מיקרופדיה תלמודית:יוצא (לפני שחיטה)

הגדרה^[1] - אבר של עובר שבמעי בהמה, שיצא האבר ממעיה לפני שחיטתה, שנאסר באכילה

גדרו

בהמה מעוברת שנשחטה, ששחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה באכילה, ואינו טעון שחיטה בפני עצמו (ראה ערך בן פקועה), אם קודם שנשחטה האם הוציא העובר את ידו - או את רגלו (רמב"ם מאכלות אסורות ה ט), או את אחד משאר אבריו (ראה חולין סח; רשב"א בתורת הבית בית ב שער ג (דף כח ע"ב)) - חוץ למעי אמו, ואחר כך נשחטה האם, אותו האבר אסור (ראה חולין סח א; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד יד ב)^[2], שנאמר: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל), כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו - נאסר (חולין סח א).

היוצא, יש מן הראשונים שכתבו שאינו אסור מחמת עצמו כטריפה, אלא משום שאין שחיטת אמו מתירתו (ראה פסקי רי"ד חולין סט א; ר"ן חולין שם, וראה יד יהודה יו"ד יד סק"ג), ואינו אסור אלא מפני שהוא אבר מן החי (ראה פסקי רי"ד שם; ראה ר"ן שם. ראה ערך אבר מן החי); ויש מן הראשונים שכתבו שהיוצא אסור משום טריפה (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ה ט, ואמרי משה ד אות כג בדעתו. ראה ט"ז יו"ד כד סק"י).

עובר שהוציא את ידו חוץ למעי אמו, והיתה ידו בחוץ בשעת שחיטה, אין שחיטת אמו מועילה לו להתירו באכילה מטעם נוסף - מלבד הלימוד מן הכתוב "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" - שהיתר העובר בשחיטת אמו למדים מן הכתוב: וְכָל בְּהֵמָה וגו' בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (דברים יד ו. חולין סט א), שמשמע שהתיר הכתוב בהמה הנמצאת בבהמה (ראה רש"י חולין סח ב ד"ה פרסה), והיד שיצאה לחוץ אינה ניתרת בשחיטת האם, לפי שאינה בתוך הבהמה (ראה חולין סח ב ורש"י).

בן-נח (ראה ערכו), כתבו אחרונים שלסוברים שאיסור היוצא משום אבר מן החי, אסור הוא ביוצא - שאיסור אבר מן החי הוא משבע מצוות בני נח - ולסוברים שאיסורו משום טריפה, אינו אסור בו, שבן נח אינו אסור בטריפה (פרי מגדים יו"ד יד משבצות זהב ב; אמרי משה ד כד).

עובר שהוציא את ראשו או את רובו חוץ למעי אמו, הרי זה כילוד, וניתר בשחיטת עצמו (ראה חולין סח א,ב; ראה רמב"ם מאכלות אסורות ה טו; ראה טוש"ע יו"ד יד א,ג. וראה להלן האבר הנאסר)^[3].

היוצא אין לו תקנה בשחיטה, ועובר שהוציא אבר קודם שחיטת אמו, אין שחיטת אותו העובר מועילה להתיר את היוצא (תוס' חולין עה ב ד"ה בן).

הוציא אבר ולאחריו נולד

הוציא העובר אחד מאבריו חוץ למעי אמו ואחר כך נולד, ולא נשחטה אמו קודם לידתו, אין איסור באותו האבר שיצא מתחילה לחוץ, והוא ניתר בשחיטת עצמו, כשאר ולד (מאירי חולין סט א; בית יוסף יו"ד יד; רמ"א יו"ד יד ב); ויש סוברים בדעת ראשונים שאם הוציא העובר את אחד מאבריו קודם לידה - שלא בשעת לידה ושלא בדרך לידה (פרי תאר יו"ד שם סק"ג) - ואחר כך נולד, אותו האבר אסור (ראה כל בו קב בדעת הרמב"ם, וראה כנסת הגדולה יו"ד יד הגהות בית יוסף י, ובית הלל סק"א, וצל"ח חולין עב א ד"ה אמנם).

נמצאת אמו טרפה

הוציא העובר אחד מאבריו, ונשחטה האם ונמצאת טריפה (ראה ערכו) - שאין שחיטתה מתירה את העובר שבמעיה באכילה, אבל שחיטת העובר, אם נמצא חי, מתירתו (ראה ערך בן פקועה וערך טרפה (בע"ח)) - כתבו ראשונים ואחרונים שבשחיטת הולד ניתר אף אותו האבר (האשכול (רצב"א) ג עמ' 68; פרי חדש יו"ד יד סק"ה וסק"ז; תורת יקותיאל שם סק"א).

חלב היוצא

בת פקועה שהוציאה את ידה קודם שנשחטה אמה, שיש בה אבר אחד אסור והיא חולבת, הדבר ספק אם החָלָב (ראה ערכו) אסור (חולין סט א), שהחלב מתגדל מכל אברי הבהמה, ונמצא שמעורב בחלב זה חלב אותו האבר שיצא לחוץ (בית יוסף יו"ד יד). להלכה פסקו ראשונים שהחלב אסור מספק, כחלב טריפה שנתערב בחלב כשרה (רמב"ם מאכלות אסורות ה יב; טוש"ע יו"ד יד ה).

זרע היוצא

בן-פקועה (ראה ערכו) שאחד מאבריו אסור משום יוצא, כגון שהוציא את ידו לחוץ קודם שחיטת אמו, שבא על בת פקועה, הולד הנולד מהם, אף על פי שבא מכח איסור, מותר כולו, שהבא מכח איסור אינו נאסר בכך (חולין סט א, ורש"י ד"ה אלא).

האבר הנאסר

עובר שהוציא מיעוט מאחד מאבריו לחוץ, ונשחטה אמו, היוצא אסור, ומה שבפנים מותר (רמב"ם מאכלות אסורות ה י; טוש"ע יו"ד יד ב).

יצא רובו של האבר ומיעוטו נשאר בפנים, נחלקו אמוראים בדינו של החלק שבפנים (חולין סח ב). להלכה פסקו ראשונים, שאם יצא מן האבר לחוץ, היוצא אסור והנשאר בפנים מותר, אפילו לא נשאר בפנים אלא מיעוטו של האבר (רמב"ם מאכלות אסורות ה י; טוש"ע יו"ד יד ב).

מקום חתך - היינו חלק האבר העומד על שפת הרחם (רש"י חולין סח א ד"ה לעולם), והוא המקום העומד כנגד האויר אחר שיחתך היוצא (רמב"ם מאכלות אסורות ה י) - אף על פי שאינו ניתר בשחיטת הבהמה, כיון שאינו בתוך הבהמה, מכל מקום אינו אסור משום "ובשר בשדה טרפה", שהרי לא יצא חוץ למחיצתו (חולין סח א ורש"י); ויש סוברים שאף מקום חתך יש בו משום "ובשר בשדה טרפה" (ראה יד יהודה יו"ד יד סק"ג, בדעת ראשונים).

הוציא העובר את אחד מאבריו חוץ למעי אמו, ושוב החזירו לפנים קודם שנשחטה, נחלקו אמוראים אם האבר נשאר באיסורו (חולין סח א,ב). הלכה שאפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחטה, האבר שיצא אסור (רמב"ם מאכלות אסורות ה י; טוש"ע יו"ד יד ב).

הוציא העובר את ידו והחזירה קודם שחיטה, אף על פי שמה שיצא נשאר באיסורו, מקום החתך, כיון שחזר לפנים, מותר (חולין סח א; ראה רמב"ם מאכלות אסורות ה י).

הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו האחרת והחזירה, וחזר והוציא שדרתו והחזירה, עד שהשלים לרובו של עובר, הדבר ספק (חולין סח ב). להלכה כתבו ראשונים שאין אסור אלא היוצא, והמיעוט שלא יצא מותר (רשב"א תורת הבית בית ב שער ג (דף כט ע"א); טוש"ע יו"ד יד ד).

בנבלה (ראה ערכו) ואבר-מן-החי (ראה ערכו).

בהמה טהורה שהוציא עוברה את אחד מאבריו לחוץ, אין אותו אבר מטמא מחיי הבהמה משום "נבלה", ואפילו כבר מת העובר בתוך מעיה (ראה תוס' חולין עב א ד"ה וחכמים).

אף בהמה טמאה שמת עוברה במעיה, והוציא העובר אחד מאבריו לחוץ, הנוגע באותו אבר טהור (חולין ע ב, לפירוש בעל המאור, ראה רשב"א חולין שם והסכים עמו). ויש מן הראשונים שכתבו שהנוגע באבר - טמא (תוספות חולין ע א ד"ה וחכמים בתירוץ שני).

אבר עובר שיצא, שאין בו משום נבילה (ראה לעיל), אם חתכו קודם שחיטת האם ואכלו, לוקים עליו משום אבר מן החי (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ה יא. וראה אמרי משה ד ג), והאבר טמא (חולין סח א; רמב"ם שאר אבות הטומאה ב ט).

עובר שהוציא אחד מאבריו חוץ למעי אמו, ושחט את האם, ר' מאיר סובר שהאבר טמא כנבלה (משנה חולין עב א). מת העובר במעי אמו לפני שנשחטה, ונשחטה, יש מן הראשונים שכתבו שלר' מאיר האבר מטמא משום נבילה גמורה (ראה רש"י שם, ותוספות רבי עקיבא איגר חולין ד יח^[4]). וחכמים סוברים שהשחיטה, אף על פי שאינה מתירה את האבר באכילה, מטהרתו מידי נבילה (חולין עב א,ב ורש"י שם).

אף לדעת חכמים האבר נידון כטריפה שחוטה (חולין שם) שמטמאה קדשים מדרבנן (ראה ערך טרפה (בע"ח)).

נחלקו אמוראים האם חכמים מטהרים גם כשהיה העובר מת ושחט את אמו (חולין עד א).

הלכה כחכמים שעובר שהוציא את ידו קודם שחיטת אמו אין האבר מטמא אלא כטריפה שחוטה (רמב"ם אבות הטומאה ב ט), בין שהיה העובר חי, ובין שהיה מת (כסף משנה שם, ומגיד משנה מאכלות אסורות ה יא).

הערות שוליים