מיקרופדיה תלמודית:יחוד השם

הגדרה^[1] - מצות האמונה שה' אלהינו אחד הוא ואין עוד אלהים זולתו

המצוה ומהותה

המצוה

מלבד האמונה במציאות ה' (ראה ערך אמונת השם) מנו ראשונים אף מצות עשה להאמין שה' הוא אחד, שנאמר: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד. ספר המצוות מ"ע ב; סמ"ג עשין ב; סמ"ק ב; חינוך תיז), כלומר: קבל ממני דבר זה ודעהו והאמן בו, כי ה' שהוא אלהינו אחד הוא (חינוך שם)^[2]. ובהרבה מקומות אמרו מצות יחוד, וקראו למצוה זו מלכות שמים (ספר המצוות שם, על פי ברכות יג א). וכן בקריאת-שמע (ראה ערכו) אמרו שהקורא צריך להאריך באמירת "אחד" כשיעור שימליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחותיה (גמ' שם ב. סמ"ג שם), ומצות קריאת שמע באה לחזק אמונה זו, שהיא מצוה בפני עצמה (הבתים, ספר מצוה מ"ע ב). וכן בהנחת-תפילין (ראה ערכו) כתבו ראשונים שציונו להניח ארבע פרשיות שבתפילין, שיש בהן ביחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו (טוש"ע או"ח כה ה), וכן במזוזה (ראה ערכו) כתבו ראשונים שכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם (רמב"ם מזוזה ו יג).

מהותה

במהות אמונת היחוד, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהיא הידיעה שאין בורא כי אם אחד, כמו שנאמר: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ (דברים ד לה), וכן: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (שם לט. אמונות ודעות ב ב). וכן פירוש הכתוב אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כ ב) לידע שאותו שברא שמים וארץ הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, להוציא מדעת אלו האומרים שהעולם נוהג מאליו במזלות (סמ"ק א), והכתוב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד) הוא לייחדו, כי כמו שצריכים אנו להאמין כי הוא האדון המנהיג הכל, כך יש לנו להאמין שאין זולתו מנהיג (סמ"ק ב), שאין שום שליט ומושל אלא הוא, ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו ואין מונע לרצונו, ושליטתו יחידית וגמורה (דעת תבונות לו). והכתוב שמע ישראל שהזכירה תורה אחרי עשרת הדברות, בא ללמד שבדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד, וכמו שאמרו חכמינו: מכאן תשובה למינים שאומרים שתי רשויות הן, שכשעמד הקדוש ברוך הוא על הר סיני ואמר אנכי ה' אלהיך, מי מיחה בידו (מכילתא יתרו, בחדש ה. רמב"ן עה"ת שם; רבנו בחיי עה"ת שם, וכד הקמח, יחוד ה').

• ויש אומרים שאמונת היחוד היא שאלוה זה שנאמר בו אנכי ה' אלהיך, אחד הוא - היינו מצד עצם מציאותו, ולא מה שאין אלהים אחרים (כן משמע מהרמב"ם יסודי התורה א ז) - ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם, לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם (רמב"ם שם), וכן שהוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך יחוד (רמב"ם שם ב י). וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: ה' אלהינו ה' אחד (רמב"ם שם א ז), והכתוב אין עוד מלבדו (דברים ד לה) פירושו הוא שאין מצוי אמת מלבדו כמותו, שכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו, ושאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות, ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים לבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכים לו, והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם, והוא שהנביא אומר: וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י י), שהוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו (רמב"ם שם א-ד)^[3]. ועל ענין זה נאמר: ה' אלהינו ה' אחד, כי כמו שבבחינת היותו אלהינו, ממציא כל הנמצאים, הוא לבדו עילת הכל, ואין דומה לו בזה, כמו שאמר הכתוב: ואל מי תדמיוני ואשוה (ישעיה מ כה), כך מצד עצמו אחד הוא ואין שני דומה לו, ואין זולתו מחוייב המציאות (עקרים ב י)^[4].

עיקר התורה

מצות אמונת היחוד הוא העיקר הגדול בתורה שהכל תלוי בו (רמב"ם שם א ו), והעובר על זה ואינו מאמין ביחודו, ביטל עשה זו, וגם כל שאר מצוות התורה, כי כולן תלויות באמונת אלהותו ויחודו, ונקרא כופר בעיקר, ואינו בכלל בני ישראל אלא בכלל המינים (כן משמע מהרמב"ן עה"ת דברים ו ט; חינוך תיז). וחיוב מצוה זו הוא תמידי, ולא יפסק מן האדם אפילו רגע קטן (חינוך שם, ובהקדמה לספר; ערוך השלחן או"ח א יד, בשמו; ביאור הלכה שם ד"ה הוא כלל)^[5].

האיסור להאמין בזולתו

אמונת היחוד כוללת אף מצות לא תעשה, שלא יעלה במחשבה שיש אלוה אחר זולתו, שנאמר: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ ג. ספר המצוות ל"ת א, ושורש ט; סמ"ג לאוין א; חינוך כו)^[6], וכל המעלה על דעתו שיש אלוה אחר חוץ ממנו, עובר בלא תעשה וכופר בעיקר (רמב"ם יסודי התורה א ו)^[7]. שכן אמרו: כל המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה (חינוך שם, על פי קדושין מ א, ועוד). וכן שנינו ש"לא יהיה לך" שבעשרת הדברות מכוון לעומת ה' אחד שבפסוק שמע ישראל (ראה לעיל: המצוה ומהותה. ירושלמי ברכות א ה)^[8].

שיתוף

הלאו של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, יש מן הראשונים שכתבו שכולל אף אזהרה שלא לשתף שם שמים ודבר אחר (יראים רמג; סמ"ג לאוין א), שכן אמרו: כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ (שמות כב יט. סוכה מה ב, וסנהדרין סג א). ולא אמרו כן אלא בדבר של אלהות, שהרי מצינו שאמרו ישראל למשה: דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ (במדבר כא ז), וכן: חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן (שופטים ז כ. תוספות סנהדרין שם ד"ה כל)^[9].

להוציא מדעת המינים

תקנות חכמים

בכמה מקומות מצינו שתיקנו חכמים להוציא מדעת המינים שאומרים שתי רשויות הן:

• בברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו), תיקנו לומר בשחרית: יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל, ובערבית: גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, כדי להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום (ברכות יא ב; טוש"ע או"ח נט א), ופירשו ראשונים שהוא להוציא מלב המינים שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך, ולהודיע שבורא אחד ברא את הכל (רבנו יונה שם).

• בקריאת-שמע (ראה ערכו), האומר "שמע שמע" משתקים אותו (ברכות לג ב, ומגילה כה א; רמב"ם קריאת שמע ב יא; טוש"ע או"ח סא ט), כמו ששנינו כן באומר "מודים מודים" (משנה שם ושם; רמב"ם תפלה ט ד; טוש"ע או"ח קכא ב), לפי שנראה כשתי רשויות (גמ' שם ושם), שמקבל ומודה אלוה אחר אלוה (רש"י מגילה שם ד"ה כשתי רשויות).

• אסור להתפלל אחורי בית-הכנסת (ראה ערכו), אם אינו מחזיר פניו לבית הכנסת (ברכות ו ב; רמב"ם תפלה ה ו; טוש"ע או"ח צ ז), לפי שנראה כשתי רשויות (כן משמע מהגמ' שם), ושכופר במי שהציבור מתפללים לפניו (רש"י שם ד"ה אחורי).

• התקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם ה' (ראה ערך שאלת שלום. משנה ברכות נד א), ויש מן הגאונים שפירש שהתקינו כן אחרי שקלקלו המינים, שהיו מזכירים בשאלת שלום את אמונת השיתוף שלהם, לפיכך ראו חכמים צורך שיהא שם שמים תדיר בפי בני אדם (הנר שם, בשם רב האי גאון).

פירוש הכתובים

בכמה כתובים דרשו חכמים שבאו להוציא מדעת המינים, כגון הכתוב: יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וגו' ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ (עמוס ד יג), שמוציא מדעת האומרים שמי שברא הרים לא ברא רוח (חולין פז א)^[10].

הערות שוליים