מיקרופדיה תלמודית:יוצא דופן

הגדרה^[1] - ולד - אדם או בהמה - שלא נולד כדרכו, אלא הוציאוהו מבטן אמו דרך הדופן

מהותו וגדרו

יוצא דופן, באדם או בבהמה, דנו בו בכל מקום לענין מצוות ודינים שנאמרה בהם לדה (ראה ערכו. ראה בפרקים הבאים), ונאמר בדרך כלל על ולד שלא נולד כדרכו דרך בית הרחם (רבנו גרשום חולין לח ב ד"ה יוצא דופן), אלא יצא דרך דופן (רש"י בכורות יט א ד"ה יוצא דופן), שקרעו את האם והוציאו את ולדה (רש"י חולין שם ד"ה אלא; פירוש המשניות לרמב"ם בכורות מז ב), או שנפתחו מעיה על ידי סם, והוציאו את העובר לחוץ (רש"י נדה מ א ד"ה יוצא דופן; תוספות כריתות ז ב ד"ה יוצא), או שנגממו - שנחתכו למעלה - כותלי בית הרחם, ואחרי כן יצא (רבנו גרשום בכורות יט א ד"ה יוצא דופן)^[2].

מציאות יוצא דופן

העמים הקדמונים לא ידעו כיצד לחתוך רחמה של האם ולהוציא הולד (אנצקלופדיה הלכתית רפואית ה עמ' 250), ועד שנת ה' ש"ע לא ידוע מההיסטוריה הכללית על יוצאי דופן שחיו, ומעל מאתיים שנה חלפו עד שהאם חיה לאחר הניתוח (שם עמ' 232). אכן, במשנה ובתלמוד דנים בענין זה במקומות רבים (ראה בפרק זה ובפרקים הבאים), וכתבו אחרונים שאין מן הנמנע שאף בזמן המשנה היו בקיאים בניתוח זה (חזון איש על אמונה ובטחון ה ג).

קיום הולד

יוצא דופן הרי הוא בר-קיימא, ואינו בכלל נפל (ראה ערכו. סמ"ע רעז ס"ק יד), ואמו יולדת אחריו אף דרך הרחם (כן משמע ממשנה בכורות יט א, ושם מז ב).

קיום האם

ונחלקו ראשונים אם האם שקרעוה והוציאו ולדה, פעמים חיה (רש"י חולין לח ב ד"ה פרט, ונא ב ד"ה דרך, ונדה מ א ד"ה יוצא); או שלעולם מתה (פירוש המשניות לרמב"ם בכורות מז ב, לפי תוספות יום טוב שם ח ב). ובזמננו נתפתח ניתוח הדופן - ונקרא "ניתוח קיסרי" - באופן שהאם מתרפאת וחוזרת ומתעברת ויולדת כדרכה (חזון איש שם)^[3].

בדיני יולדת

במצוות ודינים שנאמרו ביולדת (ראה ערכו), כגון ימי טומאה וטהרה, וחיוב קרבן במלאת ימי טהרה (ראה ערך יולדת), נחלקו תנאים כשהולד הוא יוצא דופן:

• יש אומרים שאין יושבים עליו ימי טומאה וימי טהרה (תנא קמא במשנה נדה מ א, ותורת כהנים תזריע פרשה א ד), ואין חייבים עליו קרבן (משנה שם, וכריתות ז ב), שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה (ויקרא יב ב) - והמילה תזריע מיותרת, שהיה לו לומר: אשה כי ילדה (מלבי"ם שם), אלא שבא ללמדנו שאינה חייבת - עד שתלד ממקום שמזרעת (כריתות שם, ונדה שם; תורת כהנים שם, לגירסת קרבן אהרן והגר"א שם), היינו דרך בית הרחם (ראב"ד ורבנו הלל לתורת כהנים שם)^[4], וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה י ה; טוש"ע יו"ד קצד יד).

• ויש אומרים שהרי זה כילוד (רבי שמעון במשנה נדה שם, ותורת כהנים שם) ממקום לידה (ר"ש משאנץ לתורת כהנים שם), ויושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה (רש"י בכורות מז ב ד"ה לטעמיה), וחייבים עליו קרבן (רבי שמעון במשנה כריתות שם, ותורת כהנים שם), שנאמר: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד (ויקרא שם ה) - והמילה תלד מיותרת (כן משמע מרש"י כריתות שם ד"ה ואם נקבה, ונדה שם ד"ה תלד), שהיה לו לומר: ואם נקבה (רש"י נדה שם), או: ואם נקבה היא (רש"י כריתות שם) - לרבות לידה אחרת (כריתות שם), והוא יוצא דופן (בכורות מז ב; כריתות שם; נדה שם)^[5].

במילה לשמונה ובשבת

במצות מילה (ראה ערכו) ביום השמיני נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש אומרים שכל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה - ובכלל זה יוצא דופן (ראה לעיל: בדיני יולדת. רש"י שבת קלה א ד"ה כל) - אינו נימול לשמונה, אלא נימול מיד, שנאמר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וגו' וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא יב ב-ג. רב אסי בגמ' שם, ורש"י שם; תנא קמא בגמ' שם ב, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה הא דרב אסי). ומכיון שאינו נימול לשמונה אין מילתו דוחה את השבת (או רב הונא או רב חייא בר רב בגמ' שם, לפי הגמ' שם), שרק הנימול לשמונה דוחה שבת, לפי שהכתוב וביום השמיני ימול, שדרשו בו: אפילו בשבת (ראה גמ' שם קלב א) נאמר בנימול לשמונה (רש"י שם קלה ב ד"ה הא).

• ויש אומרים שנימול לשמונה, שכן דורות הראשונים - מאברהם עד מתן תורה, שניתנה מילה ולא נהגו טומאה (רש"י שם ד"ה דורות) - יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה (אביי בגמ' שם א; רבי חמא בגמ' שם ב, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה הא דרב אסי)^[6]. ומכיון שנימול לשמונה, מילתו דוחה שבת (ראה לעיל).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (ראב"ד מילה א ג; ראבי"ה שבת רפו; רשב"א ור"ן שם, בשם רבנו יונה; ריטב"א שם); יש פוסקים כדעה השניה (רמב"ן שם; רשב"א שם, בשם יש מי שפסק; רא"ש שם יט ו; מאירי שם, בשם גדולי הדורות שלפנינו; ריטב"א שם, בשם איכא דאמרי; ר"ן שם, בשם איכא מאן דאמר); ויש פוסקים שמחמירים כשתי הדעות, ונימול לשמונה, אך אין מילתו דוחה שבת (המאור והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן, בדעת הרי"ף; רמב"ם מילה א ז,יא, לפי ר"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע או"ח שלא ה, ויו"ד רסב ג, ושם רסו י).

בבכור אדם

בכור לנחלה

יוצא דופן שהוא בן ראשון לאביו, נחלקו בו תנאים אם דינו כבכור לנחלה, ליטול פי שנים בירושת אביו (ראה ערך בכור לאביו וערך ירושת הבכור):

• יש אומרים שאינו בכור לנחלה (תנא קמא במשנה בכורות מז ב), שנאמר בירושת הבכור: וְיָלְדוּ לוֹ (דברים כא טו. גמ' שם), שמשמע דרך לידה (רבנו גרשום שם ד"ה וילדו לו; רש"י שם ד"ה וילדו וילדו לו)^[7], וכן הלכה (רמב"ם נחלות ב יא; טוש"ע חו"מ רעז ז).

• ויש אומרים שהרי הוא בכור לנחלה (רבי שמעון במשנה שם), שנאמר שם: וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים (דברים שם), אין לי אלא היוצא ממקום הלידה, יוצא דופן מנין, תלמוד לומר: וילדו לו, מכל מקום (ספרי כי תצא רטו), שהמילה "לו" מיותרת ובאה לרבות יוצא דופן (ספרי דבי רב שם, בשם מוהר"ס)^[8].

ומכל מקום הכל מודים שהבן הבא אחריו, אף דרך רחם, אינו בכור לנחלה (משנה שם, ורש"י ד"ה יוצא דופן), שנאמר בירושת הבכור: כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ (דברים כא יז. גמ' שם), והרי קדמו אחר (רמב"ם שם; טוש"ע שם) שהוא בן קיימא (סמ"ע שם ס"ק יד)^[9].

בכור לפדיון

וכן יוצא דופן שהוא בן ראשון לאמו, הכל מודים שאין דינו כבכור לכהן (ראה ערך בכור לאמו. תנא קמא ורבי שמעון במשנה בכורות מז ב; רבי שמעון בתורת כהנים תזריע פרשה א ד; רמב"ם בכורים יא טז; טוש"ע יו"ד שה כד) לתת בפדיונו חמש סלעים (רש"י שם מו א ד"ה לכהן), לפי שדין בכור לכהן תלוי בפטר רחם (גמ' שם), שנאמר: קדש לי כל בכור פטר כל רחם (שמות יג ב), פרט ליוצא דופן (מכילתא דרשב"י שם), שלא יצא מן הרחם (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ובבן הבא אחריו דרך רחם נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאינו בכור לפדיון הבן (תנא קמא במשנה שם), לפי שאינו בכור לוולדות, שהרי היה ולד זכר קודם לו, אף על פי שהוא בכור לרחמים, שבכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורים יא טז, ונחלות ב יא; טוש"ע יו"ד שה כד, וחו"מ רעז ז).

• ויש אומרים שהוא בכור לפדיון (רבי שמעון במשנה שם), שהוא בכור לרחמים, ובכור לדבר אחד הוא בכור (גמ' שם).

היה היוצא דופן נפל, נחלקו אחרונים: יש אומרים שהבא אחריו חייב בפדיון הבן (חידושי רבי עקיבא איגר יו"ד סי' שה, על ט"ז שם סק"כ; שו"ת הר צבי יו"ד רמט); ויש אומרים, שהשני פטור מפדיון הבן (מהרש"א נידה כו א; סדרי טהרה יו"ד סי' קצד ס"ק כז; חידושי הרי"ם יו"ד שה כד; מנחת יצחק ד נ).

תענית בכורים

במנהג תענית בכורים בערב פסח (ראה ערך ערב פסח), יש מן האחרונים שנסתפקו בבכור יוצא דופן אם צריך להתענות, אף על פי שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן, כיון שאין התענית אלא זכר לנס שניצלו ממכת בכורות (ראה ערך הנ"ל), ואף הוא נקרא בכור סתם, ומכל מקום הבא אחריו, אף דרך רחם, אינו צריך להתענות (חק יעקב תע סק"ב).

בבכור בהמה

בכור בהמה טהורה

בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) [זכר מבקר וצאן, שנולד ראשון לאמו] שהוא יוצא דופן, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהרי זה ספק בכור (רבי טרפון במשנה בכורות יט א), שהדבר ספק אם בכור לדבר אחד הוא בכור או לא, וזה הוא בכור לדבר אחד, היינו לוולדות ולא לרחמים (גמ' שם).

• ויש אומרים שאינו בכור (רבי עקיבא במשנה שם), שבכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם), שנאמר: בְּכוֹר (שמות יג ב), עד שיהיה בכור לכל דבר (גמ' שם, ורש"י ד"ה בכור)^[10], וכן הלכה (רמב"ם בכורות ב ד; טוש"ע יו"ד שטו ב).

אף בזה שנולד דרך רחם אחרי מי שיצא דרך דופן, נחלקו:

• לדעה הראשונה הוא ספק בכור (רבי טרפון במשנה שם), שאף זהו בכור לדבר אחד, שהוא בכור לרחמים אבל אינו בכור לוולדות, שהרי קדם לו היוצא דופן (גמ' שם).

• ולדעה השניה אינו בכור, מפני שקדמו אחר (רבי עקיבא במשנה שם), ונאמר: בכור (שמות שם), ובכור לדבר אחד אינו בכור (אביי בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בקדשי מזבח

יוצא דופן פסול להקרבה על המזבח (משנה זבחים עא ב, ושם פד א, ושם קיב א, ובכורות נז א, ותמורה יז א, ושם כח א; רמב"ם איסורי מזבח ג ד,יא), שנדונים כבעלי מום אף על פי שאין בהם מום (מאירי חולין לח ב) - שנאמר בקדשים: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וגו' (ויקרא כב כז), פרט ליוצא דופן (תורת כהנים אמור פרשה ח ג; חולין שם, ובכורות שם; רמב"ם שם ד), שאין יציאה דרך דופן נקראת לידה (מאירי חולין שם). ואף לסוברים לענין טומאת לידה שיוצא דופן הרי הוא כילוד (ראה לעיל: בדיני יולדת), מודה בקדשים שאינו קדוש (רבי יוחנן בגמ' שם, בדעת רבי שמעון), ופסול לקרבן (רש"י עבודה זרה שם כג ב ד"ה מודה), שלומד גזירה שוה לידה לידה מבכור בהמה טהורה, שנאמר בו: אֲשֶׁר יִוָּלֵד דברים טו יט. רש"י נדה שם ד"ה לידה), ונתמעט בו יוצא דופן לפי שאינו פטר רחם (ראה לעיל: בבכור בהמה. נדה שם), ואף כאן צריך רחם (רש"י בכורות נז ב ד"ה ודלא); ומכל מקום יש מהתנאים הסובר שאף יוצא דופן ראוי להקרבה (רבי אלעזר ברבי יהודה איש כפר ברתותא משום רבי יהושע בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ו, ובגמ' שם א), שסובר שדינו כילוד, ואף בקדשים נתרבה מהכתוב כִּי יִוָּלֵד (ויקרא כב כז. גמ' שם ב, ורש"י ד"ה ולד).

ולדות קדשים

אף בולדות-קדשים (ראה ערכו) [בהמה שהוקדשה לקרבן, ואחרי כן נתעברה וילדה, שהולד קדוש כקדושת אמו] אם יצא הולד דרך דופן, הרי הוא ככל יוצא דופן שפסול למזבח, שכן פירשו אותה ששנינו באיסור שחיטת קדשים או הקרבתם חוץ לעזרה (ראה ערך העלאת חוץ וערך שחוטי חוץ) שאם הקריב אחד מאיסורי מזבח, ויוצא דופן בכללם, בחוץ - פטור (משנה זבחים קיב א), שהדברים אמורים ביוצא דופן של ולדות קדשים (גמ' שם קיד א), לפיכך נתמעט מהכתוב באיסור זה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' (ויקרא יז ד), כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ה' אין חייבים עליו (משנה שם קיב א), שאף על פי שלפני שנולד היה כשר לבוא אל פתח אהל מועד, אם בא להקריב את אמו אינו כשר ליקרב לבדו (כן משמע מרש"י שם ד"ה שנאמר, וקיד א ד"ה נראה לי).

ולד יוצא דופן

ולד של יוצא דופן מותר למזבח (משנה תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ג יב)^[11].

איסורי מזבח

אף באיסורים שנאמרו במקריב בעל-מום (ראה ערכו) למזבח - היינו להקדישו, לשחטו, לזרוק דמו ולהקטיר אימוריו (ראה ערך אסורי מזבח) אמרו שנוהגים אף בשאר איסורי מזבח, ויוצא דופן בכלל (ראה ערך הנ"ל: בפסול שאינו בעל מום), שנאמר לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם (דברים יז א), מנין ליוצא דופן - ועוד פסולים - תלמוד לומר: כי תועבת (ספרי שופטים קמז).

עבר והקדיש

המקדיש יוצא דופן למזבח, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים - שקדושים לדמיהם (רש"י נדה מ א ד"ה שאינו קדוש, ומאירי שם) - לפי שאין קדושה חלה על גופו, והרי הוא חולין לכל דבר, וימכר ויביא בדמיו כל קרבן שירצה (רמב"ם איסורי מזבח ג י, על פי תמורה יז א) כשאר קדשים שקדם מום קבוע להקדשם (רש"י נדה שם).

תמורה

בתמורה (ראה ערכו), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שיוצא דופן אינו קדוש ואינו מקדיש (רבי אלעזר במשנה תמורה יז א; רבי אליעזר בתוספתא שם (צוקרמאנדל) א ט), שאינו קדוש בתמורה (גמ' שם), שאם חולין הוא והמירו בבהמה קדשים אינו נתפס (רש"י שם יא א ד"ה לא), ואינו מקדיש בתמורה, שאף באופן שהוא קדוש, כגון שהקדיש ולד ויצא דרך דופן, אינו עושה תמורה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא), ואין זה דומה לממיר קדשים בבעל מום, שבעל מום יש במינו קרבן בשאר בהמות תמימות, מה שאין כן יוצא דופן, שאינו חשוב מינם של שאר בהמות, לפי שבני אדם תמהים עליו (גמ' שם, ורש"י ד"ה קרב), שמשנולד גלוי לכל שנשתנה משאר נולדים וחשוב בריה בפני עצמו (שיטה מקובצת שם, יט), וכן הלכה (רמב"ם תמורה א יז).

• ויש אומרים שעושים בו תמורה (רבי יוסי בתוספתא שם), שחשוב יש במינו קרבן, כיון שאין שינויו ניכר כלל (חסדי דוד לתוספתא שם).

אם עלה למזבח

יוצא דופן שעלה למזבח - ירד (זבחים פד א), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ויקרא ו ב), ריבה תורה אחת לכל העולים, שאם עלו לא ירדו, ו"זאת" בא למעט, ואחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהיה פסולם בקודש - שמשבאו לעזרה נפסלו (רש"י זבחים כז ב ד"ה אמרת, ושם פד א ד"ה שהיה, ושם נדה מא א ד"ה מרבה), או שאין פסולם יכול להיות עד אחר שהוקדשו (תוספות נדה שם ד"ה שהיה) - ומוציא אני את אלו - יוצא דופן ועוד (ראה ערך פסולי המוקדשים) - שלא היה פסולם בקודש (זבחים שם).

בשאר דינים

מעשר בהמה

במעשר-בהמה (ראה ערכו), שהכל נכנסים לדיר להתעשר, בין תמימים בין בעלי מומים וכל איסורי מזבח, מלבד אלו שנתמעטו (ראה משנה וברייתות בכורות נז א, ותוספתא שם פ"ז. וראה ערך מעשר בהמה) אף יוצא דופן נתמעט (סתם משנה בכורות נז א; רבי עקיבא משום רבי יהושע בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ו, ובגמ' שם), ולמדו כן מגזרה-שוה (ראה ערכו), נאמר במעשר בהמה: תַּחַת הַשָּׁבֶט (ויקרא כז לב), ונאמר בשאר קדשים: תַּחַת אִמּוֹ (שם כב כז), מה להלן פרט ליוצא דופן (ראה לעיל: בקדשי מזבח), אף מעשר בהמה כן (גמ' שם); ולדעת התנא הסובר שבקדשים לא נתמעט יוצא דופן (ראה לעיל: שם), אף כאן לא נתמעט (רבי אלעזר ברבי יהודה איש כפר ברתותא משום רבי יהושע בתוספתא שם, וגמ' שם).

פרה אדומה

בפרה-אדומה (ראה ערכו), נחלקו תנאים:

• יש פוסלים פרה יוצאת דופן (תנא קמא בפרה ב ג, ובתוספתא פרה (צוקרמאנדל) ב ב, וגמ' עבודה זרה כג ב), לפי שדינה כקדשי-מזבח (ראה ערכו. רבנו חננאל ותוספות רי"ד עבודה זרה שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם), או שאף על פי שהיא כקדשי בדק-הבית (ראה ערכו) - פסולה, לפי שקראה הכתוב חַטָּאת (במדבר יט ט,יז. רמב"ם פרה אדומה א ז; פירוש הראב"ד ותוספות רבנו אלחנן עבודה זרה שם; ר"ש ורא"ש פרה שם), וצריך שתהא כשרה להקרבה כחטאת (פירוש הראב"ד שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש מכשירים פרה יוצאת דופן (רבי שמעון בתוספתא שם, וגמ' שם), שסוברים שדינה כקדשי בדק הבית (רבנו חננאל שם), ולדעתם חטאת האמורה בפרה היא לשון הזאה (תוספות רי"ד שם)^[12].

כהן

כהן (ראה ערכו) יוצא דופן כשר לעבודה במקדש, ואינו בכלל בעל-מום (ראה ערכו. משנה בכורות מה ב; תורת כהנים אמור פרק ג ד,ה,ו, ופרשה ח א-ב; רמב"ם ביאת מקדש ז יד), שבכתוב שממנו נתמעט יוצא דופן למזבח (ראה לעיל: בקדשי מזבח) נאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד (ויקרא כב כז), ולא אדם כי יולד (תורת כהנים שם פרשה ח ב)^[13].

בנולד יתום

קדשים

הנולד יתום, נחלקו בו תנאים אם מותר למזבח:

• יש אומרים שיתום אסור לעלות על גבי המזבח, כל שנולד אחר שמתה או שנשחטה אמו (תנא קמא במשנה בכורות נז א), שנאמר: וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ (ויקרא כב כז), פרט ליתום (גמ' שם וחולין לח ב; תורת כהנים אמור פרשה ח ג). ולמרות שנאמר בבכור: שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ (שמות כב כט), אין הקרבן צריך להיות עם אמו כל שבעה, שהרי נאמר: תחת אמו (תורת כהנים שם ד), חליפי אמו, שמתה אמו, והוא נשאר במקומה (רש"י חולין שם ד"ה תחת). יכול אפילו יצא ממנה כשהיא מתה, תלמוד לומר: עם אמו (תורת כהנים שם), משמע ששניהם בעולם אחד, שתהא קרויה אמו (רש"י שם), הא כיצד, אפילו נתקיימה לו אמו שעה אחת (תורת כהנים שם), ואיזהו יתום, כל שמתה אמו או שנשחטה ואחר כך ילדה (משנה בכורות שם; רמב"ם איסורי מזבח ג ד), וכן הלכה (ראב"ד איסורי מזבח ג יא)^[14].

• יש אומרים שאפילו נשחטה אמו והשלח - העור - קיים אין זה יתום (רבי יהושע במשנה בכורות נז א), שמפשיטים את המתה, ומלבישים את החי (גמ' שם ב), וכיון שהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת (רש"י שם ד"ה נתגלתה).

• ויש אומרים שיתום כשר למזבח (שמעון בן עזאי במכילתא בא, פסחא יח)^[15].

לדעה הראשונה, ביארו אמוראים שאם מתה אמו ואחר כך ילדתו - היינו שמתה קודם שיצא ראשו, שאי אפשר להוציאו בלא פתיחת הרחם (מאירי חולין שם) - אין צריך למיעוט מיוחד, שכבר נתמעט מכִּי יִוָּלֵד (ראה לעיל: בקדשי מזבח. גמ' שם), שכל שקרעוה והוציאו את ולדה, בין מתה בין חיה, הרי הוא יוצא דופן (רש"י שם ד"ה אלא)^[16]. ולא הוצרכו למעטו מתחת אמו, אלא באופן שאמו פירשה למיתה והוא פירש לחיים (גמ' שם), שבשעת מיתתה ילדה דרך הרחם (רש"י שם ד"ה זה), והשמיענו הכתוב שצריכים חיות בסוף הלידה (גמ' שם), היינו עד גמר הלידה ולאחריה מעט, ואם לאו הרי הוא יתום (רש"י שם).

עבר והקדיש

המקדיש יתום למזבח, אמרו שאין קדושה חלה עליו (בכורות מב א).

מעשר בהמה

ואין היתום נכנס לדיר להתעשר במעשר-בהמה (ראה ערכו), כשם שנתמעט יוצא דופן ועוד איסורי מזבח (סתם משנה בכורות נז א; רבי עקיבא משום רבי יהושע בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ו, וגמ' שם; רמב"ם בכורות ו יד)^[17].

בכור

היה בכור, קדוש בקדושת בכורה, אם אינו יוצא דופן (חולין קלו ב), וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן (רש"י שם ד"ה ה"ג)^[18].

הערות שוליים