מיקרופדיה תלמודית:כחו

הגדרה^[1] - מעשה הנעשה על ידי כחו של אדם [או בעל חיים], או בכח טבעי שהוא הביאו לפעול, שבדינים ואופנים מסויימים דינו כדין מעשה שעשה בגופו.

מעשה הנעשה כתוצאה מפעולה של אדם, או בעל חיים, יש שהוא חשוב [לענין חיובו של האדם על נזק, או על רציחה וכדומה, ולענין מצוה או עבירה שנעשו באותו מעשה, ועוד] כמי שעשאו האדם או בעל החיים בגופו; ויש שהוא חשוב שלא עשאו האדם אלא בכחו, ודינו שונה, בדינים מסויימים, ממעשה שעשה האדם בגופו.

ויש שמעשה הנעשה כתוצאה מפעולה של אדם אינו מתייחס כלל לאדם, ואינו חשוב אף כעשייה בכחו, שפעולת האדם אינה אלא "גרמא בעלמא".

אף בדינים שכחו כגופו, יש מהם ש"כח כחו" אינו חשוב בהם כגופו, ודינו שונה ממעשה שנעשה בכחו הגמור.

גדרו

מעשים שונים נאמר עליהם שחשובים שנעשו בכחו של האדם, ולא בגופו, כגון: הזורק חפץ, ונעשה מעשה על ידי החפץ בדרך הילוכו - כגון שהזיק - חשוב שנעשה בכחו של הזורק (ראה בבא קמא ו א במשליך זבלו לרשות הרבים, ושם יז ב לענין צרורות (ושם יט ב וכב א), וראה להלן) ולא בגופו (ראה רמב"ם חובל ומזיק ו י, וטוש"ע חושן משפט שפד א); וכן היורה חצים, ונעשה על ידם מעשה, חשוב שהמעשה נעשה בכחו של היורה (ראה בבא קמא כב א: חציו מכחו קאזלי; ראה רמב"ם שם; ראה טוש"ע חושן משפט שפד א); וכן המבקע עצים, ובשעת הנפת הגרזן נשמט הברזל של הגרזן מקת העץ, אם עשה הברזל מעשה בדרך הילוכו, כגון שהרג, הרי זה חשוב כמעשה שנעשה בכחו של המבקע, והוא חייב גלות (ראה ערכו. ראה דעת מכות ז ב).

חפץ שנשבר בדרך הילוכו

הזורק חפץ, ובדרך הילוכו נעשה בחפץ עצמו מעשה, כגון שנשבר, לסוברים שאותו המעשה חשוב כמי שכבר נעשה משעת הזריקה (ראה ערך בתר-מעיקרא; בתר בסוף) הזורק חשוב כעושה את המעשה בגופו (בבא קמא יז ב; ראה טור ורמ"א חושן משפט שצ ה).

פגע בכותל וחזר לאחוריו

הזורק חפץ ופגע בכותל, וחזר לאחוריו מכח הזריקה, ובחזרתו עשה מעשה, אותו המעשה חשוב שנעשה בכח האדם הזורק (סנהדרין עז ב; רמב"ם רוצח ג יב. וראה חולין יב ב), וכחציו הוא חשוב (ראבי"ה תתקסז); ויש סוברים שכח כחו הוא (ראה להלן: כח כחו).

וכן המפיל חפץ, ופגע בדבר אחר, וחזר החפץ וניתז מכח הנפילה, ובהילוכו עשה מעשה, חשוב שהמעשה נעשה בכחו (ראה סנהדרין שם ורש"י).

העושה מעשה בחפץ על ידי שאוחז בו [בעת עשיית המעשה] בידו, או בפיו, או בגופו - כגון בהמה שהזיקה במשא שעליה (תוספות בבא קמא יז ב ד"ה וחמור) - הרי זה חשוב כעושהו בגופו (ראה בבא קמא ב ב בקרן תלושה; ראה רמב"ם נזקי ממון א י, וטוש"ע חושן משפט שצ א; ראה בבא קמא כב א, בכלב וגחלת); וכן הדוחף חפץ ועשה מעשה, חשוב המעשה כנעשה בגופו (ראה בבא קמא מד א,ב, בדוחף כותל; ראה רא"ש בבא קמא א א).

וכן המושך חפץ על הקרקע, ונעשה מעשה על ידי החפץ - כגון בהמה המושכת בקרון, ודרס הקרון על הכלים ושברם - הרי זה חשוב כמעשה בגופו של המושך (ראה בבא קמא יז ב; ראה רמב"ם נזקי ממון יז א; ראה טוש"ע חו"מ שצ א), ואפילו המושך אינו נוגע בחפץ הנמשך, אלא הוא קשור אליו בחבלים (ראה ב"ק יח א, בתרנגולים שהיו מחטטים בחבל; ראה ב"ק יט א בדליל. וראה רש"י בבא קמא ג א ד"ה ובשערה; רא"ש בבא קמא ב א).

הנסמך על חברו שהיה יושב על חפץ, ונשבר החפץ, הרי זה חשוב כשוברו בכחו (בבא קמא י ב). בירושלמי אמרו במי שהיה מהלך על גבי חפץ המונח על גבי חפץ אחר, ושיבר את התחתון, שאינו חשוב כמשבר בגופו, אלא כמשבר בכחו (ראה ירושלמי בבא קמא ב א). ויש מהראשונים שכתבו, בבהמה ההולכת על דף, והיו כלים תחת קצהו השני ושברתם, שחשוב כמי ששברתם בגופה (מאירי בבא קמא יז ב; פרישה חו"מ שפט סק"ו, וסמ"ע שם ס"ק טו).

מעשה שעשה אדם ברוק פיו בשעת הילוכו, חשוב הוא כעושהו בכחו (בבא קמא ג ב; רמב"ם חובל ומזיק ו י; שו"ע חושן משפט שפד א); וכן רוח היוצאת מכנפי העוף, ונעשה על ידה מעשה, חשוב שעשה העוף מעשה זה בכחו, ולא בגופו (ראה תוספתא בבא קמא ב א; רמב"ם נזקי ממון ב יב; טוש"ע שצ ט).

השואב משקה בצינור שבפיו, כתבו ראשונים - לענין גוי האוסר יין בכחו (ראה להלן) - שעליית המשקה בצינור מכחו היא (ראה רמב"ם מאכלות אסורות יב יד). מן האחרונים יש שכתבו שזה אינו אלא כח כחו, שהאויר יוצא מכחו, ומכח יציאת האויר עולה המשקה, או שאפילו כח כחו אינו (נודע ביהודה קמא יו"ד לט ד"ה ואפילו).

כלה כחו

חפץ שהאדם זרק, שמעשה שהוא עושה חשוב שנעשה בכח האדם, הרי זה דוקא כל עוד לא "כלה כחו" של הזורק, אבל לאחר שכלה כחו, אף על פי שאותו החפץ ממשיך בתנועתו, מעשה שהוא עושה אינו חשוב שנעשה בכח האדם (ראה להלן). ובכמה אופנים דנו אם כבר כלה כחו:

הזורק אבן למעלה, ונפלה חזרה נכחה כנגד מקום הזריקה, ועשתה מעשה בחזרתה, כגון שהרגה, המעשה שעשתה אינו חשוב שנעשה בכחו של הזורק, שהאבן חוזרת לארץ מאליה (רש"י סנהדרין עז ב ד"ה והלכה), וכבר כלה כחו של הזורק (רא"ה בשיטה מקובצת בבא קמא נו א; מאירי סנהדרין שם), והאבן יורדת מצד טבעה (מאירי שם).

הלכה האבן דרך נפילתה לצדדים, מעשה הנעשה על ידה חשוב שנעשה בכחו (סנהדרין עח א; ראה רמב"ם רוצח ג יג). היה מושך במעגילה [-חתיכת עץ עבה (רש"י מכות ז א ד"ה היה)], ונשמטה מידו ונפלה, כתבו ראשונים שכחו הוא, ואינו דומה לזורק אבן למעלה ונפלה נכחה למטה, שמתוך שהוא מושך את המעגילה למעלה היא נופלת יותר רחוק (תוספות סנהדרין עז א ד"ה סוף, וראה חזו"א בבא קמא ב סק"ט).

הזורק חפץ, באופן שמעשה שנעשה על ידי אותו החפץ חשוב כנעשה בכחו (ראה לעיל), אם בשעה שזרק היה שם דבר המונע את החפץ מללכת ולעשות מעשה, כגון שהיתה שם גדר, אף על פי שאחר כך הוסר אותו דבר המונע, והלך החפץ ועשה מעשה, אין זה חשוב כנעשה בכחו, שכבר כלה כחו (רבא בסנהדרין עז ב, וראה רמב"ם רוצח ג יא); ויש מצדדים לומר שדווקא לענין רציחה אינו חייב באופן זה, או אף לענין נזקים, שכיון שיש שם דבר המונע את החפץ מללכת אין זה מעשה רציחה או היזק, אבל בשאר דיני התורה, אם הסירו את הדבר המונע את הליכת החפץ לאחר שזרקו, מעשה שעשה החפץ אפילו במקום שלא היה יכול להגיע לשם מתחילה, הרי זה חשוב כמעשה בכחו (שו"ת הר צבי יו"ד יב; חידושי ר' נחום בבא קמא ב קצג).

היה בשעת הזריקה אותו הדבר שבו נעשה המעשה במקום אחר, ושוב הביאוהו למקום שיפגע בו החפץ הנזרק, ופגע בו ועשה מעשה, חשוב כנעשה בכחו (ראה מכות ח א, ורמב"ם רוצח ו ט).

שפיכת מים

צינור ששופכים לתוכו בדלי מים מן היאור, והוא מוליך את המים לשדות, המים שבצינור שאינם בסמוך למקום השפיכה, אינם חשובים כבאים מכח האדם - ואין נוטלים בהם ידים (ראה ערך נטילת ידים. רב פפא בחולין קז א; רמב"ם ברכות ו יד; טוש"ע או"ח קנט ז) - שכבר עבר כח השופך, והמים מקלחים מאליהם, ואינם באים מכח האדם (ראה חולין שם ורש"י. וראה הר צבי יו"ד יב). ונראה מדברי ראשונים שכל שאינו קרוב ביותר, אין זה חשוב כחו (ראה ראבי"ה תתקסז), ומן האחרונים יש סוברים שעד שלשה טפחים הוא כחו, וביותר משלשה טפחים שוב אינו כחו (ראה גנת ורדים יו"ד ד ד); וכן השופך את המים במדרון, והמים שותתים ויורדים - שלא מכח הנפילה הראשונה, אלא כדרך כל דבר כבד היורד למטה מעצמו (יד רמה סנהדרין עז ב) - אינם חשובים כנופלים מכחו של השופך (ראה חולין שם); וכן מן התורה מותר לשפוך מים בחצר בשבת, אף על פי שהם יוצאים לרשות הרבים (רש"י עירובין פח א ד"ה שופכין), מפני שמאליהם הם יוצאים (רש"י שם), ואינם מקלחים מחמת זריקתו, אלא כטבע מים המוגרים (חזון איש או"ח קה סק"ח); וכן המשליך חפץ, ולאחר שפגע בדבר אחר לא ניתז ממנו בכח, אלא מעצמו הוא נופל ויורד כנגדו, מעשה שהוא עושה בנפילתו אינו חשוב כמעשה הנעשה מכחו של המשליך (ראה סנהדרין עז ב, בקידוש מי חטאת).

במסובב גלגל

המסובב גלגל, ונעשה מעשה על ידי הגלגל בדרך סיבובו - כגון שהיתה נתונה בו סכין, והיתה שם בהמה ונשחטה בסכין זה - חשוב שמעשה זה נעשה בכחו (ראה חולין טז א), ואפילו נעשה אותו המעשה לאחר שהאדם הסיר את ידו מן הגלגל, והמשיך הגלגל להסתובב כמה פעמים (תורת הבית הקצר א א).

המגלגל חבית, ועשתה מעשה בדרך גילגולה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו חשוב כחו, שדבר המתגלגל אינו צריך מעשה וכח גמור (ראבי"ה תתקסז); ומדברי הרבה ראשונים נראה שכחו הוא (ראה תוספות שבת ק א ד"ה אחזתו (וחזון איש או"ח קה סק"ח בדעתם), ורא"ש שם א טז בסופו).

אף המונע מעשה, דנו בו - לענין איסור יין של גויים (ראה ערך יין של גויים) - אם המניעה ככחו היא, כגון האוחז בחבית שנסדקה שלא ייפרדו סדקיה זה מזה, ולא יישפך היין שבתוכה, אם נסדקה החבית לאורכה מלמעלה למטה, ואדם מחבקה שלא יתפרדו החרסים, חשוב כל היין שבתוכה כנסמך ועומד על כחו של האדם, ואם זה המחבקה הוא גוי, היין אסור בשתייה; אבל אם נסדקה החבית לרוחבה, ואדם מכביד עליה ומונע את יציאת היין, אין זה חשוב שהיין נסמך על כחו (ראה רמב"ם מאכלות אסורות יב ח).

דיניו

בנזיקין

אדם המזיק בכחו, חייב כמזיק בגופו (בבא קמא י ב) - ואינו כמזיק בגרמא, שפטור (ראה ערך גרמא בנזקין) - ולפיכך המזיק בכיחו ובניעו חייב (בבא קמא ג ב; רמב"ם חובל ו י; שו"ע חושן משפט שפד א).

וכן הזורק אבן, או ירה חץ, או שפך מים, והזיק בהם - חייב (ראה כתובות לא א, ובבא קמא כב א, בזורק חץ, ובבא מציעא קיז א, בשופך מים; רמב"ם חובל ו י; טוש"ע חו"מ שפד א).

וכן המבקע עצים וניתזה חתיכה מן העץ המתבקע והזיקה או חבלה - חייב (ראה בבא קמא לב ב; רמב"ם חובל א יז; טוש"ע חושן משפט תכא ט).

אף המזיק באופן שאינו חשוב ככחו הגמור - ואינו חייב על רציחה באופן זה (ראה להלן וראה ערך רוצח) - כגון המשיך נחש בחברו, לסוברים שהנחש מעצמו מקיא את הארס, או המניח סולם ליד השובך, ויש שם בסמוך נמייה, שמיד בהנחת הסולם היא קופצת ממנו לשובך ומזיקה, שהנזק אינו חשוב כמי שנעשה בכחו הגמור של מניח הסולם (ראה בבא בתרא כב ב, וערך גרמא בנזקין) - יש מן הראשונים שכתבו שהוא חייב בנזק (שיטה מקובצת בבא קמא נו א בשם הרא"ה).

ברוצח

ההורג בכחו, כגון שהשליך כלי על חברו והרגו, או שזרק עליו חץ והרגו, בשוגג חייב גלות (ראה במדבר לה כב ואילך, וראה בבא קמא כו ב, וסנהדרין עז ב, ומכות ז ב, ושם ח א), ובמזיד חייב מיתה (ראה במדבר לה כ-כא; ראה סנהדרין עז ב, ורמב"ם רוצח ג ב,יא).

וכן הזורק צרור בכותל וחזר לאחוריו והרג - חייב, שמכחו הוא בא (רמב"ם רוצח ג יב); וכן הזורק צרור למעלה, והלך לצדדים והרג בנפילתו, הרי זה חייב (סנהדרין שם; רמב"ם רוצח ג יג)^[2].

בשחיטה

בשחיטה (ראה ערכו) - שאינה כשירה אלא כשאדם עושה אותה, ולא כשהוא גורם לה (ראה חולין טז א, וראה ערך שחיטה) - השוחט בכחו, שחיטתו כשירה, כגון שזרק סכין על צואר הבהמה, ושחטה בהילוכה (ראה ברייתא חולין יב ב, ושם לא א; ראה רמב"ם שחיטה ב יא), ואפילו זרק חץ ושחט בו עוף הפורח (ראה חולין ל ב), או שהפיל סכין ושחטה (ראה חולין לא א; טוש"ע יו"ד ג א, וראה רמב"ם שחיטה ב יב); וכן סכין הקבועה בגלגל, ואדם מסבב את הגלגל בידו או ברגלו, והניח שם צואר בעל חיים שיישחט בסכין, שחיטתו כשירה (ראה חולין טז א: בסרנא דפחרא; רמב"ם שם יג; טוש"ע יו"ד ז א).

בשבת

במלאכת-שבת (ראה ערכו) - שדוקא מעשה אסור בה מן התורה, אבל גרמא מותר (ראה שבת קכ ב)^[3] - מעשה הנעשה בכחו הרי הוא כמעשה הנעשה בגופו (ראה בבא קמא כו ב), והזורק (ראה ערכו) בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים – חייב; וכן הזורק ארבע אמות ברשות הרבים (ראה ערך הנ"ל); וכן הזורק חפץ בשבת ופגע באדם או בבהמה ועשה בהם חבורה - חייב (ראה שבת קב א, ואגלי טל טוחן ה ח; ראה רמב"ם שבת א ח); וכן הזורק רגב אדמה על העץ, והשיר תמרים, חייב משום קוצר ומשום דש, לסוברים כן (שבת עג ב); וכן הזורק סודר למים חייב משום מלבן (ראה ערכו), והזורק פשתן למים חייב משום לש (ראה ערכו. זבחים צד ב); וכן הזורק דבר לתוך האש ומתבשל בה (ראה שבת עד ב); וכן השולח חץ ומבעיר על ידו במקום שהוא פוגע בו - חייב (ראה ירושלמי בבא קמא ב ה)^[4].

במצוות ואיסורים שבגופו

מצוות שצריך האדם לקיימן בגופו, אף לסוברים שאין אדם מקיים מצוות בגרמא (ראה ערך מצוות), יכול הוא לקיימן בכחו (ראה יד יוסף (רוזנבורג) או"ח שכח ג. וראה אהל אברהם (קארפלס) מב לענין כתיבת סת"ם וגט. וראה שיח השדה שער הכללים כלל ו ד"ה ואשוב).

וכן באיסורים, העושה מעשה איסור בכחו, הרי הוא כמי שעשאו בגופו (שיח השדה שם).

בגזירות חכמים

בגזירות שגזרו חכמים, יש שחילקו בין מעשה האדם בגופו, למעשהו על ידי כחו, כגון בהעברת ארבע אמות בכרמלית (ראה ערכו), והוצאה מרשות היחיד לכרמלית בשבת - שאסרו חכמים (ראה ערך כרמלית וערך מוציא) - יש שהתירו אותן כשנעשות בכחו ולא בגופו (ראה שבת קמא א, ורמב"ם שבת טו כב, וטוש"ע או"ח שכו ז. וכן ראה שבת ק ב - קא א, ורמב"ם שם יט, וטוש"ע או"ח שנה א,ג)^[5].

טלטול מוקצה (ראה ערכו) בשבת בכחו, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא אסור, ולא התירו לטלטל מוקצה בנפיחה (ראה שו"ע או"ח שח מג, וראה ערך מוקצה), אלא מפני שהוא טלטול כלאחר יד (ראה ערכו); ויש שנראה מדבריהם שהוא מותר (ראה תוספות שבת לט א ד"ה מפני בשם ר"ת בפירוש א').

בבשולי-גוים (ראה ערכו), שאם ישראל מבעיר את האש או חותה בגחלים שוב אין נאסר התבשיל שהגוי מבשל עליה, לסוברים כן (ראה ערך בשולי גוים), אף אם ישראל מבעיר בכחו, כגון שהוא נופח בעצים כבויים ומדליקם שוב אין בו משום בישולי גויים (שו"ת מהרי"ל קצג; בית יוסף יו"ד קיג. וראה רמ"א יו"ד קיב ט, בפת גוי).

בטומאה

אף על פי שכחו כגופו, אינו חשוב כמגע ממש, ולפיכך הנופח בדבר המטמא במגע (ראה ערכו) אינו נטמא בכך (ראה ברכות יט ב, וראה מנחת יעקב בשו"ת יג ד"ה איברא ואילך)^[6].

בנטילת ידים

בנטילת-ידים (ראה ערכו) לאכילת פת, לדעת ר' יוסי צריכים המים לבא על הידים מכח האדם (ראה משנה ידים א ה), יש סוברים שחכמים (משנה שם, וראה ערך נטילת ידים) חולקים על ר' יוסי, וסוברים שאין צריך שיבואו המים על ידי הנוטל ב"כח גברא", ומהם שסוברים כן להלכה (הרשב"א חולין צז א); והרבה ראשונים סוברים שהלכה כר' יוסי (רא"ש חולין ח יג; ים של שלמה חולין ח כג, שכן דעת כל האחרונים)^[7].

אף לסוברים שבנטילת ידים צריכים המים לבא על ידי הנוטל מכח האדם, יש מן הראשונים שכתבו שבנטילת ידים אין צריך מעשה של האדם בגופו, ודי שתיעשה הנטילה בכחו (ראבי"ה תתקסז בלשון ראשון). לפיכך השופך מים לצינור, והם מתגלגלים ובאים, אם הם קרובים למקום השפיכה, אף על פי שמעשה שהמים עושים דרך גלגולם אינו חשוב מעשה האדם, לסוברים כן, נוטלים בהם ידים (ראבי"ה שם); ויש סוברים שאין ליטול ידים ממים אלו אלא במקום קרוב ממש למקום השפיכה, שעדיין נחשב כמעשה אדם (ראה ראבי"ה שם בלשון שני)^[8].

כח כחו

"כח כחו", להבדיל מכחו, נאמר על מעשה - כגון נזק - שעשה שבר הניתז מכלי שנשבר בכחו (ראה בבא קמא יט א, ורש"י שם ד"ה אחרון, וטור חו"מ שצ); וכן הזורק כלי ונשבר, וניתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו, חשוב שהשבירה נעשתה בכח כחו (ראה בבא קמא יח א); וכן הזורק גחלת על הגדיש, והובערה אש ושרפה את הגדיש, לסוברים שאשו משום חציו (ראה ערך אש, וראה להלן: אשו) חשובה שריפה זו כמי שנעשתה בכח כחו (תוספות בבא קמא כב א ד"ה ורבי).

הזורק רגב אדמה על עץ, והשיר העץ תמרים, והלכו ועשו מעשה, לדעת רבי חשוב אותו המעשה כמעשה הנעשה בכחו, כקיסם הניתז מן העץ שהגרזן מכה בו, שלדעת רבי חשוב כחו (ראה מכות ח א), שהרגב הנזרק הרי הוא כגרזן שבידו - אף על פי שכבר יצא מידו בשעה שפגע בדקל (ראה תוספות שם ד"ה מהו) - והתמרים חשובים כקיסם (רש"י שם); וחכמים סוברים - וכן הלכה (רמב"ם דלהלן) - שנפילת התמרים אינה כחו אלא כח כחו (ראה מכות שם; ראה רמב"ם רוצח ו טו). זרק רגב על העץ, והעץ הלך והכה באשכול התמרים, ונפלו ועשו מעשה, מודה רבי שאין זה אלא כח כחו (מכות שם).

פגע בכותל וחזר

הזורק חפץ בכותל, ופגע בכותל וחזר לאחוריו מכח אותה הזריקה, ובחזרתו עשה מעשה, כחו הוא, ולא כח כחו (ראה לעיל), ואינו כחפץ שהותז כשפגע בו חפץ הנזרק עליו - שמעשה אותו חפץ חשוב כח כחו (ראה לעיל) - שאותו החפץ שזרק הוא שעשה את המעשה (שמלה חדשה ג ג, ותבואת שור שם סק"ה); ויש סוברים שכח כחו הוא (פרי תאר ג; מנחת שלמה בבא קמא יא ט), כמו חפץ אחר שהותז כשפגע בו החפץ הנזרק (מנחת שלמה יא יא).

בבעלי חיים

בעל חיים המזיק בכח כחו, כתבו ראשונים שחייב הבעלים חצי נזק, כדין בעל חיים המזיק בכחו (ראה ערך צרורות. רא"ש בבא קמא ב ב; טושו"ע חושן משפט שצ ה: יש מי שאומר, וראה טור ורמ"א שצב א בשם י"א), וכן אדם המזיק בכח כחו, לדעה זו הרי הוא חייב (מנחת שלמה בבא קמא יב א); ויש חולקים וסוברים שבעל חיים שהזיק בכח כחו, הבעלים פטור, ואינו כמי שהזיק בכחו (ראה רמב"ם נזקי ממון ב יז, וביאור הגר"א לתוספות בבא קמא כב א ד"ה ורבי, ובשו"ע חושן משפט שצ ס"ק יג), או שספק הוא בתלמוד אם כח כחו ככחו לענין נזיקין (ראה תוספות בבא קמא כב א ד"ה ורבי יוחנן), והלכה שאינו ככחו (ראה לחם משנה נזקי ממון ב יז).

לדעה זו שבעל חיים שהזיק בכח כחו הבעלים פטור, יש ראשונים הסוברים שאף אדם המזיק בכח כחו פטור (רבינו אפרים בגליון הרי"ף בבא קמא צח ב; מנחת שלמה בבא קמא יא ט, יב ג,ה); ויש סוברים שאף על פי שאינו ככחו, חייב מדין גרמי (ראה חידושי הר"ן סנהדרין עז ב. וראה החשמל לאור ההלכה ב א י); ויש שכתבו שדווקא בנזקי בהמתו כח כחו אינו ככחו (חזון יחזקאל בבא קמא ב א).

ברוצח

הרוצח בכח כחו, פטור ממיתה (ראה תוספות סנהדרין עז א סוד"ה סוף. וראה שו"ת ספר המאור מב ד"ה ועל פי, בהורג ביריית רובה) - ויש שכתבו שחייב מיתה (ראה כנסת הגדולה יו"ד ג הגהות בית יוסף א, וזבחי צדק יו"ד כב; ראה יד יהודה ג סק"ב; ראה חלקת יעקב או"ח עו סק"ד) - ואם היה שוגג, פטור מגלות (מכות ח א; רמב"ם רוצח ו טו).

בשבת

העושה מלאכה בשבת בכח כחו, יש שכתבו שהוא פטור (אור שמח שבת ט ב; אבני נזר או"ח רל); ויש חולקים וסוברים שהעושה מלאכה אף בכח כחו חייב (פרי יוסף (מאן) דף יז א).

בשאר דינים

כח כחו, יש סוברים שבכל התורה דינו ככחו (פרי יוסף (מאן) דף יז א), מלבד כמה דינים שאין דינו ככחו (ראה להלן); ויש סוברים שבכל מקום כח כחו אינו ככחו, ואינו חשוב כמעשה האדם (ראה מראה הפנים בבא קמא ב ה).

הסרת מונע

המסיר דבר המונע מכח לפעול, ועל ידי כך עשה אותו הכח מעשה ב"כח ראשון" [על האופנים שחשוב כח ראשון, ראה להלן], כגון שהיה דבר המפסיק בין המים לבין אדם אחר, ונטלו, ויצאו המים, ובהילוכם הרגו את האדם הנמצא שם, הרי זה חשוב כמעשה שעשה זה שפתח בפניהם (ראה סנהדרין עז ב: ואשקיל עליה בידקא דמיא), ואף על פי שאין זה כחו, כיון שמחמת מעשהו המים הולכים, הרי הם ככחו (יד רמה סנהדרין שם).

וכן גלגל הראוי להתגלגל על ידי זרם מים, ונתונה בו סכין, ויש שם דף המעכב את המים - או שמעכב את הגלגל מלהסתובב (יד יהודה ז בסופו. וראה שנות חיים יו"ד ג סק"ג, הסובר שבזה אינו חשוב כחו) - והסיר את הדף, ובאו המים על הגלגל והתגלגל ושחט בכח ראשון, הרי זו שחיטה מכח אדם (חולין טז א, שהשחיטה כשירה).

וכן הפותח ברז שבחבית, כח ראשון של קילוח המים היוצא מן החבית בפתיחת הברז חשוב כנשפך מכחו (רא"ש חולין ח יד; טוש"ע או"ח קנט ט), כיון שעל ידי פתיחת הברז המים נשפכים (שו"ת הרא"ש מח ו); וכן כלי שפיו צר, והוא נקוב בתחתיתו, וכשאדם מניח את אצבעו על פיו אין המים יוצאים ממנו, וכשהוא מסיר את אצבעו המים נשפכים מן הנקב שבתחתיתו, המים הנשפכים בהסרת האצבע חשובים כנשפכים מכחו (ראה רא"ש חולין ח טו, וטוש"ע או"ח קנט ה).

וכן הפותח את הדלת בפני הרוח, ובאה וליבתה אש, או כיבתה אותה, כתבו אחרונים שחשוב הוא כמי שליבה או כיבה בכחו (אמרי בינה שבת כז בתחילתו).

אף היורה חצים ונעשה על ידם מעשה, שהוא חשוב כמעשה הנעשה בכחו, כתבו ראשונים שאינו אלא הסרת מונע, שהרי לא מחמת כחו ממש החץ נזרק, אלא שעל ידי שהוא עוזב את היתר של הקשת - והוא משחרר את הכח הנמצא ביתר בשעה שהוא מתוח - ממילא החצים נזרקים (יד רמה סנהדרין עז ב)^[9].

ויש מצדדים לומר בדעת ראשונים שהסרת מונע אינה חשובה ככחו (גרם המעלות שבסוף ספר יבין דעת קצט, ומנחת שלמה תניינא לא (סוף שאלה א), בדעת רמב"ם רוצח ג יג).

גדרו

הפותח בפני המים, שהמעשה שהם עושים חשוב כנעשה בכחו, כתבו ראשונים שאינו חשוב כנעשה בכחו אלא מפני שהמים נוגעים באותו דבר המונע את הילוכם, ובשעה שהאדם מסיר אותו הם נעקרים ממקומם (יד רמה סנהדרין עז ב), ויש מוסיפים שחשוב ככחו אפילו אין המים דוחקים את הדף המעכב, ואין הדבר תלוי אלא בכך שהסרת המעכב גורמת למים להתחיל לזרום, ולכן הוא חשוב כעושה מעשה במים, ומעשה שהמים עושים חשוב כמעשה הנעשה בכחו (החשמל לאור ההלכה דף ע-עא, על פי תוספות סנהדרין שם א ד"ה כפה, ומנחת שלמה בבא קמא י ז, יא,יב); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהוא חשוב ככחו לפי שבהסרת הדף הוא מנענע את המים הסמוכים לו (ט"ז או"ח קנט ס"ק יג)^[10].

חפץ שנפל מידו

האוחז חפץ בידו, ונפל מידו ועשה מעשה בנפילתו, כתבו ראשונים שאין זה חשוב כמי שנעשה בכחו (ראה יד רמה סנהדרין עז ב בסופו; ראה רשב"א חולין לא א בלשון שני, ובתורת הבית א א בסופו), ואין בו כח אדם כלל (בדק הבית א א).

• יש מן הראשונים שכתבו שדווקא כשנפל מידו בלא כוונה אין זה כחו, אבל המתכוין בהרפיית אחיזתו שיצא החפץ מידו כדי שיעשה את המעשה הזה, הרי זה חשוב כחציו (יד רמה שם; ראה רא"ש חולין ב ח, בשחיטה: לא מיקרי כח גברא, וכעין זה בטוש"ע יו"ד ג א), ואף על פי שהנפילה אינה מכחו, אינו גרוע מפותח בפני המים, שהמעשה שהם עושים חשוב הוא כנעשה בכחו (יד רמה שם. וראה חזון איש בבא קמא ב ס"ק טז ד"ה נראה).

• יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאפילו פתח את ידו בכוונה שהחפץ יפול ויעשה את המעשה הזה, אין זה חשוב נופל מכחו, אלא שעד עתה היה מעוכב בידו, ואחרי שסר העיכוב הוא נופל מאליו (שמלה חדשה ג א, ותבואת שור שם), ואינו דומה לפותח בפני המים, ששם העיכוב לא היה מכחו, והוא עשה פעולה להסיר את הדבר המעכב את המים, והמעשה שנעשה על ידי המים לא היה נעשה בלעדיו, ואפילו אם הוא עיכב מתחילה את המים, על ידי עיכובו נאספו שם המים, ואחר כך כשפתח בפניהם הלכו בכח רב יותר (תבואת שור שם סק"ב).

• יש שכתבו טעם אחר לחלק בין עוזב חפץ שבידו, לבין הפותח בפני המים, שהפותח בפני המים עושה מעשה, אבל הפותח את ידו אינו עושה מעשה כלל, שאין צריך כח אדם בכדי להרפות את היד מאחיזתה (חלקת יואב יו"ד ב).

• ויש ראשונים סוברים שהמניח לחפץ ליפול, אפילו לא נתכוין לכך, המעשה חשוב כמי שנעשה בכחו (ראה רשב"א חולין לא א בלשון ראשון)^[11].

הסרת מונע, שהיא חשובה ככחו, נזכרה בדינים שונים:

ברוצח

אם קשר ידי חברו ורגליו על שפת הים, ופתח לפני המים והפנה את מרוצתם עליו, ומת, אם מכח ראשון מת, הרי זה כחציו - וחייב (סנהדרין עז ב, ורש"י וחולין טז א; רמב"ם רוצח ג יג).

בהורג ומזיק

וכן ההורג את חברו בשוגג, או המזיק, או המוציא שן ועין לעבדו הכנעני, אף כשעשה מעשים אלו באופן שאינו אלא מסיר מונע, הרי הוא כמי שעשאם בכחו (ראה בבא קמא כו ב).

בשחיטה

וכן בשחיטה, שאינה כשירה אלא כשהיא בכח אדם (ראה ערך שחיטה), אם פטר מים על הגלגל, ונסתובב ושחט בכח ראשון, שחיטתו כשירה (ראה חולין טז א; רמב"ם שחיטה ב יג; טוש"ע יו"ד ז)^[12]; ויש סוברים בדעת אמוראים ששחיטתו פסולה מן התורה (ערך השלחן יו"ד שם בדעת לשון ראשון בגמרא חולין שם), ויש סוברים שאינה פסולה אלא מדרבנן (ב"ח יו"ד שם בדעת הרשב"א).

בנטילת ידים

וכן לענין נטילת-ידים (ראה ערכו) וקדוש-ידים-ורגלים (ראה ערכו), שאף לסוברים שצריכים המים לבא מ"כח גברא" (ראה ערך נטילת ידים וערך קדוש ידים ורגלים), אפשר ליטול את הידים ולקדש ידים ורגלים בקילוח הראשון היוצא לאחר הסרת הברז (רא"ש חולין ח יד; טושו"ע או"ח קנט ט. וראה דרישה או"ח קנט ג), וכן בקילוח ראשון היוצא מהכלי כששברו (הגר"א או"ח קנט י).

במלאכת שבת

וכן במלאכת שבת, שהמסיר מונע בפני כח טבעי, ואותו הכח עשה מלאכה - כגון שפתח בשבת את הדלת בפני הרוח שתבא ותלבה את האש, או שתכבה אותה (ראה שבת קכ ב, ורמב"ם שבת ה יז, וטוש"ע או"ח רעז א,ב) בכח ראשון (ראה אגלי טל טוחן סק"ו, ויד יהודה ז) - הרי זה חייב (ראה שבת קכ ב, ורמב"ם שבת ה יז, וטוש"ע או"ח רעז א-ב, ומנחת שלמה א י ח, ושם תניינא לא).

בקיום מצוות

וכן בקיום מצוות כשצריך לעשותן בגופו, כתבו אחרונים שמקיימן אף על ידי הסרת מניעה (תורה לשמה רעח).

וכן לענין עשייה לשמה, כשעשה מעשה על ידי הסרת מניעה ונתכוין לשמה, חשובה עשייתו לשמה (חזון איש או"ח ו סק"י ד"ה ונראה הב').

כח שני

הפותח פתח למים לצאת ממקומם, ויצאו ועשו מעשה ב"כח שני" [על גדרו, ראה להלן], אותו המעשה אינו חשוב שנעשה בכחו של האדם הפותח בפניהם, ואינו אלא גרמא (סנהדרין עז ב), ואף על פי שמתחילה פתח את הפתח כדי שיעשו המים מעשה זה (מהרי"ט ב יו"ד יז), שכבר כלה כח האדם, והמים הם שעושים את המעשה (יד יהודה ג סק"ב).

וכן דף המעכב את המים - או את הרוח (אגלי טל סק"ו; יד יהודה ז) - מלסובב גלגל, והסיר אדם את הדף, והחל הגלגל להסתובב, ועשה מעשה בסיבובו, אם סיבובו נעשה ב"כח שני" של הילוך המים - היינו הסיבובים שהמים מסובבים את הגלגל לאחר הסיבוב הראשון (רמב"ם שחיטה ב יג; ראה טוש"ע יו"ד ז, וט"ז שם סק"ב, וש"ך שם סק"ג, וכן הסכימו כל הפוסקים) - אין זה אלא גרמא (חולין טז א ורש"י; רמב"ם וטוש"ע שם)^[13].

כח שני, כתבו אחרונים, שאפילו משום כח כחו אין בו (ראה יד יהודה ג סק"ב); ויש שנראה מדבריהם שכח כחו וכח שני, דבר אחד הוא (ראה תבואות שור ג סק"ד, ואחרונים נוספים שציין ביביע אומר ג או"ח יח ד).

בביאור "כח שני", מצינו כמה דעות בראשונים:

• יש שכתבו שכח שני הוא כשהמים לא עשו מעשה מיד כשפתח בפניהם, אלא לאחר מכן, כגון שלא עשו את המעשה אלא כשהלכו למקום רחוק קצת (רש"י חולין טז א ד"ה בכח ראשון וד"ה אבל; ראבי"ה תתקסז. וראה תבואות שור ז ג, שלא ידענו מה נקרא סמוך, ומספק אין להתיר רק בסמוך ממש, ובדינים דרבנן יש להקל); ויש ראשונים החולקים, שכיון שהמים היוצאים ראשונים חשובים כחציו, אין הבדל בין מעשה שעשו סמוך למקום יציאתם, לבין מעשה שעשו רחוק משם (יד רמה סנהדרין עז ב).

• יש שכתבו שכח שני נקרא המעשה שעושים המים שנשתהו במקומם לאחר שפתח בפניהם, ולא יצאו אלא לאחר זמן (ראה רש"י חולין טז א ד"ה בכח ראשון וד"ה בכח שני, ותבואת שור ז ג); ויש חולקים וסוברים שכל המים היוצאים מן הברז חשובים כבאים מכח האדם (ראה רמב"ן ע"ז נט ב בסופו).

• ויש שכתבו שכח שני היינו שיצאו המים על ידו, ונתעכבו, ושוב נמשכו מאליהם והלכו (יד רמה סנהדרין שם בלשון שני).

בדינים השונים

• רציחה בכח שני - פטור (סנהדרין עז ב; ראה רמב"ם רוצח ג יג).

• המזיק בכח שני, כתבו ראשונים שהוא פטור (ראה תוספות בבא קמא ד ב ד"ה ואימא); ויש שנראה מדבריהם שחייב (ראה רמב"ם חובל ו י, וטוש"ע חושן משפט שפד א, שלא חילקו, ראה שיעורי ר"ש רוזובסקי מכות ב הערה יב).

• שחיטה בכח שני - פסולה (ראה חולין טז א; רמב"ם שחיטה ב יג; טוש"ע יו"ד ז א).

• נטילת ידים (ראה ערכו) - לסוברים שהיא צריכה לבא מכח אדם (ראה ערך נטילת ידים) - בכח שני, פסולה (ראה משמרת הבית ו ד).

• מלאכת שבת שנעשתה בכח שני, יש מן הראשונים סוברים שאין חייבים עליה (ראבי"ה תתקסז), וכן כתבו אחרונים (זרע אמת או"ח מד; אגלי טל מלאכת טוחן ב; ראה באור הלכה רנב ה). לפיכך הפותח מים בשבת רחוק מן הגינה, והלכו המים והשקו את הגינה - פטור (אגלי טל שם סק"ה אות ד); ויש שנראה מדבריהם שחייבים על כח שני (ראה ריטב"א שבת יח א), וכן כתבו אחרונים שאף על פי שלענין רציחה ושחיטה כח שני אינו חשוב כח אדם, אפשר שלענין שבת חייבים עליו, שהרי במעשיו התחילה המלאכה (חזון איש בבא קמא יד ס"ק יב, ושם או"ח לו סק"א ד"ה החורש, וראה מנחת שלמה א י יא).

• טויית ציצית בכח שני, יש שכתבו שפסולה היא, שאם צריך מעשה אדם בטויית הציצית (ראה ערך ציצית) אין זה חשוב מעשה אדם (אמרי אש א בסופו; הרי צבי או"ח א י), ואפילו אין צריך בטויית הציצית מעשה אדם (ראה ערך הנ"ל) הרי יש לטוות את הציצית לשמה, והנעשה בכח שני אינו חשוב כנעשה לשמה (אמרי אש שם; ארץ צבי ה).

אשו

המבעיר אש (ראה ערכו), והלכה למקום אחר ועשתה מעשה - וכן המכין כח טבעי אחר שיעשה מעשה, ועשאו (ראה באנציקלופדיה התלמודית ערך זה: אשו) - אם מעשה האש חשוב שנעשה על ידי המבעיר, נחלקו אמוראים:

לדעת ריש לקיש אין האש חשובה כחציו (ראה ערך אש), לא לענין נזקין (בבא קמא כב א), ולא לענין רציחה (ראה בבא קמא שם ב), ולא לשאר דברים (ראה ירושלמי בבא קמא ב ה), שהרי לא מכחו היא הולכת (בבא קמא שם) אלא מאליה - או מכח הרוח (ר"ח שם) - היא הולכת ודולקת למרחוק (רש"י שם)^[14]. וזה שהוא חייב בנזקיה (ראה ערך הנ"ל) לדעתו הרי זה משום שהיא כממונו, וכשם שהוא חייב בנזקי שורו ובורו, כך הוא חייב בנזקי אשו (ראה ערך הנ"ל), ואפילו האש הולכת מעצמה בלא רוח כלל, כתבו אחרונים שלריש לקיש אינה חשובה כחציו (מהרש"א סנהדרין עז א לתוד"ה סוף).

לדעת ר' יוחנן, וכן הלכה, "אשו משום חציו" (ראה ערך אש) לענין נזיקין (ראה להלן: בנזיקין), ויש סוברים שאף לענין דינים נוספים (ראה להלן: בשאר דינים), ומה שנעשה על ידי האש הרי הוא כמי שנעשה בכחו (ראה בבא קמא כב א, ורמב"ם נזקי ממון יד טו), מאחר שהוא מזמין את האש לרוח שתוליכנה רואים כאילו הוא עשה את המעשה שהיא עושה (רבינו דוד סנהדרין עז ב), שהרי אף חציו אינם הולכים למקום רחוק מכחו ממש אלא בסיוע כח טבעי (מנחת שלמה בבא קמא מילואים ד).

אף לדעת ר' יוחנן ש"אשו משום חציו", כתבו ראשונים שאין האש חשובה כחצים גמורים, אלא שהאש שחייבה התורה על נזקיה, יש בה חיוב חצים (תוספות תלמיד ר"ת בשיטת הקדמונים ב"ק כב א).

המבעיר אש, ולא נשלמה ההבערה אלא בסיוע הרוח, כתבו ראשונים שאינו חייב על מעשה האש (תוספות בבא קמא ס א ד"ה ליבה).

המקרב דבר לאש, ושרפתו, כתבו ראשונים שאף זה חשוב כשורף בחציו (תוספות בבא קמא נו א ד"ה אילימא); ויש חולקים וסוברים שאינו נידון כחציו (ראה תוספות סנהדרין עז ב).

המביא בעל חיים לעשות מעשה, יש סוברים שחשוב אותו המעשה כמי שעשאו האדם בידיו, שבעל החיים הרי הוא כאש, ומעשה שעשה חשוב כמעשה הנעשה בחציו של האדם שהביאו לעשותו (ראה תוספות בבא קמא נו א ד"ה אילימא); ויש סוברים שאין לדון בעל חיים כאשו וכחציו של אדם (ראה רש"י בבא קמא כג א ד"ה ג).

כלו חציו

המדליק אש במקום שיש שם גדר המונעת מן הדליקה להתפשט, ואחרי שהדליק את האש נפלה הגדר שלא מחמת הדליקה, והלכה האש מעבר למקום הגדר ועשתה מעשה, אותו המעשה אינו נידון כמי שנעשה בכחו, שכבר "כלו לו חציו" (ראה בבא קמא כג א, וטוש"ע חושן משפט תיח יג ויז), ובשעה שהדליק את האש, שחשובה כשעת זריקת החץ, לא היתה ראויה לעשות את המעשה הזה (רש"י בבא קמא כג א ד"ה דכלו).

ליבה וליבתו הרוח

העושה מעשה בסיוע הרוח, כגון זורה - שהוא זורק את התבואה כלפי מעלה, והרוח המנשבת דוחפת את המוץ למקום רחוק (ראה רש"י ב"ב כד ב ד"ה שאינו) - ועשאו באופן שאין מעשה הרוח מתייחס אליו מדין "אשו משום חציו", נחלקו אמוראים אם חשוב שהמעשה נעשה בכחו, או שאינו אלא גרמא בעלמא (בבא קמא ס א). הלכה שאינו חשוב כמעשה הנעשה בכחו (רי"ף בבא קמא שם; רא"ש בבא קמא ו יא; טור ורמ"א חושן משפט תיח ט); ויש סוברים בדעת ראשונים שהלכה שחשוב ככחו (בית יוסף ושו"ע תיח ט).

בנזיקין

כמה דברים דנו בהם שעשייתם על ידי אשו חשובה כעשייתם על ידי האדם עצמו, לסוברים, וכן הלכה, שאשו משום חציו (ראה ערך אש):

בנזיקין וחבלה

המבעיר אש והלכה והזיקה, הרי זה חייב בנזקיה כמי שהזיק בכוחו (ראה ערך אש). לפיכך חייב הוא אף על הטמון - שלא כאש שהזיקה לאחר שכבר "כלו לו חציו" (ראה לעיל), שאם הזיקה לחפץ טמון, המבעיר פטור (ראה ערך הנ"ל).

וכן אם חבלה האש באדם, הרי המבעיר חייב בארבעה דברים (ראה ערך ארבעה דברים) כמי שבידיו חבל באדם (ראה ערך חובל. בבא קמא כג א; רמב"ם נזקי ממון יד טו; טוש"ע חושן משפט תיח יז. וראה ערך חובל).

ברציחה

המבעיר אש והלכה והרגה, הרי זה חייב (ראה בבא קמא סא ב, ושם כב ב; רא"ש בבא קמא ב ח; טור חושן משפט תיח) כאילו הרג בידים (רא"ש שם); ויש חולקים, שאף על פי שאשו חשובה כחציו, וחייב בנזקיה, אם הרגה אינו חייב כרוצח (חידושי הר"ן סנהדרין עז א).

בשאר דינים

שאר דיני התורה, מלבד נזיקין - כגון שחיטה, ומלאכה בשבת - יש סוברים שאף בהם דנים את אשו כחציו (ראה תוספות סנהדרין עז א ד"ה סוף); ויש סוברים בדעת ראשונים שדווקא לענין חיוב נזיקין עשתה התורה את מעשה אשו כמעשה של המדליק, ולא בשאר דינים (ראה שו"ת ארץ צבי קיב בדעת הר"ן סנהדרין עז ב).

בשבת

המבעיר אש בשבת והלכה ושרפה, אמרו בירושלמי שמלבד החיוב על תחילת ההבערה, חייב מיתה על כל דבר שהאש שורפת בהילוכה, כעושה מלאכה בשבת (ראה ירושלמי בבא קמא ב ה, וכתובות ג א, וראה אחיעזר א יט). וכן נראה מדברי ראשונים שהמבעיר חייב על מלאכה שעשתה האש בשבת (ראה נמוקי יוסף בבא קמא כב א (י א), שדן בטעם שאין מחייבים את המבעיר מערב שבת על ההדלקה שתדליק אותה האש בשבת, וראה מנחת שלמה בבא קמא יד ג).

וכן כתבו אחרונים שהמקרב דבר אצל האש ונעשתה מלאכה על ידה - חייב בשבת. כגון המניח חיטים בתוך ריחיים של רוח בשבת, ואחר כך באה רוח מצויה וסובבה את הריחיים, וטחנו את החיטים שהניח - וכיון שקירב את החיטים למקום שהרוח יכולה לטחנם, דנים את הרוח כחציו - חייב משום טוחן (ראה ערכו. אגלי טל טוחן ו. וראה מגן אברהם רנב סק"כ שפוטר); וכן המקרב בשבת עצים אצל האש, והגיעה האש אליהם ושרפתם, יש סוברים שחייב משום מבעיר (ראה ערכו. שביתת השבת גרם מלאכה ב; חזון איש בבא קמא יד יב ד"ה עוד).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין חייבים על מעשה שנעשה על ידי אש בשבת - וכן יש מן האחרונים שהתירו להביא עצים בשבת ליד אש, אף על פי שתבוא אחר כך האש ותשרוף את העצים (תשובת ר"י מולכו המובאת בשערי תשובה רנה סק"א), כיון שאשו אינה כחו ממש (ראה תוספות רי"ד ופסקי רי"ד ב"ב כו א. וראה באור הגר"א או"ח שיד א. וראה שער הציון שלד ס"ק מז, ומנחת שלמה תנינא כז).

הערות שוליים