מיקרופדיה תלמודית:ירוק

הגדרה^[1] - דבר שמראיתו היא בגוון הנקרא ירוק

גוון הנקרא ירוק, מצינו בהלכה בין במראה הנקרא בלשוננו ירוק, ובין במראה הנקרא צהוב, ובין במראה הנקרא כחול (תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק).

אתרוג ירוק

אתרוג (ראה ערכו), עיקר מראיתו היא הדומה לשעוה (תוספות שם), ונוטה לאודם כעין זהב (כן משמע מרש"י עירובין מג ב ד"ה אתריגו), ואם הוא ירוק ככרתי, נחלקו תנאים אם כשר (רבי מאיר במשנה סוכה לד ב); או פסול (רבי יהודה במשנה שם), וכן הלכה (רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע או"ח תרמח כא). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שכרתי היינו כרישים (רש"י שם ד"ה כרתי), שדומה לעשבי השדה (רש"י חולין מז ב ד"ה ירוקה וד"ה ככשותא; תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק; רא"ש שם ג כא; טוש"ע שם), והוא ירוק בלשוננו (גליון תוספות שם; ש"ך יו"ד קלח סק"ו, ושם קפח סק"ה), שכן תרגום של הֶחָצִיר (במדבר יא ה) הוא כרתי (אונקלוס שם. ערוך, כרת; תוספות חולין מז ב ד"ה אלא, בשמו).

• ויש מפרשים שכרתי דומה לכחול, ואתרוג הירוק כשר (תוספות חולין שם, בשם רבנו תם, ודחו), שכן שנינו לענין זמן קריאת-שמע (ראה ערכו) של שחרית: שיש סוברים שזמנו משיכיר בין תכלת (ראה ערכו) לכרתי (רבי אליעזר במשנה ברכות ט ב), וכן אמרו: תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע (סוטה יז א)^[2].

נגע ירוק

בנגעי-בגדים (ראה ערכו), שנאמר בהם: וְהָיָה הַנֶּגַע יְרַקְרַק (ויקרא יג מט), וכן בנגעי-בתים (ראה ערכו), שנאמר בהם: וְהִנֵּה הַנֶּגַע וגו' יְרַקְרַקֹּת (שם יד לז) דרשו: יכול כל מראה ירוק, תלמוד לומר ירקרק, ירוק שבירוקים (תורת כהנים תזריע, נגעים פרק יד ב) - שכפל הלשון בא להורות על חסרון (אבן עזרא שם יג מט) - והיינו מראה הזהב (רשב"א ור"ן נדה יט א) כחלמון של ביצה (תוספות סוכה שם, על פי חולין מז ב, ותוספתא נגעים (צוקרמאנדל) א ה)^[3].

דם ירוק

בדם-נדה (ראה ערכו) - שאינו מטמא אלא במראה אדום (ראה ערך דם נדה) - נחלקו תנאים כשהוא ירוק, אם הוא טמא (עקביא בן מהללאל במשנה נדה יט א); או טהור (חכמים במשנה), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה ה ו, ומטמאי משכב א ח; שו"ע יו"ד קפח א), והירוק שנחלקו בו הוא כזהב, או כחלמון ביצה, או כשעוה, שנוטה לאדמימות (תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק; רא"ש נדה ב א, בשם ר"י). וכן נחלקו התנאים הללו בדם הירוק, אם דינו כמשקה להכשיר את האוכלים לקבל טומאה (גמ' שם).

איבר ירוק

בשינוי מראה (ראה ערך מראות) של אברים פנימיים בבהמה או בעוף, לענין סימני טרפה (ראה ערכו) אמרו: ריאה (ראה ערכו) ירוקה ככרתי - חציר (רמב"ם שחיטה ו יט) - כשרה (חולין מז ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד לח ד), אבל ירוקה ככישות, או ככרכום, או כביצה - כחלמון של ביצה (תוספות סוכה שם) - טריפה (גמ' שם; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם א), וכל אלו מין ירוק הם, אלא שזה משונה מזה, וכל מראה כרכום נקרא ירוק (רש"י שם ד"ה ככשותא).

וכן בעוף שנפל לאש ונשתנה מראה איבריו אמרו: אדומים - כגון לב (ראה ערכו) וקורקבן (ראה ערכו) וכבד (ראה ערכו), שדרכם להיות אדומים - שהוריקו, וירוקים - כגון דקין (ראה ערכו), שרגילים להיות ירוקים - שהאדימו, טריפה (משנה שם נו א, וגמ' שם ב)^[4].

ירוק כסימן

מראה ירוק, יש שהוא סימן למציאות מסויימת, או לטבע מסויים, כגון הדס (ראה ערכו) שענביו מרובות מעליו, שפסול, לפי שנראה כמנומר (משנה סוכה לב ב, וגמ' שם לג ב; רמב"ם לולב ח ה; טוש"ע או"ח תרמו ב), שלא אמרו אלא בענביו שחורות - שכבר התחילו לייבש ומשחירות, ומתחילתן ירוקות הן (רש"י שם ד"ה אלא) - אבל ענביו ירוקות - כשר, שממין ההדס הן (גמ' שם), שמראיתן שוה לו (רש"י שם).

אדם ירוק

תינוק שנמצא ביום השמיני שלו ירוק ביותר, אין מלים אותו עד שיפול בו דם, ויחזרו מראיו כמראה הקטנים הבריאים (שבת קלד א, וחולין מז ב; רמב"ם מילה א יז; טוש"ע יו"ד רסג א), וכל מראה ירוק באדם הוא סימן של צער וחולי, כמו שנאמר: וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן (ירמיהו ל ו), כי ברוב החבלים ינוס הדם מהפנים והם ירוקים (רד"ק שם), וזהו ענין חוסר הדם, הנקרא בימינו אנמיה (התלמוד וחכמת הרפואה עמ' 231; זוכר הברית י כז); ויש שכתב שהוא מראה ירוק שהיה בזמנם, ובימינו נשתנו הטבעים ואינו עוד (אות חיים ושלום שם סק"א); ולהלכה כתבו הפוסקים להחמיר - בכל גוון שיכול להיקרא ירוק (ראה לעיל) - ואם התינוק ירוק באיזה ירקות שהוא, אם כחלמון ביצה או כעשבים או כרקיע, סימן הוא שלא נפל בו דמו עדיין ואין מלין אותו עד שיפול בו דמו, ויחזור מראהו כשאר הקטנים (ערוך השלחן שם א; זוכר הברית י כז-כח).

וכן הוזכר בברייתות חולי ששמו ירקון (ברכות כה א, ושבת לג א ועוד), והוא שפניו מוריקות (רש"י יומא פד א ד"ה ירקון), דהיינו מצהיבות, ונקרא בימינו צהבת (רש"י ברכות שם ד"ה ירקון, ואוצר הלעזים שם).

הערות שוליים