחזקים, לפי שהספק הוא שמא אחד בלבד הפקידו, ואינו תופסו אלא לאחד מהם (נתיבות המשפט שם, באורים סק"ו), או לפי שהספק של השליש הוא כספקו של בעל הבית, שכן כתבו ראשונים שהמשליש שטר ביד אחר הרי הוא מאמינו ועושה אותו כעצמו שיהא ודאו וספקו כשלו (ראה שו"ת הרשב"א א אלף לה) - והוא מגרע כח השטר, לפיכך יהא מונח (נתיבות המשפט שם), או שדוקא בשנים אדוקים בשטר אמרו יחלוקו ומוציאים חצי הממון מיד הלוה אף על פי שהוא מוחזק ויש לו חזקת-ממון (ראה ערכו), לפי שהמלוה שמחזיק בשטר חשוב כאילו הממון הכתוב בו מוחזק בידו (דברי משפט סה ס"ק א, על פי שו"ת הרשב"א ח"א רנד, וראה ערך חזקת ממון), לפיכך כששניהם אדוקים בו, חשוב כאילו כל אחד מוחזק בחצי הממון, מה שאין כן בשטר שביד שליש, כיון שאין מוחזקים בשטר ממש אין המלוה חשוב כמוחזק במקצת החוב, ולא אמרו שכשהנפקד תופס בחזקת שניהם חשוב כשניהם מוחזקים אלא לדחות דין כל-דאלים-גבר (ראה ערכו. דברי משפט שם, על פי תרומת הדשן שיד), לפיכך לא אמרו יחלוקו להוציא מהלוה, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו (דברי משפט שם).

בספק ירושה

מת עני שגבו מעות לצורך קבורתו, והותירו על מה שהוא צריך (שקלים ב ה, רש"י סנהדרין מח א ד"ה מותר המתים וד"ה מותר המת), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמותר המת ליורשיו (תנא קמא במשנה שם, וגמ' שם, ותוספתא שקלים (ליברמן) א יב), וכן הלכה (רמב"ם מתנות עניים ט יח; טוש"ע יו"ד שנו א).

• יש אומרים שלא יגע בהן עד שיבוא אליהו (רבי מאיר שם ושם ושם).

• ויש אומרים שיעשנו נפש - מצבה (פירוש המשניות לרמב"ם שם) - על קברו (רבי נתן במשנה שם, ותוספתא שם), או דימוס - בנין - על קברו או זילוף - יין - לפני מיטתו (רבי נתן בגמ' שם).

בספק נדרי הקדש

האומר הרי עלי מרחשת, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שיהא מונח - הנדר - עד שיבוא אליהו (בית שמאי במנחות סג א, ורש"י ד"ה יהא מונח), לפי שנסתפקו אם "מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת" האמורה בתורה (ויקרא ב ז) נקראת כן על שם הכלי ששמו מרחשת - ולא התנדב מנחה (ראה ערך מנחות) אלא כלי שרת עצמו, אלא אם כן אמר הרי עלי מנחת מרחשת, או הרי עלי במרחשת (רש"י מנחות שם ד"ה או על שם מעשיהן) - או שנקראת כן על שם שמעשיה רוחשים - שהכלי עמוק וכל השמן במקום אחד, וכשמניח אדם אצבעו על המנחה נע ונד השמן בתוכה (רש"י שם ד"ה רוחשין) - והמנחה עצמה זה שמה, ומנחה התנדב ולא כלי (גמ' שם, ורש"י שם).

• ויש אומרים כלי היה במקדש ומרחשת שמו (בית הלל בגמ' שם), ולדעתם הנודר מרחשת יביא כלי (ר"ש משנץ לתורת כהנים צו פרק י א).

ופירשו ראשונים, שאף על פי שבספיקות אחרים של נדרי-הקדש (ראה ערכו) מצינו שאם אמר פירשתי ואיני יודע מה פירשתי, יש לו להביא כל הספיקות לפטור עצמו מן הנדר (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום באומר הרי עלי מרחשת, לדעת בית שמאי יהא מונח עד שיבוא אליהו, שהדברים אמורים כגון שהפריש מעות והקדישם למרחשת כמו שידרשו חכמים לשון מרחשת, וכיון שנסתפק להם לחכמים כיצד ידרשו, לכן יהא מונח עד שיבוא אליהו (תוספות שם סג א ד"ה מספקא; ר"ש משנץ לתורת כהנים שם).

הערות שוליים