מיקרופדיה תלמודית:כלאי זרעים

הגדרה^[1] - האיסור לזרוע שני מיני זרעים בסמיכות זה לזה

האיסור וגדרו

הלאו

הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל עובר בלא תעשה (ראה תוספתא כלאים א י; רמב"ם כלאים א א; טור יורה דעה רצו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) א)^[2] ולוקה (ראה משנה מכות כא ב, ותוס' שם ד"ה החורש, ופסחים מז א ד"ה ומוקדשין; ראה מועד קטן ב ב; ראה בבא קמא נה א; ראה ירושלמי כלאים ח א; רמב"ם שם וסנהדרין יט ד אות קכ; שו"ע שם), שנאמר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט. רמב"ם כלאים שם; שו"ע שם).

לאו זה נמנה במנין המצוות (הקדמת בעל הלכות גדולות; ספר המצות לרס"ג לאוין רמו; ספר המצות לא תעשה רטו; יראים השלם שצ; סמ"ג לא תעשה רעט; חינוך רמה); ונזכר במשנה ובתלמוד בשם כלאי זרעים (כלאים ח א; קדושין לט א; חולין קיד ב, קטו א), ופעמים שנזכר סתם בשם: כלאים (כלאים א א).

יש מהראשונים סוברים שאיסור כלאי זרעים מן התורה שנוי במחלוקת תנאים, שלדעת ר' יאשיה האומר שאין חייבים על כלאי כרם אלא בזריעת חיטה ושעורה וחרצן יחד (ראה ערך כלאי כרם. וראה שם שכך הלכה), זריעת חיטה ושעורה בלא חרצן אין בה לאו (תוס' הרשב"א פסחים מז א, בשם רבו (ר"י) בתירוץ א; מגיני שלמה שבת פד ב, וראש יוסף וחידושי רבי עקיבא איגר ורש"ש חולין ס א, בדעת תוס' חולין שם ד"ה הרכיב), והפסוק: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, לא על כלאי זרעים נאמר, אלא על הזורע שני מינים בכרם, ולא בא אלא לעבור על כלאי הכרם בשני לאוין, ללקות שתים. ומה שאמרו שלוקים על כלאי זרעים אינו אלא לדעת ר' יונתן, שכלאי הכרם חייבים עליהם אף בזורע מין אחד בלבד עם הגפן (ראה תוס' הרשב"א שם). וכן יש מן הראשונים שכתבו שכלאי זרעים אינם אסורים אלא מדרבנן (רש"י שבת פד ב ד"ה ואחת באמצע, ובכורות נד א ד"ה גפנים; ראה רבינו גרשום בבא בתרא צד א), וכתבו האחרונים בדעתם שאיסור כלאי זרעים תלוי במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן, והלכה כר' יאשיה שאין איסורם אלא מדרבנן, והפסוק: שדך לא תזרע, מדבר בכלאי הכרם (מגיני שלמה שם, בתירוץ ב; מעין החכמה קדושים (דפוס רדלהיים דף נה). וראה מעדני ארץ כלאים עמ' לב).

אבל רוב הראשונים סוברים שאיסור כלאי זרעים הוא מהתורה (רמב"ם כלאים א א, ופירוש המשניות כלאים א ט, ערלה ג י; ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקכ; תוס' שבת פד ב ד"ה ארבע, בשם ר"י; תוס' הרא"ש שם; מאירי ברכות כב א, קדושין לט א; תלמיד הרשב"א כלאים א; ראה טור יו"ד רצו; הלכות ארץ ישראל המיוחס לטור דין ערלה וכלאים; שו"ע יו"ד רצז (רצו) א), אף לר' יאשיה (ראה רמב"ם שם ה א, ור"י קורקוס וכסף משנה שם; ראה שו"ת ראב"ן נג; ראה טור שם; ראה שו"ע יו"ד רצו א), ולדעתם אין מחלוקת תנאים בדבר, וזה שלדעת ר' יאשיה אין חייבים על זריעת חיטה ושעורה בלא חרצן, הכוונה מצד הלאו של כלאי הכרם, אבל עובר עליהם משום הלאו של כלאי זרעים (ראה תשובות הגאונים (ליק) קו, מרב נסים גאון, והובא בערוך ערך תלת; תוס' שבת שם, בשם ר"י, פסחים מז א ד"ה ומוקדשין, בבא קמא נה א ד"ה אלא; ר"ש כלאים א ט, ושם ח א; סמ"ג לא תעשה רפ, בשם ר"י; ר"י מלוניל חולין קלו ב; רמב"ן חולין פב ב; אור זרוע כלאים רסג, בשם ר"י; ראה ריטב"א ור"ן קדושין לט א; ראה טור שם; רשב"ץ ברכות כב א; ראה שו"ע שם רצז (רצו) א), והלאו של כלאי הכרם לא הוצרך אלא לתוספת מלקות בזורע חיטה ושעורה וחרצן, שאם התרו בו משום "כרמך לא תזרע" לוקה אף משום כלאי הכרם, מלבד מה שלוקה משום כלאי זרעים (ראה תשובות הגאונים שם; תוס' פסחים שם; ר"ש שם; רמב"ן שם).

איסור מסיג גבול

הזורע כלאים, יש מהראשונים סוברים שעובר מלבד הלאו של "שדך לא תזרע כלאים" אף בלאו של: לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ (דברים יט יד), שנדרש לדעתם על איסור כלאים (ראה שבת פה א, וראה ערך הסגת גבול. תוס' שבת שם ד"ה לא תסיג, חולין פב ב ד"ה הזורע כלאים; תוס' הרא"ש חולין שם, וראה מים חיים לפרי חדש כלאים א א, ומנחת חינוך רמה סק"א, שהכוונה לכלאי זרעים), דהיינו שלא לזרוע מין אחד בתוך גבול יניקתו של מין אחר (מהר"ם שבת שם), אלא שאינו לוקה משום לאו זה, לפי שפשוטו של הכתוב מדבר בהסגת גבול (ראה ערכו) ממש, שאין לוקים עליה, מפני שהיא לאו הניתן לתשלומין [מצות לא תעשה שהעובר עליה חייב תשלומים] (ראה ערכו), ולכן אינו לוקה גם משום כלאים; ועוד, שהוא לאו שבכללות [לאו הכולל אזהרה לכמה איסורים שונים] (תוס' שם; תוס' הרא"ש שם).

ויש מהראשונים סוברים שלא נדרש פסוק זה לאיסור כלאים (ראה רש"י שבת שם ד"ה גבול רעך, ומהרש"א ומהר"ם שם, בדעתו; ריטב"א שבת שם; מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם והחינוך).

מהות האיסור

כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים, ומותרים באכילה וכל שכן בהנאה (ראה להלן: איסור קיומם. כלאים ח א; רמב"ם כלאים א ז; טור יו"ד רצו) אפילו לזה שעבר וזרעם, שלא נאסרה אלא זריעתם בלבד (רמב"ם שם), ואסורים משום גזל, וחייבים במעשרות (תוספתא כלאים (ליברמן) ה א,ב)

ואינם נאסרים משום "כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל" [דבר שנעשה בו מעשה עבירה, פעמים שנאסר על ידי כך באכילה, או אף בהנאה] (ראה ערכו), לפי שהוקשו כלאי זרעים לכלאי בהמה, שנאמר: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט) מה בהמתך היוצא ממנה מותר (ראה ערכים: כלאי בהמה; כל שתעבתי לך), אף שדך היוצא ממנו מותר (חולין קטו א).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שכלאי זרעים אסורים באכילה (ראה רשב"ם בבא בתרא צד א ד"ה כל סאה, ור"א אב"ד שם; ראה רבינו גרשום בבא בתרא שם; שו"ת בית שלמה יו"ד ב קעו, בדעת רשב"ם), או אף בהנאה (תוס' יום טוב כלאים ב ה, שקלים א א, בדעת רשב"ם; ראה רבינו גרשום שם), והראשונים תמהו עליהם (תוס' בבא בתרא שם ד"ה סאה; תוס' ישנים ורמב"ן ורשב"א ותורי"ד וריטב"א ור"ן בבא בתרא שם).

בחוץ לארץ

בחוץ לארץ מותר לזרוע כלאי זרעים (ראה קדושין לט א; רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם כלאים א ג; טור יו"ד רצו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ב), שנאמר: שָׂדְךָ (ויקרא יט יט) ודרשו: למעט זרעים שבחוץ לארץ (קדושין שם, לפירוש רבינו חננאל בן שמואל ורבי אברהם מן ההר (תוס' ר"י הזקן) ור"י מלוניל ותוס' הרא"ש ורמ"ה קדושין שם; ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) תקכ; תוס' שבת פד ב ד"ה ארבע, חולין ס א ד"ה הרכיב; ר"ש כלאים א ז; חינוך רמה), ש"שדך" משמע המיוחדת לך, וחוץ לארץ לא הקנו לך מן השמים (רש"י קדושין שם ד"ה והכתיב); או: שבחוץ לארץ אין קנין לישראל, שקנין עראי הוא (ריטב"א ונימוקי יוסף שם).

אפילו לכתחילה מותר בחוץ לארץ לערב מיני זרעים ולזורעם (ראה קדושין לט א; כלאים א ג; טור יו"ד רצו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ב), לא רק בתוך שיעור יניקה, אלא אף ביחד ממש (מאירי קדושין שם), ולא גזרו חכמים על כך, כדרך שגזרו בכלאי הכרם (ראה ערך כלאי כרם: בחוץ לארץ), שכלאי הכרם כיון שבארץ ישראל אסורים הם בהנאה גזרו עליהם אף בחוץ לארץ, אבל כלאי זרעים, שבארץ אינם אסורים בהנאה, אף בחוץ לארץ לא גזרו עליהם (קדושין שם).

ויש מהראשונים שכתב שכלאי זרעים נוהגים בחוץ לארץ מדברי סופרים (ריבמ"ץ ערלה ג ח. וראה רש"י בבא קמא נה א ד"ה כלאים, והגהות יעב"ץ שם).

בזמן הזה

בזמן הזה, יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם כלאי זרעים נוהגים בארץ ישראל מן התורה, שלדעת הסוברים שבטלה קדושת הארץ למצוות התלויות בה בזמן הזה (ראה ערך ארץ ישראל), אף כלאי זרעים אינם נוהגים בזמן הזה אלא מדרבנן; ואילו לדעת הסוברים שלא בטלה קדושת הארץ, אף כלאי זרעים נוהגים מן התורה (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קצג; חזון איש כלאים ד ס"ק כג; מלבושי יום טוב ב חובת קרקע ד); ואף על פי שתרומות ומעשרות בזמן הזה אינם אלא מדרבנן, לסוברים כן, לפי שכשנתקדשה הארץ קדושה שניה בימי עזרא לא היתה שם "ביאת כולכם" (ראה ערך ארץ ישראל), כלאים נוהגים מן התורה (ראה רמב"ם כלאים א א), שבכלאים לא נאמר "ביאת כולכם", וקדושה שניה לא בטלה (מהרשד"ם שם; צל"ח ברכות לו א; מנחת חינוך רמה ס"ק טו). ואף לדעה זו, שלא בטלה קדושה שניה, במקומות שכבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל מכיון שקדושה ראשונה בטלה, אין כלאי זרעים נוהגים אלא מדרבנן (מלבושי יום טוב שם יז).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שכלאי זרעים נוהגים בארץ ישראל בזמן הזה מן התורה, אף על פי שקדושה שניה בטלה לדעתם (ראה סמ"ג לא תעשה רעט שסתם שכלאי זרעים מהתורה, וסוף מצות עשה קלג שהביא הדעה שבטלה קדושת הארץ; ראה הלכות ארץ ישראל המיוחס לטור דין כלאים, ושם בדין חלה ט,י, ותורת הארץ ב א ס"ק מג, בדעתו). וכתבו האחרונים שלדעתם איסור כלאים אינו תלוי בקדושת הארץ, אלא בעצם שם "ארץ ישראל", וזה אינו בטל לעולם (ראה תורת הארץ שם ס"ק לט; פסקי הלכות יד דוד ב דף יב ואילך; שו"ת ישועות מלכו יו"ד סז). וכן נוהגים כלאי זרעים מן התורה במקומות שלא כבשו עולי בבל, אף על פי שקדושה ראשונה של עולי מצרים כבר בטלה (ראה תורת הארץ שם ס"ק מב; פסקי הלכות שם. וראה ישועות מלכו שם, שהסתפק)^[3].

במקומות הסמוכים לארץ

בארצות הסמוכות לארץ ישראל, כגון בבל, אף לסוברים שחייבות מדרבנן בתרומות ומעשרות (ראה ערך בבל), אין איסור כלאי זרעים נוהג אפילו מדרבנן (ראה קדושין לט א).

סוריא, להלכה שאינה כארץ ישראל מן התורה, ואף מדרבנן לא לכל דבר דינה כארץ ישראל (ראה ערך סוריא), יש שכתבו שנוהגים בה כלאי זרעים מדרבנן (מלבושי יום טוב ב חובת קרקע יז. וראה חזון איש כלאים ד ס"ק כג); ויש שהסתפקו בדבר (תורת הארץ ב ב ס"ק עד).

בגוי

בני נח, אף לדעת התנאים הסוברים שנצטוו על איסור כלאים (ראה ערך בן נח), לא נצטוו אלא על כלאי אילן, אבל מותרים לזרוע כלאים (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ח ח; סנהדרין נו ב; ירושלמי כלאים א ז).

אסור לזרוע כלאים לגוי (רמב"ם כלאים א ג; טור יו"ד רצו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ב), אפילו בשדה של גוי (ר"י קורקוס שם, בפירוש דברי הרמב"ם, והובא בכסף משנה שם), ואין עושים עם הגוי בכלאים (תוספתא כלאים (ליברמן) ב טז; עבודה זרה סג ב), אף על פי שהשדה של גוי, וזה שנאמר: שדך, לא בא למעט שדה של גוי, אלא שלא ינהגו כלאי זרעים בחוץ לארץ (רשב"ם עבודה זרה שם).

יניקה וערבוב

כמה מדיני כלאים תלויים במראית העין, כדוגמת ההיתר לזרוע שני מינים בסמוך זה לזה על ידי היכר (ראה להלן: על ידי היכר), או כשיש ביניהם הפסק (ראה להלן: על ידי הפסק. תשובות הגאונים הרכבי תכה; רבינו חננאל שבת פה ב; פירוש המשניות להרמב"ם כלאים ג א). והראשונים נחלקו בגדר הדבר:

• יש מהראשונים שכתבו, שאין האיסור של כלאי זרעים משום היניקה של שני המינים זה מזה, אלא משום הערבוביא של שני המינים, ולכן מותר לזורעם כשיש ביניהם הפסק או היכר, אף על פי שיונקים הם זה מזה (רש"י שבת פד ב ד"ה ואחת. וראה תוס' שבת פה א ד"ה וקים), ולא ביניקת השרשים הדבר תלוי, אלא במראית העין (ראה רלב"ג ויקרא יט יט; ר"ש סירליאו כלאים ג ד).

• רבים מהראשונים סוברים שאיסור כלאים תלוי ביניקה ובערבוביא, שניהם יחד (ראה רמב"ם כלאים ג ז, ד טז, ופירוש המשניות כלאים ג א; ראה סמ"ג לאוין רעט; רמב"ן שבת פד ב, בבא בתרא יט ב; מאירי שבת שם, פסחים לט ב, בבא בתרא ב א; חינוך רמה); ולכן כל שנראים המינים מובדלים זה מזה אין חוששים ליניקתם, ולהיפך, בזמן שהם רחוקים ואינם יונקים זה מזה אין חוששים למראית העין של ערבוביא (רמב"ם כלאים ד טז, ופירוש המשניות שם; סמ"ג שם; רמב"ן ומאירי שם), שבשניהם יחד הקפידה התורה - שיינקו זה מזה, ושתיראה יניקתם לעיני הרואים (חינוך שם), וכך היא משמעות לשון "כלאים", שהם קרובים זה לזה, וגם נראים כמעורבים (קרית ספר כלאים ג).

• יש מהראשונים סוברים שאיסור כלאים תלוי באחד משני הדברים, יניקה או ערבוביא, ואין היתר לזרוע שני מינים יחד אלא כשאין לא יניקת שרשים מלמטה, ולא מראית עין של עירוב מלמעלה (ר"י מיגש בבא בתרא יח א; מאירי בבא בתרא ב א, בשם יש אומרים).

• ויש שנראה מדבריהם שאיסור כלאים מן התורה תלוי ביניקה לחוד, וכתבו שאין הולכים אחר מראית העין להתיר כלאים על ידי הפסק או היכר אלא באופן שאין עיקר איסורם אלא מדרבנן, כגון בזריעה שלא במפולת יד, שלדעתם אין בה איסור תורה (ראה רמ"ה בבא בתרא עב א; כסף משנה כלאים ד טז).

איסור קיומם

האיסור

כלאי זרעים אסור לקיימם (כלאים ח א; רמב"ם כלאים א ג; טור יו"ד רצו; שו"ע שם רצז (רצו) ב), ונחלקו תנאים בדבר:

• לדעת ר' עקיבא המקיים כלאים עובר בלא תעשה, ולוקה (תוספתא כלאים (ליברמן) א טו; מועד קטן ב ב; מכות כא ב; עבודה זרה סד א, לפירוש היראים השלם שצ, והסמ"ג לא תעשה רעט), וכן דרשו: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט) אין לי אלא זורע, מקיים מנין, תלמוד לומר: כלאים שדך לא (מועד קטן שם), כלומר, שהואיל וסמך הכתוב "בהמתך לא תרביע כלאים" ל"שדך" (ריב"ן מכות שם ד"ה בהמתך), ולא נאמר "ולא תזרע שדך כלאים", דורשים כאילו "שדך" מוסב גם על המלה "כלאים" שלפניו, ומשמע שהזהיר הכתוב שלא יהיו כלאים בשדהו, ולא יניחם כך אם ימצאם בשדהו (רש"י עבודה זרה סד א ד"ה ת"ל לא; תלמיד ר"י מפאריש מועד קטן ב ב).

• חכמים חולקים וסוברים שהמקיים כלאים אינו לוקה (ראה עבודה זרה ומכות שם; ירושלמי כלאים ח א). וכתבו הראשונים שלדעתם אין דורשים "כלאים שדך לא", שאין לסרס את המקרא כל כך (ריטב"א מועד קטן שם); ויש סוברים שאף חכמים מודים בעצם האיסור לקיים כלאים שהוא מן התורה, אלא שלדעתם אין לוקים על כך (ראה הגהות מהרש"ל עמודי שלמה לסמ"ג לא תעשה רעט; ט"ז יו"ד רצז (רצו) סק"ד; טורי אבן מגילה יג ב, בדעת הירושלמי; שו"ת דברי חיים א יו"ד ס).

מהו מקיים

בגדר "מקיים" שלוקה לר' עקיבא נחלקו הראשונים, וכמה שיטות בדבר:

• יש מהראשונים מפרשים שהוא המניח כלאים בשדהו, ואינו עוקרם (רש"י מועד קטן ב ב ד"ה אף המקיים; רבינו גרשום שם; ערוך ערך קם, והובא בתוס' מכות ד ב ד"ה הא, עבודה זרה סד א ד"ה רבי עקיבא), ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה, לדעתם סובר ר' עקיבא שלוקים על לאו שאין בו מעשה (תוספות שם בדעת הערוך; תלמיד ר"י מפאריש מועד קטן ב ב, בדעת רש"י).

• יש מפרשים שהמקיים שלוקה לר' עקיבא הוא כגון שזרעם אחר, ובא זה ועשה להם סייג וגדר כדי לקיימם (ראה רש"י עבודה זרה סד א ד"ה אפילו, ותוס' שם ד"ה רבי עקיבא, בדעתו; תוס' ר"י מפאריש עבודה זרה שם; תוס' תלמידי רבינו פרץ מכות ד ב, ושם כא ב; מאירי מועד קטן ב ב; ריטב"א מכות ד ב), או שחיפה את הזרעים בעפר (תלמידי רבינו פרץ מכות כא ב), או שניכש (ריטב"א מכות ד ב); ולדעת חכמים פטור המקיים אף על פי שעשה מעשה (ראה ראשונים שם). אבל המקיים בלא מעשה אף לר' עקיבא אינו חייב מלקות, שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (תוס' עבודה זרה סד א ד"ה רבי עקיבא; ראה תוס' בבא קמא פא א ד"ה אין; תוס' ר"י מפאריש עבודה זרה סד א; תלמידי רבינו פרץ שם ד ב; ריטב"א שם), ומכל מקום יש בו איסור (ראה ראב"ד לספרא קדושים ד; טורי אבן מגילה יג ב, וחידושי רבי עקיבא איגר מועד קטן ב ב, בדעת הבבלי)

• ויש מפרשים שמקיים שלוקה לר' עקיבא הוא כגון שעבד בשדה הזרועה כלאים וגרם להם לצמוח (רבינו חננאל מועד קטן ב ב). וכן יש סוברים בדעת ראשונים שאינו לוקה לר' עקיבא אלא כשעשה מעשה בגוף הכלאים להצמיחם, כגון המנכש והמחפה, אבל העושה גדר כדי לקיימם אינו לוקה, שלא נתרבה מקיים לחיוב אלא בעושה מעשה הדומה לזריעה המפורשת בכתוב, ולדעת חכמים פטור אף בעושה מעשה בגוף הכלאים (שער המלך כלאים א ג, בדעת יש מי שאומר שהובא בכסף משנה שם).

לדעת חכמים שאין המקיים כלאים לוקה, אמרו בירושלמי שמכל מקום יש בו איסור (ירושלמי כלאים ח א), וכן כתבו הראשונים (תוס' בבא קמא פא א ד"ה אין מחייבין בתירוץ ב; מאירי בבא קמא שם; ראב"ד וריטב"א עבודה זרה סד א; רמב"ם כלאים א ג; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ב), ונחלקו המפרשים בדבר:

• יש סוברים שאיסור זה אינו אלא מדרבנן שחייבוהו חכמים לעקור כלאים, כדי שלא יחשדוהו שזרעם (תוס' שם; ראה תלמיד ר"י מפאריש מועד קטן ו א; מאירי בבא קמא פא א; ראשון לציון מועד קטן ב ב; שו"ת חוט המשולש לרבינו חיים מולוז'ין כד; שו"ת בית שלמה יו"ד ב קעו).

• יש סוברים שקיום כלאי זרעים אף לחכמים אסור מן התורה, שאף חכמים דורשים "כלאים שדך לא", אלא שלדעתם אין לוקים על כך (ראה ר"ש סירליאו ומהר"א פולדא כלאים ח א, בפירוש הירושלמי; הגהות מהרש"ל עמודי שלמה לסמ"ג לא תעשה רעט; ראה לבוש יו"ד שם ב; ראה ט"ז יו"ד שם סק"ד; שו"ת דברי חיים א יו"ד ס), מכיון שלא עשה מעשה, ולאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (מהר"א פולדא שם).

• ויש סוברים שלדעת הבבלי לחכמים אין איסור בקיום כלאים אפילו מדרבנן (טורי אבן מגילה יג ב).

מנכש

המנכש עשבים רעים מבין הזרעים של כלאים, או המחפה עפר על גביהם, נחלקו אמוראים אם יש בכך איסור כלאים:

• רב יוסף סובר שהמנכש בכלאי זרעים לוקה משום זורע, וכן הדין במשקה מים לזרעים (ראה מועד קטן ב ב; מנחת חינוך רמה סק"ב. וראה השגות הראב"ד כלאים א ג), ולוקה אפילו לדברי חכמים (ריב"ן מכות כא ב ד"ה אי לאו), שלא נחלקו חכמים ור' עקיבא אלא במקיים שלא על ידי מעשה, אבל המקיים כלאים על ידי מעשה - לדברי הכל לוקה, כגון המחפה בכלאים (ירושלמי כלאים ח א).

• לדעת רבה, המנכש בכלאים נחשב חורש ולא זורע, ולכן בכלאי זרעים שלא נאסרו בחרישה אלא בזריעה, אינו לוקה לדברי חכמים, ורק לדעת ר' עקיבא לוקה, שלדעתו אף המקיים לוקה (ראה מועד קטן ב ב).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש מהראשונים שפסקו שהמנכש או המחפה, כגון שהיו חיטה אחת ושעורה אחת מונחות בארץ וחיפה אותן בעפר, בין בידו בין ברגלו ובין בכלי, הרי זה לוקה (רמב"ם כלאים א ב; מאירי מועד קטן ב ב, מכות כא ב, עבודה זרה סד א; חינוך רמה; שו"ע יו"ד רצז (רצו) א). וכתבו שאסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותם, ואם קיים אינו לוקה (רמב"ם שם ג; מאירי שם ושם; ראה חינוך שם; שו"ע שם ב), שהלכה כחכמים, שהמקיים אינו לוקה, אפילו כשעשה מעשה, כגון שגדר לפני הכלאים (מאירי מועד קטן שם; ר"י קורקוס ורדב"ז שם ג, וביאור הגר"א יו"ד שם סק"ג, סק"ט, בדעת הרמב"ם), אלא שאף לחכמים הדבר אסור (מאירי שם); ואילו המנכש והמחפה חייבים משום זורע כדעת רב יוסף (מאירי שם ושם; ר"י קורקוס שם ב; ראה חינוך שם).

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהלכה כר' עקיבא (ראה ראב"ד בהשגות כלאים א ג, ור"י קורקוס שם, בדעתו; ראה יראים השלם שצ, וראה שם חדש קנג, בדעתו; ראה סמ"ג לא תעשה רעט; ראה רא"ש כלאים ג; ראה רבנו מיוחס ויקרא יט יט, דברים כב ט), שהמקיים על ידי מעשה, כגון עשיית גדר - לוקה, ובלא מעשה אסור מן התורה (ראה ראב"ד עבודה זרה סד א, וראב"ד לספרא קדושים ד).

• ויש מהראשונים שכתבו שכלאי זרעים מותר לקיימם (ס' הנייר עמ' פח, פט; ראה שו"ת חתם סופר יו"ד רפח, בדעת תוס').

מהאחרונים יש שהכריעו להלכה שאסור לקיים כלאי זרעים אף בלא מעשה מן התורה (לבוש יו"ד רצז (רצו) ב; ט"ז יו"ד שם סק"ד; שו"ת דברי חיים יו"ד א ס); ויש שהכריעו שקיום, מלבד מנכש ומחפה וכיוצא בהם, אינו אסור אלא מדרבנן (שו"ת חוט המשולש כד; שו"ת מהר"ם שיק או"ח קל; ראה חזון איש כלאים ב ס"ק ח,ט. וראה שו"ת בית שלמה יו"ד ב קעו).

צמח מאליו

הזורע מין אחד בשדהו, וכשצמח ראה בו כלאים, הרי זה ילקט עד שימעט את הכלאים שיהיו פחות משיעור אחד מכ"ד משאר השדה. והאיסור הוא מפני מראית העין, שמא יאמרו שזרע כלאים בכוונה (רמב"ם כלאים ב ז; מאירי בבא קמא פא א; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ח).

במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד, אבל בזמן שהדברים מראים שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהם עלו, אין מחייבים אותו למעטם (רמב"ם שם ח; שו"ע שם ט). ולכן תבואה שעלו בה ספיחי איסטיס - שהוא מין צבע - אין מחייבים אותו לנכש (כלאים ב ה, ור"ש ורא"ש; רמב"ם שם ט; שו"ע שם), שהאיסטיס מכחיש את כח התבואה, וקשה בעיניו של בעל השדה שהוא בתוך התבואה, וסופו לעוקרו, וכשאינו מנכש מיד אינו נראה כמקיים כלאים (רא"ש שם).

אבל אם התחיל לנכש או לכסח, אומרים לו: עקור הכל חוץ ממין אחד, שהרי גילה בדעתו שהוא רוצה בקיום השאר (משנה שם; רמב"ם שם י; שו"ע שם).

חובת מניעתם

החיוב למנוע את האיסור של כלאי זרעים נזכר לגבי בית דין, שעוקרים כלאים מן השדות ומפקירים אותן; ולגבי חיובו של אדם לנקות את שדהו מזרעים שנותרו בתוכה מזריעה קודמת לפני שיזרע בה מין אחר. על האיסור לקיים כלאי זרעים בשדהו עי' לעיל: איסור קיומם.

בית דין

באחד באדר משמיעים על הכלאים, כלומר מכריזים בית דין שמי שיש לו כלאים בשדהו שיעקרם (שקלים א א, ורא"ש שם; ראה פסיקתא רבתי יא; רמב"ם כלאים ב טו, ובפירוש המשניות שקלים שם; רש"י מגילה יג ב, ושם כט ב ד"ה ועל), וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו, ומנקה אותן מן הכלאים (רמב"ם שם), שכשם שאסור לזרוע כלאים כך אסור לקיימם, ולפני אדר הזרעים קטנים הם ואינם ניכרים מה הם, אם חיטים או שעורים (פסיקתא שם), ובאדר כבר גדלו קצת והם ניכרים (רש"י מגילה יג ב ד"ה ועל הכלאים).

בחמשה עשר באדר יוצאים על הכלאים לעוקרם (שקלים א א; רמב"ם כלאים ב טו; תלמיד ר"ש ב"ר שניאור שקלים א א), ששלוחי בית דין יוצאים לבדוק אם ניקו אותם הבעלים, ואין מסתפקים בהכרזה בלבד (פירוש המשניות שם ורמב"ם שם; מאירי שקלים שם), שמא לא עקרום הבעלים, ויוצאים הם ועוקרים אותם (רבי עובדיה מברטנורא שם).

אף בזמן הזה יש מהראשונים שכתב שחייבים בית דין בכל עיר של ישראל לשלוח שלוחים בט"ו באדר לבדוק את השדות, ואם יש בהן כלאי זרעים - להפקירן (הל' ארץ ישראל המיוחס לטור דין כלאים)^[4].

ההפקר

בתחילה היו בית דין עוקרים ומשליכים את הכלאים והיו בעלי השדות שמחים שמנכשים להם את שדותיהם, ולכן התקינו שיהו מפקירים את השדה כולה, דהיינו את פירות השדה (שקלים א ב; מועד קטן ו ב; ירושלמי שקלים א ב; רמב"ם כלאים ב טז; חזון איש כלאים א ס"ק טז), והיו שלוחי בית דין יוצאים בחמשה עשר באדר ומפקירים את הכלאים, שהפקר בית דין הפקר (תוספתא שקלים (ליברמן) א ג). ונחלקו הפוסקים מאימתי נעשה הצומח בשדה הפקר:

• יש שכתבו שבזמן הזה אין מכריזים על הכלאים, אלא תקנה קבועה ועומדת היא שיזהר כל אדם שלא יהיו כלאים בשדהו, ואם יימצאו יהיו הפקר (דרישה חו"מ רעג ס"ק טז, בדעת הטור).

• יש שכתבו שאינם הפקר אלא אם כן הזהירו בית דין והשמיעו מתחילה באחד באדר, או שהכריזו והזהירו על כך בבתי כנסיות, אבל משעה שהכריזו יכול כל אדם ליטול את הזרעים לעצמו, שכל המוצא כלאים בשדה נעשה שליח בית דין לכך, ששליחות מצוה היא (ב"ח חו"מ רעג).

• יש סוברים שאין הזרעים הפקר עד שיפקירום שלוחי בית דין (בית יוסף חו"מ רעג; ראה שו"ע שם יח, וראה סמ"ע ס"ק כז, וביאור הגר"א ס"ק יט, בדעתו; חזון איש כלאים ב ס"ק יא, ושם א ס"ק טז, ושם ד ס"ק כג), וכל זמן שלא הפקירום אסורים הם משום גזל, וחייבים במעשרות (חזון איש כלאים ב ס"ק יא). ואם התברר לשלוחי בית דין שבעל השדה לא ידע ולא פשע, אין הכלאים הפקר (חזון איש כלאים ד ס"ק כג). ובזמן הזה, כשאין שלוחי בית דין יוצאים על הכלאים (ראה לעיל), אינם הפקר (חזון איש שם א ס"ק טז, ושם ב ס"ק יא).

לאחר שתיקנו שיהיו מפקירים את השדה, יש סוברים שלא היו שלוחי בית דין עוקרים את הכלאים (אליה רבה או"ח תקמד ו, בדעת הרמב"ם; חזון איש כלאים א ס"ק טז; דברות משה בבא קמא א כ ענף ה); ויש סוברים שאף לאחר התקנה היו עוקרים (חזון איש או"ח קלה בהערות למועד קטן ו ב, בדעת הרמב"ם).

אין בית דין מפקירים את השדה אלא כשנזרע בה מין אחר בשיעור של אחד מכ"ד, אבל בפחות מכאן אין נוגעים בה (ראה מועד קטן ו א-ב; רמב"ם כלאים ב טז,יז), ואינו חייב לעקור (רמב"ם שם ז), שהרי מותר לזרוע כך (ראה להלן: בתערובת. ראה ריטב"א שם).

בא לזרוע מין אחר

היתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים, ימתין לה עד שתירקב התבואה, ואחר כך יהפוך את הקרקע על ידי חרישה, ואחר כך יזרע, שכשהופכים את הקרקע לאחר שהתליעו החטים שוב אינן צומחות (כלאים ב ג, ופירוש המשניות ור"ש ורא"ש; ערוך ערך תלע; רמב"ם כלאים ב יג; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יג). שיעור ההמתנה כדי שתירקב התבואה הוא שלשה ימים (תוספתא כלאים א יב; ירושלמי כלאים ב ב; רמב"ם ושו"ע שם), ודוקא בקרקע לחה, אבל במקום היבש צריך יותר (ירושלמי שם ור"ש סירליאו; ר"ש ורא"ש כלאים שם).

הזריעה

מפולת יד

זריעת כלאים שלא ב"מפולת יד", דהיינו שאינו זורעם יחד בבת אחת, אלא שהיה מין אחד זרוע בקרקע, וזרע לידו מין אחר, נחלקו בה הראשונים:

• יש סוברים שלדעת לר' יאשיה, הסובר שאין לוקים משום כלאי כרם אלא בזורע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד (ראה ערך כלאי כרם), אף על כלאי זרעים אין לוקים אלא כשזורע שני מיני זרעים במפולת יד; אבל הזורע חיטה, ואחר כך זרע שעורה לידה - אינו לוקה (ראה שו"ת ראב"ן נג; תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא קמא נה א; ראב"ד, הובא ברמב"ן וברשב"א חולין פב ב; כסף משנה כלאים ד טז; תפארת ישראל בתי כלאים ג; שערי צדק משפטי הארץ ג), שהואיל ונאמר: שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט) אינו עובר אלא כשהם כלאים בשעת הזריעה (ראב"ד שם), אלא שאף בלא מפולת יד אסור מדרבנן (תוס' תלמיד רבינו תם בבא קמא נה א; רמ"ה בבא בתרא עב א; כסף משנה שם); ויש מהם שנראה מדבריהם שמותר אף מדרבנן (ראה ראב"ן שם בפירוש המשנה כלאים ב ג).

• ויש סוברים שאף לר' יאשיה, בכלאי זרעים לוקים אף שלא במפולת יד (השלמה ברכות כב א). וכן כתבו הראשונים, שאם היתה שדהו זרועה מין אחד, וזרע בצידה מין אחר בתוך ששה טפחים, הרי זה לוקה (ראה רמב"ם כלאים ג ט). ואינו דומה לכלאי הכרם, לפי ששם הקדים הכתוב את הזריעה לכרם, "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ" (דברים כב ט), ומשמע שאף הכרם עכשיו הוא שנזרע, ולא שהוא נטוע מכבר, ולכן אף על הזרעים אינו עובר אלא כשזורעם עכשיו יחד עמו, אבל בכלאי זרעים הקדים הכתוב שדה לזריעה: שדך לא תזרע, ומשמע שלא יזרע מין אחר ליד שדה זרועה (רבי משה קזיס חולין עמ' 278).

הכלאים והשדה

מנין הזרעים

במנין הזרעים שאסור לזורעם יחד נחלקו תנאים:

לדעת חכמים הזורע חיטה ושעורה כאחת, הרי זה כלאים; ר' יהודה חולק ואומר שאינו כלאים עד שיהו שתי חיטים ושעורה, או חיטה ושתי שעורים, או חיטה ושעורה וכוסמת (כלאים א ט), דהיינו שלשה זרעים, בין משני מינים ובין משלשה מינים (תוס' בבא קמא נה א ד"ה אלא).

אין הלכה כר' יהודה, והזורע כל שני מיני זרעים כאחד הרי זה לוקה (פירוש המשניות שם; רמב"ם כלאים א א; ראה טור יו"ד רצו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) א).

הזורע בעציץ

הזורע כלאים בעציץ נקוב, להלכה, שדינו כקרקע מן התורה (ראה ערך עציץ), לוקה, כזורע בארץ (רמב"ם כלאים א ב; שו"ע יו"ד רצז (רצו) א).

בעציץ שאינו נקוב אסור לזרוע כלאים מדרבנן, והזורע מכים אותו מכת מרדות (מנחות ע א, ורבינו גרשום שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), וגם אם העציץ בתוך הבית - אסור (חזון איש שביעית כו סק"ד)^[5].

בשדה חברו

זריעת כלאי זרעים בשדה חברו נחלקו בה, וכמה שיטות בדבר. שנינו במשנה שאם היתה שדה זרועה חיטים, מותר לחברו לזרוע בצידה שעורים בתוך שלו (כלאים ב ז), והראשונים נחלקו בטעם הדבר:

• יש מהראשונים שכתבו בטעם הדבר שאין איסור אלא בזורע שדהו כלאים, שלא נאמר "הארץ לא תזרע כלאים", אלא שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם (ויקרא יט יט), פרט לשדה חברך (רמב"ם כלאים ג טז; סמ"ג לא תעשה רעט; חינוך רמה; עץ חיים (חזן) ב עמ' קז;; שו"ע יו"ד רצז (רצו) כב).

• ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הבדל באיסור כלאי זרעים בין שדה חברו לשדהו, וכתבו שטעם ההיתר לזרוע בסמוך לשדה חברו, לפי שכל שדה חלוק מחברו, ושינוי הבעלות חשוב כהיכר (ראה רא"ש כלאים ב ז; ראה תלמיד הרשב"א כלאים יב, בשם מקצת מפרשים); ויש שכתבו שהוא מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפי שאין חברו יכול לאסור עליו את שדהו, ולא הוא על חברו (ראה ערך דבר שאינו שלו: באיסור. ראה השגות הראב"ד כלאים ג טז; תלמיד הרשב"א שם).

הזרעים

הזרעים האסורים

בין מיני הזרעים שאסור לזורעם כלאים נזכרו מיני תבואה (כלאים א א, ב ב, ג,ז,י,יא), ירקות (שם א ב,ג, ג, ב ח,י,יא, ג ב,ג), קטניות (שם א א, ב ב), וזרעוני גינה שאינם נאכלים (שם ב ב).

יש מהראשונים סוברים, שכדרך שאמרו בכלאי כרם שלא אסרה התורה אלא קנבוס ולוף בלבד, ושאר זרעים אינם אסורים בכרם אלא מדרבנן (ראה מנחות טו ב, וראה ערך כלאי כרם: הזרעים), כך בכלאי זרעים אין איסור מן התורה אלא בקנבוס ולוף בלבד (תוס' חולין ס א ד"ה הרכיב בתירוץ ג; תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא קמא נה א בתירוץ ג; ר"ש כלאים א ז בתירוץ ב; מגיני שלמה שבת פד ב בתירוץ א; ישועות מלכו כלאים א א, בדעת רש"י).

ורבים סוברים שלא אמרו כן אלא בכלאי הכרם, אבל בכלאי זרעים אף שאר מינים אסורים מן התורה (ראה תוס' שאנץ שם, בדעת רש"י; ראה רמב"ם כלאים א א ואילך שסתם, ור"י קורקוס שם ה ג, ומגיני שלמה שם וישועות מלכו שם, בדעתו; ראה מאירי קדושין לט א; חזון איש כלאים א ס"ק יד. וכך משמע מסתימת כל הראשונים); שבכלאי הכרם לא נאסרו אלא קנבוס ולוף שדומים הם לגפן (ראה רש"י מנחות טו ב ד"ה אסרה בטעם ב'), אבל בכלאי זרעים אין טעם לחלק בין קנבוס ולוף לשאר מינים (ר"י קורקוס ומגיני שלמה וראש יוסף שם).

עשבים המרים

כתבו הראשונים שאין אסורים משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויים למאכל אדם, אבל עשבים המרים, ושורשים כיוצא בהם, שאינם ראויים אלא לרפואה וכיוצא בה, אין בהם משום כלאי זרעים (רמב"ם כלאים א ד; חינוך רמה; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ג).

וכן מינים העומדים לנוי בלבד, ואינם ראויים למאכל אדם, יש שכתבו שאין בהם איסור כלאי זרעים (שו"ת הרדב"ז ו ב אלפים רנג)^[6].

המינים

שני מינים

כלאי זרעים לא נאסרו אלא בשני מינים (ראה כלאים א א ואילך; ראה רמב"ם כלאים א א, ג א ואילך; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) א,יד,טו), אבל שני זרעים ממין אחד, אפילו הם שונים בשמותיהם, שלכל אחד מהם יש שם בפני עצמו, אינם כלאים זה בזה (תשובות הגאונים החדשות (שושנה) קפד). וכן דרשו: נאמר "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט יט), הייתי אומר אפילו שני מיני חיטים, כגון חיטה אדומה וחיטה לבנה, ואפילו שני מיני שעורים, פירש בכלאי בגדים: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו (דברים כב יא), מה כלאי בגדים שאסרתי לך שני מינים, לא זה ממין זה, ולא זה ממין זה, אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה, ולא זה ממין זה (ירושלמי כלאים א א, ור"ש סירליאו שם).

קביעת המינים

בקביעת המינים לענין איסור כלאי זרעים אמרו בירושלמי שפעמים שהלכו אחר הפרי, ופעמים שהלכו אחר העלים (ירושלמי כלאים א ה). ולכן הלפת^[7] והנפוס (על מהותו ראה להלן) אינם כלאים זה בזה (כלאים א ג; רמב"ם כלאים ג ו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) טו), לפי שהלכו בהם אחר העלים, שעליהם דומים זה לזה, אף על פי שפירותיהם אינם שוים (ירושלמי שם; רמב"ם שם; ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים א ג; אור זרוע א רנה; שו"ע שם).

אבל צנון ונפוס שהם כלאים זה בזה (כלאים א ה, וראה להלן), אף על פי שהפרי דומה והעלים דומים, זהו מפני שבזה הילכו אחר טעם הפרי (ירושלמי שם), שאין טעמם שוה, וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר (ריבמ"ץ שם ה; רמב"ם שם; שו"ע שם).

סוגי הזרעים

מינים רבים נזכרו בדברי חכמים, שהם כלאים זה בזה, או שאינם כלאים:

החיטים והזונים אינם כלאים זה בזה; וכן השעורים ושבולת שועל; הכוסמים והשיפון; הפול והספיר; הפורקדן והטופח; הפול הלבן והשעועית; הכרוב והתרובתור; התרדים והלעונים, אינם כלאים זה בזה (כלאים א א,ג; רמב"ם כלאים ג ג; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יד)^[8].

ובכל אלו זוגות זוגות שנינו, שכל אחד מן הזוגות השנויים אינו כלאים עם בן זוגו, אבל אחד מזוג זה עם אחד מזוג זה כלאים הם (ראה תוספתא כלאים (ליברמן) א א; ירושלמי כלאים א א; פסחים לט א; רא"ש כלאים א א; ראה רמב"ם ושו"ע שם).

מין אחד

פעמים שמין אחד של זרעים נפרד לצורות הרבה מפני שינוי המקומות והעבודה שעובדים הארץ, עד שייראה כשני מינים, ואף על פי שאינם דומים זה לזה, הואיל והם מין אחד אינם כלאים זה בזה (רמב"ם כלאים ג א; מאירי פסחים לט א; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יד). כגון חזרת שהיא חסה בלשוננו (ראה רש"י פסחים לט א ד"ה חסא. וראה שו"ת חכם צבי קיט), אינה כלאים בחזרת גלים, שהיא מין חסת בר (פירוש רבי נתן אב הישיבה דף טו ועמ' 32. כלאים א ב; רמב"ם כלאים ג ג; שו"ע שם), וכן שאר ירקות השדה וירקות הגינה, מין במינו, אינם כלאים זה בזה (תוספתא כלאים (ליברמן) א א).

צורה דומה

יש מיני זרעים שהם דומים זה לזה, וצורת שניהם קרובה להיות צורה אחת, ואף על פי כן הואיל והם שני מינים הרי אלו אסורים זה עם זה (רמב"ם כלאים ג ב; מאירי נדרים נא א; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יד), כגון הצנון והנפוס שאף על פי שדומים זה לזה, הרי הם כלאים זה בזה (כלאים א ה; רמב"ם שם; שו"ע שם).

"צנון" הוא כמשמעו בלשוננו ("צנון הגינה". ראה ערוך ערך צנן, וערוך השלם שם)^[9]. "נפוס" יש שכתבו שהוא מין צנון שעליו דומים לעלי הלפת (ראה תשובות הגאונים אסף עמ' 175; פירוש המשניות ורבי עובדיה מברטנורא כלאים א ג); ויש שנראה מדבריהם שהוא גזר בלשוננו (ראה מלות המשנה לרס"ג עמ' 190, ורבי נתן אב הישיבה דף טו ועמ' 32)^[10].

בימינו

כתבו הראשונים שהואיל ואין המון העולם מכירים את רוב המינים, טוב להיזהר מכולם אפילו באלו המפורשים במשניות להיתר (סמ"ג לאוין רעט, הובא בב"י יו"ד רצה; רמ"א יו"ד שם ו, וביאור הגר"א ס"ק יח; שערי צדק לחכמת אדם שער משפטי הארץ א). ומצד הדין הבקי בהם ובשמותיהם - מותר (שערי צדק שם), אבל טוב שייזהר אף הבקי מפני אלו שאינם מכירים, ומכל מקום בשינויים קלים בפירות שמחזיקים אותם כמין אחד, אין צריך להיזהר (חזון איש כלאים ג סק"ו).

וכתבו האחרונים שאסור לנו להמציא מדעתנו להתיר אפילו במינים השוים בעלים ובפירות, ואין להתיר אלא דבר הידוע לנו בודאי שהוא מין אחד, מפני שאין אנו יכולים להשוות מידות חכמים, וללמוד מן המינים המפורשים כלל השוה לכולם (שערי צדק שם).

ויש שכתבו שאף בדורותינו רשאים החכמים לסמוך על דעתם להכריע איזה הוא מין אחד, ואלו הם שני מינים, או להכריע להתיר על פי דמיון הפירות והעלים, אף על פי שאין אנו בקיאים במינים המפורשים במשנתנו כדי ללמוד מהם (חזון איש כלאים ג סק"ו), אבל אין לסמוך על חלוקת המינים של חכמי הטבע, שאינה שוה לחלוקת המינים על פי דין תורה (שו"ת דעת כהן רלד).

ויש שכתבו שאין להקל במינים שאין ידוע לנו אם הם מין אחד או שני מינים, אפילו באופן שאין האיסור אלא דרבנן, כגון בזריעה שלא במפולת יד, לסוברים כן (ראה לעיל: הזריעה), לפי שהוא ספק חסרון ידיעה, שמחמירים בו אפילו בדרבנן (ראה ערך ספק חסרון ידיעה. דעת כהן רלד).

ההרחקות

הכלל

שיעור ההרחקה שצריך להרחיק בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה עם זה, הוא כדי שיהיו נראים מובדלים זה מזה, אבל אם נראים שנזרעו בערבוביה - אסור, ושיעורים רבים יש בהרחקה הזאת, הכל לפי גודל השדה הנזרעת, ולפי רוחב העלים, ושילוח היונקות (רמב"ם כלאים ג ז,ח; שו"ע יו"ד רצז (רצו) טז).

בשיעורי ההרחקות יש הבדל בין תבואה וירקות, ששיעור ההרחקה בתבואה גדול משיעור ההרחקה בירקות (ראה להלן בפרק זה); וכן מצינו הבדל בין ירקות ל"זרעים" לענין זריעת כמה מינים בערוגה אחת, שמקילים בירקות ומחמירים בזרעים (ראה להלן: בחלקות קטנות: בערוגה)^[11].

סוגי הזרעים

בהבדל שבין מינים אלו כתבו הראשונים, שהזרעונים נחלקים לשלשה חלקים:

• תבואה, דהיינו חמשת מיני דגן.

• קטניות, והם כל הזרעים הנאכלים לאדם חוץ מן התבואה, כגון פול ואפונים ועדשים ודוחן ואורז ושומשומים ופרגים וספיר וכיוצא בהן.

• זרעוני גינה, והם זרעונים שאינם מאכל אדם, אלא שהפרי היוצא מאותו זרע הוא מאכל אדם, כגון בצלים ושומים וחציר וקצח ולפת וכיוצא בהם, כשזורעים כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק (רמב"ם כלאים א ח; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ג,ד).

זרעוני גינה יש מהם שדרך בני אדם לזרוע מהם שדות, כגון פשתן וחרדל, ונקראים מיני זרעים, ויש מהם שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון לפת וצנון ותרדים ובצלים וכוסבר וכרפס ומרור, ואלו נקראים מיני ירקות (רמב"ם שם ט, ובפירוש המשניות כלאים ג ב; שו"ע שם).

מיני זרעים שאינם בכלל תבואה וירקות, יש שכתבו שדינם כתבואה אף לענין הרחקה (מקדש דוד סא סק"ה ד"ה אמרינן דתבואה; חזון איש כלאים ז ס"ק כג); ויש שכתבו שלענין שיעורי הרחקה דינם כירקות (משנה ראשונה כלאים ב י; זרע הארץ לרבי יוסף צבי הלוי עמ'רו; ארץ חמדה עמ' רכז, רפו), שהחילוק בין זרעים לירקות אינו אלא לענין זריעת כמה מינים בערוגה אחת, שתלוי בדרך זריעתם בשדות או בערוגות, אבל לא לענין הרחקה (זרע הארץ שם).

קטניות, יש מהראשונים שכתבו שדינן כתבואה לענין זריעה בערוגה (מאירי שבת פה ב, פסחים לט ב), וכן יש סוברים שדינן כתבואה לשיעור הרחקה (חזון איש כלאים ו סק"א, ודיני כלאים סק"ג); ויש סוברים שדינן כירקות (ארץ חמדה שם ושם).

מידות כלאים

שיעורי ההרחקות שנזכרו לענין כלאי זרעים במידות אמה וטפח, נמדדים באמות של ו' טפחים (ראה רמב"ם שבת יז לו, וראה כלאים ח יב), ובמידות "שוחקות" ולא "עצבות", דהיינו באמה מרווחת ולא מצומצמת, ואמה זו יתירה חצי אצבע על האמה הרגילה (בית יוסף יו"ד רא, בשם הרשב"א. ראה ערכים: אמה; טפח)^[12].

תבואה בתבואה וירק בירק

לענין שיעור ההרחקה שנינו: תבואה בתבואה בית רובע, ירק בירק ששה טפחים (כלאים ב י). והראשונים נחלקו בפירוש הדבר:

• רוב הראשונים פרשו, שאם היתה שדהו זרועה חיטים, ובא לזרוע בה תבואה אחרת, כגון שעורים, צריך להרחיק בית רובע (ריבמ"ץ ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ורא"ש שם; סמ"ג לא תעשה רעט; ראה תלמיד הרשב"א כלאים יא), דהיינו שטח שראוי לזרוע בו רובע הקב, שהוא עשר אמות וחומש בקירוב על עשר אמות וחומש בקירוב (פירוש המשניות לרמב"ם שם. וראה ערכים: בית סאה; בית סאתים). וכן בירק הדברים אמורים לענין הרחקת שני מיני ירקות זה מזה (פירוש המשניות שם; תלמיד הרשב"א שם).

וכן כתבו הראשונים להלכה, ששדה שהיתה זרועה מין תבואה וביקש לזרוע בצידה מין תבואה אחר בשדה אחרת, מרחיק ביניהן בית רובע, שהוא כעשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש אמה מרובע, ואם לא היה כשיעור הזה - אסור (רמב"ם כלאים ג ט; שו"ע יו"ד רצז (רצו) טז); ואם היתה שדהו זרועה ירק וביקש לזרוע בצידה שדה ירק אחר, מרחיק בין שתי השדות ששה טפחים על ששה טפחים מרובע, ופחות משיעור זה אסור (רמב"ם שם י; שו"ע שם יז).

ויש סוברים בדעת חלק מהראשונים שמחלוקת תנאים היא בשיעור ההרחקה בירקות, ולהלכה אף ירק בירק שיעור הרחקתו מדרבנן הוא בית רובע, ולא אמרו ששיעורו ששה טפחים אלא לענין מלקות מן התורה (שם ישראל (איסרלין) כלאים שם, וחוקות הארץ לראי"ה קוק עמ' 196, וזרע הארץ עמ' קיט, בדעת הראב"ד כלאים ג י); אבל יש סוברים שאף לדעת ראשונים אלו שיעור ההרחקה בירק הוא ו' טפחים (ראה ר"י קורקוס כלאים שם, ור"ש סירליאו כלאים ב ז).

• ויש חולקים בפירוש מה ששנינו "תבואה בתבואה בית רובע, ירק בירק ששה טפחים", שאין הדברים אמורים לענין הרחקה, אלא לענין שיעור "שדה", שלדעתם לא נאסרו כלאי זרעים אלא כשזורעם בשדה אחת, אבל מותר לזרוע שני מינים סמוכים זה לזה כשכל אחד מהם זרוע בשדה אחרת, ואין צריך להרחיק ביניהם, ושיעור שדה לענין זה הוא בית רובע, שאם היתה שדהו זרועה חיטים, ובא לזרוע שעורים אצלה בשדה אחרת, צריך שתהיה כל אחת משתי השדות לכל הפחות בשיעור "בית רובע" כדי שתיחשב שדה בפני עצמה ויהא מותר לזרוע בה (ר"ש סירליאו לירושלמי כלאים ב ד,ח; שנות אליהו כלאים ב ו,י. וראה רלב"ג ויקרא יט יט; ספר ניר לירושלמי כלאים ב ה), אבל לענין הרחקה לא מצינו שיעור זה. וכתבו שאי אפשר שיהיה שיעור ההרחקה של תבואה מתבואה יותר משיעור ההרחקה בכלאי כרם, שהם חמורים ואסורים בהנאה, ואף על פי כן אין שיעורי ההרחקה בהם אלא ששה טפחים או ארבע אמות (ראה ערך כלאי כרם. ר"ש סירליאו שם ח). וכן בירק בירק לדעתם אין הדברים אמורים בשיעור הרחקה, אלא בשיעור "שדה ירק", לזרוע שתי ערוגות של ששה על ששה טפחים משני מיני ירקות זו בצד זו (ר"ש סירליאו שם; שנות אליהו שם ג א).

תבואה בירק

תבואה בירק וירק בתבואה לענין שיעור הרחקתם זה מזה, נחלקו תנאים:

לדעת תנא קמא שיעורם בית רובע; ור' אליעזר אומר: ירק בתבואה ששה טפחים, דהיינו ו' טפחים ברוחב על אורך של בית רובע שהוא י' אמות וחומש (כלאים ב י, וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש שם); ויש מפרשים: ו' טפחים על ו' טפחים (ר"ש סירליאו כלאים ב י; ראה ביאור הגר"א לירושלמי שם).

יש מפרשים ש"ירק בתבואה" הכוונה שהיה שדה של תבואה בתחילה, ובא לזרוע שם ירק, ואילו "תבואה בירק" היינו שזרע את התבואה לבסוף (ראה ר"ש סירליאו למשנה שם).

ויש מפרשים "ירק בתבואה" שהוא שטח קטן מרובע של ירק שזורעו בסמוך לשדה תבואה, ו"תבואה בירק" הוא שטח קטן של תבואה שזורעה בסמוך לשדה ירק (חזון איש כלאים ו סק"א אות ו, וראה שם ס"ק יט).

הלכה כתנא קמא, שאם היתה אחת השדות זרועה תבואה, והשניה שבצידה ירק, מרחיק ביניהן בית רובע (פירוש המשניות שם; רמב"ם כלאים ג יא; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יח).

שיעור ההרחקה

בית רובע שמרחיקים בין שדה לשדה, כתבו הראשונים שהוא כעשר אמות וחומש על כעשר אמות וחומש מרובע, בין מן האמצע ובין מן הצד (רמב"ם כלאים ג ט; שו"ע יו"ד רצז (רצו) טז). וכן ו' טפחים שמרחיקים בין שדה ירק לשדה ירק כתבו הראשונים שהוא מרובע, בין מן האמצע ובין מן הצד (רמב"ם שם י; שו"ע שם יז). ופירשו דבריהם, שאין צריך להרחיק על פני כל האורך (סמ"ג לאוין רעט), אלא במקום אחד, בין בתחילת השדות ובין באמצען, אף על פי שבתחילתן ובסופן השדות סמוכות יחד (ראה כסף משנה שם, וישועות מלכו כלאים ד א; תפארת ישראל כלאים ב אות נב, ובתי כלאים אות כ,כא; משנת רבי נתן אדלר כלאים שם)^[13].

ויש מהראשונים סוברים לענין הרחקה בירקות שצריך להרחיק ו' טפחים על פני כל האורך (ראה ר"ש כלאים ג ג, וסמ"ג לאוין רעט, בדעתו; וראה ישועות מלכו שם), וכתבו האחרונים שלדעתם אף בתבואה צריך להרחיק רוחב בית רובע לכל אורך השדה (ישועות מלכו שם).

לאחר הזריעה

שיעורי ההרחקה נאמרו בשעת הזריעה, שאם הרחיק כשיעור מותר אף אם לאחר מכן התפשטו העלים לתוך שטח ההרחקה. ולכן המרחיק בין המינים הרחקה הראויה להם, והיה מין זה נוטה על גבי מין אחר - מותר (רמב"ם כלאים ג יד; שו"ע יו"ד רצז (רצו) כא); בין אם תבואה נוטה על גבי תבואה, ובין ירק על גבי ירק, תבואה על גבי ירק וירק על גבי תבואה, הכל מותר לקיים, ואין צריך לעקור שהרי הרחיק כשיעור (כלאים ב יא, ור"ש סירליאו; רמב"ם שם; שו"ע שם), ונזרעו כהלכה, אלא שהשיבולים ועלי הירקות מתפשטים, ומרוב גודלם הם נכפפים ושוכבים זה על זה (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם), שכל שהרחיק כשיעור אין חוששים למראית העין שנראים מעורבים (סמ"ג לא תעשה רעט).

בחלקות קטנות

שיעורי הרחקה של "בית רובע" בתבואה וששה טפחים בירקות אמורים בהרחקה בין שדות, אבל בזריעת חלקות קטנות נאמרו שיעורים אחרים, כפי שיבואר.

בתבואה

הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין של תבואה (כלאים ב ו; ראה תוספתא כלאים (ליברמן) ב א), דהיינו לזרוע הרבה מינים בתוך שדה בערוגות ערוגות (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש; ערוך ערך משר בפירוש א), או בשורות שורות (רבי נתן אב הישיבה), נחלקו תנאים בדבר:

• בית שמאי אומרים, שלשה תלמים פתוחים הרבה ורחבים (ריבמ"ץ), שהם תלמי החרישה הראשונה, כשמתחילים לפתוח את האדמה בקיץ (ר"ש סירליאו שם).

• בית הלל אומרים, מלא העול השרוני, דהיינו כרוחבו של עול זה (משנה שם; רבי נתן אב הישיבה שם; פירוש המשניות שם).

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו (משנה שם), אלא ששיעורם של בית הלל פחות משהו משיעורם של בית שמאי (ר"ש סירליאו ותפארת ישראל ומשנה ראשונה שם). בירושלמי אמרו שעושה ב' אמות על ב' אמות (ירושלמי כלאים ב ד), ופירשו הראשונים שב' אמות הם מלא העול (ר"ש כלאים ב ו; אור זרוע א רסח), או שהם ג' תלמים של פתיח (ר"ש סירליאו ורבי עובדיה מברטנורא שם).

בפירוש הלכה זו נחלקו הראשונים, ושתי שיטות עיקריות בדבר:

• יש מפרשים שהשיעורים הנזכרים נאמרו במישרים עצמם, ששיעור כל מישר הוא ג' תלמים, או מלא העול, והגבול שביניהם אינו אלא כל שהוא, ואין צריך להרחיק בין המינים (ראה רבי נתן אב הישיבה כלאים שם; ר"ש ואור זרוע ורא"ש בפירוש א; ר"ש סירליאו שם; שנות אליהו שם), מכיון שהם עשויים שורות שורות (מלאכת שלמה שם).

• ויש מפרשים שהשיעורים הם שיעורי ההרחקה בין המישרים שמניח ריוח ביניהם כשיעורים אלו (פירוש המשניות שם; רמב"ם כלאים ד ו; ר"ש ורא"ש שם, בפירוש ב; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) לב). לשיטה זו יש שכתבו שהשטח הזרוע אין לו שיעור (ר"י קורקוס כלאים שם); ויש שכתב שרוחבו לא פחות מו' טפחים, אבל בפחות מזה צריך הרחקה כזרע יחידי, שלדעתו שיעור הרחקתו הוא בית רובע (חזון איש כלאים ה ס"ק יח, בדעת הרמב"ם).

להלכה יש מהראשונים שכתבו שהרוצה לעשות שדהו מישר מישר מכל מין, מרחיק בין כל מישר ומישר שתי אמות על שתי אמות, ומיצר והולך עד שלא ישאיר ביניהם בסוף המישר אלא כל שהוא, שהרי הם נראים שלא נזרעו בערבוביא (רמב"ם כלאים ד ו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) לב), ואף על פי שיונקים זה מזה בסוף המישר, הואיל ויש היכר בדבר, אין חוששים ליניקה (רדב"ז שם).

זריעה מועטת

שיעור ההרחקה בין מיני ירקות, שהוא ו' טפחים, נאמר בשדות (רמב"ם כלאים ג י,יב; שו"ע יו"ד רצז (רצו) יז,יט). וכתבו הראשונים שלא אמרו שיעור זה אלא בשדה גדולה שיש בה הרבה ירק, אבל בזורע מכל מין מעט אין צריך להרחיק אלא שיעור יניקה, שלא ינקו המינים זה מזה (ר"ש ורא"ש כלאים ג א. וראה להלן: בערוגה).

וכן זרעים יחידים של ירקות נראה מדברי הראשונים ששיעור הרחקתם זה מזה הוא כשיעור יניקה (ראה להלן: בערוגה. ראה חידושי הר"ן שבת פה א, וחזון איש במכתב (שנדפס בדרך אמונה ה מכתב ח) אות י, בדעתו; וראה פירוש המשניות כלאים ג א), דהיינו ג' טפחים, או טפח ומחצה (ראה ר"ן שם). ולהלכה הכריעו האחרונים שהשיעור הוא טפח ומחצה (ראה שו"ת דעת כהן רלד; חזון איש כלאים ז ס"ק כה, ודיני כלאים אות א), מלבד מקום הזרעים (חזון איש שם).

בערוגה

ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים בתוכה חמשה זרעונים מחמשה מינים של ירקות (ראה כלאים ג ב; תוספתא כלאים ב י), ארבעה על ארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע (כלאים ג א; משנה שבת פד ב; תוספתא שם)^[14].

במה דברים אמורים שזורעים ה' זרעונים בערוגה, בירקות, אבל מיני זרעים אין זורעים בערוגה (כלאים ג ב; רמב"ם כלאים ד יג; שו"ע יו"ד רצז (רצו) לז), שהירקות דרך בני אדם לזרוע מהם מעט, ולכן הם נזרעים ערוגות ערוגות, ואילו מיני זרעים זורעים מהם שדות גדולים, ולכן הם נראים כלאים כשזורעם בערוגה בענין זה (פירוש המשניות שם; רמב"ם שם; סמ"ג לא תעשה רעט; מאירי שבת פד ב,פה א; שו"ע שם).

על ידי הפסק

הכלל

היתה בין שני מיני הזרעים מחיצה או הפסק אחר, כפי שיבואר, מותר לסמוך מין אחד לצד זה של ההפסק, ואת המין האחר לצד השני, שהואיל ואחד מאלו מבדיל ביניהם, הרי הם נראים מובדלים זה מזה (ראה כלאים ב ח; ראה רמב"ם כלאים ג טו; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) כב), ואפילו כשאין ביניהם שיעור הרחקה של תורה, כגון ו' טפחים בתבואה (קרית ספר כלאים שם).

סוגי ההפסקים

ישנם כמה סוגי הפסקים המתירים לסמוך שני מינים זה לזה:

• גדר גבוהה עשרה טפחים (כלאים ב ח; רמב"ם כלאים ג טו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) כב), ורחבה ארבעה טפחים, שבפחות מזה אינה חשובה מחיצה להפסיק, ועוביה אפילו כל שהוא (ר"ש ורא"ש שם). ויש סוברים שאפילו אינה רחבה במשך ארבעה טפחים אלא כל שהוא - חשובה להפסיק (מראה הפנים כלאים ד א, בדעת הרמב"ם; רבי אליהו מלונדריש כלאים שם).

• סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה, שדינו כגדר (כלאים ב ח, וריבמ"ץ שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), ואף לסוברים שגדר מפסיקה אף כשאינה רחבה ארבעה, סלע מכיון שלא נעשה לשם גדר אינו מפסיק אלא ברחב ארבעה (רבי אליהו מלונדריש כלאים שם, הובא בתוס' יום טוב), דהיינו במשך אורך של ארבעה טפחים, ועוביו אפילו כל שהוא (תוס' רבי עקיבא איגר שם).

• חריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים משפתו אל שפתו (משנה שם ור"ש; רמב"ם שם, לגירסא שבכתב היד ובמהדורת פרנקל; שו"ע שם בדפוסים אחרונים על פי הגהת באר הגולה)^[15].

• אילן המיסך על הארץ (משנה שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים זורע תחתיו זרע, וסומך לו מין אחר מבחוץ (תוספתא כלאים (ליברמן) ב ה, הובאה בריבמ"ץ ובר"ש וברא"ש כלאים שם), שכל פחות משלשה הוא כסתום, והרי הוא כגדר (ראה ערך לבוד. ריבמ"ץ שם; ר"ש ורא"ש שם).

• דרך מפסיקה (משנה כלאים שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שאם היתה עוברת באמצע שדהו זורע משני עבריה שני מינים (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם), בין דרך הרבים, ובין דרך היחיד שרוחבה ארבע אמות ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם. וראה ערך דרך)^[16].

בירקות

הפסקים מסויימים נזכרו לענין מיני ירקות בלבד:

• "גבול", דהיינו קרקע חלקה סביב הערוגה שאדם מהלך בה כשהוא משקה את הזרעים (רש"י שבת פה א ד"ה אמר רב אסי), שהוא גבוה טפח ורחב טפח, יש מהראשונים סוברים שמפסיק לכלאים, ומותר לזרוע שני מיני ירקות משני צידיו (פירוש המשניות כלאים ג א,ב; כפתור ופרח נז; שנות אליהו כלאים ג א); ויש סוברים שאין הגבול חשוב הפסק (מראה הפנים לירושלמי כלאים ג ב בדעת הרמב"ם; חזון איש כלאים ח סק"ט, בדעת הר"ש).

• תלם, שהיא חפירה שעומקה לפחות טפח אחד, ורוחבה לפחות כעומקה, נחלקו אמוראים אם נחשב כהפסק בין ערוגות של ירק: רב ששת אמר שאינו חשוב הפסק; ורב אשי אמר שחשוב הפסק (שבת פה ב; ספר הישר לרבינו תם (שלזינגר) רסז; תוס' שם ד"ה אמר עולא; תוס' הרא"ש שם; ריטב"א שם). להלכה כתבו הראשונים שהעושה תלם בין ערוגה לערוגה - מותר (רמב"ם כלאים ד י; סמ"ג לא תעשה רעט; מאירי שבת שם; שו"ע יו"ד רצז (רצו) לה).

ערוגות ששטחן קטן מו' טפחים על ו' טפחים, יש שכתבו שאין הפסק תלם או גבול מועיל להן, ואפילו כשרק אחת מהן פחותה משיעור זה (חזון איש כלאים ח ס"ק יט).

גבול וכן תלם, לסוברים שחשוב הוא כהפסק, אינו מפסיק אלא במיני ירקות בלבד, ששיעור הרחקתם הוא טפח ומחצה, או ג' טפחים, אבל לא בזרעים ששיעור הרחקתם בית רובע (ראה ר"ש סירליאו לירושלמי כלאים ג א; ר"א פולדא בפירוש הירושלמי שם; חזון איש כלאים ח ס"ק יט)^[17].

על ידי היכר

ראש תור

מותר לסמוך שני מינים כשהזריעה נעשית באופן שניכר שכל אחד מהם זרוע בשדה נפרד בפני עצמו (ראה להלן); וההיתר הוא מן התורה, אפילו כשידוע שאין השדות של שני בני אדם, אלא אדם אחד זרע הכל, שכיון שהם מובדלים בצורת הזריעה - אינם כלאים (קרית ספר כלאים ג).

כגון אם היה היכר בצורת השדה, שהיה "ראש תור" חיטים נכנס לתוך של שעורים - מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו (כלאים ב ז; ראה רמב"ם כלאים ג יח; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) כה). וכן בירקות: היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר – מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו (כלאים ג ג; ראה רמב"ם שם; ראה שו"ע שם). "ראש תור" הוא משולש כראשו של שור (ר' נתן אב הישיבה ופירוש המשניות ורא"ש ורש"ס כלאים ג ב; ראה רש"י שבת פה ב ד"ה ולא יהא; כפתור ופרח נז), שהוא רחב מלמעלה וצר מלמטה (רבינו גרשום וריטב"א בבא בתרא סב א).

ועל פי זה כתבו שאם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע אחר בתוך שדהו - מותר, מפני שהם נראים מובדלים זה מזה, ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע אחר, מפני שהם נראים כסוף שדה שנגע בסוף שדה, שהוא מותר בלא הרחקה ובלא הבדלה (רמב"ם כלאים שם, ופירוש המשניות כלאים ג א; שו"ע שם).

לסמוך לשדה חברו

היה השדה שלו של חיטים, ושל חברו של מין אחר, מותר לסמוך לו מאותו המין (כלאים ב ז). ופירשו הראשונים שמותר לבעל שדה של חיטים לזרוע בה חיטים עד סמוך לשדה חברו, לפי שאינם נראים ככלאים בשדה חברו, אלא כסוף שדה החיטים, אף על פי שאין כאן היכר של ראש תור, לפי שכל שדה חלוק מחברו (ריבמ"ץ שם; ר"ש ורא"ש בשם בפירוש א; תלמיד הרשב"א כלאים יב, בשם מקצת מפרשים בפירוש א), וחילוק הבעלות נחשב כהיכר (חזון איש כלאים ג ס"ק טז, בדעת הרא"ש).

ויש מהראשונים סוברים שאין טעם ההיתר משום היכר, אלא מפני שלא נאסרו כלאים אלא בשדהו (ראה רמב"ם כלאים ג טז; סמ"ג לא תעשה רעט; חינוך רמה; שו"ע יו"ד רצז (רצו) כב); או מפני שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (ראה ראב"ד כלאים שם; תלמיד הרשב"א כלאים יב. וראה לעיל: הכלאים והשדה).

ויש שפירשו "מותר לסמוך לו מאותו המין", שמותר לבעל שדה חיטים לזרוע בסמוך לשדה חברו אפילו מאותו מין שבשדה חברו, כגון שעורים, ואין השעורים כלאים עם החיטים הזרועים במקצת שדהו, מפני שהשעורים נראות כסוף שדה חברו (פירוש המשניות שם; מסקנת הר"ש שם; רא"ש שם, בשם יש מפרשים; תלמיד הרשב"א שם, בפירוש ב).

וכן כתבו הראשונים להלכה, שאם היתה שדהו זרועה חיטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים (רמב"ם שם טז; כפתור ופרח נו; שו"ע יו"ד רצז (רצו) כב); ולא עוד אלא שאפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחיטים, ומשך את זרע השעורים עד שסמכו לשדה חברו הזרועה שעורים, הרי זה מותר, מפני שהשעורים שבשדהו נראות כסוף שדה חברו (רמב"ם שם; שו"ע שם).

בתערובת

שיעור מועט

מין זרע שנתערב במין אחר בשיעור של פחות מאחד מעשרים וארבעה, פעמים שמותר לזורעם יחד, ואין חוששים לזרע המועט. וכן שנינו: סאה של תבואה או קטניות, שיש בה רובע קב ממין אחר, ימעט אותו מין אחר המעורב בה, עד שיפחות מרובע הקב, ומותר לזורעם, ואין בכך משום זורע כלאים (כלאים ב א,ב, ופירוש המשניות ור"ש ורא"ש שם; ראה רמב"ם כלאים ב א,ב; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) ה).

ואמרו בירושלמי שאם נתכוין לזרוע אפילו חיטה אחת בתוך שעורים הרבה - אסור, ולא התירו אלא כשלא היתה כוונתו לכך (ראה ירושלמי כלאים ב א).

שיעור מרובה

אם נתערב רובע הקב בסאה, נחלקו תנאים כיצד יעשה:

• לדעת חכמים ימעט את המין האחר, עד שיפחות מרובע הקב, ומותר.

• ור' יוסי אומר, יבור מן הסאה את כל הרובע (כלאים ב א, ופירוש המשניות וריבמ"ץ ור"ש ורא"ש). ואף על פי שאם היה שם מתחילה פחות מרובע אינו זקוק לו, מכל מקום סובר ר' יוסי שכשיש שם רובע, מכיון שהתחיל ברובע צריך להשלים את הכל (ירושלמי שם א).

הלכה כחכמים (פירוש המשניות שם, ורמב"ם כלאים ב א; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ה).

נתערב יותר מרובע הקב בסאה, יש סוברים שצריך לברור את הכל, שלא אמרו חכמים ימעט אלא כשנתערב רובע הקב בצמצום, שמן הדין אין בזה משום כלאים, אלא שמשום חומר כלאים צריך למעט גזירה משום יותר מרובע , אבל בנתערב יותר מרובע, שאסור מן הדין, ממעט את כולו (ראה בבא בתרא צד א–ב, ורשב"ם ד"ה כרובע; רבנו יונה וריטב"א ור"ן שם); ויש סוברים שאף ביותר מרובע מספיק למעט (ראה בבא בתרא שם; ורבינו יונה ורמ"ה שם).

להלכה יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף ביותר מרובע אין צריך לברור הכל, אלא ימעט (ראה רמב"ם כלאים ב א; ראה מאירי בבא בתרא שם; ראה שו"ע יו"ד רצז (רצו) ה).

ומהאחרונים יש מצדדים להלכה להחמיר ביותר מרובע לברור הכל (ראה תוס' רבי עקיבא איגר כלאים ב א).

זרעוני גינה

במה דברים אמורים שמשערים ברובע הקב לסאה, כשנתערבו תבואה בתבואה, או קטנית בקטנית, או תבואה בקטנית וקטנית בתבואה, אבל זרעוני גינה שאינם נאכלים שנתערבו בתבואה או בקטניות, מצטרפים אחד מעשרים וארבעה בנופל לבית סאה (כלאים ב ב; רמב"ם כלאים ב ג; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ו), דהיינו אחד מכ"ד בזרעים שזורעים מאותו מין בשטח של בית סאה (פירוש המשניות שם, ורמב"ם שם), שיש זרעוני גינה שהם דקים, וזורעים מהם קב בבית סאה, כגון חרדל, ואם נתערבו בסאה של חיטים או של קטניות שיעורם לאסור הוא א' מכ"ד בקב, שהוא כביצה (ריבמ"ץ ור"ש ורא"ש כלאים שם; רמב"ם שם ג; שו"ע שם). ואף על פי ששיעור זה הוא מועט מאד, אוסר הוא את כל הסאה, לפי שבכלאים הולכים אחר מראית העין, וזרעים בשיעור זה תופסים שטח בשיעור רובע הקב של תבואה, ונראים ככלאים (ירושלמי שם א, לפירוש מהר"א פולדא).

ר' שמעון אומר, כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל, דהיינו שמיני זרעונים שהם גסים, וצריך לזרוע מהם הרבה בבית סאה, אינם אוסרים אלא בשיעור אחד מכ"ד ממה שזורעים מהם בבית סאה. וכן אמרו בפשתן שנתערב בתבואה, ששיעורו אחד מכ"ד בנופל לבית סאה שצריך ממנו ג' סאים לבית סאה, ולכן אין צריך למעט עד שיתערבו ממנו ג' רבעי הקב בסאה תבואה (כלאים ב ב, ור"ש ורא"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם). והראשונים נחלקו בפירוש הדברים:

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שחכמים חולקים על ר' שמעון בדין זה, ולדעתם לא אמרו אלא להחמיר ולא להקל (ראה ר"ש שם), אבל הלכה כר' שמעון (רבי עובדיה מברטנורא שם); ויש שכתבו בדעתם שהלכה כחכמים (חזון איש כלאים ד סק"ב, בדעת הר"ש).

• ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין מחלוקת בדין זה, ולדברי הכל אומרים כן אף להקל (ראה רמב"ם בפירוש המשניות), ופסקו כן להלכה, שאם היה מין שזורעים ממנו סאתים בבית סאה, ונתערב בתבואה או בקטנית, שיעורו בחצי קב, ולכן פשתן שנתערב בתבואה שיעורו בג' רבעי הקב, ועל דרך זו משערים בכל הזרעים האחרים (רמב"ם כלאים ב ד,ה; שו"ע שם), ומשערים שיעורים אלו בכל מקום לפי מנהגו בזריעה, שאין כל הקרקעות שוים (רדב"ז שם ה).

עלו מאליהם

הזורע מין אחד בשדהו, וכשצמח ראה בו כלאים, שצריך ללקטו מפני מראית העין (ראה לעיל: איסור קיומם), כתבו הראשונים שאין צריך ללקט אלא כשהיה המין האחר אחד מכ"ד בשדה, בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטניות בתבואה וקטניות, ובין שהיה זרעוני גינה בתבואה וקטניות ובזרעוני גינה, אבל אם היה הצומח פחות מכאן אין צריך למעטו (רמב"ם כלאים ב ז; שו"ע יו"ד רצז (רצו) ח).

הערות שוליים